הקולנוע תמיד עסק בהפלות. ותמיד, כפי שקורה כעת בארה"ב, הן עמדו במחלוקת

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקולנוע תמיד עסק בהפלות. ותמיד, כפי שקורה כעת בארה"ב, הן עמדו במחלוקת

לכתבה
סת' רוגן וקתרין הייגל ב"הדייט שתקע אותי" Suzanne Hanover / Universal Stud

נדמה כי הפלה היא המעשה שנושא את נטל האמביוולנטיות החמור ביותר בקולנוע. בהוליווד או באירופה, גם כשסרט נאבק למען זכות האישה על גופה, המעשה לעולם לא מוצג בקלות דעת

14תגובות

בדצמבר 1963 עלה לאקרנים בארצות הברית הסרט "אהבה עם הזר המושלם" (Love with the Proper Stranger). אף על פי שביים אותו רוברט מאליגן והפיק אלן ג' פאקולה, מי ששנה קודם לכן יצרו את "מות הזמיר" המצליח; למרות שכיכבו בסרט שניים מהשחקנים הפופולריים ביותר אז, נטלי ווד וסטיב מקווין; אף שהוא היה מועמד לחמישה פרסי אוסקר, ולמרות התעוזה ששפעה ממנו – הסרט מעט נשכח.

בסרט גילמה ווד את אנג'י רוסיני, בת למשפחה איטלקית שמרנית. בעקבות מפגש חד פעמי עם נגן ג'ז בשם רוקי פאפאזנו (סטיב מקווין), אנג'י מוצאת את עצמה בהריון לא רצוי. היא מאתרת את רוקי כדי לבקש ממנו שימצא לה רופא שמבצע הפלות. רוקי כלל אינו זוכר אותה, אבל אף שהוא אדם לא אחראי, שמנהל חיים פרועים, הוא בחור פשוט וטוב. לבו יוצא אל אנג'י ולא רק שהוא מוצא לה רופא, הוא גם מלווה אותה למקום שבו ההפלה אמורה להתבצע בשעת לילה מאוחרת.

המקום הוא באחת השכונות הנידחות של ניו יורק. כשאנג'י ורוקי מגיעים אליו, הם מגלים שמה שאמור להיות מרפאה הוא דירה מוזנחת ושמי שאמור לבצע את ההפלה כלל אינו רופא. הצמד המבוהל נמלט מהמקום. ראיתי את הסרט כשהוקרן לראשונה בתל אביב, ואני זוכר את הרושם שעשתה עלי סצינה זו, שכמו נלקחה מסרט אימה; גם הצילום הריאליסטי בשחור-לבן של מילטון קראסנר תרם לתחושה מבהילה זו. עם זאת, "אהבה עם הזר המושלם" לא היה סרט אימה, הוא הכריז על עצמו גם בפוסטר ובקדימון שלו כקומדיה רומנטית דווקא, וייתכן שהשילוב הזה בין הרומנטי, הקומי והמאיים הוא שבילבל את הקהל, שלא ידע בדיוק איך להתייחס אליו.

"אהבה עם הזר המושלם". שילוב בין רומנטי, קומי ומאיים
Paramount Pictures Studios

כל זה בסרט הוליוודי שהופק בראשית שנות ה-60, עשור בדיוק לפני שפסק הדין במשפט רו נגד וייד ביטל רבים מהחוקים שהפכו את ביצוען של הפלות לבלתי חוקי והיה לאחת הקביעות המשפטיות החשובות ביותר בתולדות היחס של אמריקה לנשים. לא ייאמן, ואולי ייאמן יותר מדי, שב-2022 יש צורך להגן שוב על פסק דין זה. המשפט של רו נגד וייד שימש בסיס לשני סרטים שדנו בסוגיה שהוא העלה, משתי עמדות מנוגדות: ב-1989 הופק סרט טלוויזיה שתיאר אותו בכיכובן של הולי הנטר ואיימי מאדיגן, וב-2020 הופק סרט נוסף שייצג את העמדה השמרנית המתנגדת להפלות.

שכחה מסוימת מבחינה זו עוטפת גם את סרטו של אמיל ארדולינו מ-1987 "ריקוד מושחת". בין השאר בגלל קטעי הריקוד המסעירים שבו, נשכח לעתים שזה היה הסרט האמריקאי הראשון שהציג את דמותה של אישה צעירה (סינתיה רואדס) שעברה הפלה שהשתבשה, והפלה זו הניעה את עלילתו.

מתוך "ריקוד מושחת". הפלה שהשתבשה מניעה את עלילת הסרט
Artisan Entertainment / Vestron

מבין כל המעשים שהקולנוע עשוי לתעד, נדמה שההפלה היא המעשה שנושא את נטל האמביוולנטיות החמור ביותר. גם כשסרט נאבק למען זכותה האישה על גופה, המעשה לעולם לא מוצג בקלות דעת. יוצרים, גם כאלה שתומכים בזכותה של הגיבורה להחליט להפיל, מעדיפים שהיא תעבור הפלה טבעית עוד קודם להפלה שתוכננה וכך "תינצל" מהטראומה שצפויה לה, תשנה את דעתה מכיוון שהתעורר בה האינסטינקט האימהי, או שהאפשרות כלל לא תעלה בדעתה. שני סרטים מ-2007 נגעו בסוגיות אלו: ב"הדייט שתקע אותי" של ג'אד אפאטו הגיבורה נכנסת להריון בעקבות סטוץ שנעשה בהשפעת אלכוהול עם גבר שהיא לא סובלת. אמה מנסה לשכנע אותה לעבור הפלה, אך היא מסרבת. ב"ג'ונו" של ג'ייסון רייטמן הגיבורה בת ה-16, שנכנסה להריון, מתכוונת לעבור הפלה, אולם בעקבות מפגש עם חברה שמתנגדת להפלות מחליטה למסור את תינוקה לאימוץ לזוג שמייחל להיות להורים. זהו מעשה טוב, בעוד שהטוב בהפלה עמום.

הסרט האמריקאי המוקדם ביותר שעוסק בהפלות הוא ?Where Are My Children מ-1916, שביימה לואיס ובר, במאית הקולנוע החשובה הראשונה. הוא הציג את סיפורו של תובע מחוזי (טיירון פאואר האב, אביו של כוכב הקולנוע טיירון פאואר) המגלה שאישתו משתמשת בשירותיו של רופא המבצע הפלות, כמו נשים אחרות המשתייכות לחברה הגבוהה באמריקה ואינן מעוניינות שחיי החברה שלהן יופרעו על ידי הריון לא רצוי ואימהות לא רצויה אף יותר. בסופו של הסרט זועק הגיבור "היכן ילדַי?", כשהוא מתכוון לכל אותם ילדים שהיו יכולים להיות לו ואינם.

כמובן שלא רק הקולנוע האמריקאי עסק ועוסק בהפלות. ההתמקדות בו נובעת מהאיום על זכויותיהן של נשים, העלול להתממש באמריקה בקרוב, אבל גם מדינות רבות במזרח אירופה, למשל, חוות רגרסיה לעבר השמרנות המאיימת. אחת הדוגמאות המוקדמות לסרט לא-אמריקאי שנגע בהפלות, אך באופן קל יחסית, הוא הסרט הסובייטי המבריק מ-1927 "מיטה וספה" שביים אברם רוּם. הוא תיאר את המנאז'-א-טרואה שמתפתח בין שני חברים לאישתו של אחד מהם. טוענים שהעלילה התבססה על הקשר שהתקיים בין המשורר ולדימיר מאיאקובסקי לסופר אוסיפ בריק ואישתו ליליה בריק. שמו של הסרט מתייחס לתורנותם של שני הגברים בנוגע למקום השינה שלהם. בשלב מסוים האישה נכנסת להריון, מתכוונת לעבור הפלה, אבל משנה את דעתה אחרי שהיא צופה בתינוק בעגלה דרך חלון המרפאה שבה היא נמצאת.

מתוך "ג'ונו". הטוב בהפלה עמום
OLYMPUS DIGITAL CAMERA

סרט שעסק בהפלות באופן ניטרלי יחסית היה "תקנות בית השיכר" של הבמאי השוודי לאסה האלסטרום מ-1999, שהתבסס על רב המכר של ג'ון אירווינג. הסרט הציג את סיפורו של נער (טובי מגוואייר), שגדל בבית יתומים במדינת מיין אחרי מלחמת העולם השנייה. המוסד מנוהל על ידי רופא (מייקל קיין), שמלמד את גיבור הסרט כל מה שהוא יודע, כולל כיצד לבצע הפלות באופן בטוח יחסית.

שניים מהסרטים הטובים ביותר שעסקו בהפלות ותיארו את האימה שליוותה את המצוקה של נשים, גם אלו שנזקקו להפלות וגם אלו שניסו לעזור להן ממניעים אידיאולוגיים של סולידריות נשית או מטעמים כלכליים, התבססו על מקרים שהיו במציאות. "עסקי נשים" מ-1988, אחד מסרטיו החזקים ביותר של הבמאי הצרפתי קלוד שברול, הציג את סיפורה של מארי-לואיז ז'ירו (בגילומה המופתי של איזבל אופר), שהיתה האישה הצרפתייה היחידה שהוצאה להורג על ידי משטר וישי; זאת מפני שביצעה 27 הפלות בכל אמצעי שעמד לרשותה, בנשים שחלקן נכנסו להריון שעה שהבעלים שלהן נלחמו בכובש הגרמני. "וירה דרייק", סרטו של הבמאי הבריטי מייק לי מ-2004, אמנם לא הציג דמות אמיתית, אולם לי טען שהכיר בילדותו נשים כמו הגיבורה של סרטו (בגילומה המשובח אף הוא של אימלדה סטנטון), שהועמדו למשפט משום שניסו לעזור לנשים שנזקקו להפלות באנגליה של תחילת שנות ה-50.

מבין הסרטים הלא-אמריקאיים של המאה הנוכחית שעסקו בהפלות זכור במיוחד סרטו של הבמאי הרומני כריסטיאן מנג'יו מ-2007 "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", שתיאר בחומרה סגנונית מרשימה את ניסיונן של שתי סטודנטיות ברומניה, סמוך לתום העידן הקומוניסטי, לארגן הפלה לאחת מהן. היה זה סרט קשה, לעתים אפילו אכזרי, אך הדיוק שבו תיאר את האירוע שתיעד הבליט את האנושיות המלווה בחמלה שמילאה אותו.

"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד". הטוב שבסרטים העצמאיים מהעת האחרונה

בשנים האחרונות הופקו בארצות הברית כמה סרטים שנוגעים בהפלות. הם נוצרו במסגרת מה שמכונה הקולנוע האמריקאי העצמאי, בוימו על ידי נשים, והטוב שבהם שראיתי הוא סרטה של אליזה היטמן מ-2020 "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד". הסרט הציג את סיפורה של תלמידת תיכון בהריון, שנוסעת לניו יורק יחד עם בת דודתה כדי לעבור הפלה. זה נעשה בנסיבות שונות לחלוטין מאלו שבהן אנג'י, גיבורת "אהבה עם הזר המושלם", כמעט עברה הפלה. הכל נעשה על פי חוק, בסדר בירוקרטי המלווה באמפתיה ממסדית, והכל שובר לב בקורקטיות שבה זה מתבצע.

ההליך שתועד בסרטה של היטמן שונה באופן רדיקלי מזה שהוצג ב-2019 בסרטה של הבמאית הצרפתייה סלין סלימה "דיוקן של נערה עולה באש", שעלילתו מתרחשת בסוף המאה ה-18. בסרטה של סלימה היה בתיאור ההליך משהו מכוער ומרתיע במכוון, אך בסופו של דבר שני הסרטים, למרות השוני הרב ביניהם, תיארו את הנשים שניצבו במרכזם כנתונות בסד של הפטריארכיה, ששולטת גם בזכותן על גופן, חייהן ועתידן. זהו מקור האמביוולנטיות שמאפיין את העיסוק הקולנועי – ובוודאי גם זה של האמנויות האחרות – בסוגיית ההפלות, וזו שבה ומעלה ברגע הרה גורל זה את השאלה, אם הקולנוע יכול להיאבק במציאות ולשנות אותה. התשובה, אני סבור, ידועה מראש. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות