בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נכון, זה בלקפייס. אבל

שערוריית הבלקפייס הנוכחית, שגרמה להחלפת מרצה שהקרין את "אותלו" בכיכובו של לורנס אוליבייה, היא גם הזדמנות להתעכב על חלוקה הוליוודית מסורתית: זו שבין שחקנים המשנים זהויות מסרט לסרט ובין אלו שנשארים תמיד הם עצמם

77תגובות

לורנס אוליבייה ומגי סמית בגרסה המצולמת של ההצגה "אותלו", 1965. אקזוטיות לכאורה
Eagle-Lion Films

מעשה שהיה כך היה, לטובת מי שטרם נחשפו לסיפור: ב-10 בספטמבר, במחלקה למוזיקה של האוניברסיטה של מישיגן, בשיעור הראשון בקורס שיעסוק באופרות המבוססות על מחזותיו של שייקספיר, ביקש המלחין, המנצח והפסנתרן המוערך ברייט שנג, יליד סין, להציג לתלמידיו סרט המתעד את "אותלו" בצורה הנאמנה ביותר, קודם שידון בעיבודו של ג'וזפה ורדי לטרגדיה השייקספירית. שנג בחר בסרט שאינו נחשב רשמית לגרסה קולנועית של המחזה השייקספירי, אלא לתיעוד של הצגה מהוללת. זו עלתה ב-1964 בתיאטרון הלאומי של בריטניה בבימויו של ג'ון דקסטר ובכיכובו של לורנס אוליבייה, הפכה לאירוע התיאטרוני הבולט של אמצע שנות ה-60 והיתה לאחת מהצלחותיו הבימתיות הגדולות ביותר של אוליבייה. באופן חריג למדי הוחלט לתעד את ההצגה כדי שתישמר לדורות הבאים, והמלאכה הוטלה על הבמאי סטיוארט בורג'. התוצאה הוצגה בהצלחה ב-1965 ברחבי העולם, לרבות בישראל, ולמרות שלא נחשבה לסרט קולנוע, זכו ארבעה משחקניה – אוליבייה, פרנק פינלי (יאגו), מגי סמית (דזדמונה), וג'ויס רדמן (אמיליה) – במועמדויות לאוסקר.

בהקרינו את ההצגה המתועדת עשה שנג טעות קריטית: הוא התעלם מהרגע התרבותי שבו עמד לחשוף אליה את התלמידים. ייתכן שאילו עידכן את תלמידיו מראש כי השחקן המגלם את אותלו עושה זאת בבלקפייס, כשפניו צבועות בשחור ולראשו פיאה מקורזלת שחורה מבהיקה, התקרית היתה נמנעת. ייתכן אף שלשם כך היה עליו לספר להם מעט על לורנס אוליבייה, מי שנחשב, בצדק או שלא, לגדול שחקני בריטניה בכל הזמנים אך נראה שהסטודנטים במישיגן לא שמעו את שמו מעולם. משלא עשה זאת, נשמותיהם הצעירות של התלמידים נפגעו קשות כשצפו בשחקן הלבן המתחזה לשחור. הם חשו שהיו נתונים לאמבוש מצדו של מורה שהיה אמור – כפי שהכריזה אחת התלמידות בתקשורת, שעטה על המקרה – לספק להם סביבה בטוחה שאינה מעמתת אותם ישירות עם גזענות. התלמידים שתמימותם נהרסה נהרו מהכיתה בצווחות אימה למראה פני השחקן הצבועים בשחור – כך, לפחות, אני מדמה אותם – וקראו לפיטוריו של שנג בן ה-66. שנג התנצל והוחלף במורה אחר, שילמד מעתה את התלמידים הנתונים כנראה בפוסט טראומה אקדמית.

לורנס אוליבייה - בגרסה המצולמת של ההצגה "אותלו", 1965 - דלג

אינני מתכוון להתעמת כאן עם מדיניות הביטול המאפיינת את ההתמודדות העכשווית עם יצירות אמנות הכוללות מרכיבים פוגעניים מבחינה היסטורית, חברתית ותרבותית, מגדרית וגזעית. אומר רק שהתנגדות ליצירות אלו מחייבת הכרה ולא הסתרה שלהן. אבל התקרית שבה היו מעורבים שנג, אוליבייה ואותלו עוררה בי שאלות לגבי מסורת המשחק בקולנוע. אני זוכר שכבר כשראיתי את סרטו של בורג' בזמנו התפעלתי מהופעתו של פינלי כיאגו, אך הופעתו של אוליבייה צרמה לי ואף עייפה אותי. והיא צרמה לא משום שפניו הצבועות והפיאה שלראשו עוררו בי אי נוחות אידיאולוגית, אלא משום שההתחזות שלו, שכללה גם מבטא זר ואקזוטי לכאורה, גרמה לי ניכור.

מאז ראשית ימי הקולנוע נחלקו כוכבי הקולנוע למי שמגלמים תמיד אותה הדמות בווריאציות שונות ולמי שמחליפים זהויות מסרט לסרט. בימי הראינוע, למשל, שלטו בכיפה דאגלס פיירבנקס, שהפגין את יכולותיו האקרובטיות בסרטי הרפתקאות רבים, ומולו לון צ'ני, שנודע כאיש בעל 100 הפרצופים בשל התחפשויותיו הרבות. בשנות ה-30 היה זה פול מוני – ששמו המקורי היה פרידריך משילם מייר ויסנפרוינד והוא הגיע לקולנוע מהתיאטרון היידי – שנחשב לבכיר שחקני הקולנוע בעקבות שלל הדמויות שלעורן נכנס, בהן אל קאפון ב"פני צלקת", לואי פסטר (הופעה שזיכתה אותו באוסקר), בניטו חוארז, והאיכר הסיני ב"האדמה הטובה" על פי ספרה של פרל ס' בק. ללואיזה ריינר היהודייה, שנולדה בדיסלדורף שבגרמניה, הוענק אוסקר על תפקידה כאשת האיכר הסיני בסרט זה, שליהוקו הפך אותו לאחד המייצגים הנודעים ביותר של העיוורון האתני של הוליווד הקלאסית. ריינר היא כמעט השחקנית היחידה שאזכיר כאן, מכיוון שההתחזות אופיינית יותר לגברים; מנשים נדרש לרוב להפגין דימוי בסיסי ולא לחרוג ממנו יתר על המידה, וכשהן חורגות, כמו שעשו שרליז תרון ב"מונסטר" ומריל סטריפ ב"אשת הברזל", ההתחזות מבטיחה להן אוסקר.

ובחזרה למוני – ההערכה שזכה לה עלתה על זו שזכו לה שחקנים כמו אדוארד ג' רובינסון והמפרי בוגרט, וגם ג'ון ויין, ג'יימס סטיוארט וקרי גרנט, משום שהתפיסה השלטת היתה שיכולתו להיבלע בכל סרט בדמות שונה היא עדות לכך שהוא שחקן מיומן יותר. התחושה היתה ששחקנים כמותו עובדים קשה יותר ולכן ראויים להערכה רבה יותר. העניין הוא שבעוד בתיאטרון מסורת ההתחפשות וההתחזות היא חלק מהלקסיקון, הרי בקולנוע חוקי המשחק משתנים מול מבטה המתעד של המצלמה, החודר דרך ההתחזות וההתחפשות. הופעותיהם של רובינסון, בוגרט ושאר הכוכבים שהזכרתי נדמות היום אותנטיות ומודרניות בהרבה מאלו של מוני, שללא ספק היה שחקן מיומן.

כשלעצמי העדפתי תמיד שחקנים שאינם משתנים יתר על המידה. כאלה שדמותם מצטברת במהלך השנים מתוך מכלול הסרטים שהופיעו בהם והתפקידים שגילמו. ידוע המקרה של גרי קופר, שבמאים שעבדו עמו סיפרו כי בצילומים נדמה היה שאינו משחק כלל, אך כאשר הקטעים המצולמים הוקרנו, התברר שלא רק שיחק, אלא שיחק נפלא. החלוקה בין שני סוגי השחקנים נמשכת עד היום. האם זה מקרה שרוברט רדפורד, הריסון פורד וקווין קוסטנר, המייצגים את מסורת המשחק הקולנועי הנטורליסטי, היו מועמדים לאוסקר כשחקנים רק פעם אחת עד כה, ולא זכו?

יש שחקנים שמשלבים בין שתי המסורות. הם גם נהנים להתחזות וגם נשארים תמיד הם עצמם. הדוגמה ההיסטורית הבולטת ביותר לכך היתה מרלון ברנדו שמסטנלי קובלסקי ב"חשמלית ושמה תשוקה", דרך אמיליו זאפאטה ב"ויווה זאפאטה" או המתורגמן היפני סאקיני ב"בית התה של ירח אוגוסט" (סרט שיהיה כמעט בלתי אפשרי להקרין היום) ועד דון קורליאונה ב"הסנדק" נשאר תמיד ברנדו, ודמותו המצטברת פרצה דרך ההתחזות שלו (בהופעתו ב"הטנגו האחרון בפריז" היה בכל זאת משום זעזוע כי נדמה היה שכמעט לראשונה בקריירה שלו הוא חף מכל התחפשות ומסיכה). יורשיו של ברנדו הם רוברט דה נירו ואל פצ'ינו. שניהם איבדו מעוצמתם כתוצאה משילוב זה והם עדיין מחכים לתפקיד דמוי דון קורליאונה משלהם שיחזיר אותם למרכז הבמה (גם הופעה בסרטים טובים לא תזיק).

מי שמצוי עכשיו במרכז הבמה ופורץ לכוכבות-על הוא אדם דרייבר, שמתפקיד של נהג אוטובוס ועד לאלו של סטנדאפיסט קטלני ואביר מימי הביניים נדמה כי הוא יכול לגלם תפקידים מגוונים, אך כל הופעותיו חתומות בחותמת הנוכחות והאישיות הייחודיות שלו. קדמו לו בכך מאט דיימון וליאונרדו דיקפריו, שגם כשהם מופיעים בתפקידים מגוונים נראה שהם נמנעים מהתחפשות. מנגד, ג'וני דפ הוא שחקן שהתחפש שוב ושוב, החל ב"המספריים של אדוארד" וכלה ב"צ'רלי בממלכת השוקולד" וסדרת סרטי "שודדי הקאריביים", ואולי זו אחת הסיבות שהקריירה שלו התאדתה לפי שעה, כי מי הוא ג'וני דפ מתוך כל ההתחפשויות האלו?

ולורנס אוליבייה? הוא איבד את ייחודו ככוכב קולנוע, למרות האוסקר על הופעתו כהמלט והאוסקר של כבוד על הופעתו כריצ'רד השלישי, בשני סרטים שגם ביים. זה ניכר במיוחד בסרט נוסף שביים, "הנסיך ונערת השעשועים", שבו כיכב לצדה של מרילין מונרו ונעלם מהמסך בכל פעם שהופיעו עליו יחד. יש, אגב, עוד סרטים בכיכובו שייאלצו להימחק מכל תוכנית לימודים, למשל "חרטום", שבו גילם באיפור כבד את המנהיג הדתי הפנאטי מוחמד אחמד אל מחדי.

מה שמזכיר לי כי שחקן בריטי גדול נוסף בן דורו, אלק גינס, גילם את הנסיך פייסל ב"לורנס איש ערב" וגבר יפני בשם קואיצ'י אסאנו בקומדיה המביכה "רוב של אחד". בסרט ההוא דמותו התאהבה באלמנה יהודייה, בגילומה של רוזלינד ראסל הלא יהודייה. בפודקאסט שלה התלוננה לאחרונה הקומיקאית היהודייה שרה סילברמן שתפקידי נשים יהודיות נמסרים לשחקניות לא יהודיות. הקשבתי לפודקאסט כמה פעמים ועד עכשיו לא קלטתי אם סילברמן היתה רצינית או אירונית. אני מקווה שאירונית. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו