גם במלאות 35 שנה ליציאתו לאקרנים, "אני והחבר'ה" לא איבד מאום מקסמו

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גם במלאות 35 שנה ליציאתו לאקרנים, "אני והחבר'ה" לא איבד מאום מקסמו

לכתבה
מימין: ויל ויטון, ריבר פיניקס, ג'רי אוקונל וקורי פלדמן ב"אני והחבר'ה". מציאות אמריקאית של תום והתפכחות, חלומות ושברם © 1986 - Columbia Pictures

פסי הרכבת והסצינה המותחת על הגשר, החלום של גורדי על אחיו המת, ההתבגרות שמלווה את המסע, הגופה שמניעה את העלילה, וריבר פיניקס אחד: אורי קליין חוזר אל "אני והחבר'ה"

37תגובות

שלושה מסעות נערכים במקביל ב"אני והחבר'ה" (במקור, "Stand by Me"), סרטו של רוב ריינר, שבאוגוסט מלאו 35 שנים לצאתו לאקרנים. המסע האחד הוא ממשי, פיזי. עתיר חוויות, הרפתקאות וסכנות. שני המסעות הנלווים מעניקים לו מעטפת אלגורית ומהות קיומית.

הראשון מבין שניים אלה הוא המסע של הזיכרון. במעטפת של הסרט, המתרחשת בהווה, אנו מתוודעים לגבר הישוב במכוניתו, קורא בעיתון ידיעה שכותרתה מכריזה על רצח של עורך דין בשם כריס צ'יימברס. הצפייה הביתית תאפשר לנו לעצור את התמונה כדי להמשיך ולקרוא את הידיעה, וכך ללמוד שאותו צ'יימברס נדקר למוות כאשר ניסה להפריד בין שני נצים בתור למסעדה. הגבר שבמכונית (ריצ'רד דרייפוס), המכונה בכותרות הסוף "הסופר" ותו לא – כינוי הקושר אותו מיד בתודעתנו לסטיבן קינג, שעל בסיס הנובלה שלו "הגופה" נכתב התסריט של "אני והחבר'ה" – שולח את מבטו אל הנוף הפתוח שמחוץ לחלון מכוניתו. הוא ימשיך ללוות את הסרט בוויס אובר, אבל מכאן והלאה יציג הסרט בפלאשבק את זיכרון המסע שעבר עם שלושה מחבריו ב-1959, כשהיה בן 12, ורק בסופו יחזור להווה ואל דמות הסופר.

סרטו של ריינר צולם בעיירה בראונסוויל שבאורגון משום שנשמר בה הצביון של עיירה אמריקאית טיפוסית לשנות ה-50 של המאה הקודמת

רוב ריינר. מהות
אמריקאית מאוד
Brian Ach/Invision/AP

מבנה זה של פלאשבק שכיח בסרטים רבים, למשל בביוגרפיות קולנועיות, המתחילות בהווה וחוזרות אחורה אל נקודת ההתחלה של הדמות שאת סיפורה הן מביאות. ואולם, יש הבדל יסודי בין סרט המוביל מן ההווה לעבר בלי להיעזר בפריזמת הזיכרון של אחת הדמויות בו, ובין סרט כמו "אני והחבר'ה", שבו הזיכרון משמש כמנוע העיקרי של הנרטיב. הזיכרון, כידוע, אינו מקור מהימן. הסיפור הנרקם בעזרתו אינו עדות אחראית כמו זו הנמסרת לנו על ידי מספר אלמוני יודע־כל לכאורה. כאשר סרטו של ריינר יצא לאקרנים, היו מבקרים שטענו למשל כי ארבעת גיבוריו אינם מדברים כמו שילדים בני 12 או 13 נוהגים לדבר זה עם זה. ואולם, כך הסופר זוכר את השיחות שניהלו הוא וחבריו במהלך מסעם, ואל הזיכרון הרי לא ניתן לבוא בטענות. הוא מספר את מה שהוא יכול ואת מה שבא לו לספר.

כך או כך, העיסוק הקולנועי בפועלו של הזיכרון ובמסע המתקיים בו בין הווה לעבר הוא טעון במיוחד מעצם מהותה של אמנות הקולנוע, שכן ההווה הוא בה תמיד כבר עבר (כל מה שאנו רואים היה כבר והונצח כבר) והעבר הוא תמיד שוב הווה (שמתרחש שוב). כך משתלבים ההווה והעבר זה בזה, והשילוב יכול להיות מקור לפליאה ולחרטה, לעונג ואפילו לאימה. כמו שאכן קורה ב"אני והחבר'ה".

בעבר של "אני והחבר'ה" יוצאים ארבעה ילדים שעל סף הנערוּת למסע רגלי בסוף השבוע של חג העבודה, בחודש ספטמבר 1959. הם יוצאים לדרך מהעיירה הפיקטיבית קאסל רוק שבמדינת אורגון (הנובלה של סטיבן קינג מתרחשת במדינת מיין, שבה קינג נולד ב-1947. סרטו של ריינר, שנולד גם הוא באותה השנה, צולם בעיירה בראונסוויל שבאורגון משום שנשמר בה הצביון של עיירה אמריקאית טיפוסית לשנות ה-50 של המאה הקודמת. מאז מציינים בבראונסוויל בכל שנה יום חג לכבודו). אחד הנערים, וגיבורו הרשמי של הסרט, הוא גורדי לצ'אנס (ויל ויטון), שיגדל ויהיה לסופר. השני הוא כריס צ'יימברס (ריבר פיניקס), אותו כריס צ'יימברס ש-37 שנים לאחר מכן תבשר ידיעה בעיתון על הירצחו. שני הילדים הנוספים הם וורן טסיו (ג'רי אוקונל) וטרי דושאמפ (קורי פלדמן).

המוות נוכח ב"אני והחבר'ה" והוא זולג מהמעטפת של הסרט, שבה נודע לנו על הרצח של כריס צ'יימברס, אל הזיכרון המוצג בו. ריי באואר, אחד מילדי העיירה, נעלם. אין הוכחה לכך שנעשים מאמצים למציאתו, אולם וורן שומע באקראי את אחיו בילי וחברו צ'רלי משוחחים ואומרים כי מצאו את גופתו של הילד ליד הנהר, במקום שעוברים בו פסי הרכבת, לאחר שזה נדרס על ידי רכבת. הם השאירו את הגופה היכן שמצאו אותה ולא דיווחו על כך למשטרה מכיוון שנהגו באותה שעה במכונית גנובה. וורן רץ לספר לחבריו על מציאת הגופה, והדיווח מקנה לו ערך בעיניהם. הארבעה מחליטים ללכת ולראות את גופתו של הילד, משתי סיבות: הם לא ראו גופה מעולם, ומציאתה עשויה להפוך אותם לגיבורים. ייתכן אפילו שיראו אותם בטלוויזיה.

בסרטו של ריינר הרכבת היא מקור הנרטיב, שכן היא שהרגה את הילד שאחר גופתו תרים. פסי הרכבת הם שמנווטים את הגיבורים אל הגופה

סצינת הרכבת

הארבעה יוצאים למסעם, ואף שוהים לילה בחוץ, בלי שאיש יבחין כנראה בהיעלמותם. משפחותיהם משתייכות למעמד הפועלים, ארבעתן משפחות פצועות. הוריו של כריס, הנחשב לעבריין כמו אחיו הגדול ממנו, מתעלמים ממנו, ואלה של גורדי מתאבלים על מותו של אחיו הבכור, דני, שאותו מגלם ג'ון קיוזאק בפלאשבקים בתוך הפלאשבק. לא רק פלאשבקים נכללים בפלאשבק שמניע את "אני והחבר'ה", אלא גם חלום. כשארבעת גיבוריו ישנים בחוץ, גורדי חולם על הלווייתו של אחיו, ובחלומו, כשארונו של דני מורד לקבר, אביו פונה אליו ואומר לו שהוא שהיה צריך למות ולא אחיו, שבו המשפחה שמה את מבטחה. האומנם זה מה שקרה במציאות בזמן הלווייתו של דני, או שהחלום רק ייצג את תחושתו של גורדי שאביו איננו מאמין בו ולפיכך היה מעדיף את מותו שלו על זה של אחיו המוכשר? אך חלומות אינם מהימנים יותר מהזיכרון המניע את הסרט. הם רק דוברים שפה אחרת. גם מוצאם של וורן, הילדותי מבין הארבעה, שחש נחיתות בגלל משקלו העודף, ושל טדי, המרכיב משקפיים עבים, ואביו מאושפז במוסד לחולי נפש, ממשפחות פצועות.

"אני והחבר'ה". סרטים שמתרחשים בחופשת הקיץ עוסקים תמיד בהתבגרות
Photo12 via AFP

גורדי וחבריו עושים את דרכם ברגל, בין השאר על פסי הרכבת שבחלק מהדרך נמשכים על גשר מעל לנהר, מה שבורא את הסצינה המותחת ביותר בסרט ואחת הזכורות ביותר מהקולנוע האמריקאי של שנות ה-80, סצינה אפקטיבית יותר ממרבית סצינות הפעולה הראוותניות שעוצבו בקולנוע באותן שנים: הארבעה מהלכים על הגשר, שאננים כולם פרט לגורדי שהזהיר אותם, כאשר רכבת מגיחה מאחוריהם ואין להם לאן לברוח, אלא אם כן יקפצו לנהר הזורם הרחק מתחתיהם. הם מתחילים לרוץ, שלושה מהם מספיקים להתרחק, אך מה יהיה על ורן השמנמן שמועד על הפסים?

ובעוד הם עושים דרכם ברגל, יוצא גם אייס מריל (קיפר סאתרלנד), חברו של אחיו הבכור של כריס, עם שלושה חברים ואקדח שגנב מאביו בלי לוודא אם הוא טעון או לא, למסע למציאת הגופה, הפעם במכונית. גם אייס וחבורתו, שנראים כפי שהוצגו עבריינים צעירים טיפוסיים בסרטים בשנות ה-50, עושים זאת כדי לזכות בפרסום.

"אני והחבר'ה" מורכב ממרכיבים נרטיביים ותמטיים המייצגים את המציאות האמריקאית לדורותיה ואת המיתולוגיה שהתהוותה סביבה, וההתפעמות מהממד הגשמי של ההרג היא אחד מהמרכיבים האלה. בשנה שבה יצא "אני והחבר'ה" לאקרנים יצא סרט אמריקאי נוסף שבו שימשה גופה כמקור לסקרנות, הפעם של חבורת בני נוער הפועלת בסביבה אלימה וחסרת תוחלת. היה זה "גווייה על שפת הנהר" של טים האנטר (במקור, "River's Edge"), והגופה בו היתה גופתה העירומה של אשה צעירה שנרצחה בידי החבר שלה ונשארה מוטלת במקום מותה, גם אחרי שחבריו של הרוצח באו לצפות בה. גם ב"אני והחבר'ה" גופתו של הילד נשארת במקום שאליו נסחפה; ארבעת הנערים ובראשם גורדי מתנצחים עם אייס וחבורתו מי יזכה בקרדיט של מציאתה ולבסוף היא נותרת במקומה.

גם רכבות הן מרכיב מרכזי בהוויה האמריקאית ההיסטורית הממשית והמיתית. הן שבישרו את בוא הקדמה אל השממה של המערב, כפי שהציגו זאת מערבונים רבים, והן שסייעו לחצות את המרחבים האדירים של אמריקה ולאחד ביניהם. ובכלל, מאז שנכנסה הרכבת לתחנה בסרטם בן 50 השניות של האחים לואי ואוגוסט לומייר, שהוקרן לראשונה בפריז ב-1895, והתקרבותה אל קדמת התמונה עוררה פניקה בקרב קהל הצופים, היתה הרכבת, על קרונותיה וחלונותיה, לדימוי של הנרטיב הקולנועי. כך זה בין שהסרט מתרחש ברכבת או מתבונן בה מבחוץ, כמו ב"אני והחבר'ה". בסרטו של ריינר הרכבת היא מקור הנרטיב, שכן היא שהרגה את הילד שאחר גופתו תרים. פסי הרכבת הם שמנווטים את הגיבורים אל הגופה, והרכבת היא שגם מציבה לפניהם את הסכנה הגדולה ביותר.

רוב ריינר, שמכלול יצירתו לא אחיד כלל, ושאת סרטיו הטובים ביותר ביים בחלקה הראשון של קריירת הבימוי שלו – מלבד "אני והחבר'ה" הם מונים את "ספיינל טאפ", "רומן על בטוח", "הנסיכה הקסומה", "כשהארי פגש את סאלי" ו"מיזרי", שאף הוא התבסס על ספר מאת סטיבן קינג – זיכה את "אני והחבר'ה" במהות אמריקאית מאוד, שיש בה מן המואר ומן האפל. מהות זו נובעת מהמסע המתקיים בו ומעצם היותם של גיבוריו על סף ההתבגרות. אין זה מפתיע לפיכך שבמהלך הצפייה עולים בזיכרון ספרי נעורים אמריקאיים, ובראשם "הקלברי פין" של מרק טוויין. אמנם, נהר המיסיסיפי שעליו מתנהל מסעו של הקלברי פין אדיר בהרבה מהנהר העלוב הנגלה לנו ב"אני והחבר'ה", אך גם זה מציג בפנינו מציאות אמריקאית של תום והתפכחות, חלומות ושברם.

"אני והחבר'ה". המוות לא רק מנווט את הסרט אלא גם נוכח מחוץ לו
© 1986 - Columbia Pictures

וכאן אנו מגיעים למסע השני הנלווה אל זה הממשי והפיזי, והוא מסעה של ההתבגרות, מילדות לנעורים ולבגרות. אפילו ההתבגרות המינית והבהלה שהיא מעוררת נכללות במסע זה, בסצינה שבה ארבעת הילדים נקלעים לבריכת מים מלאת עלוקות, וגורדי מתעלף כשעלוקה חודרת לתחתוניו ואיבר המין שלו נמלא בדם. סרטים שמתרחשים בחופשת הקיץ עוסקים תמיד בהתבגרות, בין שלגיבוריהם יש לאן ללכת בתום הקיץ ובין שלא. וההתבגרות קשורה למשמעות הטמונה במסע, בין שהוא מסע קצר טווח, כמו ב"אני והחבר'ה", או מסע מחוף לחוף בארצות הברית, מסע ליעד מוגדר מראש או לשום מקום, מסע שמטרתו לממש את החלום האמריקאי או לחשוף את אפסיותו.

המסע הוא מהות כל-אמריקאית, ולפיכך סרטי מסע הפכו לז'אנר קולנועי כל-אמריקאי נפוץ כל כך. אמריקה היא מקום שמרחביו מפרידים – משפחות נפוצות לכל עבר, חברים מתרחקים – והמסע נועד לסמל את המרחב והמרחק שהם אמריקה אך גם לבשר על איחוד. בהקשר זה, "אני והחבר'ה" – ובכך טמון חלק מכוחו – נמנע באופן כמעט גורף מסנטימנטליות: ההרפתקה המתוארת בו לא נועדה לאחד את ארבעת גיבוריו בחברות נצח. כריס צ'יימברס וגורדי לאצ'אנס היו אמנם החברים הכי טובים בילדותם, אך החיים הפרידו ביניהם ורק הידיעה על הרצח מעוררת מחדש את הזיכרון המשותף לחי ולמת. לא לחינם העניק ריינר לסרטו את שם להיטו של בן אי קינג, הקורא לנו לעמוד זה לצד זה גם כשהלילה יורד, כדברי השיר, האדמה אפלה ורק הירח מאיר. לא, לא אפחד כל עוד תעמוד לצדי, אומרות מלות השיר המלווה את כותרות הסוף של הסרט, ומעניקות לסרט כולו נימה אירונית עגמומית.

המוות לא רק מנווט את "אני והחבר'ה" אלא גם נוכח מחוץ לו. מבין ארבעת השחקנים הצעירים המככבים בו היה ריבר פיניקס בעל הכישרון הרב ביותר. "אני והחבר'ה" היה סרט הקולנוע השני שבו הופיע, ומסרט לסרט כישרונו רק בלט יותר. הוא מת ב-1993, בן 23. חוויית הצפייה ב"אני והחבר'ה" כיום, גם 35 שנים אחרי שמסעו של הסרט החל ו-28 שנים אחרי שריבר פיניקס התמוטט ומת מחוץ למועדון בהוליווד, ספוגה עדיין בתחושת ההפסד שכרוכה באובדנו. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות