בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקולנוע עובר מהפכה, וסטיבן ספילברג הוא קורבן בלתי נמנע שלה

בעוד "מלתעות" בישר על עידן חדש של שוברי קופות, כישלונו של "סיפור הפרברים" אינו מפתיע. אם פעם היה חשש שהצעירים ינטשו את הקולנוע, כעת הדאגה מופנת כלפי הקהל המבוגר יותר

38תגובות
סיפור הפרברים 2021

נשים רוקדות ברחוב
Niko Tavernise/ 20th Century Studios / AP

ארבעה סופי שבוע חלפו מאז עלה לאקרנים "סיפור הפרברים" בגרסתו של סטיבן ספילברג, ופרשני תעשיית הקולנוע חוזים שבתום הסיבוב בבתי הקולנוע בארה"ב יכניס הסרט כ-40 מיליון דולר, יותר ממה שחזו לו בסוף השבוע הראשון של הקרנתו, כאשר הסתמן ככישלון. ואולם, גם אם תחזית "חיובית" זו תתממש, זהו כישלון מוחץ בהתחשב בעובדה שהסרט הופק בתקציב של כמאה מיליון דולר, וסכום גדול אף מזה הושקע קרוב לוודאי בפרסום ויחסי ציבור.

העוקבים אחר גורלו הכלכלי של "סיפור הפרברים" ציינו את כישלונו בנימת הפתעה משולבת במלנכוליה ואף במעט חרדה. הרי אם זה קרה לארז כמו ספילברג, מה ניתן להגיד לאזובי הקיר הקולנועי העכשווי? נראה שכמעט חומה בצורה מפרידה בין סרטים לקהל שלכאורה יועד להם בעידן של מגפה המסרבת לחדול. אך האם כישלונו הקופתי של הסרט אכן מפתיע? האם ספילברג עצמו ספון כעת בביתו, עצוב ומדוכא, נד בראשו כאומר "אני לא מאמין שזה מה שקרה לי דווקא במלאות לי 75 שנים ולקריירה שלי 50"? או שגם הוא ידע שכישלון הסרט שהשקיע בו אהבה כה רבה, אולי אפילו רבה מדי, היה צפוי ובלתי נמנע? האם לפני פרוץ המגפה היה לסרטו סיכוי?

סיפור הפרברים - טריילר חדש - דלג
"סיפור הפרברים". האם כישלונו הקופתי אכן מפתיע?

אמנות הקולנוע עוברת כיום את אחת המהפכות הגדולות ביותר בתולדותיה, אולי אף הגדולה ביותר מאז המעבר מהראינוע לקולנוע בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת. מהפכה שהיא קשה יותר לאבחון מקודמותיה, שמהלכיה מעורפלים, ושלא ניתן עדיין לאמוד את מכלול השלכותיה משום שקפצה עלינו במפתיע כמו המגפה שהזניקה אותה. המהפכה הזאת נוגעת בכל אחד משלבי ההפקה, היצירה, ההפצה והצפייה הקולנועיות, ובין השאר מערערת על החלוקה הבין דורית שאיפיינה את הצפייה הקולנועית בעשורים האחרונים.

החלוקה הזאת הלכה והתמסדה מאז שנות ה-70, שהביאו איתן את "מלתעות" של ספילברג ו"מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס. יותר ויותר נחלקה השנה הקולנועית לעונות, והתבססה ההכרה שהיציבות הכלכלית של הוליווד נשענת בעיקר על פלח אחד של הקהל: הצעירים, ברובם גברים, בני 35-14. אלה הופכים את סרטי הפעולה לסוגיהם, שעולים לאקרנים מהאביב ועד לסתיו, ללהיטי ענק, שהם צופים בהם שוב ושוב. מדי פעם, בעיקר בסתיו, כלומר בסמוך לעונת הפרסים, מגיחים לאקרנים סרטים מסוג אחר, ואז הביקורת נוטה לטעון שהנה סוף־סוף יש סרט שמבוגרים יכולים ליהנות ממנו (אך סרטים אלה מגיעים לרוב לקהל מצומצם ביותר, והדבר משפיע על עונת הפרסים, שאחוזי הצפייה בטקסיה הטלוויזיוניים הולכים ומצטמצמים).

היו שנים שהוליווד נחרדה מכך שהקולנוע הופך לאליטיסטי והצעירים נרתעים ממנו לטובת אלטרנטיבות בידוריות אחרות. אבל הצעירים ממשיכים לצרוך הכל, כפי שמוכיחה ההצלחה הפנומנלית של "ספיידרמן", שבתום השבוע השלישי להקרנתו הכניס כ-600 מיליון דולר ועוד ידו הכלכלית נטויה. אם פעם חששו כי הם ינטשו את הקולנוע, כעת חשש זה מופנה דווקא כלפי הקהל המבוגר יותר, שעדיין לא חזר לבתי הקולנוע, שאין לו שום סיבה לחזור אליהם כעת, ושאולי גם לא יחזור בשוך הסערה. הקהל הזה התרגל לצפות בסרטים בנוחות הביתית, אינו חש געגוע עז במיוחד לבתי הקולנוע, ולכל היותר יבקר בהם במקרים מיוחדים. ואם התנהלות זו תתמסד, יאבד אחד ההרגלים היציגים ביותר של החברה והתרבות מאז שנברא הקולנוע, זה שגישר על פערים מעמדיים וסיפק בידור שכונתי עממי.

"סיפור הפרברים" נקלע למהפך הבין דורי הזה, ואבד בתוכו. למרות שגיבוריו הטרגיים הם צעירים, הצעירים עצמם לא נהרו אליו. ואילו הקהל המבוגר יותר, זה שמתרפק כמו ספילברג על זיכרון המחזמר האיקוני שעלה בברודווי ב-1957 ועל המסך ב-1961 וזכה בעשרה פרסי אוסקר, לא יצא מהבית כדי לצפות בו ומחכה כנראה שיהיה זמין בצפייה ביתית.

שכונה על הגובה - טריילר - דלג
"שכונה על הגובה". הז'אנר בפריחה

אך שני גורמים נוספים חברו לגורם זה כדי להעמיד בסיכון את סיכויי ההצלחה הקופתית של "סיפור הפרברים". הראשון הוא היותו סרט מוזיקלי. אמנם, בתקופה האחרונה הופקו כמה סרטים מוזיקליים, אף יותר ממה שהופקו בשנים קודמות למיטב זיכרוני, ואין זה מקרי. הז'אנר עצמו תואם את התקופה מבחינת השילוב שמתקיים בו בין הריאליסטי למלאכותי והממשי למדומה. אך כדי שסרט מוזיקלי יזכה כיום להצלחה, הוא זקוק לתמיכתו של קהל בוגר יותר, מה שכאמור לא יכול לקרות כיום. זו הסיבה שגם "שכונה על הגובה", שהוקרן בישראל, ו־Dear Evan Hansen, שלא הגיע אלינו, נכשלו (נראה מה יעלה בגורלו של "סיראנו", שביים ג'ו רייט). ייתכן שאם סרט מוזיקלי דמוי "גריז", בכיכובם של דמויי ג'ון טרבולטה ואוליביה ניוטון-ג'ון, היה עולה כיום לאקרנים, הוא היה זוכה להצלחה. אבל מי יודע.

הגורם השני שהוסיף לכישלונו של "סיפור הפרברים" הוא היותו "רימייק" (גרסה חדשה של סרט ידוע). ורימייק, בניגוד לסיקוולים (סרטי המשך), שהעשייה הקולנועית כיום גדושה בהם, ואף "פריקוולים" (סרטי המשך המתארים את מה שקדם לעלילתו של סרט), הוא תוצר קולנועי נדיר יותר, שהצלחתו מפוקפקת לרוב. למעשה סרטו של ספילברג הוא גרסה קולנועית נוספת של מקור תיאטרוני מוערך יותר משהוא רימייק לסרטם האהוד והמצליח של רוברט וייז וג'רום רובינס מ-1961, אך כך הוא נתפס. האם גם ל"הטרגדיה של מקבת" של ג'ואל כהן, העומד להיות מוקרן אצלנו, נתייחס כאל גרסה חדשה משום שראינו בעבר מספר רב של גרסאות קולנועיות של הטרגדיה השייקספירית, בין השאר בבימוי של אורסון ולס ורומן פולנסקי?

מקבת בבימוי ג'ואל כהן - דלג
"הטרגדיה של מקבת". סיכוי נמוך להצליח

הרימייקים המעניינים ביותר, מכל מקום, הם העיבודים של המקור. כאלה היו, למשל, "פני צלקת" של בריאן דה פלמה מ-1983, שהתבסס על סרטו של הווארד הוקס מ-1932, "אנשי החתול" של פול שרדר מ-1982, שהתבסס על סרטו של ז'אק טורנר מ-1942, "הזבוב" של דייוויד קרוננברג מ-1986, שהתבסס על סרטו של קורט נוימן מ-1958, "פסגת הפחד" של מרטין סקורסזה מ-1991, על פי סרטו של ג' לי תומפסון מ-1962, וכל הגרסאות של "כוכב נולד" של ויליאם ולמן מ-1937. בהקשר זה בולטים שני רימייקים שבמאים עשו לסרטים של עצמם: "האיש שידע יותר מדי" של אלפרד היצ'קוק מ-1956, שהיה רימייק לסרטו מ-1934, ו"רומן בלתי נגמר" של לאו מקרי מ-1957, שהעתיק את סרטו מ-1939 (כאשר וורן בייטי הפיק ב-1994 גרסה משלו לסרט זה, בבימויו של גלן גורדון קארון, הוא נחל כישלון חרוץ).

מרבית הסרטים אינם נגישים לגרסה נוספת מכיוון שבקולנוע החיבור בין הדמות לשחקן או לשחקנית המגלמים אותה הוא כה חזק, שאיננו יכולים לדמיין להם תחליף, כפי שאיננו מסוגלים לדמיין תחליף לאנשים הסובבים אותנו. בעוד אין לנו בעיה לקבל כעת את דנזל וושינגטון כמקבת, האם נוכל לדמיין שחקן אחר מלבד אורסון ולס כצ'רלס פוסטר קיין, גיבור "האזרח קיין", או שחקנית שונה מגלוריה סוונסון כנורמה דסמונד ב"שדרות סנסט" או מרלון ברנדו כדון קורליאונה ב"הסנדק"? הכישלון של גרסתו של סידני פולאק מ-1995 לקומדיה "סברינה" של בילי ויילדר מ-1954 היה צפוי מראש כי למרות החינניות והכישרון של ג'וליה ארמונד, שגילמה את הגיבורה, לא היה ניתן לנתק את זו מדמותה של אודרי הפבורן שגילמה אותה בגרסה המוקדמת יותר.

וגם רימייקים מעוררים לרוב את הסקרנות של קהל מבוגר יותר, שמכיר את המקור או לפחות שמע עליו. אותו קהל שכמעט שלא הולך עוד לבתי הקולנוע. לאחרונה עלה למסכים סרטו של גיירמו דל טורו "סמטת הסיוטים" בכיכובו של ברדלי קופר, המבוסס על הפילם נואר המהפנט של אדמונד גולדינג מ-1947, שבו כיכב טיירון פאואר בתפקיד חייו. הסרט זוכה לביקורות משבחות, ואני סקרן מאוד לצפות בו כשיגיע לכאן ולראות אם יזכה להכרה בטקסי הפרסים, שאולי תמריץ את הקהל לצפות בו. ואולם, בתקופה זו דבר אינו בטוח, והשאלה אם הבמאי המקסיקאי יצר גרסה קולנועית שמיטיבה עם המקור שלה מחווירה לצד השאלות הקיומיות שעומדות בפנינו בפתחה של השנה החדשה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו