ג'וליה רוברטס: "לעולם לא אבין באמת מה אנשים חושבים עלי"

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'וליה רוברטס: "לעולם לא אבין באמת מה אנשים חושבים עלי"

לכתבה
ג'וליה רוברטס ב"גזליט" Lionsgate Television / NBCUniversal Television Distribution

בראיון לרגל עליית סדרה חדשה בכיכובה מספרת ג'וליה רוברטס לאן נעלמה בשנים האחרונות, מסבירה מדוע הפסיקה לשחק בקומדיות רומנטיות ונזכרת ברגע שבו הבינה שבראד פיט כבר לא יכול לגלם תפקיד ראשי

26תגובות

ג'וליה רוברטס היא אחת מכוכבי הקולנוע הספורים שלעולם אינם דועכים ממש: היא תמיד שם למעלה ברקיע תרבות הפופ, עם החיוך המפורסם שלה. לכן מפתיע מעט לגלות שתפקידה כחושפת השחיתויות בפרשת ווטרגייט, מרתה מיצ'ל, במיני סדרה החדשה "גזליט" (Gaslit) מבית Starz (שתגיע גם לישראל בקרוב), היא עבודת המשחק הראשונה שלה זה ארבע שנים. וכמו פיצוי על הזמן האבוד, רוברטס מצאה בדמותה של מיצ'ל – אשת התובע הכללי לשעבר ואיש סודו של ניקסון, ג'ון מיצ'ל, בגילומו של שון פן – הזדמנות לספק את חוויית ג'וליה במלואה. הרגעים הזוהרים יותר של מרתה מספקים לה את ההזדמנות לשדר את הכריזמה והחוצפה שהאירו את סרטיה המוקדמים והקלילים יותר. וכשהסיפור גולש למקומות קודרים יותר, היא נעזרת בעבודת האופי האפלה והמלוטשת יותר שאיפיינה את שנות הקריירה המאוחרות שלה. זו חזרה מבורכת.

"זה לא היה מתוכנן", אומרת רוברטס, בת 54, על הפרופיל הנמוך שלה לאחרונה. "פשוט לא מצאתי משהו שהתעניינתי בו. הופתעתי כמה מהר חלפו השנים".

סיפורה של מרתה מיצ'ל עוסק בעיקר בכוח ובהשפעה ובתגובה של הגברים לאישה שמנסה להפעיל אותם. את חווית כוח בחייך. האם הבאת משהו מזה למרתה?

"אני מניחה שיכולתי למצוא את המשותף עם מרתה בכך שעל פני השטח היא אישה שבטוחה בעצמה ונוח לה בחברת כל האדונים והסיגרים והיא יודעת להפעיל אנשים. מה שמעניין הוא שההרסנות שלה, כפי שאני תופסת את זה בגילום הדמות שלה, היתה שהיא לא רצתה לתמוך בניקסון, אבל אנשים הגיבו לה, כך שהיא נאלצה לצאת ולייצג את ניקסון, ואני חושבת שזה התחיל למצוא חן בעיניה. אבל זה דרש מידה עצומה של שידול. היו לה בעיות של עצבים וחרדה והופעה בפני קהל, מה שאני מבינה לחלוטין – את צריכה להסתיר את כל זה. אני לא יודעת אם זה עונה על השאלה שלך. אני מרגישה שבסופו של דבר אני יכולה להבין את דמותה יותר מאשר להידמות לה".

מרתה מיטשל. "יכולה להבין את דמותה יותר מאשר להידמות לה"
ASSOCIATED PRESS

הנקודה בתשובה שלך...

"בלבולי המוח שלי?" (צוחקת).

שון אמר, 'יש לי רעיון. תסמכו עלי'. אז יצאנו מהחדר, מאט אמר, 'אקשן', ושון כרע על ברכיו מאחורי. הוא אחז במותני והשתחל לתוך השמלה שלי מאחור כשנכנסנו לחדר. רק חבר יכול להיות מטורף עד כדי כך" ג'וליה רוברטס

את יכולה לבלבל את המוח. זה בסדר. אבל דילגת על החלק בשאלה שדיבר על חוויית הכוח שלך.

"בסדר, מהי חוויית הכוח שלי? ובכן, האדם, הגבר או האישה, שלא יודע מה הוא עושה או שאין לו אמון במה שהוא עושה, הוא זה שתמיד יהיה הכי מעצבן. אפילו כשאני בטח לא האדם הכי חכם או הכי חזק בחדר, אם אני מרגישה בטוחה להיות בחדר הזה אז אני מרגישה נוח להגיד, 'סליחה, מה אנחנו עושים?' ואז זה הופך לשיתוף פעולה, שזה הדבר האהוב עלי. סם איסמעיל (המפיק של "גזליט") הוא שותף נהדר כי הוא מביא צוות כל כך חזק, ואלוהים יודע שכל חיי הבוגרים חיכיתי לעבוד עם חברי שון פן. הסצינות של ג'ון ומרתה, כשקראנו אותן לראשונה, שון ומאט רוס (הבמאי של הסדרה) הגיעו אלי הביתה, והכנתי ארוחת צהריים, ואמרתי לשון, 'אני לא בטוחה – שחקנית שכמוני – שאוכל לבצע את הסצינות האלה עם מישהו שאני מכירה היטב'. כי אלה עניינים מסובכים. במיוחד כשמתחילים להכות זה את זה. אני לא שחקנית טוטלית, אבל מישהו שמרביץ לך זה מישהו שמרביץ לך".

איזה מין שחקנית את?

"אילו רק הייתי פוגשת מישהו והיה לנו שבוע של חזרות ואז היינו מתחילים את הסצינות האלה – הייתי סקרנית לראות מה היה יוצא מההופעה הזאת. ביום הראשון ששון הצטלם, הדמויות שלנו נכנסות למלון מאירוע. כולנו לבושים בהידור ואנחנו נכנסים לחדר ומבינים שאיש השירות החשאי נמצא שם. הוא אומר, 'מר מיצ'ל, אני צריך לדבר איתך', או משהו כזה. זה די פשוט. אבל שון אמר, 'יש לי רעיון. תסמכו עלי'. אז יצאנו מהחדר, מאט אמר, 'אקשן', ושון כרע על ברכיו מאחורי. הוא אחז במותני והשתחל לתוך השמלה שלי מאחור כשנכנסנו לחדר. רק חבר יכול להיות מטורף עד כדי כך. זה לא יכול להיות, 'נעים מאוד, יש לי רעיון!'"

הטריילר לסדרה "גזליט". חוויית ג'וליה במלואה

כששאלתי אותך על קווים מקבילים בינך ובין מרתה מיצ'ל, אמרת שאת יכולה "להבין את דמותה יותר מאשר להידמות לה". חשבתי על כך שכשחזרתי לראיונות ישנים שלך, נראה שאת מתנגדת ליצירת קשרים בינך ובין הדמויות שלך. האם זה מפני שאת לא רואה בעבודת המשחק – כפי שעושים רבים – תהליך של יניקה מהחוויות והרגשות הפנימיים ביותר של השחקן? או שאולי זה משום שאת סולדת מלדבר על האני הפנימי שלך עם עיתונאים?

"אם זה נשמע כהתנגדות, אני חושבת שזה מפני שעשית לי חקירת עומק. אז לשמוע אותי אומרת כל מה שאמרתי בעבר עלול להישמע כאילו אני טוענת איזו טענה גדולה, כשבעצם זה היה רק אוסף של נקודות שטחיות. אבל אם אבחן את זה כמו שאתה מבקש ממני, אז להגיד שיותר מדי יוצא מתוכי פירושו לשלול את כל הציד והליקוט שאני עושה כדי ליצור משהו. אני רוצה לגלות דברים ולבחון מחוץ לעצמי ולהמציא דברים. כי ברגע שמתחילים לשחק, הדבר הזה שנמצא בתוכנו, האלכימיה שהופכת אותנו לאינדיבידואלים, הוא תמיד יבעבע ויעלה אל פני השטח בכל דרך שנחוצה לו".

לו הייתי חושבת שמשהו הוא מספיק טוב, הייתי עושה אותו. אבל ילדתי גם שלושה ילדים ב-18 השנים האחרונות. זה מעלה את הרף עוד יותר" ג'וליה רוברטס

בעברך עשית יותר דברים שהתבססו על הפרסונה שלך ככוכבת קומדיות רומנטיות – סרטים שדרשו סוג אחר של משחק מאשר Gaslit או "בן חזר הביתה" או "אוגוסט: מחוז אוסייג'". האם הפנייה לחומרים כבדים יותר גורמת לך לחשוב אחרת על סוג השחקנית שאת, או על זה שאת יכולה להיות?

"מה שלמדתי זה שתמיד רוצים לעשות את מה שלא עושים. בכל פעם שאני עושה קומדיה, אני חושבת שאני רק רוצה לשבת ליד שולחן עם כוס תה ולהתייפח על משהו. ואז אני עושה את זה, ואני חושבת, אוי, ללבוש שמלה יפה ולצחוק. אנשים לפעמים מפרשים לא נכון את משך הזמן שחלף ושלא עשיתי בו קומדיה רומנטית כאילו אני לא רוצה לעשות אותן. לו הייתי קוראת משהו שייראה לי ברמת הכתיבה של 'נוטינג היל' או ברמת הכיף המטורף של 'החתונה של החבר שלי', הייתי עושה אותו. לא מצאתי את זה עד הסרט הזה שעשיתי, Ticket to Paradise (קומדיה רומנטית המתוכננת לצאת בסתיו הקרוב), שאול פרקר כתב וביים. ואפילו אז חשבתי שזה אסון, כי זה עובד רק אם זה ג'ורג' קלוני. והפלא ופלא, ג'ורג' הרגיש שזה עובד רק איתי. איכשהו שנינו יכולנו לעשות את זה, ויצאנו לדרך. לעבור מג'ון ומרתה מיצ'ל, לשחק את הסצינות האלה עם השחקן הדרמטי הגדול ביותר בדורי, אני חושבת, שון פן, ואז להתרוצץ ברחבי אוסטרליה עם ג'ורג' שמשחק את הסצינות המצחיקות האלה – אני חיה את חלום המשחק שלי".

ג'וליה רוברטס לצד לוקא הדג'ס בסרט "סרט בן חזר הביתה". סוג משחק אחר
Mark Schafer / BBP West BIB, LLC

את רוצה להגיד לי שלא עשית קומדיה רומנטית במשך 20 שנה כי לא היה תסריט טוב אחד? אפילו לא אחד?

"כן. לא יכול להיות שחלפו 20 שנה, נכון?"

אכן חלפו.

"מה היה לפני 20 שנה?"

אני מרגישה כך לגבי הכל: האם אני רוצה להיות האדם הזה שיכול לעמוד מאחורי זה לנצח? כי השמחה שלי מסתיימת ביום שגומרים לצלם. זה כל הכיף שיהיה לי בסרט" ג'וליה רוברטס

זה היה בערך בתקופה של "אמריקה מאוהבת". עשית גם את הסרטים האלה של גארי מרשל, "יום האהבה" ו"יום האם", אבל התפקידים שלך היו קטנים.

"העניין הוא כזה: לו הייתי חושבת שמשהו הוא מספיק טוב, הייתי עושה אותו. אבל ילדתי גם שלושה ילדים ב-18 השנים האחרונות. זה מעלה את הרף עוד יותר, כי אז השאלה היא לא רק אם החומר הזה טוב. זאת גם המשוואה המתמטית של לוח הזמנים של העבודה של בעלי ושל מערכת הלימודים של הילדים וחופשת הקיץ. זה לא רק, 'הו, אני חושבת שאני רוצה לעשות את זה'. אני גאה מאוד להיות בבית עם משפחתי ולראות בעצמי עקרת בית. במשך חלק ניכר מחייהם הצעירים של הילדים שלי הם היו רואים את אבא שלהם הולך, ואני הייתי עובדת קצת, אבל הם כמעט לא הבחינו בכך. זה היה כאילו נעלמתי רק כשהם ישנו או משהו כזה. אבל ככל שהם מתבגרים, ובמיוחד עם הבת שלי, יש לי תחושת אחריות להראות להם שאני יכולה להיות יצירתית ושזה משמעותי עבורי – כל כך משמעותי עד שלפרקי זמן מסוימים אני אבחר להתמקד בזה כמעט יותר מאשר במשפחה שלי, דבר שהיה קשה לי להשלים איתו. כמעט לא עשיתי את 'אוגוסט: מחוז אוסייג' כי הם התכוונו להתחיל לצלם בדיוק כשהבן הקטן שלנו התחיל את הגן, וחשבתי, איך אני יכולה לפספס את זה? אני זוכרת שדיברתי על זה עם דני (בעלה, צלם הקולנוע דני מודר) והוא אמר: 'בשלב מסוים את תצטרכי לעזוב אותנו כדי לעבוד. לא היית מעדיפה להטיל את הקוביות במצב כזה, שבו את מבינה היטב מה את הולכת לעשות ומי האנשים שאת הולכת לעבוד איתם?' הוא צדק כשדחף אותי, כי אילו הוא היה אומר, 'אני לא יודע', הייתי אומרת: 'גם אני לא! אני לא הולכת!' זה התסביך הנשי. תחושת העזיבה הזאת היא קשה".

"'אוגוסט: מחוז אוסייג". כמעט ויתרה על הסרט

השמחה שלי מסתיימת כשגומרים לצלם

מה לגבי נקודת מבט עסקית ולאו דווקא משפחתית? איך את מחליטה אם המהלכים שאת עושה הם הנכונים?

"מעולם לא הצבתי את העבודה במקום של 'אני עושה את התפקיד הזה, מה אנשים יחשבו?'. אני קוראת את זה. אני רוצה את זה או אני לא רוצה את זה. כך קיבלתי את ההחלטות שלי עבור 50 וכמה הסרטים שעשיתי".

אני לא רוצה לפשל. אבל אם אפשל, אני רוצה להיות מסוגלת להגיד, זאת הפשלה שלי" ג'וליה רוברטס

אבל האם זה מה שקרה בסרטים כמו "מרי ריילי" ו"מייקל קולינס", שניהם נתפסו כמאמץ מצדך להשתחרר מטייפקאסט מסוים ושניהם לא הצליחו. את אומרת שלא היתה להם כל השפעה על הבחירות שעשית לאחר מכן? לא התחלת להסס או לחפש תפקידים שבהם תהיי בטוחה יותר?

"לא. בהופעות שלי, ברור שיש אנשים שעוזרים לי להשיג את המטרה. אבל ככל שאני מתרחקת מזה, כך אני יותר בוחנת את זה לבד. כשאני לבד שם בעולם – בעולם של 'מרי ריילי', של לפני 100 שנה – אני מסתכלת על ההופעה הזאת וחושבת, אני אחראית לה במלואה. אני צריכה להיות אחראית באופן מלא להחלטה שלי. אתה אומר לי 'מרי ריילי' היום, ואני דווקא לא רעה בסרט הזה! אני חושבת שקיבלתי כתף קרה. אני יכולה לעמוד מאחוריו בשמחה כי זו היתה החלטה שלי. אני מרגישה כך לגבי הכל: האם אני רוצה להיות האדם הזה שיכול לעמוד מאחורי זה לנצח? כי השמחה שלי מסתיימת ביום שגומרים לצלם. זה כל הכיף שיהיה לי בסרט".

את בעצם אומרת שאת לא רוצה לפשל.

"כן, אני לא רוצה לפשל. אבל אם אפשל, אני רוצה להיות מסוגלת להגיד, זאת הפשלה שלי".

"מרי ריילי". כישלון להשתחרר מהטייפקאסט

אילו שחקן או שחקנית צעירים היו מבקשים ממך עצה בבניית הקריירה או בהתמודדות בהוליווד כיום, מה היית אומרת להם?

"התגובה הראשונה שלי היא: אל תקבלו עצות משחקנים. כי לכל אחד יש חוויה ייחודית – היא צריכה להיות ייחודית. כמו כן, אני פחות מוסמכת לתת עצות כיום, כי העסק השתנה לחלוטין. זה קצת עצוב, כי כשהתחלתי, הרגשתי שעשית סרט ואם הוא הצליח אז אולי יציעו לך עוד כמה סרטים ואולי יהיו לך יותר אפשרויות בחירה ותקבלי קצת יותר כסף בסרט הבא. ההזדמנויות הלכו והתרבו, וזה היה הגיוני יותר. עכשיו זה עשוי יותר מאוויר; אולי אין אותה תחושת יציבות כשאתה עושה את זה. הרגשתי די בטוחה ויציבה בבחירות שעשיתי. היום אין כבר את הסימנים המצטברים האלה, זה לא נראה כך".

אם משהו מצחיק, אני אצחק. אם משהו לא מצחיק, שום דבר לא יגרום לי לצחוק. כנראה הייתי מגיעה הרבה יותר רחוק בקריירה לו היתה לי יותר שליטה בדברים האלה" ג'וליה רוברטס

אז הסרט החדש הזה שעשית עם ג'ורג' קלוני: האם היה קל למתוח מחדש את שרירי הקומדיה הרומנטית?

"החדשות הטובות הן שכן. אני אוהבת לצחוק ולהצחיק. את נכנסת למוד הזה של אנדורפינים שמשתחררים כשאת מבריקה ואנשים אומרים, 'אוי!' ואז זה הופך לדבר אוטומטי שבו את תמיד חושבת במונחים של יצירת הנאה. תענוג לשחק בארגז החול הזה. עבר הרבה זמן".

האם עדיין אפשרי מבחינתך לעשות את המהלכים המוכרים של ג'וליה רוברטס – החיוך הרחב והצחוק הגדול – ללא כל מבוכה?

"אם משהו מצחיק, אני אצחק. אם משהו לא מצחיק, שום דבר לא יגרום לי לצחוק. כנראה הייתי מגיעה הרבה יותר רחוק בקריירה לו היתה לי יותר שליטה בדברים האלה".

זה נכון, לא הגעת רחוק כל כך.

(צוחקת) "עדיין!"

ג'ורג' קלוני וג'וליה רוברטס ב"אושן 12", 2004. קל למתוח מחדש את שרירי הצחוק
REUTERS

זה נכון שהחיוך שלך מבוטח?

"לא. נגד מה אני מבטחת אותו? איך עושים דבר כזה?".

לא יודע. חשבתי שזה כמו מה שמספרים על הרגליים של טינה טרנר.

"אה, שמעתי את זה. כלומר, אילו החיוך שלי היה מבוטח, היה אצלי מישהו בבית שאומר לי כל ערב, 'את צריכה להשתמש יותר בחוט דנטלי'".

מעניין אותי לשמוע אותך מדברת על החיוך שלך, כי כשאני מחייך את החיוך הגדול שלי, אנשים אומרים דברים כמו "אתה בסדר?" ו"ראית רופא?"

(צוחקת) "אוי, די".

אני כן זוכרת שצפיתי ב'טרויה' וחשבתי שבראד לא צריך להיות המרכז יותר. היה לי את רגע הבהירות הזה בקשר לבראד" ג'וליה רוברטס

אומרים לי שאני מפצה על זה באישיות הכובשת שלי. בכל מקרה, שאלתי קודם על התפקידים שעשית בשלב מאוחר יותר בקריירה שלך. האם יש סיבות אישיות לכך שאת נמשכת לדברים כבדים יותר?

"אני בת 54. האמת של מה שאני רואה ושל איך אני מבינה זאת ושל משקל הדברים הולכת ומתבהרת. אני רוצה להיות מסוגלת לפרוק את זה. כמו כן, אולי זאת תגובה לחיים מאושרים. אני חושבת לעצמי, למה שאעזוב חיים מאושרים כדי להעמיד פנים שאני חיה חיים מאושרים?"

כמעט הפסקת לעשות תפקידים ראשיים של כוכבת הוליוודית אחרי 2001, 2002 בערך, ואני סקרן לשמוע מה גרם לכך מלבד הדינמיקה המשפחתית. או במלים אחרות: ריאיינתי פעם את בראד פיט. גם לו, כמו לך, היה קו תיחום דומה בקריירה, שאחריו השתנו התפקידים. כששאלתי אותו על כך הוא אמר שהיתה לו הארה בסרט "טרויה", כשהבין שהוא לא יכול לצאת ממרכז הפריים ושהוא לא רוצה לשחק יותר את הגיבור. אני תוהה אם היתה לך נקודת תפנית דומה.

"אממ, לא. אבל אני כן זוכרת שצפיתי ב'טרויה' וחשבתי שבראד לא צריך להיות המרכז יותר. היה לי את רגע הבהירות הזה בקשר לבראד. אצלי, ייתכן שהיה משהו תת-הכרתי. אבל אני לא יכולה להגיד שקיבלתי החלטה לעשות משהו אחר".

בראד פיט בטרויה. "צפיתי ב'טרויה' וחשבתי שבראד לא צריך להיות המרכז יותר"
REUTERS

לא ידעתי מה אני מחפשת

נחזור ל"גזליט": היתה מגמה כזו של לספר מחדש את סיפוריהן של נשים שנשפטו בזמנן בחומרה ובמהירות על ידי הציבור – נשים כמו מוניקה לוינסקי או טוניה הרדינג. הטיפול במרתה מיצ'ל ב"גזליט" משתלב באותו עניין תרבותי של נרטיב גאולה. האם חשבת עליה במונחים האלה? והאם יש סיכונים בפרשנות של דמות היסטורית מנקודת מבט עכשווית?

"מרתה היתה יכולה למצוא את עצמה בקלות באותו מצב היום כמו לפני 50 שנה, כשנותנים לה לשאת באשמה ויוצאים במסע השמצות נגדה: 'היא משוגעת. היא אלכוהוליסטית'. אין דבר שגורם לך להיראות מטורף יותר מאשר להתרוצץ ולצרוח, 'אני לא משוגע'. אתה אומר שהתרבות ממהרת לשפוט. יש מישהו שמתמהמה לשפוט? הוא לא קיים. אז מובן שכשנותנים לך זמן לבחון אדם או סיטואציה, בתשע מתוך עשר פעמים אתה תמצא פרשנות עדינה יותר".

אנשים שואלים שחקנים לעתים קרובות, מה תפקיד החלומות שלך? אין לי מושג. אני לא יכולה לדמיין את זה" ג'וליה רוברטס

ישנו גם הנושא של הפער בין התפיסה העצמית של האדם לבין האופן שבו הוא נתפס על ידי הציבור. מה את יודעת על הפער הזה?

"החלטתי לפני זמן מה שלעולם לא אבין באמת מה אנשים חושבים עלי ואני לא צריכה להבין. אני גם מרגישה שאני אדם ניטרלי. אני לא מהאנשים המקוטבים האלה – לא נראה לי. אני לא יודעת. מכיוון שהעבודה שלי ממוקמת באופן מושלם כל כך בסדרי העדיפויות של חיי, אני לא משקיעה זמן בהבנת הקשר בין מי שאני למי שאנשים עשויים לחשוב שאני".

יצא לך לחשוב על זה פעם?

"אולי כשהשקעתי יותר זמן במחשבה מי אני. כשהייתי בת 22 או משהו כזה".

ג'וליה רוברטס כמרתה מיצ'ל לצד שון פן ב"גזליט". משתדלת לא לחשוב מה חושבים עליה
Hilary Bronwyn Gayle/אי־פי

מה חשבת על עצמך באותם ימים?

"בתקופה ההיא, בייחוד כשלא עבדתי, לא ידעתי בדיוק מה אני מחפשת, אבל ידעתי מה אני לא מחפשת. לפחות זה ייאמר לזכותי. יכולתי לקרוא תסריט ולומר, אני לא מחפשת את זה. אנשים שואלים שחקנים לעתים קרובות, מה תפקיד החלומות שלך? אין לי מושג. אני לא יכולה לדמיין את זה".

התקופה ההיא של החיפושים – האם היא היתה קשורה לכך שפתאום התפרסמת כל כך, בגיל צעיר כל כך?

"היה גם העניין הזה. אבל המשמעות של זה ב-1990 שונה מהיום. כלומר, אני לא סבתא מוזס, אבל יש חדשנות כה רבה בעשורים האחרונים, שחוללה שינוי גדול כל כך בחברה ובאופן שבו אנשים מתקשרים. זה פשוט שונה".

ריצ'רד גיר וג'וליה רוברטס ב"אישה יפה". המשמעות של הפרסום ב-1990 שונה מהיום
סרטי טאצ'סטון

בתקופה שאת לא עובדת, כשיש לך קצת חופש, מהו יום אידיאלי מבחינתך?

"אוי, אני לא רוצה להישמע טיפשה. אני יכולה להגיד את זה, ואז אנשים יגידו, 'זה חמוד', או 'אוי, לכי לעזאזל'".

אני יכולה ליהנות מהפרטים הקטנים של החיים כי יש לי את העבודה המגניבה הזאת. אם במשך 18 השנים האחרונות הייתי עושה את זה כל יום, זה כנראה לא היה נראה לי כל כך קסום" ג'וליה רוברטס

חשבתי שלא אכפת לך מה אנשים חושבים.

"עדיין יש לי רגשות! כשאומרים 'היא ככה' או 'היא ככה' – אין לי מה לעשות בנדון. אבל אני לא רוצה שאנשים יקראו את הכתבה הנחמדה שלך, שהולכת להיות כל כך מעניינת, ויגידו, 'וואו, היא מעניינת בצורה שמעולם לא תיארתי לעצמי' – הכל תלוי בך, דייוויד – אני מניחה שזה כמו ששחקנים מדברים על הרגלי האכילה והפעילות הגופנית שלהם. יש בתוכי שני אנשים: אחד שאומר, בסדר, הם נראים נהדר. הם אוכלים את הדברים האלה; הם לא אוכלים את הדברים האלה. ואז החלק השני שלי אומר, 'אוי, לכו לעזאזל'".

זאת תשובתך המפותלת לשאלה "מה את עושה לשם הכיף?"

(צוחקת) "טוב, אני אגיד לך. אומרים שאתה מאושר רק כמו הילד הכי פחות מאושר שלך. אז כשיש הרמוניה בבית ואני קמה ומכינה ארוחת בוקר ושולחת את כולם לבית הספר. ואז יוצאת להרפתקאות עם בעלי. נצא לרכיבה על אופניים או נשב לקפה או ארוחה איפשהו, ואז יהיה לי זמן לעצמי ועכשיו השעה כמעט 15:00. אני אלך להביא את הילדים מבית הספר. אימון לקרוס. אתחיל להכין ארוחת ערב. זה משעמם! זאת הסיבה שבא לך לומר, 'אוי, לכי לעזאזל'. אבל אני יכולה ליהנות מהפרטים הקטנים האלה של החיים כי יש לי את העבודה המגניבה הזאת. אם במשך 18 השנים האחרונות הייתי עושה את זה כל יום, כל היום, זה כנראה לא היה נראה לי כל כך קסום. אבל כשאני נוסעת אני מתגעגעת לזה כל כך. ואז אני חוזרת, וזה קצת נוצץ מחדש. אני לא יודעת. לא ייתכן שאני האדם הכי מטורף שאי פעם דיברת איתו, דייוויד. אלוהים יודע שזה לא ייתכן!".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות