"פריפריאלית לכל דבר": הכירו את מנצחת התזמורת האנדלוסית, סיון אלבו בן חור

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פריפריאלית לכל דבר": הכירו את מנצחת התזמורת האנדלוסית, סיון אלבו בן חור

לכתבה
סיון אלבו בן חור. המנצחת לוקחת הכל אבישג שאר-ישוב

כשקיבלה את ההזמנה לנצח על התזמורת האנדלוסית הישראלית-אשדוד, חשבה סיון אלבו בן חור שזה לא בשבילה: בבית מעולם לא שמעו מוזיקה מהמגרב והיא היתה כנרת בעלת הכשרה קלאסית. לאחר עשור בתפקיד היא מבינה שההחלטה שינתה את מסלול חייה. בראיון היא מספרת על התחייה המפתיעה של הז'אנר והבעייתיות בחינוך המוזיקלי שניתן כאן

9תגובות

"לפני עשר שנים, כמעט בסוף פסח, יומיים אחרי שילדתי את הבת הגדולה שלי", נזכרת סיון אלבו בן חור, "התקשר אלי שמואל אלבז, מי שהיה המנהל המוזיקלי של התזמורת האנדלוסית, והזמין אותי לנצח עליה. אמרתי לו: אני אשמח מאוד, אבל תן לי קצת זמן להתארגן כי אני אמא פעם ראשונה בחיים וילדתי לפני יומיים. הוא אמר לי, אין בעיה, קחי שבוע ונדבר. אחרי כמה שבועות התחלנו להיפגש ובקיץ כבר התחלתי לעבוד בתזמורת". אלבו בן חור, בת 40 בסך הכל, היא כעת המנצחת והמנהלת המוזיקלית של התזמורת האנדלוסית הישראלית-אשדוד זה עשור, וגם המנצחת האנדלוסית הראשונה בישראל (מאז הצטרפה אליה לצוות הניצוח גם רעות צמחוני).

"פריפריאלית לכל דבר": הכירו את המנצחת האנדלוסית הראשונה בישראל

ניצוח נתפס לרוב כמקצוע גברי, בעיקר משום שלאורך ההיסטוריה ועד היום מרבית המנצחים בעולם הם גברים. בעשורים האחרונים אמנם ניתן לראות יותר ויותר נשים שעובדות עם תזמורות מוכרות ומוערכות, אולם זירת המוזיקה הקלאסית ידועה כשמרנית במיוחד, כך שהשינוי אטי מאוד. "יש הרבה מנצחות בארץ ובעולם שלא בהכרח שומעים עליהן", אומרת אלבו בן חור, "אבל בארץ אין הרבה הזדמנויות למנצחים לעבוד עם תזמורות. יש יותר היצע מביקוש, אז הרבה מנצחות ישראליות נוסעות לחו"ל ומופיעות פה רק מדי פעם".

אף פעם לא ראיתי את עצמי כמנהיגה, אבל מאוד קסם לי הרעיון של לאגד קבוצה גדולה כזו של מוזיקאים ליצירה אחת שלמה" סיון אלבו בן חור

אלבו בן חור נולדה וגדלה באשקלון. "פריפריאלית לכל דבר", היא מעידה על עצמה. מגיל צעיר נמשכה למוזיקה וכבר בילדותה למדה במגמת המוזיקה בבית הספר לאמנויות בעיר. בכיתה ח' נרשמה למחנה קיץ מוזיקלי של יאסא, התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות בירושלים, בסיומו הבינה שהיא רוצה להמשיך בו את לימודיה, ובכיתה י' עברה לפנימייה שלו. "למדו שם יהודים וערבים, דרוזים, נוצרים, מוסלמים, דתיים, חילונים", היא מתארת. "נפתח לי עולם תרבותי מאוד גדול". עם שחרורה מהצבא החלה ללמוד באקדמיה למוזיקה בירושלים ככנרת, וכמעט מיד החליטה שהכיוון שמעניין אותה הוא ניצוח.

למה דווקא ניצוח?

"הפוזיציה הזו משכה אותי מגיל צעיר מאוד. כבר במהלך הלימודים התחלתי לנצח על תזמורת הסימפונט רעננה. לאט לאט התחילו להכיר אותי בעוד תזמורות, ומשם התגלגלתי. אף פעם לא ראיתי את עצמי כמנהיגה, אבל מאוד קסם לי הרעיון של לאגד קבוצה גדולה כזו של מוזיקאים ליצירה אחת שלמה".

סיון אלבו בן חור מנצחת על האנדלוסית. "הפוזיציה הזו משכה אותי מגיל צעיר"
מייק אדרי

עד כמה התזמורת האנדלוסית היתה שינוי כיוון בשבילך?

"בפעם הראשונה שדיברתי עם שמואל אלבז, אמרתי לו שאני לא יודעת בדיוק מה מקומי שם. אמנם אמי עלתה ממרקש ואבי נולד באוראן שבאלג'יריה וגדל בצרפת, אבל לא שמעו אצלנו בבית מוזיקה צפון אפריקאית. שמעו מוזיקה ישראלית, לפעמים קלאסית, ביטלס, אבא שלי שמע שנסונים צרפתיים. למרות זאת אלבז אמר לי שאני מתאימה והחלטתי ללכת על זה".

התזמורת האנדלוסית של אשדוד אינה קלאסית כמו אלה הקיימות בצפון אפריקה. המומחיות שלה היא ביצירת חיבורים בין מזרח ומערב ולכן היא מורכבת מנגנים מהז׳אנר האנדלוסי, המכונים "נגנים אותנטיים", ומנגנים בעלי אוריינטציה מערבית. "הכלים של התזמורת הם כינורות מערביים, צ'לו מערבי, קונטרבס, אבוב, קרן ים, חליל, חצוצרה, לצד עוד, קאנון, ניי, דרבוקה, קמנצ'ה וכו'", היא מסבירה. "השילוב שאנחנו יוצרים פה מאפשר הרבה חיבורים מעניינים וזה מה שהתזמורת חורטת על דגלה. אנחנו עובדים עם הרבה אמנים כמו יונתן רזאל, למשל, שהיתה לי הזכות להיות תלמידה שלו בתיכון, קובי אפללו, ועוד".

איך זה עובד מבחינת ניצוח בתזמורות אנדלוסיות אחרות?

"אין מנצחים שהם מנצחים אנדלוסים בהגדרה. התזמורות האנדלוסיות במרוקו לא עובדות עם מנצח, יש בהן נגן מוביל שעומד במרכז התזמורת. אנחנו כן צריכים מנצחת כי התזמורת שלנו היא יותר שילוב של מזרח-מערב".

שמואל אלבז
נתן יעקובוביץ'

ספרי קצת על העבודה שלך בפועל.

"יש לנו כמה סדרות בשנה, כל סדרה רצה עשר פעמים ברחבי הארץ. אנחנו גם חלק מסל התרבות ומי שבוחרים בתוכנית שלנו הם בדרך כלל בתי ספר ממלכתיים דתיים מכיתות א' עד ג'. כל סדרה שונה בתכלית והן נבנות כמה חודשים מראש. אנחנו יוצרים קשר עם האמנים המשתתפים, בוחרים חומרים ומפה יש עבודה של חיבורים, כתיבת עיבודים, התאמת העיבודים לזמר ולתזמורת, מבנים של שירים. התפקיד שלי כמנהלת מוזיקלית הוא לרכז ולחבר את כל הדבר הזה ולהתוות דרך, אופי. יש מחשבה על מבנה השיר, כמה בתים, מעברים אינסטרומנטליים. המון ניסוי וטעייה. אני כבר עשר שנים באנדלוסית, ואני עדיין לא יודעת למה לצפות בכל פעם. כל אמן שאנחנו פוגשים זה אתגר חדש".

יצירה אינסטרומנטלית שנכתבה עבור התזמורת האנדלוסית, בניצוחה של סיון אלבו בן חור

המוזיקה האנדלוסית, שנפוצה בעיקר במדינות המגרב אך לא רק בה, נולדה בעת תקופת השלטון המוסלמי בספרד בימי הביניים. כיום היא מחברת בין האלמנטים הקלאסיים שכוננו אז ובין המוזיקה העממית של מדינות המגרב – השע'בית. "קיימים תתי-ז׳אנרים רבים למוזיקה הזאת והיא שונה בכל מדינה", מסבירה אלבו בן חור. "תגיעי למרוקו ותראי שבערים פאס, רבאט או טנג'יר, שלושת המוקדים הגדולים של המוזיקה הזאת, מנגנים אותה באופן שונה לחלוטין. גם אצלנו, לצד המוזיקה המרוקאית, שהיא העיקר, מנגנים מוזיקה אלג'יראית או תוניסאית.

"יש גם, באופן טבעי, הרבה השפעות מספרד. אחד הקונצרטים שהעלינו עסק בהשפעות האלה ונקרא 'בין סביליה לתטואן', בין זו שהיתה בירת חבל אנדלוסיה ובין בירת מרוקו הספרדית. השפעה אחרת היא המוזיקה הערבית המסורתית והעשירה בתזמורים. בסדרה האחרונה למשל עבדנו עם פרופ׳ תייסיר אליאס, מהמוזיקאים הגדולים בארץ, ועשינו קונצרט של מוזיקה ערבית-מצרית, שלא קרובה לזו האנדלוסית, עם קטעים של עבד אל ווהאב, פריד אל אטרש ועבד אל חלים, אום כלתום ועוד. תזמורת כזאת לא קיימת במרוקו ולא באף מקום בעולם. אם היינו מביאים את מרוקו לכאן as is, זה היה מאבד מהכוח, כי אנחנו צריכים לייצר כאן שפה אחרת. לכן אנחנו נקראים התזמורת האנדלוסית הישראלית". התזמורת היא גם לא הגוף היחיד שמנגן מוזיקה אנדלוסית בישראל. ישנה תזמורת ירושלים מזרח ומערב של תום כהן, שהיתה בעבר תזמורת אנדלוסית והיום חוקרת את המוזיקה של אגן הים התיכון; התזמורת של מעלות שמנהל אותה אוריאן שוקרון; יש גם תזמורת בבית שמש, במעלה אדומים, ישנם אנסמבל הפיוט ו"קהילות שרות", שמשמרים את הפיוטים מכל העדות; וגם שני הרכבים של אלעד לוי, "אנדלושס" ו"טראב ירושלים".

כשאת רואה בתוכנייה את החמישית של בטהובן, את יודעת איך זה הולך להישמע פחות או יותר. בקונצרט של התזמורת האנדלוסית את יודעת רק מי המבצעים" סיון אלבו בן חור

לא מלמדים את ג'ו עמר בשום בית ספר

עבודת הניצוח של אלבו בן חור היא ייחודית. אמנם היא אינה יכולה לשקף באופן מלא את המוזיקה האנדלוסית המסורתית שהביאו הדורות הקודמים מצפון אפריקה, או את זאת הנלמדת היום במדינות אלה. ועם זאת, יש לה תרומה אדירה לשימור המוזיקה האנדלוסית ולשמירה על אופני הביצוע שלה. המוזיקה האנדלוסית המסורתית בישראל התפתחה במהלך העשורים האחרונים בשתי צורות: מצד אחד היא מתחילה לקבל מעמד תרבותי חברתי מוגדר יותר ומקובל מבחינה מוסדית; מצד אחר, היא מקבלת כאמור גוון ייחודי של שילוב מזרח ומערב, ועצם קיומה כפיוז'ן בין מזרח ומערב מקרב אליה קהלים נוספים ומעודד את השימור והתיעוד ההיסטורי של התפתחותה.

מה ההבדל בעבודה עם תזמורת קלאסית לעומת אנדלוסית?

"במוזיקה הקלאסית המערבית החומרים נמצאים על המדף וזה אתגר גדול ומשמעותי להביא אותם לתזמורת. אבל האתגר הזה שונה לחלוטין מהאתגרים של המוזיקה האנדלוסית, שהם איך לבנות סדרה ולכתוב עיבודים וליצור את השלם. זה משהו שאת מייצרת מאפס וזה לא קיים באולם הקונצרטים הקלאסי. כשאת רואה בתוכנייה שאת עומדת לשמוע את החמישית של בטהובן, את יודעת איך זה הולך להישמע פחות או יותר. בקונצרט של התזמורת האנדלוסית את יודעת רק מי המבצעים, אבל את לא יודעת איזה שירים או עיבודים תשמעי. יש הרבה מאוד דברים שהם בגדר הפתעה.

"עבודה עם שתי קבוצות של נגנים שהן שונות לחלוטין מצריכה גם הרבה עבודה מנטלית. האסתטיקה במוזיקה הקלאסית היא יותר קפדנית ויש עליה יותר קונסנזוס. מצד אחר, המוזיקה האנדלוסית יכולה לקבל נגינה שהיא קצת פחות אחידה ויותר מאולתרת; האלתורים והקישוטים הם שיוצרים אותה. אני חושבת שזה אחד הקשיים המנטליים של מי שהגיעו מהתרבות המערבית.

התזמורת האנדולוסית וסיון אלבו בן חור. מספרת את הסיפור המשפחתי על הבמה
מייק אדרי

"אנחנו יכולים לסגור משהו עם אחד האמנים שמופיעים איתנו, ואז, כשהוא מגיע לחזרה, הוא יכול להרגיש את הדברים אחרת. נניח, הוא רוצה להוסיף עוד בית. אני אומרת לנגנים, סמנו פה סימן חזרה מהתיבה הזאת לתיבה הזאת, ואז הנגנים מתעצבנים כי כל התווים שלנו מלאים בקשקושים. לפעמים זה גם קורה תוך כדי הופעה. בתור נגן אתה לומד להבין שזה חלק מהעניין, כי במוזיקה אנדלוסית צריך הרבה להרגיש.

"בנוסף לכך, כל עבודה על סדרה נעשית תוך כדי דיאלוג עם אמנים, נגנים, מעבדים. זה קאסט גדול של אנשים ולא תמיד יש לדבר הזה מקום בעולם הקלאסי המערבי. זה תהליך יצירה מאוד מספק, יש בזה התרוממות נפש גדולה. אמנם גדלתי והתחנכתי על המוזיקה הקלאסית המערבית, אבל ההתרגשות הזאת היא לגמרי אחרת".

התזמורת היום לא נשמעת בכלל כמו שהיא נשמעה לפני עשר שנים. אני לא אומרת את זה לטוב או לרע" סיון אלבו בן חור

בואי נדבר על הקשר בין יהדות, פיוטים ובין המוזיקה האנדלוסית בישראל.

"הרבה מהפיוטים שיצא לי לנצח עליהם לקוחים מתוך המוזיקה האנדלוסית הקלאסית שמנוגנת היום במרוקו, והטקסט שלה הוא ערבי. פייטנים יהודים כמו רבי דוד בוזגלו, רבי דוד חסיד, רבי דוד אלקיים ואחרים הלבישו על המוזיקה הזאת מלים בעברית, לפעמים טקסט מהתפילה, או טקסט באוריינטציה מסורתית שישרת את התפילות בשולחן השבת. יש גם מי שכותבים ומלחינים פיוטים מקוריים עכשוויים, למשל הרב דוד מנחם. הוריו ילידי עיראק, הוא בקיא במוזיקה הערבית ומתמצא ברזי הפיוט הספרדי הירושלמי. איתו עשינו קונצרט של מוזיקה ערבית מצרית, ומחרוזת שלקוחה מעיראק ומסוריה. זה סגנון ממש שונה. כל מערכת המקאם המוזיקלי, הסולמות, שונה לגמרי. לצדו אירחנו את אנסמבל הפיוט ואת איציק קלה שבא עם החומרים שלו. הוא בכלל מגיע ממסורת כורדית, והוא היה תלמידו של רחמים עמר מהז'אנר הספרדי הירושלמי. זאת סדרה שהיתה כל כך חזקה – היה בה גם סגנון מרוקאי, גם אנדלוסי, כורדי, עיראקי, סורי, ירושלמי. במהלך הסדרה קיבלנו תגובות ש'ככה מוזיקה צריכה להישמע בישראל'. בי זה השאיר חותם גדול.

"כמה שנים לפני כן עשינו סדרה עם מקהלת מורן, מקהלה קלאסית מערבית, יחד עם זמרת ממרוקו, שאני לא רוצה להזכיר את שמה, ועם אסתר רדא. רדא גדלה בקרית ארבע ושמעה את כל השירים והפיוטים בסגנון אשכנזי. עשינו מחרוזת ששילבה שיר ברברי מרוקאי עם שיר אתיופי וראינו שיש הרבה קווים משותפים. בעלה של רדא הוא חצי מרוקאי חצי אלג'יראי והיא סיפרה לי שכשהם שומעים לפעמים בבית את המוזיקה השבטית המרוקאית, היא אומרת: 'זה שלנו, אני מכירה את זה'".

אסתר ראדה. "זה שלנו, אני מכירה את זה"
רמי שלוש

איך התפתחה התזמורת האנדלוסית הישראלית במהלך השנים?

"כשהגעתי לשם לפני עשר שנים זו היתה תזמורת שמורכבת מהקאסט של הנגנים המערביים, שלא השתנו בהרבה מאז שאני שם, והקאסט של הנגנים האותנטיים. הנגנים האותנטיים היו מבוגרים ממני בכמה עשורים, כאלה שבאמת ינקו את התרבות הזאת מהבית והביאו לשם רק את מה שהם יודעים. לצערי, רובם כבר לא מנגנים איתנו. חלקם לא בחיים, חלקם יצאו לפנסיה, חלקם פנו לכיוונים אחרים. מה שמאוד מרגש לראות זה שבזמן האחרון יש הרבה נגנים צעירים שמגיעים מכל מיני עולמות של ג'ז, קלאסית, מוזיקה קלה – והם מגלים את המוזיקה הזאת, חלקם בלי שורשים מרוקאיים או ערביים. התזמורת היום לא נשמעת בכלל כמו שהיא נשמעה לפני עשר שנים. אני לא אומרת את זה לטוב או לרע. אז דווקא היה בה משהו יותר אותנטי מהבחינה הזאת שהנגנים לא למדו אותה במוסדות כאלה או אחרים. היום יש לנו נגנים שהתחילו ללמוד את המוזיקה הזאת לפני כמה שנים, והרבה מהם למדו לפני כן משהו אחר לגמרי. לכל דבר יש את הייחודיות שלו. אני באופן אישי מאוד אוהבת את השמירה על האותנטיות במוזיקה האנדלוסית. תמיד יש מקום לחידושים אבל אני חושבת שמשהו בצבע, בשמירה על המסורת בביצוע של המוזיקה הזאת, צריך להישמר. הקהל שעלה מצפון אפריקה הביא אותה לארץ והוא שמשמר אותה עד היום, אבל יפה לראות שהמוזיקה הזאת מדברת לא רק לקהל שגדל עליה. יש באמת התעוררות של קהל צעיר שמגיע לקונצרטים שלנו".

חלק גדול מהקהל שלנו הוא קהל צעיר שמתחבר למוזיקה הזאת. אבל נכון שאם היינו מביאים רק נגנים עם אוריינטציה אנדלוסית אני לא יודעת אם היתה לנו כמות כזו של קהל" סיון אלבו בן חור

למה היית מייחסת את ההתעוררות הזאת?

"יש בית ספר בצפת בשם מקאמאת שמלמדים בו את המוזיקה הזאת. אחד מהמורים המרכזיים שם הוא אלעד לוי, אחד הכנרים האנדלוסיים הגדולים שיש היום. הוא מופיע באופן קבוע בפסטיבלים הכי גדולים במרוקו, ואת חלקם הוא גם מנהל מוזיקלית. חלק מהתלמידים מגיעים אלינו והודות לרקע המוזיקלי הממוסד, הרבה מהם קוראים תווים וזה בונוס אדיר. המוזיקה האנדלוסית הקלאסית נכתבת בתווים. יותר מזה, גם באלתורים עצמם יש חוקיות. זאת מוזיקה שיש לה כל כך הרבה שורשים ומסורות מגוונות".

את חושבת שהמסורת האנדלוסית בישראל נקטעה במסגרת הניסיונות ליצור כור היתוך?

"לתזמורת האנדלוסית היום יש 5,000 מנויים, שזה די מרשים, וכמו שאמרתי, חלק גדול מהקהל שלנו הוא קהל צעיר שמתחבר למוזיקה הזאת. עצם העובדה שיש לנו נגנים צעירים שמנגנים אותה ומתאהבים בה מראה שהיא לא באמת נקטעה. אבל נכון שאם היינו מביאים רק נגנים עם אוריינטציה אנדלוסית אני לא יודעת אם היתה לנו כמות כזו של קהל.

"יש בארץ נגנים ופייטנים שעובדים איתנו, כמו ליאור אלמליח, משה לוק, צעירים יותר, שינקו את זה מהרגע שנולדו. ליאור אלמליח לדוגמה למד אצל ניסים שושן מאז שהוא זוכר את עצמו, והתמחה בכל מה שקשור לפיוט, שירת הבקשות, מוזיקה אנדלוסית. היו אצלנו נגנים צעירים ממני שגם חוו את זה מהבית. כששאלתי אותם מאיפה הם מכירים את זה הם אמרו שמבית הכנסת.

התזמורת האנדלוסית עם הפייאנים ליאור אלמליח ואוריאל שי, בניצוחה של סיון אלבו בן חור

"אני לא מכירה הרבה נגנים שחוו את זה מהבית ושלא מגיעים ממשפחות מסורתיות, כי יש למוזיקה הזאת המון חיבור לבית הכנסת, לשולחן השבת. אבל זה הולך ומשתנה. מי שינקו את זה בבית רואים בעצמם שליחים של התרבות הזאת, אני רואה איך הם משמרים אותה. יש כאלה שמתביישים עדיין, אבל יש כאלה שממש נאבקים על זה. לאחרונה למשל ד"ר אבי עילם אמזלג, שהיה המנהל המוזיקלי הראשון של התזמורת האנדלוסית, כתב ספר בשם 'מוזיקה מזרחית, מוזיקה מערבית: דו-שיח' על המוזיקה הזאת והוא מרצה בנושא, כותב מאמרים וחוקר אותה מכל מיני כיוונים.

"התרבות הזאת לא נלמדת פה באופן מספק. אני לא רואה מוסד שמלמד את המוזיקה של ג'ו עמר למשל. עדיין אין מסה קריטית של אנשים שיכולים ללמד את זה. יש היום באקדמיה למוזיקה בירושלים את המחלקה למוזיקה מזרחית אבל שם לומדים מוזיקה ערבית מצרית, פחות מוזיקה אנדלוסית, שהיא מסורת ענפה של הרבה דורות אחורה. אני מקווה שלאט לאט זה ילך וישתנה. ראיתי דברים שהם עושים עכשיו, כמו סדנה של מוזיקה ערבית ואנדלוסית. בזמני זה לא היה, וחבל. אבל יש התעוררות מסוימת שהלוואי שתתגבר יותר ויותר".

מירי רגב תיקנה את סעיף התזמורת הלאומית ואיפשרה למועצה להכיר בשני גופים: האחד מתחום המוזיקה הקלאסית המערבית והשני מתחום המוזיקה הקלאסית מן המזרח וצפון אפריקה

הזדקפות תרבותית

הפריחה בפעילות התרבותית של המוזיקה המזרחית האמנותית החלה בשנות התשעים, עם הקמת תזמורת נצרת והתזמורת האנדלוסית הישראלית, שנוסדה ב-1994. בשנים שחלפו מאז הוקמו חמש מחלקות אקדמיות של מוזיקה מזרחית, נוסדו אירועים כמו פסטיבל העוד, הועלו סדרות של קונצרטים במוסדות תרבות ותיקים, שודרו תכניות רדיו ייעודיות. הפעילות המוזיקלית המשותפת ליהודים וערבים התרחבה אף היא – סוציולוגית התרבות ד"ר סימונה וסרמן מתארת במאמרה מ-2012, "מסורות מוזיקליות ערביות: חדשנות מוזיקלית ומיסוד בשדה המוזיקה המזרחית האמנותית בישראל", תהליך של "שינוי בדימוי של המוזיקה המזרחית ובמעמדה", שאותו הובילו יוצרים, מוזיקאים ואנשי תרבות בני הדור השני והשלישי ליהודי ארצות האיסלאם, חלקם פלסטינים-ישראלים.

קידומה של המוזיקה האנדלוסית כחלק מהמוזיקה המזרחית האמנותית מתואר על ידי וסרמן כפרויקט של "הזדקפות תרבותית המייצגת את הקולות המושתקים כחלק מתהליך של חזרה לשורשים". המעורבים בעשייה האמנותית יצרו כלים מוזיקליים חדשים, קבעו שיטות חדשות של עיבוד, תזמור וניצוח, ומיסדו דרכי הוראה חדשות של מסורת שבעל פה. לדברי וסרמן, "הם בעלי אופי אקלקטי מובהק ומשקפים חדשנות אמנותית הנוגעת כמעט באוונגרד".

תרומה נוספת לתזמורת הגיעה משרת התרבות לשעבר מירי רגב, שפעילותה שיפרה באופן דרמטי את מעמדה ואת מצבה הכלכלי. התזמורת האנדלוסית הישראלית קיבלה לא רק תוספת תקציבית בתקופת כהונתה, אלא גם הכרה כגוף מוזיקלי מוביל על ידי המועצה הישראלית למוזיקה בשנת 2017. למעשה, רגב תיקנה את סעיף התזמורת הלאומית ואיפשרה למועצה להכיר בשני גופים: האחד מתחום המוזיקה הקלאסית המערבית והשני מתחום המוזיקה הקלאסית מן המזרח וצפון אפריקה.

מירי רגב. קידום משמעותי
מוטי מילרוד

"אמי מגיעה ממשפחה של עשרה אחים, והבני דודים שלי כולם שמחו והתלהבו שהתחלתי לנצח על התזמורת", מתגאה אלבו בן חור. "חלקם לא היו מחוברים, כמוני, אבל זה ריגש אותם מאוד. סבו של אבי הוא יליד תטואן וכשעשינו קונצרט על מרוקו הספרדית סיפרתי את הסיפור של משפחתו על הבמה, ואבא שלי מאוד התרגש מזה. זה גם קצת מוזר להם. יוצאי עדות המזרח חווים בושה. מצד אחד הם שייכים ומצד אחר לא. לכן, מצד אחד הם מאוד מתלהבים מזה ש'עושים את המוזיקה שלנו', ומצד שני הם רוצים להיבדל מהמוזיקה הזאת כדי שלא יחשבו עליהם כל מיני דברים.

"אני הגעתי טבולה ראסה לתזמורת הזאת. לאט לאט התחלתי להכיר את המוזיקה ולאהוב אותה. מה שמעניין הוא שזה מאוד חיבר אותי לשורשים, למי שאני. פתאום התחלתי לשאול שאלות, לדבר עם המשפחה שלי. לפני ארבע שנים הייתי עם התזמורת במרוקו וביקרנו במרקש בבית הכנסת שסבא שלי היה מתפלל בו. כשנכנסתי לבית הכנסת פתאום פרצתי בבכי. סבא שלי היה איש מאוד דתי, המסורת היתה מאוד חשובה לו, אבל בתור ילדה שהכירה אותו עד גיל שמונה וחצי זה לא משהו שזכרתי, זה לא משהו שנטמע בי. אבל פתאום זה התעורר אצלי, בגיל 30".

למה זה התעורר פתאום?

"המסורת היהודית חשובה לי מאוד. אני שואלת את עצמי, אם לא יהיה לי את השימור הזה של המסורת, אז מה יישאר לי? סבתא שלי זכרה לברכה נהגה להכין בפורים – זה איזה מנהג מרוקאי – משהו שנקרא עיני המן, מעין לחמניות עם ביצה באמצע שעושים עליה איקס עם הבצק. בפורים האחרון, אחרי שיותר מעשרים שנה לא ראיתי את הדבר הזה, פתאום הכנתי אותו. אמרתי לעצמי, בא לי לעשות משהו שיזכיר לי אותה, שיחבר אותי. וזה מחבר אותי למוזיקה שסבא וסבתא שלי גדלו עליה, לשירים ולפיוטים שהם שרו אז במרקש לפני שעלו לארץ וגם כשעלו לארץ. אני ממשיכה רצף". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות