חבורת ״יאללה בלאגן״ משנה את כל מה שחשבנו על העלייה מרוסיה ואוקראינה - מגזין תרבות - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חבורת ״יאללה בלאגן״ משנה את כל מה שחשבנו על העלייה מרוסיה ואוקראינה

לכתבה
מימין: מאשה מלאך, לב גולדורט, יורה מוראביוב, מארק לוין. הרגישו שבין דוברי הרוסית הם חיים בוואקום תרבותי וחברתי גוני ריסקין

במופעי סטנדאפ פתוחים ובערבים בסגנון "טד" אבל מעושנים, 
הם מדברים על פוליטיקה ופילוסופיה, שיער גוף ופוליאמוריה, הדינמיקות עם הישראלים והקצר בתקשורת עם עולי שנות ה־90. תכירו: "יאללה בלגן", התנועה התרבותית־החברתית שסוחפת 
אלפי עולים צעירים מרוסיה ואוקראינה ומתייצבת כמייצגת 
הבולטת של גל העלייה מודל 2020

23תגובות

ערב אחד בסוף שנת 2019, עוד לפני שהתקשורת והתרבות עברו לזום וליוטיוב, אירגנו כמה חברים, עולים די חדשים מאוקראינה ורוסיה, אירוע גדול עם מאות משתתפים. מין ערב "טד" דובר רוסית, שריכז את מבחר ערבי "טד" שכבר ערכו במהלך השנה במסגרת תנועה תרבותית שהקימו ונקראת "יאללה בלגן". על מה לא דיברו שם, באולם השכור שעל קירותיו נתלו עבודות של אמנים בני אותה העלייה, מגרפיקה פסיכדלית ועד קריקטורות צבעוניות במרווח העצום שבין איקונות של מריה וישו לגברים חרדים? דיברו על העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, תפיסת הסובייקטיביות של אדם, פוליאמוריה, סופרים ישראלים בארה"ב, מציאות וירטואלית באדריכלות, איך אפשר להכיר תרבות אחרת דרך ריקוד, מקומות היסטוריים בירושלים, וכן הלאה. היה שם גם מי שדיבר על "הגבר הכי פגיע בקולנוע", רמבו, שהיה חזק כל כך עד שהצליח לחדור דרך מסך הברזל ונהיה פופולרי גם בברית המועצות.

עד כאן, ערב טד רגיל, עם אווירה נינוחה וקלילה של מי שמרגישים במקומם הטבעי. ובכל זאת היה לו ייחוד, שלא הסתכם בהכרח בדיבור ברוסית מעורבבת במלים עבריות שכוּפפו לדקדוק הנוקשה שלה. הייחוד, או הניואנס של הערב, היה בכלל מתחום אחר: הדוברים, רהוטים וכריזמטים ככל שהיו, עם מצגת ובלעדיה, היו כולם מסטולים. כפי שנרמז בעצם מהשם שנבחר לערבים האלו – "אולג סמוקס".

יש ל"יאללה בלגן" גם פעילויות נוספות, עם שמות נוספים וסטנדרטיים יותר, כמו ערבי סטנדאפ שבועיים בשם "מיקרופון פתוח" או פודקאסט פורה במיוחד. אבל מאחורי העשייה התרבותית־החברתית האינטנסיבית הזאת, שהצליחה לרכז סביבה אלפי עולים צעירים מהשנים האחרונות, עומדים בעיקר רק שלושה: לב גולדורט, 32, בעבר בעל חברת פרסום קטנה במוסקבה, שהמשיך לעבוד מרחוק עם לקוחות ברוסיה גם לאחר עלייתו לישראל ב־2016, אבל הבין שיוקר המחיה פה לא יאפשר זאת, עשה הסבה למנהל מוצר ועובד בהייטק; יורה מוראביוב, 27, שחקן תיאטרון בובות בהכשרתו, שהגיע לכאן ב־2017, עבד תקופה מסוימת בעבודות במה בתיאטרון "גשר" ולא מזמן פתח עם שותפה חנות יד שנייה בפלורנטין, ומארק לוין, 33, יליד דונצק שבאוקראינה שלמד וחי שנים בנובוסיבירסק שברוסיה, ומאז הגעתו לארץ הספיק לעבוד בניקיון לפני שהפך לפועל בניין.

לב גולדורט
בערב סטנדאפ של יאללה בלגן
מרק לוין

את גולדורט, יליד נובוסיבירסק, הכיר לוין כשלמדו שם יחד, את מוראביוב הכירו שניהם בארץ, בתוכנית "מסע" של הסוכנות היהודית. לכן לא מפתיע שלפני שנתיים, כשגולדורט התגרש ועבר לחולון, השניים היו בין החברים והחברות שהתחיל להזמין אליו הביתה, אולי כדי למלא בור רגשי, אבל רשמית כדי לסגור איזה ריק תרבותי. בהתחלה הם רק נהגו לשבת ולדבר ולשתות ולהתמסטל. אבל ערב אחד צץ רעיון לפורמט שנראה להם בר יישום: בכל פעם אחד הנוכחים והנוכחות יכין נושא מסוים ויציג אותו במשך כעשר דקות – כשכולם, כולל הוא עצמו, כבר יהיו מסטולים.

מכאן התגלגל "אולג סמוקס" הלאה בקצב מהיר. אנשים התחילו לזרום לחולון, ערבי הסטנדאפ נוספו לתוכנית, קהילה התחילה להיווצר, שותפי־פעולה קבועים הצטרפו, בהם מאשה מלאך, רקדנית מקצועית ואמנית שגם אותה הכיר גולדורט בעקבות תוכנית "מסע", ודי מהר הוחלפה הדירה במועדונים קטנים ששלושת החברים התחילו לשכור – ו"יאללה בלגן" מוּסד.

"זה עבר מפה לאוזן והגיעו המון אנשים, אפילו מחיפה", מספר גולדורט על ההתחלה. "היה ברור שיש מחסור בתקשורת בשפה הרוסית, בחברה ובפעילות מעניינת ורלוונטית. אין כאן בשבילנו תוכן איכותי בשפה הרוסית, ומה שיש, פשוט לא טוב. יש כל מיני אירועי תרבות ומסיבות, כולל אלה שמיועדים במיוחד לעולים חדשים סביב חגים וכולי, אבל המארגנים שלהם הם אנשי עליית הניינטיז ואלה אנשים מתקופה אחרת. הכל שם לא מתאים – התוכן, הפורמטים, כל הארגון עצמו, הכל מיושן, לא רלוונטי. אז בתוך הוואקום המאוד ברור הזה התחלנו ליזום וליצור", הוא מסביר את המוטיבציה לעשייה התרבותית, ואגב כך חושף פער גדול שהיא התוצר שלו – זה שבין עולי שנות ה־90 לגל העלייה החדש של השנים האחרונות, או כפי שהם מכונים בקרב דוברי הרוסית – בין אנשי "עליית הנקניק" לאנשי "עליית הגבינה" (או "עליית פוטין").

הכי רחוק מפוטין

אני פוגשת אותם בבית הקפה השכונתי בפלורנטין, ארבעה צעירים שנראים בדיוק כמו שאר יושבי המקום. סביב גיל שלושים, ג'ינסים קרועים, טישירטים וקעקועים. ניכר שהם מרגישים בנוח. "לפעמים חושבים שאני תייר", אומר מוראביוב, יליד אוקראינה שבבגרותו עבר למוסקבה ועבד שם כמפעיל באירועים לילדים. "כי אני בלונדיני ובהיר מאוד וגם מתנהג בצורה לא ישראלית, ככה אומרים".

הוא הגיע לישראל עם אשתו אוליה לפני שלוש שנים, לאחר שהתאכזב מהאופן שבו התנהלה תעשיית התרבות במוסקבה, מהמצב הפוליטי ברוסיה ומחוסר היציבות הכלכלית בה. "אני זוכר שהלכתי להחליף רובלים לדולרים כדי לשלוח לאוקראינה. באותו יום היה הסיפוח של חצי האי קרים, הרובל נפל ונשארתי אחרי כמה ימים עם פחות מחצי ביד", הוא מספר. "הבנתי שצריך לעבור למקום שבו אני יכול להתפרנס בלי פחד שהכל עלול להשתנות בהינף יד. חשבנו גם על גרמניה, אבל אשתי, שהיא יהודייה, היתה מבקרת כאן הרבה בילדותה ותמיד התגעגעה. אפילו את ירח הדבש שלנו עשינו כאן".

הוא לא היחיד בין הארבעה שהזרז המרכזי להגעתו היה המצב הפוליטי ברוסיה, במיוחד הסיפוח, שהחליש מאוד את הרובל והשפיע קשות על המצב הכלכלי. עבור חלקם זו היתה נקודת אל חזור. "ידעתי שאם אשאר במוסקבה אתחיל להיות פעיל פוליטי אקטיבי, אלך להפגנות, אקריב את השנים הצעירות שלי וזה ירעיל את חיי. הצעירים ברוסיה מנסים להיות אקטיביסטים, אבל השינוי רחוק. לממשל יש הרבה כוח, כולל בתקשורת, הרבה שליטה. ותמיד מנסים לעשות הפרד ומשול בקרב המתנגדים. אז החלטתי לעזוב", אומר גולדורט את מה שאפשר לשמוע היום מפיו של כל פעיל שמאל בארץ. "היתה אפשרות לנסוע לצ'כיה על ויזת עסקים, אבל זה היה מסובך יותר ופחות יציב. אז עברתי לישראל. כאן מספיק שאתה נכד של יהודי וישר מקבלים אותך (לאחרונה העלה ח"כ סמוטריץ' הצעת חוק לביטול סעיף הנכד בחוק השבות, אך בעקבות הסערה שעוררה היא לא עלתה להצבעה, ל"ר). לפני כן גם חקרתי על ישראל. הבנתי שיש לה קטעים משלה, למשל שאי אפשר להתחתן אזרחית, אבל לא אכפת לי. או שאין תחבורה בשבת, נו טוב, אז איכשהו מסתדרים. בגדול המערכת עובדת ויש דמוקרטיה ואפשרות להשפיע איכשהו מעמדה אזרחית, וזה חשוב לי".

בין אלו שחקר ובדק איתם היה לוין חברו, שכבר עבר את המסע הזה. הוא הגיע לישראל ב־2011, אך חזר לסנט פטרסבורג ב־2015 בעקבות אהבה, ושב לכאן ב־2018 יחד עם בת הזוג. "בפעם הראשונה עזבתי לישראל כי היה לי בודד ועצוב והגעתי להבנה שאני חי בסוג של מערכת יחסים עם המדינה שלא יאפשר לי להתפתח", לוין אומר. "הייתי בן 24 ונדהמתי כמה חופש יש כאן. חבר'ה בגילי היו מסיימים לעבוד והולכים לים לבלות. אף אחד לא שופט אותך ולא מאיץ בך ללכת במסלול ברור ולהקים משפחה מוקדם. אם כי התפיסה הזאת קצת השתמרה בקרב דוברי רוסית מעליית שנות ה־90: 'הי, אתה חתן מצוין, למה אתה לבד? הנה, סבטה מתאימה לך, היא מנהלת בניקיון', יש כאן פרספקטיבות", הוא מתפקע מצחוק. "בסוף התאהבתי אונליין בבחורה רוסייה מסנט פטרסבורג. נסעתי אליה לשלוש שנים וחזרנו לכאן יחד. גם המשפחה שלי כאן".

חיילים רוסים בחצי האי קרים, 2014. נקודת אל חזור לחלק מהעולים
REUTERS

גם המסלול של מלאך, שאביה יהודי, התחיל באוקראינה, בעיר חרקוב, גם הוא עבר בסנט פטרסבורג – שם לימדה מחול ועבדה בתחום החינוך הלא פורמלי ובחברה לפיתוח קורסים אונליין – ולמעשה היה יכול גם לחזור לשם: כשהוצע לה להצטרף לפרויקט "מסע" וללמוד בארץ, היא חשבה להתמקצע פה בעיצוב גרפי ולחזור לרוסיה. "אבל הכל הסתבך", היא אומרת, "קשר רומנטי שהתנהל ברוסיה לא הסתדר, ולחזור לחרקוב שוב לא נראה הגיוני, אז החלטתי שאשאר בישראל. זאת היתה החלטה ספונטנית, והנה אני כאן כבר חמש שנים".

בחמש השנים הללו היא הספיקה לעשות לא מעט. מארגנת אירועי תרבות, כותבת על תרבות ישראלית בערוץ הטלגרם "פוסט תרבות", אמנית, היתה שותפה בפרויקט "מוישה האוס" – יוזמה בינלאומית ליצירת קהילה יהודית של צעירים דוברי רוסית מסביב לעולם, וגם עובדת כבר ארבע שנים כאנליסטית בחברת אשראי.

מי שיחפש דמיון בין הפרופיל שעולה מסיפורי החיים האלו, מההתמחויות של בעליהם ומהמוטיבציה שלהם לעלייה ולהתבססות כאן, ובין אלו של עליית שנות ה־90 – יתקשה למצוא. הרבה מבדיל בין העולים החדשים, אנשי העידן הפוסט סובייטי, ובין עליית המיליון שהגיעה אז מברית המועצות המפורקת, חסרת אוריינטציה בחיים המערביים אבל בעלת נכונות גדולה לשרוד במציאות חדשה במזרח התיכון החם. להבדיל מאנשי העלייה ההיא, הצעירים שבאים לכאן עכשיו מאוקראינה או מרוסיה (בעיקר) לא מסתפקים במועט. הם לא באו לשרוד אלא כדי לשפר את חייהם – לאכול מהגבינה ולא רק מהנקניק. הם צעירים ומשכילים, יודעי שפות ובעלי אוריינות דיגיטלית גבוהה. חוש היזמות, העסקי והחברתי, בולט אצלם מאוד. רבים מהם בחרו בישראל ליעד גם בגלל הנוחות הביורוקרטית היחסית – זו המוצעת למי שעונה על הקריטריונים של חוק השבות – ולא בטוח שהם רואים בה את עתידם. ועם זאת ניכר שהם אוהבים את המקום ואת אנשיו.

עם אנשי הנקניק, לעומת זאת, היחסים מורכבים יותר. מצד אחד, העולים הצעירים מתלוננים שאלו מפנים כלפיהם אגרסיות ומנסים ללמד אותם איך לחיות בארץ. מצד שני, הם סבורים שמקור היחס הזה מובן ומגלים כלפיו גם חמלה. "אני מאוד פעיל ויוזם, והוותיקים כל הזמן אומרים לי: תעבוד קודם בניקיון ואחר כך תדבר, מה אתה נדחף. גם סתם אנשים וגם כל מיני אנשים שקשורים לקליטת עלייה. ואני לא מבין למה צריך לחכות אם אני כבר יכול לעשות משהו", אומר גולדורט, שטווח הפעילות שלו ב"יאללה בלגן" מתחיל במופעי סטנדאפ, נמשך בניהול רשתות חברתיות, ומגיע לייזום והנחיה של פעילויות ואירועים. "באופן כללי, מה שבולט בישראל בעינינו זה שלישראלים לא אכפת איך אתה בוחר לחיות. אולי הם ייתנו עצות בקטע טוב. דוברי רוסית מבוגרים, ותיקים בארץ, עושים את זה בצורה אגרסיבית".

ומה הסיבה ליחס הזה לדעתכם?

אנשים שהגיעו בניינטיז איבדו את המעמד המקצועי והסוציאלי שהיה להם בברית המועצות. ואז הם רואים אותך, אתה רק בהתחלה עכשיו, אבל יש לך הרבה יותר אפשרויות מכפי שהיו להם, ואתה חותר אליהן. וזה כואב להם. הכאב הזה הופך לאגרסיה" מארק לוין

לוין: "יש שם כאב. אנשים שהגיעו בניינטיז איבדו את המעמד המקצועי והסוציאלי שהיה להם בברית המועצות, והכאב הזה נשאר. ואז הם רואים אותך, אתה רק בהתחלה עכשיו, אבל יש לך הרבה יותר אפשרויות מכפי שהיו להם, ואתה חותר אליהן. וזה כואב להם. הכאב הזה הופך לאגרסיה והם מתחילים ללמד אותך איך צריך לחיות ולהתנהל. אבל אני באמת חושב שזה כאב גדול, ואפילו קשה לראות את זה".

מוראביוב: "היום העולם אחר – אם יש לך אנגלית וניסיון במקצועות מבוקשים, אתה יכול לנוע ממדינה למדינה. בשנות ה־90, אחרי פירוק בריה"מ, אנשים עזבו בלי שום ידע על מה שקורה ומה שצריך, בלי ידיעת שפות או כישורים שמתאימים לכאן, בלי הבנה איך עובדים בכלל במערכות קפיטליסטיות. אז הם נאלצו לעבוד בניקיון ובמפעלים. פסיכולוגית זה הורג בן אדם ורודף אותו כל החיים, העובדה שלא היתה לו אפשרות להמשיך במה שהשיג בארץ אחרת. אז הם כועסים על החיים ועל הדרך שבה קיבלו אותם כאן. ולכן גם הם מלמדים אותנו באגרסיה מה לעשות כדי להסתדר. אבל אנחנו דור אחר".

מלאך: "הדור שלנו אחר ובטוח שלא ילך לאיבוד. יש לנו כישורים מגוונים ואיזו הרגשה שאנחנו אזרחי העולם. אין בנו את המנוע הזה שדוחף לפעול רק לשם הישרדות. בתקופת העלייה של שנות ה־90 לא היו אותן הזדמנויות".

האבחנה הזאת של אנשי "עליית הגבינה" מדויקת. הם מזהים היטב את הכאב של המבוגרים דוברי הרוסית. בילדיהם ובנכדיהם של אלה, מי שהגיעו לפה בתור ילדים או נולדו כבר בישראל, הם כבר רואים לעומת זאת פשוט ישראלים. אלא שבמקרה הזה תפיסתם פשטנית. בפועל, אותם צעירים בני גילם שבאו לכאן עשרות שנים לפניהם התפנו עכשיו, משבגרו, לעסוק הן בהשפעות העלייה על חייהם־שלהם, הן בפצע שהותיר לעד בדור ההורים והסבים והסבתות המעבר הזה מברית המועצות המתפרקת לארץ המזרח תיכונית. הם עוסקים עכשיו בזהותם האישית, בחיבור לתרבות הרוסית ובחיפוש שורשים (גילוי נאות: גם כותבת שורות אלה ביניהם, ואף פעילה חברתית זה שנים בקידום סוגיות אלו במגוון פלטפורמות), ורואים באנשי "עליית הגבינה" את מי שיכולים לספר, להסביר להם את העולם הרוסי ולהוסיף עליו. אבל העולים החדשים האלה שהגיעו לאחרונה מהמרחב הפוסט סובייטי לא מזהים בהם את הרוסיוּת, גם לא את סערת החיפוש אחר הזהות.

ילדיהם של עולי שנות ה-90 התפנו עכשיו לעסוק בזהותם האישית, בחיפוש שורשים, ורואים באנשי "עליית הגבינה" את מי שיכולים לספר, להסביר להם את העולם הרוסי. אבל העולים החדשים לא מזהים בהם את הרוסיוּת. בעיניהם הם פשוט ישראלים

"ילדי עליית הניינטיז רואים בי מישהו משלהם, איזה רקע רוסי משותף, שדרכו יוכלו אולי להבין טוב יותר גם את הרקע שלהם", אומר מוראביוב. "אבל מבחינתי, חבר'ה בני גילי שנמצאים כאן מגיל ילדות הם פשוט ישראלים. אין להם מחסומים בראש, הם חופשיים. תומכים ביזמות שלנו, מתלהבים, זה כיף".

ומלאך מאשרת: "כן, הם פשוט ישראלים. למעשה התוכן שלנו לא מדבר אליהם, כי הוא תוצר של מציאות ברוסיה שהם לא מכירים. מהצד השני, אני חושבת שאנשים שמארגנים אירועים ומפגשים לדוברי רוסית ברוסית הם לרוב אנשים שלא נושמים את התוכן האקטואלי. הם תקועים בניינטיז. אין ניסיון לחדש פורמטים, להבין מה רוצה הקהל, לרענן תוכן".

יורה מוראביוב בערב "אולג סמוקס"
מרק לוין

והתחושה הזאת בדיוק, של ואקום תרבותי וחברתי, היא שהניעה אותם לפעול וליצור לעצמם, לחבריהם ולאלפים כמותם שהגיעו לכאן בשנים האחרונות את מה שחסר – תרבות עכשווית ורלוונטית ברוסית וערבי מפגש בשפה שלהם. או בקצרה, את "יאללה בלגן".

המניפסט הפוסט קומוניסטי

אלא שאצל אנשי התנועה התרבותית, כפי שמכונה "יאללה בלגן" על ידי מייסדיה, יש בלגן מסודר מאוד. הנה, למשל, רק לאחרונה הוציאה התנועה מניפסט שמבטא בחינה עצמית בתוך המציאות שמסביב. זו היתה הצהרת כוונות ברורה וסולידרית, בזו הלשון:

"'יאללה בלגן' זאת התארגנות תרבותית של ישראלים דוברי רוסית.

"אנחנו לא חושבים שעולה חדש חייב להשליך מעצמו את כל המטען שלו ולהתרכז כולו בחיפוש עבודה וארגון חיי היומיום במדינה חדשה,

"תמיד צריך להיות מקום ליצירה, ולאדם צריכה להיות אפשרות לעסוק ביצירה ובתרבות.

"המטרה שלנו – להגדיל את מרחב האפשרויות שמקבל עולה חדש. כמה שנעבוד ונתאמץ יותר עכשיו, ככה קל יהיה יותר לאלה שיגיעו לישראל אחרינו".

הסטנדאפיסט האנטי־ממסדי סשה דולגופולוב. "יאללה בלגן" הביאו אותו לארץ
מגד גוזני

הסולידריות הזאת לא נעצרה בעולים שיבואו אחריהם. באחד הסעיפים הנוספים הפגינו אנשי "יאללה בלגן" אחריות שכיום קשה למצוא גם בכנסת, והגדירו את עצמם כגוף המארגן קהילה שיכולה להשתתף בהפיכת המדינה למקום טוב יותר. "כן", אומר עכשיו גולדורט, "העלייה החדשה כאן יוזמת ועושה דברים שמיטיבים עם ישראל וכדאי להתייחס אלינו ברצינות ולשתף איתנו פעולה".

בשטח, הרוח היצירתית שלהם נעה סביב הנושאים שמעניינים אותם עכשיו. בערבי הסטנדאפ "המיקרופון הפתוח", המתקיימים אחת לשבוע, או בערבי "אולג סמוקס", הנערכים אחת לחודש, הם מעלים נושאים שמטרידים אותם ומדברים על מה שעובר עליהם, צעירים בשנות ה־20 וה־30 לחייהם שבאו ממרחב פוסט סובייטי לישראל, לרוב לבד, ומנסים למצוא כאן את מקומם. בעיות ועניינים ביורוקרטיים, לימוד שפה וסיטואציות מצחיקות או מביכות שנתקלים בהן, לימוד הדינמיקות המקומיות, כל מה שקורה ברשתות החברתיות, וכן, גם ההיתקלויות בדוברי הרוסית מגלי העלייה הקודמים.

בערבי הסטנדאפ וה"אולג סמוקס" הם מדברים על מה שעובר עליהם, צעירים שבאו ממרחב פוסט סובייטי לישראל, לרוב לבד, ומנסים למצוא כאן את מקומם. עניינים ביורוקרטיים, לימוד שפה, סיטואציות מצחיקות או מביכות שנתקלים בהן, ועוד ועוד

פוליטיקה ישראלית ועולמית, נושאים גלובליים, מדע – גם כל אלה נידונים, בסלנג עכשווי שחלק מעולי שנות ה־90 כבר לא יבינו, מתובל בקללות העשירות של השפה הרוסית. ומעל כל זה הם כמובן ממשיכים להתעניין במה שקורה בבית שעזבו – באוקראינה וברוסיה – וגם לא שותקים אל מול המצב שם. "מאוד כואב לי שברוסיה יש איזושהי רדיפה של האדם, של האנושיות", אומר מוראביוב, "אפילו כאן אני אקטיבי נגד הפוליטיקה שם. ב'יום רוסיה' לאורך הטיילת בתל אביב, עיר שאני גר בה ואוהב אותה, תלו דגלי רוסיה והציעו לעוברי אורח מאכלים רוסיים. וישראלים, אנשים טובים וגם נאיבים, טעמו והצטלמו עם בובת דוב רוסי. הם רואים מצג חיצוני של רוסיה, אבל לא מכירים את הבעיות שיש בה, שאחת המרכזיות בהן היא היחס ללהט"ב ולמתנגדי המשטר. אם הייתם יודעים מה קורה, הייתם חוטפים שוק".

אז איך הגבתם באותו יום בטיילת?

"בלילה באנו בחבורה והורדנו דגל אחד. במקומו שמנו דגל של להט"ב עם סממני רוסיה, נשר עם שני ראשים וסמל של מוסקבה. זאת היתה הדרך שלנו למחות".

ועם זאת, עם כל האקטיביזם הלא מתפשר הזה וחוש היזמות החברתית, גם בהם, כבכל הצעירים בעולם, הנושאים שבוערים, אלה שמלהיבים יותר מכל, הם אחרים – סקס, סמים והיפ הופ. "הרעיון ב'אולג סמוקס' למשל הוא שמגיעים עשרות אנשים ויש שיתוף ידע בזמן שכולם מסטולים. דרך הפריזמה הזאת הם גם מציגים ומשתפים ידע וגם מקבלים ומעכלים אותו", צוחק לוין. "בכל העולם הדור הצעיר דוגל, בגדול, בפוליטיקה חיובית בכל הקשור לסמים קלים".

לא במקרה לוין מזכיר דווקא את "אולג סמוקס". הוא האיש ב"יאללה בלגן" האחראי ומנהל את הערבים האלה, וכצלם הקבוע של אירועי התנועה – גם מצלם את המפגשים השונים. מוראביוב, לעומתו, עוסק בעיקר בהבאת אמנים מרוסיה – "סטנדאפיסטים שהם תמיד אלטרנטיבה למה שמראים בתקשורת הרוסית", הוא אומר, בהם למשל סשה דולגופולוב – בלוגיסטיקה של אירועי התנועה ובייזום פרויקטים.

אנחנו דנים בענייני היום בישראל, ביצירה הישראלית. זה מחבר לתרבות הישראלית. לאחרונה אירחנו בלוגרית ישראלית דוברת רוסית ובמשך כל הפודקאסט דיברנו על גברים־נשים ואיך הדינמיקה בישראל שונה מבמרחב הפוסט סובייטי!" מאשה מלאח

ואילו מלאך מופיעה בקטעי סטנדאפ ולצד גולדורט היא אחת המגישות של הפודקאסט של התנועה – "אז מה שם אצל היהודים?" – שהיזם שלו הוא מאקס סוטניקוב, אחד משותפי הפעולה של "יאללה בלגן". "הופעתי כבר בערב הסטנדאפ הראשון ואני בכלל לא אוהבת סטנדאפ", היא אומרת. "אני אוהבת לכתוב סיפורים קצרים, ספוקן וורד. הופעתי אז עם מונולוג ששמו היה 'כלבה עצובה' והוא דיבר על איך בחורות הופכות לכלבות עצובות".

ובפודקאסט, על מה אתם מדברים?

"יש לנו כבר יותר משישים פרקים, כולם ביוטיוב כי הם מצולמים בווידיאו, ובהם אנחנו דנים בענייני היום בישראל. ויש לנו גם פינה – 'הארה תרבותית'. כל שבוע דנים ביצירה ישראלית אחרת, למשל סרט כלשהו. זה מחבר לתרבות הישראלית. הנה למשל, לאחרונה אירחנו בלוגרית ישראלית דוברת רוסית ובמשך כל הפודקאסט דיברנו על גברים־נשים ואיך הדינמיקה בישראל שונה מבמרחב הפוסט סובייטי. זה באמת מאוד שונה!"

מוראביוב: "חצי מהמאזינים לפודקאסט הם בכלל לא מישראל, אלא דוברי רוסית בעולם שגרו כאן פעם או מתכוונים לעבור".

הפודקאסט הוא לא הפרויקט המקוון היחיד שלהם, הקהילה הגדולה שריכזו סביבם תפסה תאוצה גם הודות לנוכחות שלהם במרחב הווירטואלי. למוראביוב ולגולדורט כבר היו בלוגים פופולריים בטלגרם, ועכשיו הם מפעילים מטעם "יאללה בלגן" גם כמה ערוצים. "פייסבוק זה רק למבוגרים וגם בווטסאפ אנחנו לא כל כך משתמשים, הכל בטלגרם", אומר מוראביוב.

הנוכחות המאסיבית הזאת ברשתות החברתיות גם מסייעת להם היום, בעידן הקורונה, לשמור על רוח הקהילה ולהמשיך ולקבץ אותה סביבם. באותה הזדמנות הם גם ממשיכים לחפש פורמטים חדשים, שיתאימו למציאות החדשה.

בואו נחזור רגע לכותרת "אז מה שם אצל היהודים". עולי שנות ה־90 מובכים כששואלים אותם על הקשר ליהדות והסיבות להגעה לישראל. עד היום הם רואים בכך ניסיון לבדוק את הלגיטימציה שלהם לחיות כאן. האם גם אתם מרגישים כך?

מוראביוב (צוחק): "אני מרגיש נהדר עם נושא היהדות. לי הרי אין שום קשר ליהדות ואני מרגיש כאן כל כך טוב כמו שלא הרגשתי באף פינה בעולם. אני אוהב את תל אביב ואת האנשים. מצד ישראלים או צעירים דוברי רוסית אני בכלל לא נתקל בשאלה אם אני יהודי".

גולדורט: "לי בכלל לא היה מושג שאנחנו יהודים עד שיום אחד כתבו על הדלת שלנו 'קן של יהודים', ואז שאלתי את אמא: 'אמא, אנחנו יהודים?' והיא אמרה לי שכן. לעומת זאת, בירושלים היו שואלים אותי: 'למה הגעת, אתה הרי לא יהודי'. הייתי אומר שהיתה הזדמנות, והגעתי. חוק השבות. שאני יכול להיות ישראלי טוב, לשלם מסים, ליזום ובאופן כללי להביא תועלת. ולדעתי זה מספיק כדי להיחשב לאחד מכם. ואגב, תמיד שואלים אותנו: 'למה הגעתם דווקא לפה, אנחנו בעצמנו רוצים לעבור למקום אחר, אולי לקנדה או לאירופה'. ואני עונה: 'כן, אבל אתם הרי לא מתכננים להגיע לרוסיה, נכון? אז זהו".

אמנות מאשה מלאחציור של מאשה מלאח
עם הכתובת ברוסית: "ועד שהמוות יפריד בינינו, אבל קודם תעברי גיור"
איליה קיטוב

מלאך: "אני מגיעה ממשפחה מעורבת – אמא רוסייה ואבא יהודי. אח שלי לא מגדיר את עצמו כיהודי ואומר שיש לו אחות יהודייה. בבית ראיתי גם מזה וגם מזה, לא כפו עלי כלום, אבל בתוכי הרגשתי בלבול בקשר לזהות האישית. למדתי בבית ספר יהודי ולא היתה שם הבנה לכך שילדים מגיעים מרקעים שונים, לא ניסו לגשר, וזה בכלל הרחיק אותי מהיהדות. העניין הזה, בכל אופן, צף כאן בעיקר בכל הקשור למערכות יחסים. כשבחורות נכנסות לזוגיות עם בחורים ישראלים צברים, באיזשהו שלב הם מבקשים מהן שיעברו גיור, אם הן לא יהודיות מצד האמא. לי לא קרה דבר כזה, אבל זה משהו שמדברות עליו הרבה ואני מתייחסת לזה גם בעבודות האמנות שלי, כי זה נמצא באוויר כל הזמן".

לוין: "בגדול, כאן בישראל הרבה יותר פשוט, קיבלו אותי יפה. ברוסיה, גם אם יש בך כמה אחוזים של דם יהודי, אתה ג'יד. זהו, אין לאן לברוח מזה, אף פעם", הוא נשמע חד משמעי. "ופה בודקים אם אמא או אבא, אם אתה חתוך או הולך לבית הכנסת. ואני מאה אחוז יהודי בכלל".

ואתם מרגישים ישראלים? אכפת לכם ממה שקורה בישראל? מגורלה של המדינה?

לוין: "אני התחלתי להבין שאני ישראלי כשכבר לא היה אכפת לי מי אני – רוסי, אוקראיני, יהודי. והבנתי גם שאני רוצה מאוד משהו עבור ישראל כשהתחלתי לרצות שהדברים ישתפרו כאן. הנה אני, עובד בבנייה, ואין תנאי עבודה. אתה עובד בחום חזק במשך חודשים, למשל בבניין שאין בו שירותים, אין מים, והכל נורמלי לכאורה. הייתי רוצה להטיל יותר אור על הרבה נושאים בישראל. אבל כן, הייתי רוצה להמשיך לגור בה".

מלאך: "יש לי דימוי של שתי סירות – סירה שלנו עם כל העניינים שלנו ועוד סירה שהיא ישראלית. ולפעמים אנחנו חותרים וחותרים ומנסים להגיע עד לסירה הישראלית ולעניין, אבל אני מרגישה שהחתירה ממש אטית. אני לא מטילה את האחריות על הישראלים. היה נכון יותר מצדי ללמוד טוב יותר את השפה, להיות יותר בקשר עם ישראלים. אבל הגעתי לכאן לבד וישר התחברתי לחבר'ה דוברי רוסית ואני רוצה לעזור לעולים בודדים כמוני ולכן פועלת עבורם ואיתם. אני לא יודעת היכן אשאר ואיפה יגדלו הילדים שלי, תלוי במי אתאהב. אני בטוח לא מתנגדת שהם יגדלו כאן, אבל אני מבינה שהחיים מאוד דינמיים. בכל מקרה, הייתי רוצה לומר לישראלים שלא יפחדו להציץ לתוך הסירה שלנו. יש בה הרבה דברים מעניינים ורצון טוב".

מוראביוב: "אני לגמרי מבין שאני אפילו לא טיפ־טיפה 'החברה הישראלית'. תכלס אני רוסי שפתח חנות יד שנייה בפלורנטין ואני גם נשאר כזה. אני חלק מהחברה התל אביבית כי כאן יש אנשים שקרובים לי ברוח. הייתי רוצה להשפיע איכשהו על המדינה הזאת בצורה חיובית וכן חשוב לי שישראל תמשיך להיות מענה לצרכים ולכוונות שלי כי אני באמת חושב שהכוונות שלי טובות. הנה, למשל, אנחנו הבנו ש'יאללה בלגן' צריכה להגיע גם לדוברי אנגלית ועברית. גם כדי שלא נהפוך לאיזו בועה דוברת רוסית, אולי יותר מגניבה וליברלית, אבל עדיין סגורה, אני מאוד חושש מזה. וגם כדי להצהיר על עצמנו – אנחנו גם כאן איתכם בישראל, אנחנו עושים דברים מעניינים, תצטרפו אם בא לכם, או לפחות תדעו עלינו".

ובכל זאת, כשאתם מסתכלים על מה שקורה כאן עכשיו, אתם רואים את אותה ישראל שראיתם לפני העלייה?

גולדורט: "בהחלט לא. מה שאנחנו צופים בו בישראל הוא מה שהיינו עדים לו ברוסיה. מנהיג שעושה הכל כדי להישאר בשלטון תוך כדי תקיפה של המוסדות המרכזיים במדינה, כמו התקשורת. ועם זאת, אין ספק שישראל לא הגיעה לנקודת האל חזור". 

הרשמה לניוזלטר

הכתבות שחייבים לקרוא כל סוף שבוע - ישירות אליכם למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות