בין קלינט איסטווד לוויל סמית, האם להוליווד עדיין יש מה לומר על העולם?

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין קלינט איסטווד לוויל סמית, האם להוליווד עדיין יש מה לומר על העולם?

לכתבה
קלינט איסטווד בסרטו "קריי מאצ'ו". כלל לא הוקרן בארץ Warner Bros.

בשיאו, היה הקולנוע האמריקאי למייצג המובהק של הרגע, ההיסטוריה, החברה והתרבות שבהם הוא נוצר. האם זה עדיין כך, ואיך זה קשור לקלינט איסטווד, לג'יין קמפיון ולסטירה המהדהדת של ויל סמית?

46תגובות

במהלך לימודיי בשנות ה-70 במחזור הראשון של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, הוצאנו, קבוצת חברים ואני, כתב עת לקולנוע בשם "קלוזאפ". כשיצא אחד הגיליונות של כתב העת, נהגנו להעמיד דוכן מול קפה כסית ברחוב דיזנגוף, בלי רשות ובלי רישיון, בניסיון למכור אותו לעוברים ושבים. בשער האחורי של אחד הגיליונות פירסמנו את שמות כל יוצרי הקולנוע ששמם הופיע בגיליון, ובראש הרשימה, סמוך זה לזה, הופיעו שמותיהם של אינגמר ברגמן וקלינט איסטווד. באחת הפעמים שעמדנו שם ניגש אלינו עיטור גלבץ, כתב הקולנוע הראשון שקם במקומותינו, ונהג לפרסם את כתבותיו ב"עולם הקולנוע" ואחר כך ב"להיטון" בשם ג. עיטור. הוא הרים את הגיליון, הפך אותו ואמר לנו: "אתם לא מתביישים? לשים את השם של אינגמר ברגמן בצד זה של קלינט איסטווד?"

אני זוכר את השאלה יותר מכפי שאני זוכר אם ענינו לו או לא; שזו בדיוק היתה הכוונה שלנו, לשים את ברגמן, שנחשב אז לתו האיכות של אמנות הקולנוע, בצד איסטווד, שאז, אחרי שלושה סרטים שביים, נחשב עדיין ל"חוצפן הזה שחושב שהוא יכול לביים". היינו נלהבים מהרצון לשלב בין מה שנחשב עוד לגבוה ולנמוך, ובין הקולנוע האירופי להוליוודי. הסיפור הזה עוד לא לגמרי תם. עדיין נשמעים מפעם לפעם הקולות שטוענים שאני מעדיף קולנוע אירופי אליטיסטי על קולנוע הוליוודי פופולרי, וזאת אחרי כמעט חמישה עשורים של כתיבה ביקורתית שמעדיפה בראש ובראשונה קולנוע טוב — אירופי או אמריקאי או מכל מקור אחר.

אינגמר ברגמן, 1957. איך העזנו לשים לצידו את קלינט איסטווד?
AP

אבל איזה קולנוע אמריקאי? בימים אלה מציינים מלאות 60 שנים לעלייתו לאקרנים ב-1962 של המערבון "האיש שירה בליברטי ואלאנס", בבימוי ג'ון פורד, שיש הטוענים שהוא סרט גדול לא פחות מזה שנחשב למערבונו המהולל ביותר של פורד, "המחפשים" מ-1956. "האיש שירה בליברטי ואלאנס" היה יצירה שחתרה למצות במערבון אחד את מהות הסיפור האמריקאי כפי שבא לידי ביטוי בקולנוע האמריקאי. אין עוד מערבון שעימת באופן תמציתי כל כך בין השממה האמריקאית לציביליזציה הנבנית על בסיסה, בין פורע החוק לשומר החוק והסדר ובין ההיסטורי למיתולוגי. זה נעשה דרך הצגתן של שלוש דמויות ייצוגיות: עורך הדין שהיה לפוליטיקאי אהוד (ג'יימס סטיוארט), האקדוחן שמתגורר לבדו במדבר (ג'ון ויין) והפושע, ליברטי ואלאנס (לי מארווין). גורלו של האקדוחן מאזכר את זה של איתן אדוארדס, גיבור "המחפשים", אף הוא בגילומו של ג'ון ויין, שבשוט המסיים את הסרט, אחד השוטים הנודעים ביותר בתולדות הקולנוע, יוצא את בית המשפחה אל המדבר ודלת הבית נסגרת מאחורי גבו. חטאיו כגיבור מערבון, שלקח את החוק בידיו, כבר לא מאפשרים לו לשהות בחיק המשפחה.

בסופו של הסרט, אחרי שמתגלית האמת על האיש שירה בליברטי ואלאנס, אומר העיתונאי שחשף אמת זו כי לא יפרסם אותה בעיתונו. הוא אומר, וזהו אחד המשפטים הזכורים ביותר בתולדות הקולנוע: This is the West. When the legend becomes fact, print the legend. ובתרגום חופשי מאוד: "כאן זה המערב. כשהמיתוס הופך לאמת היסטורית, ספֹר את המיתוס". אין עוד רפליקה שמסכמת טוב יותר את אופן התייחסותה של אמריקה לסוגיות האידיאולוגיות והמוסריות המלוות את תולדותיה ולמאבק התמידי על זהותה ונפשה, כפי שאלה באו לידי ביטוי בקולנוע ההוליוודי המתואר כיום כקלאסי, וגם בסרטים הטובים ביותר שנוצרו מאז שהחל לדעוך לפני שישה עשורים — בזמן שבו יצא לאקרנים מערבונו האחרון של פורד, שהיה לקינה יפהפייה על מותו של האמריקאי וכל מה שייצג.

סצינה מתוך "האיש שירה בליברטי ואנס"

חודש ויומיים חלפו מאז התקיים בהוליווד טקס חלוקת פרסי האוסקר ל-2021, וגלי ההדף שהוא עורר עדיין לא לגמרי שככו. זה, כמובן, בעיקר בגלל אותו מגע פיזי מפתיע שנוצר על במת הטקס בין כף ידו של גבר, שביקש להגן על כבודה של אישתו, ללחיו של הגבר שפגע בה. מדהים כמה סוגיות נכבדות עלו לדיון בעקבות הסטירה של סמית. סוגיות של גזע. מה היה קורה, למשל, אם אחד משני המעורבים באירוע, המכה או המוכה, כריס רוק, היה לבן? ומה בנוגע לגבריות? האם זה עדיין תפקידו של הגבר לשמש כאביר לאישתו ולהגן על כבודה גם במחיר פגיעה בו עצמו, במקרה הנוכחי בקריירה שלו? תנועת היד של סמית הפוגעת בכריס רוק הזכירה לי כיצד בזמנים אחרים, גבר שכבודו או כבוד אהובתו נפגעו היה נוהג להכות בכפפה בלחיו של הפוגע כדי להזמינו לדו קרב. כן, היו זמנים.

סיפור הסטירה היה לזיכרון העיקרי, אולי אף היחיד, מטקס חלוקת פרסי האוסקר ה-94, שמבחינות רבות היה טקס האוסקרים הפחות רלוונטי לקולנוע האמריקאי העכשווי שאני זוכר. זה מתחיל עם זכייתו של "קודה" — סרט סימפתי לכל המשפחה, אך לא יותר מזה, רימייק של סרט צרפתי — בפרס הסרט הטוב ביותר, ונמשך בהתעלמות מסיפור נוסף שנכלל בטקס, והוא זה של סרטה של ג'יין קמפיון, "כוחו של הכלב", שהיה מועמד ל-12 פרסים ולבסוף זכה רק באוסקר צפוי אחד, בקטגוריית הבימוי הטוב ביותר.

ויל סמית אחרי שסטר בפניו של כריס רוק בטקס האוסקר בשבוע שעבר
ROBYN BECK - AFP

האם תבוסת הסרט בטקס הקולנועי החשוב ביותר שיקפה את הרתיעה ממנו, שבאה לידי ביטוי כמה ימים לפני הטקס בדבריו של השחקן סם אליוט בפודקאסט של מארק מארון? אליוט, שחקן ותיק ומוערך, שמככב כעת בסדרה המערבונית "1883" של פרמונט+ (שעוד לא הגיעה לארץ), תיאר את "כוחו של הכלב" כ"שיט", למרות שהגדיר את קמפיון כבמאית גדולה. מדבריו עלתה בראש ובראשונה הטענה שהסרט, המתרחש במדינת מונטנה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, הוא מערבון מזויף, החל מכך שהוא צולם בניו זילנד, מולדתה של הבמאית, וכלה בנגיעה שלו בגבריות פצועה ובהומוסקסואליות מודחקת עד כדי הביטוי שלה באופנים אכזריים ואף סדיסטיים.

קמפיון האשימה את אליוט בהומופוביה, בנדיקט קמברבאץ', כוכב הסרט, תקף אותו גם כן, אליוט התנצל, כמובן, אבל יותר מכל היתה הרגשה שאליוט ניסה לומר שהעיסוק של "כוחו של הכלב" בחומרים אמריקאיים אותנטיים הלך רחוק מדי בכל מה שנוגע להיסוס המתמיד המתקיים במערבון בין היסטוריה למיתוס, ומהבחינה הזאת השיח המתפתח בו פוגע במורשת הקולנועית שאליה הוא מתיימר להתחבר.

בנדיקט קאמברבאץ' ב"כוחו של הכלב". האם העיסוק באמריקאיות אותנטית הלך רחוק מדי?
Kirsty Griffin/ Netflix / AP

ואמנם, האם הקולנוע האמריקאי עדיין מעניין כפי שהיה בעידן המכונה קלאסי ובעשורים שאחרי דעיכתו של זה? כמובן שפועלים כיום במאים ובמאיות רבים שאני עוקב אחר יצירתם המצטברת בהתלהבות והערכה נמשכות; אולם, האם יש לקולנוע האמריקאי העכשווי אותה יכולת שהיתה לו פעם, ושהיתה אחד ממקורות העוצמה שלו, להצטבר למכלול יצירה אדיר שמשקף את הרגע, ההיסטוריה, החברה והתרבות שבתוכם הוא נוצר?

ועוד סיפור מתלווה מבחינתי להרהורים שאני מעלה כאן. ב-2021 עלה לאקרנים בארצות הברית "קריי מאצ'ו", סרטו האחרון לפי שעה של קלינט איסטווד, שבסוף חודש מאי ימלאו לו 92. שנים רבות חלפו מאז שג. עיטור זעם על כך שהעלבנו את ברגמן בכך שהצמדנו את שמו לזה של איסטווד, סיפורו הוא אחד המופלאים בתולדות הקולנוע, אבל הנה, סרט זה לא הגיע לבתי הקולנוע בישראל. היו כבר סרטים של איסטווד שלא הופצו בארץ, אבל הפעם, אולי מפני שאין לדעת מה יום יילד, היה ראוי לתת את הכבוד המגיע לו ולהקרין את הסרט לפחות בסינמטקים.

"קריי מאצ'ו" אולי נדמה כסרט שזמנו חלף, אבל זהו סרט פשוט, עדין ויפה, שממשיך את עיסוקו של איסטווד בגבריות שזמנה חלף ושאת זיקנתה הוא מתעד בדמותו. אגב, שמו של הסרט, "קריי מאצ'ו", איזה שם נפלא לסרט של קלינט איסטווד, הוא זה של תרנגול. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות