"הסתכלו אם יש להם זנב כמו לקופים": 14 עמודים שחשפו את סיפור העלייה הנשכחת

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הסתכלו אם יש להם זנב כמו לקופים": 14 עמודים שחשפו את סיפור העלייה הנשכחת

לכתבה
דני בר-אלי ביטון. הכל התחיל מוויכוח אמיל סלמן

כשאביו של דני בר-אלי ביטון החליט לעלות לארץ ישראל הוא נאלץ לנסוע ברכבת מקזבלנקה לאלג'יר בלי להודיע לאמו ולאישתו הטרייה, ולשרוק שם את "התקווה" מחוץ לבית כנסת. זה היה השלב הקל במסלול תלאות רצוף הסללות. עם יציאת ספרו, מסמך היסטורי חסר תקדים, מסביר בר-אלי ביטון איך טווה משלל עדויות את סיפור ההעפלה שאנחנו כמעט לא מכירים, זו של יהודי צפון אפריקה

165תגובות

"הכל התחיל מוויכוח שהיה לי עם אבא שלי", מתאר דניאל בר-אלי ביטון את המחקר שבו הוא עוסק כבר שלושה עשורים, על ההעפלה מצפון אפריקה, ויצא כעת כספר בהוצאת רסלינג תחת הכותרת "מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה?". "אבי מעולם לא סיפר על ההעפלה ממרוקו. יום אחד ב־1981, בתקופה שבה למדתי בארצות הברית, התקשרתי אליו ושאלתי אותו: 'למה אתה מסרב לדבר איתי על העבר שלך?' אמרתי לו, 'שב תכתוב'. הוא כתב 14 עמודים עם תיאורים מדהימים וזה היה הטריגר שלי לחקור. זה לא שאבי הסתיר את סיפור העלייה שלו, הוא פשוט לא דיבר עליו מעבר לרמזים בשיחות של ארוחות שבת עם חברים של הורי שהיו איתם במחנות בקפריסין. במכתב שכתב לבקשתי, הוא ציין שאמא שלי לקחה תחת חסותה שמונה צעירים במחנה בקפריסין. הם היו מארגון הבונים ואמי היתה מארגנת עבורם את הארוחות, מדברת איתם ודואגת להם. יש לי תמונות שלה מהמחנה שבהן רואים אותה לומדת לבשל מהמעפילות הרומניות שהיו איתה".

14 העמודים ההם היו הגרעין לספרו של בר-אלי ביטון, המתעד את סיפוריהם של 2,534 יהודים מוגרבים שהעפילו מחופי אלג׳יר (934 יהודים) ומנמלי אירופה (כ-1,600) מאוגוסט 1946 ועד מאי 1948. רובם המוחלט לא הצליחו להגיע לחופי ישראל וגורשו לקפריסין על ידי הבריטים, לתקופות שבין 10 חודשים ועד שנים אחדות. "ההיסטוריוגרפיה הציונית הישראלית התעלמה מתהליך ההעפלה של המוגרבים ומדיוקנם הדמוגרפי", אומר בר-אלי ביטון. "המחקר הגדול על ההעפלה נוהל בידי אוניברסיטת תל אביב ועמדו בראשו הרבה חוקרים מצוינים אבל הם כתבו בעיקר על ההעפלה ממזרח אירופה".

עטיפת ספרו של בר-אלי ביטון

הפעם הראשונה שבה נחשף בר-אלי ביטון להעפלה הזאת היתה בלימודי התואר השני בעבודה קהילתית, עם התמחות בתכנון חברתי, באוניברסיטת ברנדייס היוקרתית שבמסצ'וסטס. "עבדתי אז במטה הג׳וינט העולמי ונפתחו בפני תיקים מדהימים", הוא אומר. "אחד הדברים שמאפיינים את הג׳וינט החל מ-1920 זה תיעוד מסודר. השליחים כתבו בלי סוף. קראתי שם על ההעפלה, על חוות אמסלם (חוות הכשרה בקזבלנקה שפעלה בשנות ה-30 וה-40. א"א), ועוד".

כשחזר לישראל ("אני הבן בכור, ואמי אמרה לי, דני, לא עליתי בספינת מעפילים כדי שאתה תרד מהארץ") אחרי קרוב לחמש שנים, במאי 1984, המשיך לחקור את הנושא, ובשנים האחרונות הוא עושה זאת במסגרת תואר שני נוסף, בהיסטוריה של עם ישראל בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. "עברתי על אלפי תיקים בעשרות ארכיונים וליקטתי שמות", הוא מתאר. "למעשה, במשך שנים לא נפסקה העלייה מצפון אפריקה לארץ ישראל. כבר במאה ה-18 הגיעו לכאן העולים הראשונים. בחוברת שמשרד החינוך הוציא על ההעפלה ב־1950 מצוינים 1,200 מעפילים מארצות האיסלאם. אני מצאתי בסביבות 2,500 שמות רק מהמגרב. רבים מאנשי הממסד שתיעדו לא ציינו שהיו למשל לובים על הספינות שהגיעו מאירופה".

עתה השמות האלה לא רק מאכלסים את ספרו אלא גם הופכים למאגר אינטרנטי: בימים אלה הוא משיק מאגר מקוון אינטראקטיבי, הראשון בעולם, של המעפילים וסיפוריהם. "אני אנהל את המאגר, שמתבסס על מקורות ארכיוניים, יומנים אישיים, ספרי זיכרונות וספרות מחקר, ואני רוצה שאנשים יוסיפו חומרים חדשים", הוא אומר. "שותפים בזה כ-60 בנים למעפילים מהמגרב. במהלך העבודה איתרנו גם שמונה מעפילים צעירים שנפלו במלחמת העצמאות".

אבא מספר שכל הדבר הזה נעשה בחשאי. הוא אפילו לא דיבר עם אמא שלו על זה" דניאל בר-אלי ביטון

מעפילים מאלגיר יורדים מאוניית המעפילים "שיבת ציון". סיפורם של 2,534 יהודים
הנס פין / לעמ

אלי, איפה אתה?

אביו של בר-אלי ביטון עצמו, אליהו שמו, היה סדר אותיות בדפוס בצרפתית, אבל מגיל צעיר מאוד ידע עברית מבית הכנסת. "הוא היה חבר בקבוצת בן יהודה", הוא אומר, "שהיתה תת-מסגרת במועדון שנקרא 'מגן דוד' ופעל בחסות של מועדון שרל (ידוע גם כקרל, א"א) נטר בקזבלנקה. בקבוצה למדו על ארץ ישראל, שיעורי עברית, והיו להם גם פעולות קבוצתיות והכשרה חקלאית. מארגן הקבוצה היה סם אביטבול, שעיברת את שמו לסם אביטל. הוא היה פעיל בתנועה הציונית ועלה לישראל בין 1949 ל־1950, רק לאחר שהצליח לגייס עולים. הוא ואלי אוחיון אירגנו את ההעפלה מצפון אפריקה. הגיעו אליהם שליחים כמו נדיה כהן-פרנקו ואליהו הכרמלי (מההסתדרות) שנתנו הרצאות על העפלה ועלייה. אבא מספר שכל הדבר הזה נעשה בחשאי. הוא אפילו לא דיבר עם אמא שלו על זה".

גם כשיצא בדרכו לארץ ישראל לא אמר האב דבר. זה היה בערב פסח 1947 והאב לקח רכבת לאלג'יר, משם יצאו מבצעי ההעפלה. "הוא לא אמר כלום לאמו, אחיו או אמי, שלה נישא שנה קודם לכן בקזבלנקה. הוא הגיע לבית כנסת מסוים באלג׳יר, שרק את מנגינת 'התקווה' מבחוץ והכניסו אותו. הוא אכל שם את סעודת הפסח, סרדינים, והועבר עם עוד כמה חברים למפרץ טנס, שם היה מחנה של הצופים בשם 'שלווה ובריאות'. המחנה הזה היה חוקי מבחינת השלטונות ושימש כהסוואה להעפלה. הם יצרו תחושה שמדובר בפעילות צופים של נערים. בינתיים, אמי פגשה את סם אביטל בקזבלנקה ושאלה אותו איפה אבי, והוא אמר לה שאבי עלה לפלשתינה. היא חייבה את סם להתיר גם לה לעלות, ויום אחד אבא שמע על החוף קריאה: 'אלי, איפה אתה?' וכך התחילו להתארגן לקראת ההעפלה".

זו החלה בערב 10 במאי, ערב המימונה, בדיוק לפני 75 שנה. לאחר המתנה ארוכה, במחנה המאולתר במפרץ טנס, ירדו המעפילים אל החוף והועברו בסירות אל הספינה, "יהודה הלוי". 390 המעפילים הפליגו במשך 21 ימים. "ב-31 במאי, ליד מפרץ חיפה, גילו מטוסים אנגליים את הספינה וזו יורטה ללא נפגעים והוסטה מהחוף. היה אז ויכוח במפא"י אם צריך ללכת על מאבק עד המוות עם הבריטים. בן גוריון חשב שההתנגדות האלימה היא הדרך להביא לידיעת העולם את המדיניות הבריטית. אבל המעפילים הצפון אפריקאים נקטו גישה אחרת. הצעירים שבספינה, 40-30 חבר׳ה, לא נאבקו וגורשו לקפריסין בספינה אחרת".

בשלב כלשהו הוריו הופרדו. "אמי הרתה בקפריסין ובחודש חמישי העלו אותה לארץ. אמנם היה שם בית חולים וכמעט 2,000 ילדים נולדו בקפריסין, אבל זה הכביד על היישוב במחנה. אמי הגיעה למחנה עולים בפרדס חנה. אבי הגיע ב-1949. יש לי תמונה מדהימה של אמא, עומדת ברציף בחיפה ומחפשת אותו. מאז ובמהלך השנים בדקתי כל דבר שהוא כתב וראיתי שלא הגזים בכלום, זה מדהים. אני בן 74 עוד מעט", מסכם בר-אלי ביטון, "נשאר לי רק לתת יד ולשים על המפה הישראלית את האירוע הזה של ההעפלה של צפון אפריקה".

אני בן 74 עוד מעט. נשאר לי רק לתת יד ולשים על המפה הישראלית את האירוע הזה של ההעפלה של צפון אפריקה" בר-אלי ביטון

דני בר-אלי ביטון. ינהל את המאגר הראשון בעולם של סיפורי המעפילים מהמגרב
אמיל סלמן

בנים חורגים לממסד

האירוע הזה, כהגדרתו, החל עשור קודם לכן. בספרו מצטט בר-אלי ביטון את החוקר יהודה לפידות, שלפיו כבר בשנות ה-30 החלה התנועה הרוויזיוניסטית לפעול למען העלייה הבלתי לגאלית בים וביבשה, בניגוד לעמדתה הרשמית של הסוכנות היהודית. "זאב ז'בוטינסקי ביקר בתוניסיה והביא את בשורת ההסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית וזו היכתה שם שורשים", הוא מתאר בספר. לעומת זאת, רק מעטים ממנהיגי הציונות ומפא"י ביקרו בקהילות אלה.

בר-אלי ביטון כותב בספר כי ב-1945 קבע מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית אז, אליהו דובקין, את סדר העדיפויות שלפיו תתבצע העלייה: עליית הנוער, עליית חלוצים, ציונים ותיקים, בעלי מקצוע ובעלי הון וקרובים בקרבה ראשונה. מבין 28,500 סרטיפיקטים שניתנו באותה שנה, רק 300 יועדו למדינות האיסלאם. מהמגרב עלו אז בעיקר גרעינים קטנים של פעילי תנועות נוער ציוניות במרוקו, אלג'יר, תוניסיה ולוב. "באחת העליות הראשונות מלוב, ב-46', הגיעו למשל 800 צעירים בני 18", מתאר בר-אלי ביטון. ב-1947 החלה ההעפלה הרשמית מצפון אפריקה, אך גם זו היתה מצומצמת מאוד והגעת הסרטיפיקטים המעטים התעכבה באופן חריג.

זאב ז'בוטינסקי
Roger-Viollet / Lיopold Mercie

הקהילות המקומיות במגרב תמכו מבחינה רעיונית, כלכלית ותשתיתית בעלייה לארץ ישראל. הן יזמו והקימו גרעיני הכשרה, אך אלה לא עמדו בתקן הציוני, לא קיבלו הכרה מהממסד בארץ ישראל וזכו רק לתקציבים זעומים. בטריפולי ובקזבלנקה למשל יזמה קבוצת בן יהודה הכשרות שפעלו במשך שנים באורח חיים דתי וציוני. הכשרה נוספת פעלה במשך שבע שנים באי ג'רבה שבתוניסיה, ביוזמת הרב נתן פרג'ון ובראשות הרב וזיפה הכהן יונתן ובתו מרים. בדרום צרפת הופעלה חוות הכשרה של ברית חלוצים דתיים של בני עקיבא והפועל המזרחי. בעיר תוניס הוקמה הכשרה עירונית של גרעין חילוני מעורב, נשים וגברים, בחסות הקיבוץ המאוחד, אך הקהילה היהודית התנגדה ליוזמה כי חששה מפני התרחקות מהדת, והתארגנו הכשרות לא ממוסדות שבהן הכירו כל הקהילות היהודיות בצפון אפריקה.

גם פעילות ציונית ספורדית של יחידים ושל ארגונים וולנטריים יהודיים במגרב שכללה לימודי עברית כמעט שלא תוקצבה על ידי המוסדות הציוניים. יוסף שטרית, שחקר את התפתחות השפה העברית במרוקו בסוף המאה ה-19, ציין שבאותה תקופה יהודים מערי החוף שהיו חשופות לתרבות האירופית קראו עיתונים וספרים בעברית. לפי שטרית, עיתונות עברית ("העולם", "הצפירה") וספרות עברית הגיעו גם לכפרים נידחים במרוקו. במקביל, הוקמו בתי ספר מרשת כל ישראל חברים (אליאנס). עם שחרור המגרב ולוב מהכיבוש הגרמני החלה פעילות רחבה יותר של תנועת ההשכלה העברית. בקהילות היהודיות בקזבלנקה, פאס, מקנס, רבאט, צפרו וטנג'יר הופצה השפה העברית, מה שהידק את הקשר בין הצעירים בקהילות ליישוב בארץ ישראל. ועם זאת, הפניות הרבות של ארגונים וולונטריים ויחידים בצפון אפריקה בניסיון לקדם לימודי שפה ותרבות עברית התקבלו בהסתייגות בקרב מנהלי מחלקות הסוכנות היהודית והתנועות הפוליטיות. החשש העיקרי היה מאובדן שליטה על הפעילות הציונית במגרב.

אוניית המעפילים "שיבת ציון". החשש העיקרי היה מאובדן שליטה על הפעילות הציונית במגרב
הנס פין / לעמ

כמו קופים

באופן כללי, המשאבים שהקדישה הסוכנות היהודית ליהדות האיסלאם היו מצומצמים, ומספר השליחים שנשלחו לקהילות אלה היה נמוך. הסוכנות לא סמכה על המנהיגות המקומית בניהול ענייני התנועה הציונית, ולכן הנאמנים שנשלחו היו אירופאים ולא מקומיים. למרות זאת, כבר בתחילת 1947 החלו לפעול צעירים ציונים מהמגרב, ובהם כאמור אלי אוחיון וסאם אביטבול, וגם נדיה כהן-פרנקו ולצדה חנניה אלעל, יצחק כהן, אשר סעדה, קלמנט סיטרוק ואילן חג'אג' מאלג'יר. הם השתתפו במפעל ההעפלה וגייסו מאות מיהודי צפון אפריקה לעלייה. במסגרת פעילותם בערים כמו פאס, מקנס, מרקש וקזבלנקה הם הופיעו בפני מתפללים בבתי כנסת בשבתות, ובמהלך קריאת התורה הם קראו בערבית מוגרבית הודעות וידיעות על ארץ ישראל.

בשלבים הראשונים הפעילות אכן היתה חשאית אבל השמועה על העלייה לארץ ישראל התפשטה מהר והנהירה לחופי אלג׳יר התגברה. כפי שמספרת נדיה כהן-פרנקו בספר, "הדרכים ממרוקו לאלג'יר היו עקלקלות. דרך אחת היתה שביל בין שתי גבעות בגבול מרוקו-אלג'יר, השנייה היתה התחזות לחברי הצופים שעברו את הגבול והשלישית היתה בשחייה לאורך החוף". חודשיים לאחר יציאתה של הספינה "יהודה הלוי", ולמרות הקשיים שהערימו השלטונות הצרפתיים על הפעילים והשליחים, יצאה לארץ ישראל הספינה "שיבת ציון" עם 430 מעפילים על סיפונה. גם היא נתפסה על ידי הבריטים, ב-28 ביולי 1947, ומעפיליה גורשו לקפריסין. בדצמבר 1947 הצליחו 44 צעירים לעלות לספינה נוספת שהגיעה לחופי הארץ, "הפורצים", לפרוץ את המצור הבריטי ולהעלות את המעפילים לחוף.

אבא שלי וחבריו סיפרו שבמחנות בקפריסין המזרח אירופאים היו באים להסתכל אם יש להם זנבות כמו לקופים מאפריקה. וזה משהו שקרה במציאות" בר-אלי ביטון

באותה שנה נבלמה ההעפלה הרשמית מצפון אפריקה, בעיקר בשל העדפת המעפילים מאירופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, וזו נמשכה באמצעות תעודות זהות צרפתיות מזויפות, שאיתן הפליגו המעפילים מאלג'יר לנמלי צרפת, בעיקר למרסיי. אך הסוכנות היהודית והמוסד לעלייה ב' – שהוקם בצרפת באמצע שנות ה-40 על ידי שאול אביגור, כגלגול של המשרד לעלייה בקושטא, שדאג להבריח יהודים לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה – לא פעלו לזירוז ההעפלה. הם לא עשו זאת גם כאשר חברים מצפון אפריקה כתבו מזכר למוסד לעלייה ב' חודשים לפני הקמת המדינה, שבו הזהירו כי "מהומות אנטי צרפתיות ואנטי יהודיות עומדות לפרוץ בכל צפון אפריקה הצרפתית ובייחוד באלג'יריה" וציינו כי "אלפי מהגרים מוכנים לעלות מיד להגנה ולעבודה".

למה התנועה הציונית השקיעה פחות בהעפלה מצפון אפריקה?

"ההשערה שלי, בהמשך לפרופ' ירון צור, המנחה שלי, היא שמדובר בבעיה של צבע וגזע. אבא שלי וחבריו סיפרו שבמחנות בקפריסין המזרח אירופאים היו באים להסתכל אם יש להם זנבות כמו לקופים מאפריקה. וזה משהו שקרה במציאות. השילוב הזה של אפריקה וארץ ישראל לא הלך טוב עם התנועה הציונית".

למעשה השליחים המעטים שהגיעו לצפון אפריקה דיווחו לסוכנות היהודית דיווחים שליליים על יהודי המגרב. "זה לא חומר טוב לציונות", ציין שליח אחד. "בין המעפילים הראשונים שהגיעו, שלושה רבעים היו זונות ופושעים", כתב אחר. תפיסות אלה, מציין בר-אלי ביטון, "יצרו אצל מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית הבנה שזאת לא האוכלוסייה שמתאימה לחלוצים".

הכל במחנה היה ביידיש, שהיתה השפה המדוברת של מרבית יהודי מזרח אירופה. בית המשפט המקומי, הודעות על פעילויות ספורט, אפילו הודעות על פטירה" בר-אלי ביטון

מעפילים מאוניית "שיבת ציון". גורשו לקפריסין
הנס פין / לעמ

הדימוי הזה שהציונות יצרה ליהודי המגרב והיחס שלה אליהם לא סייעו להם להתאים למודל שעליו בנתה את המושג "חלוץ", ואשר התבסס על הכשרה חקלאית, ידיעת העברית וחוסן נפשי. "המסקנה שלי היא שהתיוג השלילי של יהודי המגרב מנע מהסוכנות ומבכירי מפא"י להשקיע את מרב המשאבים בעלייה מצפון אפריקה", אומר בר-אלי ביטון ומוסיף: "והיה גם חסם מוסדי להשתלבות של עולי צפון אפריקה: הפעילות הפוליטית במגרב התאפיינה במאבקים בין התנועות והמפלגות הפוליטיות הארץ ישראליות שליוו את עליית הנוער וההעפלה. כך שמראש העולים התפלגו לספינות ולמחנות לפי המפלגות שלהם, ובמחנות בקפריסין כל מפלגה פעלה כדי לקדם את מטרותיה בקרב המעפילים".

השומר הצעיר, הפועל המזרחי, בית"ר ודרור – ההשתייכות לתנועות היתה כלי בידי השליחים לניהול המחנות בקפריסין ושימשה מדד למעורבות ולכוח הפוליטי בהם. החלוקה הפוליטית וההשתייכות התנועתית גם הכתיבו את תנאי היומיום במחנות וקיבעו במידה רבה את ההדרה החברתית, התרבותית והתעסוקתית של מעפילי צפון אפריקה. "הכל במחנה היה ביידיש, שהיתה השפה המדוברת של מרבית יהודי מזרח אירופה", מתאר בר-אלי ביטון: "בית המשפט המקומי, הודעות על פעילויות ספורט, ההדרכה ומסדר הבוקר. כך גם ההרשמה לקראת העלייה ואפילו הודעות על פטירה. התיאטרון היה ביידיש ורק מאוחר יותר בעברית. שלמה ביטון, שהיה מעפיל ב'יהודה הלוי', כתב שני מחזות שהועלו בין 1947 ל־1948 בתיאטרון על החוף במחנה בקפריסין".

המעפילים המעטים מהמגרב שהועסקו במסגרת המחנה עשו זאת בעיקר בתפקידי שמירה ורובם לא התפרנסו כלל. גם השתתפות בקורסי הכשרה בקפריסין נעשתה לפי השתייכות תנועתית. תנועות התבקשו לשלוח מועמדים לקורסים בבניין ובחשמל, והעדפה ניתנה למעפילים שהשתייכו לגרעיני קיבוצים שנוסדו באי על ידיהן. אלא שרוב הצפון אפריקאים לא היו מאורגנים בקבוצה בחסות תנועה פוליטית במחנות.

המחאה שהחלה עוד במחנות בקפריסין היתה חוליה בשרשרת שהובילה לאירועי ואדי סאליב, בהנהגתו של דוד בן הרוש, שעלה לארץ בספינה 'יהודה הלוי'" בר-אלי ביטון

ההשתייכות לתנועות היתה גם אחד מהנתונים שציינה הסוכנות היהודית ברשימות המעפילים שהגיעו מקפריסין לארץ ישראל, וסייעה להמשיך ולהפנות את המעפילים להתיישבות בארץ ישראל על פי החלוקה הפוליטית. אך בר-אלי ביטון כותב כי ההתפלגות הזאת היתה מדומה יותר מאמיתית. "המעפילים הצפון אפריקאים זוהו כמסורתיים על ידי תנועת הפועל המזרחי, אף על פי שלא עמדו בדרישות התנועה בשמירת מצוות", הוא ממחיש.

מכל מקום, העובדה שרובם לא השתייכו לתנועות היא אולי אחת הסיבות לכך שרבים מהם לא הופנו לקיבוצים כשהגיעו לבסוף לארץ, ומי שכן הופנו הגיעו בעיקר לקיבוצי הפועל המזרחי ולרוב לא קיבלו הכשרה או חינוך חלוצי. הפיתרון המקובל היה לרכז אותם במעונות העולים ולהצמיד להם מדריך מטעם הקיבוץ שיסייע גם בתהליך של סינון העולים ובחירת המתאימים ביותר להצטרפות לקבוצות אחרות.

מקפריסין לוואדי סאליב

כבר במחנות בקפריסין ביטאו יהודי המגרב את חוסר שביעות הרצון שלהם ומחו נגד האפליה ההולכת ומתמסדת. מחאתם הובאה במכתבים, בפניות, בהפגנות. עולה מלוב כתב לגולדה מאיר כי על ראשה של הסוכנות היהודית דמה של יהדות טריפולי, שעברה פוגרום ב-47'. כ-200 מעפילים מצפון אפריקה ביקשו לחזור מיד לארצות מולדתם. "המחאה הזאת, שהחלה עוד במחנות בקפריסין", אומר בר-אלי ביטון, "היתה חוליה בשרשרת מחאות שהובילה לאירועי ואדי סאליב, בהנהגתו של דוד בן הרוש, שבעצמו עלה לארץ בספינה 'יהודה הלוי'. המחאות של המוגרבים עירערו על הציונות המדינית, במאורעות ואדי סליב עירערו עליה, וגם הפנתרים השחורים עירערו עליה.

מחאות ואדי סאליב, ב-1959. הפגנות המוגרבים כמה שנים קודם לכן החלו גל מחאות
סמל אברהם הלפרט /

"הציונות המדינית היתה פוליטית ומפלגתית. המניע של יהודי צפון אפריקה היה אמונה פשוטה וטהורה, הכמיהה לציון היתה חלק מתרבותם, הם רצו לעלות לציון ללא שום קשר לפוליטיקה המדינית והמפלגתית במזרח אירופה. מבחינתם, בתפילת עמידה אומרים 'נשוב לציון' והם קיבלו את זה כפשוטו. כששאלת את יהודי צפון אפריקה, כולם רצו להגיע לארץ ישראל. אלא שהאידיאולוגיה הציונית שיובאה למגרב במעטה של 'היהודי החדש' לא עלתה בקנה אחד עם הכמיהה המסורתית לשיבת ציון".

מנגד, לפי התפיסה הציונית, העלייה לארץ ישראל היא זכותם הטבעית של היהודים וההעפלה היתה פרויקט הדגל של תפיסה זו. אך היא העמידה דילמה בפני התנועה הציונית: קליטת העלייה ההמונית ממדינות האיסלאם שלוותה בחשש מפני אובדן שליטה, מול הדבקות בעקרון העלייה הסלקטיבית ועידוד העלייה כמעשה חלוצי-אליטיסטי. ההגבלות על העלייה סתרו את חזונה של התנועה הציונית, והיא נאלצה לשנות את מדיניותה מעלייה אליטיסטית לעלייה המונית.

החרדה שגרם האילוץ הזה לממסד הפוליטי בארץ ישראל נמשכה גם אל תוך הקמת המדינה. בשנת 1949 כינס בן גוריון מפגשי אינטלקטואלים שעסקו ב"ישראלי החדש". אחד הדוברים היה מרטין בובר, שתמך בתפיסתו של ארתור רופין על "ברירת החומר האנושי", כלומר סלקציה בעלייה. דבריו של בובר שיקפו את הלך הרוח של רוב המשתתפים: "אנו מצווים לומר את האמת כמות שהיא, להביע את הפחד הגדול מפני המשבר הממשמש ובא דווקא מצד עליית ההמונים. צפויות לנו סכנות איומות… יש חרדה בלבי". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות