מהר מירון ועד חדר בדירת שיכון בצפת: מסע בעקבות קברי הצדיקים

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהר מירון ועד חדר בדירת שיכון בצפת: מסע בעקבות קברי הצדיקים

לכתבה
קבר יונתן בן עוזיאל, ליד עמוקה Shaul Schwarz / Getty Images IL

הילולות בקבר חוני המעגל או יונתן בן עוזיאל, פיתוח אתרי פולחן בקבריהם של רבנים ומקובלים, יוזמות פרטיות של מי שנגלה בחלומם צדיק וביקש להשתכן בביתם: מסורת העלייה לרגל לקברי צדיקים, שבחודשים אלו של השנה מגיעה לשיאה בהילולות, עברה תהפוכות אבל ביטאה תמיד אותו צורך אנושי. הצד השני של הקמע

28תגובות

בתוך יער ביריה, בין צמחייה עשירה, מעיינות, בוסתנים ואתרים היסטוריים, מתפתל שביל אל אחד מקברי הצדיקים הפופולריים ביותר באזור – קברו של התנא יונתן בן עוזיאל, הסמוך ליישוב עמוקה. השביל הזה אל ציון קברו של הצדיק, הידוע בסגולה למציאת זיווג ופריון ולכן רבות ממבקריו הן מבקרות, מופרד במחיצת מתכת לבנה וגבוהה, שמסתירה את הנוף הפתוח. אני מטפסת על גבעה קטנה ומתצפתת אל מרפסת אגף הגברים, הפרושה אל המרחבים ובימים טובים אפילו רואים ממנה את החרמון. בתוך הקבר מקופלים פתקי בקשות רבים בכל חריץ שבין הלבנים, ושמות שונים כתובים על כל שטח פנוי. בחוץ, על העץ שניצב מול המבנה, קשורים עשרות צעיפים צבעוניים, יוזמה מקובלת של המאמינות להשלמת בקשתן.

מהר מירון ועד חדר בדירת שיכון בצפת: מסע בעקבות קברי הצדיקים

לא הרחק משם, בחצור הגלילית, יש ציון קבר נוסף, מערה המזוהה עם קברו של חוני המעגל, שבעבר נהגו לפקוד אותה בעת בצורת ולהתפלל לגשם וכיום מתקיימת סביבה הילולה ביום העצמאות. "חצור הגלילית קרובה לגבול, ואחרי יום כיפור היא ספגה הפגזות והיתה תחושה שאין מי שמגן עלינו", אומרת דקלה פרץ, בת 48, תושבת המרכז שגדלה ביישוב ומבקרת עם בן זוגה ושלושת ילדיהם בקבר ובמעיין עין חוני הסמוך במהלך ביקור משפחתי. "אמא שלי והחברות שלה מדברות עד היום על הצדיק שהגן עלינו במלחמה. זה היה חלק מהתרבות שלנו. האנשים של חצור השקיעו במקום הזה כל השנים ותמיד דאגו לו, וגם הגיעו לכאן, משפחות שלמות. גם אני מביאה את הילדים שלי לכאן ומספרת להם את הסיפור על חוני".

קבר יונתן בן עוזיאל וקברו של חוני המעגל – אותו חכם מהמאה הראשונה לפנה"ס שלפי התלמוד התפלל לגשם ונענה בממטרים כה עזים עד שנאלץ להתפלל להפסקתם – הם רק שניים מקברי הצדיקים בגליל, המהווים מוקד עלייה לרגל למאות אלפים ואף פרויקט חיים לציבור המזרחי המאמין, שגם משתתף בפיתוחם. הקברים האלה הם בחלקם אתרים סמליים, המייצגים את מורשתם של הצדיקים ומאפשרים התייחדות והזדהות עמה; בחלקם מתקיימות הילולות לעילוי נשמתם – הגדולה שבהן בקברו של רבי שמעון בר יוחאי. מאז האסון שאירע בקבר רשב"י בל"ג בעומר אשתקד אמנם נקשר שמה של ההילולה הזאת לצער ולאבל ובעוד פחות משבועיים יחליף אותה אירוע מצומצם יותר, שייערך בו טקס זיכרון לא ממלכתי ל-45 הנספים באסון. אבל מלבד ההילולה הזאת מתקיימות בתקופה זו ברחבי הגליל גם אחרות, בעוד אחד משיאיה של המסורת העתיקה.

כניסת גברים למתחם קבר
אביחי ניצן

ניכור מול ביקור

העלייה לקברי קדושים נקשרת בתודעה לתופעה עכשווית משגשגת אבל מקורה כבר בתקופת המקרא, והיא שבה ופרחה לאורך ההיסטוריה אף שהיו לה מתנגדים רבים במהלך המאות. במאה ה-12 למשל פרחה העלייה לרגל לקברי אמוראים ותנאים, בעיקר בגליל – אזור שבו יהודים ומוסלמים חלקו לעתים מפת מקומות קדושים ותרבות עממית משותפת שהכירה באתרים כבעלי סגולות של חסד ומרפא. סביב מערת הלל הזקן ותלמידיו שבמירון, לדוגמה, שבעדויות של עולי רגל מהמאה ה-13 מיוחסת לה סגולת ברכת המים, קיימו הפלאחים היהודים והמוסלמים טקסים שנתיים של תחינה לגשמים.

המאה ה-16 היתה נקודת מפנה בתרבות פולחן הקברים. גולי ספרד, שהגיעו אז לצפת, פיתחו את הרובע היהודי בעיר, ופעילותם של חכמי ורבני הקהילה, ובראשם גדול מקובלי העיר האר"י הקדוש, הפכה אותה למרכז הגות מיסטית. מקובלים מאליטה זו, בהם משה קורדוברו ושלמה אלקבץ, החלו להשתטח בערבי שבת על קבריהם של תנאים שחיו במאה השנייה, ראשון בהם קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון ומערת רשב"י הסמוכה לו – זו שבה הסתתר הרב עם בנו מרדיפות הרומאים במשך 13 שנה וגילה, לפי האמונה, את סודות הקבלה. מתרבות המזוהה עם תנועות עממיות ושוליות הפכה אם כך תרבות פולחן הקברים לכזו המזוהה עם האליטה היהודית של צפת.

כשסבתא שלי רצתה לייחל למשהו, או סתם להתלונן, היא היתה קוראת בכוונה מלאה: יא רבי מאיר, יא רבי שמעון. זה הרגיע אותה, שהתפילה שלה נמצאת בכביש המהיר לאלוהים

גם כיום צפת היא מרכז עלייה לרגל לקברי צדיקים, ובכל שנה מגיעים לבית העלמין היהודי העתיק שבשוליה, השוכן על מדרון תלול, מאות אלפי מאמינים, רובם חרדים, בערב ראש חודש ובראש חודש, בעשרת ימי תשובה ובחול המועד. אבל מה שזוהה אי אז עם האליטה שב להיות מזוהה עם פולחן עממי. הפעם היו אלה גלי העלייה ממדינות האיסלאם, בשנות ה-50 וה-60 של מאה הקודמת, שהביאו לפריחה של מסורת הביקור בקברי צדיקים. ובמדינה שקידמה במובהק ערכים חילוניים וזהותה הפוליטית-התרבותית עוצבה דרך פולחן העצמאות ופולחן הנופלים, נתפסה המסורת הזאת כמכשול בעיצובה של חברה מערבית, מודרנית ורציונלית.

שנים אחר כך ביטא "נאום הקומץ" – או "נאום מנשקי הקמעות", כפי שהוא מכונה – שנשא יאיר גרבוז ב-2015, את התפיסה הזאת והיה נקודת ציון נוספת בקונפליקט ארוך השנים על זהותה של החברה בישראל. ואם הנאום מעורר הסערה רק הביא לעלייה במספר המבקרים בקברי צדיקים, כך גם שנים רבות לפניו: הניכור שחשו מזרחים רבים כלפי הלאומיות האשכנזית החילונית עודד ביטויים מגוונים של הפולחן העממי, שהציב דמויות של מקובלים, מרפאים ועוד ככתובת לפנות אליה בבקשת מרפא או ישועה. המאמינים החלו לפתח אתרי פולחן, יצרו מסלולי עלייה לרגל חדשים וחידשו אחרים. פעילותם לא זכתה כמעט לתיעוד ולתמיכה ממסדיים והיתה מנותקת מסדר היום הלאומי על טקסיו, ובדיוק משום כך, בשל הפן האישי, הלא ממסדי, התאפשר לנשים להפגין בה נוכחות גבוהה.

יאיר גרבוז נושא את "נאום הקומץ". נקודת ציון נוספת בקונפליקט ארוך
מוטי מילרוד

מלחמת ששת הימים שינתה זמנית את המצב. הגישה לאתרים היסטוריים קדושים שנפתחה בעקבותיה הפכה את הפולחן לבעל אופי לאומי יותר מאישי, הציבור הגיע בהמוניו לאתרים היסטוריים קדושים כמו הכותל המערבי, קבר רחל וקבר שמעון הצדיק, והצורך לאתר מקומות פולחן חדשים הצטמצם. ואולם, בשנים שלאחר מלחמת יום כיפור נחלש האתוס הלאומי החילוני, ובמקביל התחזקו החזרה בתשובה ותופעות של חיפוש רוחני בתנועות דתיות ואחרות, אקלים שהביא בין השאר להתעוררות מחודשת של הפולחן האישי בקברי צדיקים.

אני זוכרת את ההילולות של שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. הן היו עממיות יותר מהיום, מאורגנות פחות, ממוסחרות פחות. משפחות שלמות הגיעו עם אוהלים ושקי שינה, מנגלים, והרבה אוכל. ועם זאת עבורנו זה לא היה רק בילוי. המשמעות הרוחנית תמיד היתה שם. הכבוד לצדיקים, שהצליחו היכן שנכשלנו ואולי יכולים לכפר עבורנו על עוון כזה או אחר, הנחה אותנו תמיד. כשסבתא שלי רצתה לייחל למשהו, או סתם להתלונן, היא היתה קוראת בכוונה מלאה: יא רבי מאיר, יא רבי שמעון. זה הרגיע אותה, שהתפילה שלה נמצאת בכביש המהיר לאלוהים.

ועם זאת, בתחילת שנות ה-80 גם הופיע ביטוי ראשוני להכרה ממסדית בפולחן העממי: ממשלת הליכוד ריכזה קברי צדיקים תחת "המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים".

קבר חוני המעגל בחצור. ההכרה הממסדית הגיעה רק בשנות ה-80
ירון קמינסקי

חדר משלו

אלא ששלושת מיליוני המבקרים הפוקדים את המקומות הקדושים מדי שנה אינם שמים את פעמיהם רק לקברי הצדיקים שברשימה. עם השנים נוספו לקברים ולציוני הקברים המוכרים עוד מקומות פולחן – בין השאר, קבריהם של רבנים ומקובלים שהוכרו כצדיקים, אחרי או לפני מותם, ובהם רבי ישראל אבוחצירא, הבבא סאלי, שהקדיש את חייו לקבלה, תפילות וריפוי וזמן קצר אחרי מותו הפך קברו לאתר קדוש ומקום להילולה מפורסמת. לצד אלה התרחבה גם תופעה נוספת: יוזמות פרטיות של העברה סימבולית של צדיקים שנקברו מעבר לים לארץ ישראל, לאחר שאלו נגלו בחלום לגבר או לאישה וביקשו להשתכן בביתם.

בדירת שיכון קטנה בצפת, למשל, שוכן חדרו של רבי דוד ומשה, שחי ונקבר במאה ה-12 במרוקו ונחשב לאחד מגדולי הצדיקים של הקהילה היהודית בצפון אפריקה, מי שלשמו נקשרו סיפורי נסים ומעשים מאגיים רבים. בספרו של פרופ' יורם בילו "שושביני הקדושים: חולמים, מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל" (הוצאת אונ' חיפה, 2005), שחקר את תופעת פולחן קברי הצדיקים, מופיע סיפורו של אברהם בן חיים, יליד מרקש, פועל בקק"ל, שהדירה הזאת שבה חי עם אישתו ועשרת ילדיהם הפכה למשכנו החדש של הצדיק. גם לבן חיים נגלה הצדיק בחלומו, ולא אחת. עד שבשנת 1973, זמן קצר אחרי מלחמת יום כיפור, הוציא הודעה לציבור ובה תיאר את אכזבתו של רבי דוד ומשה מיהודי מרוקו, שהזניחו את זכרו. זמן קצר אחר כך הקים את החדר.

60 אחוז מאלה שמגיעים הם לא יהודים. עכשיו, למשל, יושב בחדר השני בחור ערבי, שהוא בן בית כאן, עם אישתו ואחותי והם אוכלים. כל דבר שהוא עושה בשטח שלו, בזיתים שלו, בחיים שלו, הוא בא לכאן, לצדיק" עמי בן חיים, שבדירתו נמצא החדר של רבי דוד ומשה

השמועה על משכנו החדש של הצדיק, בביתו של בן חיים, הגיעה במהרה לבתי כנסת ברחבי הארץ וכבר באותה שנה נערכה ברחבה שלפני הבית הילולה ראשונה בהשתתפות מאות בני אדם. מאז ועד היום, בכל ראש חודש חשון, מגיעים לבית אלפי מאמינים מכל העולם כדי לחגוג את ההילולה השנתית. הם מתפללים, מדליקים נרות, ומגישים בקשה.

על קירות החדר הקטן עצמו תלויים בצפיפות לוחות הקדשה וזיכרון ופרוכות שתרמו מאמינים, ליד שניים מהקירות מוצבים ספסלי עץ. המרפסת הקטנה הצמודה לחדר מוארת באור חלש ומוסיפה לאווירת הקדושה שאופפת אותו. מלבד ספריית ספרי קודש ותפילה ותמונה גדולה של קבר הצדיק בהרי האטלס – ששופץ בידי יהודים וכעת גרה בו ושומרת עליו משפחה מוסלמית – המרפסת כמעט ריקה. בן חיים אמנם נפטר בשנה שעברה, אבל האחריות על האתר עברה לבנו עמי, שכעת מלווה אותי לחדר של רבי דוד ומשה ומספר כי "60 אחוז מאלה שמגיעים הם לא יהודים. עכשיו, למשל, יושב בחדר השני בחור ערבי, שהוא בן בית כאן, עם אישתו ואחותי והם אוכלים. כל דבר שהוא עושה בשטח שלו, בזיתים שלו, בחיים שלו, הוא בא לכאן, לצדיק".

ציון קברו של רבי דוד ומשה, מחוץ לדירה של אברהם בן חיים. אלפים נוהרים להילולה
Ariel palmon

השותפות הזאת לא מקרית. "הרבי היה גם ליהודים וגם לערבים", אומר בן חיים. ואכן לפי המסורת של יהודי מרוקו, באחד ממסעותיו הרבים בהרי האטלס לגיוס תרומות למען עניי ארץ ישראל, הגיע הרב לכפר תמסטינת, לאחר ששמע שמגיפה קטלנית משתוללת בו, וריפא מוסלמים ויהודים כאחד. "כשמגיעים לפה ערבים", מספר בן חיים, "הם מורידים את הנעליים בכניסה ומתפללים. הצדיק עזר להם, הבריא אותם. לצדם פוקדים את הבית בצורה קבועה גם חרדים וחסידים אשכנזים, שמאמינים ביכולותיו של הצדיק ושמעו על נסיו".

ואיך נראה היומיום של משפחה שמקדישה את חייה לפרויקט הנצחה כזה?

"אני גר פה. יש טלפון על הדלת, מתקשרים בכל שעה, מעירים אותי ואני פותח להם. אני עושה את זה באהבה גדולה, כי אני יודע שהאמונה הזאת, שהביאה אותם להדליק נר ולבקש בקשה, חשובה מכך שהם לא יודעים מי הוא ורק שמעו עליו. האמונה זה מה שמושך את הבן אדם. הם שואלים אותי לפעמים שאלות תמימות, כמו אם להדליק את הנרות בשבת. אני לא נבהל כי אני יודע שזה בגלל שהם רוצים שהבקשה תתקבל". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות