בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מחברות שחורות": הרבה יותר מגעגוע אל רונית אלקבץ

"מחברות שחורות", שבו מתעד שלומי אלקבץ את החיים המשפחתיים והיצירה המשותפת שלו ושל אחותו, רונית אלקבץ, הוא מעשה יצירתי יוצא דופן, העוסק בזמן – זה שחולף וגם זה שנותר

23תגובות
מחברות שחורות
רונית ושלומי אלקבץ

בין 2005 ל-2014 ביימו שלומי אלקבץ ואחותו רונית אלקבץ שלושה סרטים שהצטברו לטרילוגיה. בכל אחד מהשלושה גילמה רונית אלקבץ את דמותה של ויויאן אמסלם. בסרט הראשון, "ולקחת לך אשה", מבקשת ויויאן להיפרד מבעלה, אליהו (סימון אבקריאן), זאת אחרי שאלברט (ז'ילבר מלכי), אהוב מהעבר, שב לחייה; אך המשפחה המלוכדת כופה עליה להמשיך ולמלא את תפקידה המסורתי כרעיה ואם. הסרט השלישי, "גט, המשפט של ויויאן אמסלם", תיאר את מאבקה ארוך השנים של ויויאן לקבלת הגט מבעלה בבית הדין הרבני. עוזר לה בכך עורך דינה, כרמל (מנשה נוי), שרגשותיו כלפי ויויאן מורכבים. בין לבין, ב-2008, עלה לאקרנים סרטם של רונית ושלומי אלקבץ "שבעה", שהיה שונה משני הסרטים האחרים. בסרט זה הופיעה ויויאן כחלק מאנסמבל גדול של דמויות שהתכנסו כדי להתאבל על מותו במפתיע של מוריס אוחיון, אחד מבני המשפחה המורחבת של ויויאן.

חמש שנים אחרי מותה של רונית אלקבץ ממחלת הסרטן באפריל 2016, בהיותה בת 51 והיא נשואה ואם לתאומים, מתווסף לטרילוגיה עוד סרט, ההופך אותה לקוורטט. מאחר שהסרט שאורכו 208 דקות מורכב משני חלקים, שלכל אחד מהם שם משלו וכל אחד עומד בפני עצמו גם כאשר הם מתייחסים זה לזה, ניתן לומר שמדובר במעשה יצירתי יוצא דופן. ייחודיותו של המיזם, ששמו "מחברות שחורות" וביים אותו שלומי אלקבץ, נובעת מכך שמאחר שזהו סרט תיעודי, הוא מדבר לכאורה בשפה קולנועית אחרת מזו שבה דיברו שלושת סרטי ויויאן אמסלם העלילתיים.

https://www.youtube.com/watch?v=t1xmGVBNnsY&ab_channel=unitedkingfilms - דלג

סרטו של אלקבץ נחשף לראשונה בפסטיבל קאן האחרון, יעלה בבתי הקולנוע בישראל ובהמשך ישודר בתאגיד כאן, שהיה שותף להפקתו של סרט זה, המעורר בזמן הצפייה בו מצבור רגשות רחב כל כך.

"מחברות שחורות" מורכב מהסרטונים הרבים ששלומי אלקבץ צילם במשך השנים בישראל ובפריז. הוא צילם בהם את אחותו וגם את אמו, מרים, ואביו, אלי. הוא תיעד בהם את החיים המשפחתיים שלו ושל אחותו וגם את פעילותם היצירתית המשותפת. סרטונים אלה הם מה שמכונה "הום מוביז", כלומר, "סרטי בית" במשמעותם השלמה ביותר. המשמעות הפיזית והסימבולית של "בית" ממלאה אותם.

בפסקול נשמעים קטעים מיומניה של רונית אלקבץ. שלומי אלקבץ עשה בחוכמה שלא ביקש מאשה לקרוא קטעים אלה אלא קורא אותם בעצמו. המלים שאשה כתבה ונשמעות כעת בקולו של גבר מבליטות עד כמה "מחברות שחורות" הוא מעשה של יצירה דיאלקטית, שמשליכה מהות זו על כל אחד מהרבדים הרבים שבהם היא פועלת. מאחר ש"מחברות שחורות" הוא יצירה דוקומנטרית, הוא מהווה בו בזמן עדות למה שהיה ואיננו עוד וגם עדות למה שממשיך להתקיים במציאות וגם בזיכרון.

אחד המפתחות לפענוח סרטו של אלקבץ נעוץ במוזיקה שמלווה אותו. אלקבץ בחר ללוות את הסרט במוזיקה שברנארד הרמן הלחין ל"ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק, שהתבסס באופן חופשי על ספרם של פייר בואלו ותומא נארסז'אק D'entre les morts, כלומר, "מבין המתים", שם שמתייחס לא רק לעלילת הספר והסרט אלא גם לכוחו של הקולנוע להשיב את מי שאיננו עוד.

למרות ש"מחברות שחורות" נוצר מתוך געגוע ואהבה ושורה בו תחושת אובדן, הוא אינו יד לזכרה של רונית אלקבץ. זו הסיבה שהסרט, גם אם הוא מלא רגש ומביע רגש, אינו חוטא בסנטימנטליות.

סרטו של אלקבץ, משום היותו סרט דוקומנטרי, משמש כעין חקירה של הסרט שפתח את הטרילוגיה שהאח והאחות ביימו ושל זה שנעל אותה. חלקו הראשון מכונה "ויויאן", על שם הדמות המומצאת שרונית אלקבץ גילמה בטרילוגיה. הדמות המומצאת מתנגשת בחלקו הראשון של הסרט בזו של מרים, אמה של רונית אלקבץ, ואל הדרמה שתועדה ב"ולקחת לך אשה" ו"גט" מתווספת הדרמה המשפחתית המתהווה ב"מחברות שחורות" בין האם, שבהשראת דמותה וסיפורה יצרה רונית אלקבץ את הדמות המומצאת של ויויאן אמסלם, לבת, שעיצבה וגילמה את הדמות. בצד שתי אלה ניצב הבעל והאב, שלא צפה באף אחד מסרטיה של בתו ואלה שהיא ביימה יחד עם בנו, וכאשר הוא ניאות לבסוף לבקר בסט של "גט" יחד עם מרים – הביקור מתועד בחלקו השני של "מחברות שחורות" – זה קורה דווקא ביום שבו אלקבץ אינה נוכחת על בימת הצילומים משום שחלתה בדלקת ריאות.

השימוש שאלקבץ עושה בדמות המומצאת כדי לחקור את מקורותיה בדמות האמיתית מבליט את היותו של "מחברות שחורות" סרט החוקר את מהותו שלו כסרט תיעודי ונע על קו התפר בין התיעודי לעלילתי, בין האמיתי למומצא, בין הבדיון להיפוכו. לכל אורכו נושבת בו רוחה של אמירתו הידועה והמובנת מאליה של הבמאי ז'אן לוק גודאר, שכל שוט בכל סרט עלילתי יוצר דוקומנט וכל סרט דוקומנטרי יוצר עלילה. היותה של רונית אלקבץ מושא של זיכרון אוהב ומתגעגע מאפשרת לה לנוע בסרטו של אחיה בין כל אלה ולשמש בהם כמי שמחברת בין האין והיש העוצמתי כל כך שסרטו של אלקבץ מביע. הדימוי שהיה לרונית אלקבץ מסייע לסרטו של אחיה לתפעל בו נדבך זה. היה ברונית אלקבץ משהו גשמי, שבא לידי ביטוי לא רק בחזותה אלא גם בקולה שיכול היה להגיע לתהומות של ייאוש, ועם זאת, היה בה גם משהו שהתעלה מעבר לגשמיות זו והנחה אותה מהבלתי אמצעי אל המיתי.

https://www.youtube.com/watch?v=lKgTnKaX1aA&ab_channel=ChannelIsraeli - דלג

"מחברות שחורות", על שני חלקיו, מצליח לתעד ולזכור את רונית אלקבץ במלוא המורכבות של דמותה, שהיתה יפה, חכמה, מוכשרת ובעלת חן. באחד הרגעים המקסימים בסרט שתיעד אחיה מהלכת לה רונית אלקבץ ברחוב פריזאי ומפזמת את The Man I Love של האחים ג'ורג' ואיירה גרשווין, אחד השירים היפים ביותר שנכתבו אי פעם. לפי קטע קצרצר זה, אלה פיצג'רלד היא לא, אבל, איזה יופי. בקטע נהדר אחר בחלקו השני של הסרט, תוך כדי שהיא מאזינה למאהלר, היא מדמיינת עלילה של סרט שאותה היא מספרת לאחיה שמצלם אותה. היא אפילו מספרת עלילה זו ברצף פעמיים, וזה מלא חן גם בפעם השנייה. ואיך אפשר שלא להשתעשע מהנאום מלא ההתרגשות והחשש שהיא נושאת אל מצלמתו של אחיה בצד בעלה המיועד קודם לחתונתה.

חלקו השני של הסרט נקרא "רונית". כאן כבר כמעט רק המציאות קיימת. הדמות המומצאת מפנה מקום לדמות הקיימת שאף היא עומדת לפנות את מקומה ביקום הזה. בעדינות אין קץ מתעד אלקבץ את מחלתה של אחותו, שאותה היא הסתירה גם בזמן צילומי "גט" וגם בזמן מסע יחסי הציבור של הסרט שהאחות והאח ערכו מסביב לעולם ובישראל.

מובן שיש עצבות בשני חלקי "מחברות שחורות" כי הבלתי נמנע ידוע בזמן הצפייה בו; אולם, אין בחלקו השני של הסרט אף לא שמץ של רצון לזעזע, אף לא שמץ של סנסציוניות. אחרי הכל, "מחברות שחורות" הוא מעשה של אהבה לאחות וליצירה שאיחדה בינה לבין אחיה, וגם אם הפרק האחרון בחלקו השני של הסרט נקרא "פרידה", אין בו פרידה כל עוד יש זיכרון.

בסצינות האחרונות של "מחברות שחורות" מפנה שלומי אלקבץ את הדירה שבו הוא ואחותו גרו בפריז במשך 15 שנים. למטה, מפנים סבלים ארגזים שהכתובת fragile, כלומר, שביר, מוטבעת עליהם בצורה בולטת. ואמנם, כה שביר הכל ב"מחברות שחורות".

בשוט האחרון מביטה המצלמה אל החלון של הדירה שפונתה מיושביה ורהיטיה ורואה בו את רונית אלקבץ מנפנפת לאחיה לשלום. היא נראית מעט כמו רוח רפאים שניצבת בחלון, ומה הפלא, כי הרי כל כוכב או כוכבת קולנוע שאינם עוד היו לרוחות רפאים שמבקרות אותנו בכל פעם שאנו צופים שוב בסרטיהם.

לעתים, משום היותו "הום מובי", מצלמתו של אלקבץ חולפת במהירות באתר צילום או בתוך נוף. תנועות מצלמה מהירות אלו מבליטות שהאובדן, הזיכרון, הגעגוע וההנצחה שמניעים את "מחברות שחורות" הופכים אותו לסרט העוסק בזמן – זה שחולף וגם זה שנותר. יופיו וכוחו של הסרט נובעים מכך. זו יצירה קולנועית שהיא מעבר לכל אלה ולפיכך היא פועלת גם בתוך הזמן שהוקצב לה וגם מעבר לו. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו