רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מערבולת": הסרט הזה הוא כמו פטיש על הראש

"מערבולת" של הבמאי הצרפתי גספר נואה עוקב במשך 142 דקות אחר גבר ואישה שמתקרבים למותם. הוא מעצב בייחודיות את האימה שבו ובורא מתוכה את הזעזוע שהוא משרה על הצופים

"מערבולת"
באדיבות בתי קולנוע לב
תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

המילה "זעזוע" צצה ראשונה בתודעה כשחושבים על סרטיו של הבמאי הצרפתי יליד ארגנטינה גספר נואה. לסרטים של נואה יש רצון לזעזע חזק, אך בעוד שרוב סרטיו הקודמים, כגון "בלתי הפיך" ו"קליימקס", הציבו את המיניות כמקור לזעזוע, "מערבולת" (Vortex), סרטו מ–2021 שמוצג כעת בקולנוע לב בתל אביב בהקרנות מזדמנות, מממש יעד זה דרך עיסוק בזקנה, חולי ומוות.

הרצון לזעזע אינו דווקא יעד יצירתי נעלה, גם אם נעשה בו לעתים שימוש יעיל למטרות דרמטיות, רגשיות ואידיאולוגיות. תוקפם של סרטים שמתקיים בהם הרצון לזעזע בכל מחיר הוא לעתים קרובות מוגבל, אלא אם כן הסנסציוניות הטבועה בהם עטופה ברבדים נוספים שממתנים אותה. אני לא מתכוון לסרטי אימה, שהמטרה לזעזע נעוצה בבסיסם הבידורי הז'אנרי. עם זאת, גם סרטים שאינם משתייכים ישירות לז'אנר הזה נהפכים לעתים לסרטי אימה. זה קורה גם בסרטו של נואה, שמעצב בייחודיות את האימה שבו ובורא מתוכה את הזעזוע שהוא משרה על הצופים. במשך 142 דקות עוקב הסרט אחר גבר ואישה שמתקרבים למותם ואף מתים. עזבו ספוילרים. האם אנחנו לא יודעים שבסוף אנשים מזקנים, חולים ומתים? והאם גיבורי הסרט מתים באופן מזעזע יותר מרוב האנשים שזקנתם קשה? אז למה הצפייה בסרט נואה נדמית כמו מכה על הראש עם פטיש, והאם שווה לגונן על הראש בהימנעות בצפייה בו או להרכין את הראש בפני המכה?

טריילר של "מערבולת" - דלג
טריילר של "מערבולת"

לא פשוט לענות על שאלות אלו. "מערבולת" עוקב אחר גבר ואישה, שמתגוררים בדירה בפריז הדחוסה בכל החפצים שמילאו את חייהם בעבר: ספרים, ניירות, צילומים, קלטות וידיאו ועוד. העיצוב החזותי של הדירה מדמה מוח שהגבר והאשה ממשיכים לשוטט בו - הוא מתוך תחושה של תסכול, היא מתוך תחושה של אובדן. הוא היה קולנוען ומבקר קולנוע, שמתעתד לכתוב ספר שיעסוק בתפיסה של סרט כחלום ומתייחס לנושא זה כאילו יש בו חידוש ולא נכתבו עליו ספרים רבים.

האישה היתה פסיכיאטרית שלקתה בדמנציה, ובעלה נתקף בהלה כאשר היא יוצאת מהבית מבלי להודיע לו ונעלמת בתוך חנות מלאה במעברים. נואה לא נוקב בשמם של גיבורי סרטו. הוא כן מציין בתחילת הסרט את שנת לידתם של השחקנים שמגלמים אותם - הבמאי האיטלקי דריו ארג'נטו שנולד ב–1940, והשחקנית הצרפתייה פרנסואז לבראן שנולדה ב–1944. נואה גם מציין את שנת לידתו שלו: 1963. ההימנעות מהענקת שמות לבעל ולאישה פירושה שהסרט אינו מציג תיעוד של מקרה מייצג בלבד, אלא מבקש להיות אלגוריה קיומית, גם כאשר הוא מבליט את סממניה הפרטיים של הסיטואציה שמתוארת בו.

"מערבולת" נפתח בכותרות המדמות כותרות סיום של סרט - בחירה שנגזרת מכך שהסרט כולו הוא תיעוד של סוף. לאחר רגע של הרמוניה לכאורה בין הגבר לאשה, והצפייה בזמרת פרנסואז הארדי המבצעת את אחד מלהיטיה משנות ה–60 שעוסק ברוך בדעיכה ומוות - המסך מתפצל לשני ריבועים זהים. עד לסופו של הסרט אנו נדרשים לעקוב אחר המתרחש במקביל בשני מסכים אלה, שבאחד מהם נראה הגבר ובשני האישה. גם כאשר באחת הסצינות הם יושבים זה לצד זו, המסך נשאר מפוצל. תחבולה זו יוצרת תחושה של תלישות וערפול העוטפים יותר ויותר את הצופים.

דריו
באדיבות בתי קולנוע לב

לסרט מצטרפת דמות משמעותית נוספת, בנם של הגבר והאשה, שדווקא מוין בשם, סטפן (מגלם אותו אלכס לוץ). סטפן נגמל מסמים אך אשתו עדיין מאושפזת במוסד גמילה. הוא מבקר את הוריו יחד עם בנו הקטן וההיפר־אקטיבי שמחדיר לסרט אי שקט. סטפן אינו יכול לעזור להוריו, גם בגלל מוגבלויותיו וגם מפני שהם אינם מוכנים לעבור למוסד. הסרט אינו מנצל את המצוקה של גיבוריו כדי למתוח ביקורת על שירותי הבריאות והרווחה. מוקד העניין הוא בתיאור החור השחור שאליו הגבר והאישה נסחפים.

אין זה מקרה שנואה בחר בארג'נטו, מבכירי במאי סרטי האימה המסוגננים להפליא מאז שנות ה–70 (בהם "הציפור עם כנפי הבדולח" ו"סוספיריה") לגלם את הגבר בסרט. הפעם, במקום להיות זה שבורא את האימה, הוא משמש כמושאה. שני היבטים נוספים של הסרט ראויים לציון. האחד הוא עיסוקו בקולנוע כחלום - ואף יותר מכך בחיים כחלום שניתק בהדרגה מקרקע המציאות. ההיבט השני הוא הדת הקתולית. בדקות האחרונות של הסרט מתחילה האישה לצטט כמה מהשורות הידועות ביותר בברית החדשה. השאלה שנשאלת היא האם היא ובמאי הסרט מאמינים שהסבל שהיא עוברת בעולם הזה יכשיר אותה לטוב הטמון בעולם הבא. האם הסרט קובע שבדת טמונה הנחמה שאנחנו נדרשים לה כשהסוף מתקרב?

האם "מערבולת" הוא פרובוקציה קיצונית כמו סרטים קודמים של נואה? הוא עורר בי עניין, אך לא בטוח שאני יכול להמליץ על סרט שמספק לצופים חוויה כה קשה. כמעט כל מי שהתייחסו אליו הזכירו את סרטו של הבמאי האוסטרי מיכאל האנקה "אהבה" מ–2012. כדאי להתעלם מהשוואה זו. פרט לכך שגם סרטו של האנקה מלווה את דרכם של זוג קשישים אל סופם מדובר בסרטים שונים מאוד. "מערבולת" לא מרחם על הצופים. החמלה שבו טמונה בתיאורו הבלתי מתפשר את המצפה לכולנו בסוף הדרך. הוא מעניק למה שמוצג בו מידה של אנושיות כוללת, שמציגה את הפרדוקס הטמון בהיותנו לבד בסוף - אך הלבד הזה שייך לכל.

בזמן הצפייה בסרט נזכרתי בקומיקאי האמריקאי ג'ורג' ברנס, שבמלאת לו 100 סיפר בראיון שבבוקר הוא עובר על מודעות האבל בעיתון, ואם שמו אינו מופיע בהן, הוא קם מהמיטה. תשובה זו כה הפוכה לרוח הנושבת מסרטו של נואה, שכנראה הייתי זקוק להישען עליה כדי לצלוח אותו.

"מערבולת". תסריט ובימוי: גספר נואה; שחקנים: דאריו ארג'נטו, פרנסואז לבראן, אלכס לוץ. בבתי הקולנוע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות