בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למי יש סבלנות לצפות היום בסרטים של אינגמר ברגמן

הגרסה של חגי לוי לסדרת הטלוויזיה של אינגמר ברגמן "תמונות מחיי נישואים" היא הזדמנות לבחון מה נותר כיום ממורשתו של אחד מענקי הקולנוע, ועד כמה יצירתו עודנה רלוונטית לקהל העכשווי

138תגובות
ליב אולמן וביבי אנדרסון ב"פרסונה". קולנוע של פנים
UNITED ARTISTS / MGM

בשנות ה-60, בשיאו של גל ההערצה ששטף את במאי הקולנוע השוודי אינגמר ברגמן, הופיעה בשבועון "הניו יורקר" קריקטורה ובה נראה בית קולנוע שבחזיתו תלוי שלט המכריז שמוצג בו סרט של אינגמר ברגמן. מהקולנוע זורם החוצה המון גדול שכתפיו שפופות ופניו מביעות דיכאון קיומי תהומי. זוג שמתקרב למקום מביט בקהל היוצא מבית הקולנוע והגבר אומר לאשה: "רואים שזה סרט טוב".

היה זה עשור לערך אחרי שב-1957 פרץ ברגמן לצמרתו של הקולנוע הבינלאומי עם שני סרטים שהיו לשתיים מיצירותיו החשובות ביותר: "החותם השביעי", שהדימוי המוביל אותו של האביר בימי הביניים שמשחק שח עם המוות נותק כבר מהסרט עצמו ומשוטט לו מאז בתחומי התרבות הגבוהה והנמוכה; ו"תותי בר" עם תקתוק השעונים שמסמל את הזמן החולף בפתיחת הסרט. מאז, במשך כשני עשורים וחצי כמעט לא היה סרט של ברגמן שלא יצר תהודה מיידית, ודי לציין את שמותיהם כדי להעיד על היותם תמרורים במסעו של הקולנוע משנות ה-50 ועד ה-80: "מעיין הבתולים", "מבעד לזכוכית האפלה", "השתיקה", "פרסונה", "שעת הזאבים", "הבושה", "התשוקה של אנה", "זעקות ולחישות", "סונטת סתיו" ו"פאני ואלכסנדר". האם, 15 שנים לאחר מותו של ברגמן ב-2007 בגיל 89, שמות אלה אומרים לדורות עכשוויים של שוחרי קולנוע את מה שהם מסמנים לבני דורי ולי? ולא רק הסרטים. מה עם הגוורדיה העצומה של שחקנים ושחקניות נפלאים שברגמן עבד עימם לאורך זמן ועצם ציון שמם מסמן עידן קולנועי שחלף לו? הארייט אנדרסון, אווה דאלבק, גונר ביורסטראנד, מקס פון סידוב, ביבי אנדרסון, אינגריד תולין, גונל לינדבלום, ליב אולמן וארלנד יוזפסון.

https://www.youtube.com/watch?v=mRuVWHnQlV8&t=1s&ab_channel=HBO - דלג

אלה מבינינו, שהיינו הולכים למועדון שניהל הבמאי והמבקר דוד גרינברג קודם שנוסד הסינמטק בתל אביב ב-1973, גילינו גם את סרטיו של ברגמן לפני שזכה לתהילה בינלאומית; ביניהם כמה סרטים נפלאים, כמו "קיץ עם מוניקה", "הפסקת קיץ", "הלילה העירום" ושתי קומדיות נהדרות, שאחת מהן, "חיוכי ליל קיץ", היא בעיני אחת הקומדיות החכמות ביותר שראיתי (השנייה היא "שיעור באהבה"; לימים, אגב, ביסס סטיבן זונדהיים על "חיוכי ליל קיץ" את המחזמר "מוזיקת לילה זעירה", שכולל את הלהיט Send in the Clowns). האם לקהל היום, צעירים ופחות צעירים, היתה הסבלנות לצפות בסרטים אלה שהם אטיים – כן, אותה מלה מאיימת, מהורהרים, פיוטיים, מלנכוליים – כך גם כשברגמן היה עוד בצעירותו – ונוגעים בנימי הרגש הזעירים והאינטימיים ביותר? האם בעולמנו הדחוק והדחוס נותרה הסבלנות לכך?

אני מקדיש את הטור הזה לאינגמר ברגמן כי אני שקוע בצפייה בגרסתו של חגי לוי לסדרת הטלוויזיה של ברגמן "תמונות מחיי נישואים" מ-1973. אני מקפיד לציית לקצב שגם המקור של ברגמן וגם העיבוד של לוי מכתיבים והוא לצפות בפרק אחד לשבוע. נדמה לי שזה נכון לסדרה. בנוסף לעניין שהצפייה בסדרה, המשודרת בהוט וביס, מעוררת בי, גם מעצם טבעה וגם משום המעבר שלה להווה ולאמריקה, אני מכיר טובה ללוי שדרך הסדרה שלו החזיר את אינגמר ברגמן לתודעה, לפחות לזמן קצר ולפחות לקהל מסוים.

https://www.youtube.com/watch?v=8ZO01M8k1mg&ab_channel=AustinFilmSociety - דלג

זה לא שברגמן נדחק אל מחוץ לתודעה; שמו ודאי מוכר עדיין לרבים, אך האם רבים אלה גם מכירים את יצירתו, מודעים למקומו בתולדות הקולנוע במחצית השנייה של המאה ה-20 – ובעיקר, רוצים עדיין לצפות בסרטיו?

אינגמר ברגמן הוא אחד מארבעת האבות של מה שמכונה "הקולנוע האירופי האמנותי", שהתעצב בעקבות הפריצה של הקולנוע האיטלקי הניאו-ריאליסטי אחרי מלחמת העולם השנייה ובמקביל להתהוותו של הגל החדש הצרפתי בסוף שנות ה-50. השלושה הנוספים הם פדריקו פליני ומיקלאנג'לו אנטוניוני האיטלקים ולואיס בונואל הספרדי, שבסוף שנות ה-50 חזר למולדתו מגלותו במקסיקו. סיפורו של הקולנוע בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה הוא זה של יצירה שמבקשת להגדיר לראשונה או מחדש את זהותה כאמנות הראויה להיות מכונה כך. אם במאי הגל החדש, טריפו, גודאר, שברול ואחרים, עסקו בסוגיה זו דרך יצירת חיבור בין הקולנוע האירופי לקולנוע ההוליוודי דווקא, הרי פליני, אנטוניוני, בונואל וברגמן יצרו קולנוע ששורשיו היו נטועים במקורותיו התרבותיים הלאומיים. בצד "עד כלות הנשימה" של גודאר ו"ז'ול וג'ים" של טריפו ניצבו "לה דולצ'ה ויטה" של פליני, "אוונטורה" של אנטוניוני, "יפהפיית היום" של בונואל ו"פרסונה" של ברגמן והם יצרו יקום קולנועי ששאב את דור הקולנוע לתוכו. הדבר הגיע לשיא עם סרט נוסף של אנטוניוני, "בלו אפ" ("יצרים" בישראל), שהיה ללהיט מפתיע שאף הציל את חברת אם-ג'י-אם מאחת מפשיטות הרגל התקופתיות שאיימו לחסל אותה.

במחצית השנייה של שנות ה-60 של המאה הקודמת על כל תהפוכותיה החברתיות והתרבותיות נטבע גם בארצות הברית המושג The Movie Generation, שסימן את דור הצעירים שהקולנוע היה להם לאמנות שהגדירה אותם. לצעירים אלה היו גודאר וטריפו וגם פליני, אנטוניוני, בונואל וברגמן למסמני התרבות החדשה, שגם ניזונה באותה תקופה מהקולנוע האמריקאי החדש שצמח על חורבותיו של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי והניב יצירות כגון "הבוגר", "בוני וקלייד" ו"אדם בעקבות גורלו".

באותו עשור התפתח גם ויכוח ביקורתי בנוגע ליכולת להגדיר סרט זה או אחר כיצירת אמנות הניצבת אל מול יצירה בידורית. סרטיו של ברגמן – ודאי שהם אמנות. אך מה בנוגע להיצ'קוק, למשל, שההתייחסות "הרצינית" לסרטיו, שהחלה בעולם האנגלוסקסי בשנות ה-60, התקבלה בזלזול ואף בבוז?

אינגמר ברגמן מילא תפקיד מרכזי בכל התהליכים ההיסטוריים שפקדו את הקולנוע אחרי מלחמת העולם השנייה. מורשתו של הקולנוע האירופי האמנותי, שברגמן היה כאמור אחד ממייסדיה, עדיין פעילה כיום, אך היא מתקיימת יותר בשולי היצירה הקולנועית העכשווית והשפעתה על היקום הקולנועי בכללותו מועטה.

ומה נותר ממורשתו של ברגמן באופן פרטני בתוך היקום הקולנועי העכשווי? פליני נוכח בו במידה מסוימת, בונואל מוזכר בו לעתים ואנטוניוני משמש בו לעתים מקור להשוואה. אך מה בנוגע לברגמן? האם למי שלא פסעו לצדו במסעו הקולנועי, שגם לאחר שפרש רשמית מבימוי סרטי קולנוע אחרי "פאני ואלכסנדר" המשיך לכתוב ולביים סרטי טלוויזיה, יהיה הכוח לקדרות שלו, לייסורים שלו, לדיון שלו באופיה המפתה והמסוכן, המספק והמאכזב של האמנות ולחיפוש שלו אחר משמעות בעולמנו? האם תהיה להם הסבלנות לטוטאליות של אמנותו? האם זה עדיין נדמה רלוונטי בעולמנו הטרוד והממהר תמידית? האם לקהל שלא ידע את אינגמר ברגמן הדימוי של אלוהים כעכביש בארון, כפי שזה מוצג ב"מבעד לזכוכית האפלה", עדיין נשמע בעל תוקף? (והרי גם כשסרט זה יצא לאקרנים ניתן היה ללגלג קצת על דימוי זה שמופיע בו, אבל בהערכה, אפילו בחיבה).

https://www.youtube.com/watch?v=WBadyxkWmd0&ab_channel=Oscars - דלג

ולמה לא, בעצם? מה השתנה בעולמנו מאז שברגמן יצר את סרטיו הגדולים ביותר? האם הייאוש נעשה נינוח יותר בעידן של מגיפה ואקלים המאיים על קיומנו כאן? האם אלוהים נגיש יותר למי שמחפשים אחר אותות לקיומו? והאם אמנות הקולנוע נענית עדיין לחזון שהניע אותה מאז ראשיתה?

הקולנוע של ברגמן תיאר עולם שהוא לעתים תלוש, לרוב מפוצל ואף מפורק, שנע בין זעקה לשתיקה, כפי שקורה ב"פרסונה", אולי סרטו הגדול ביותר. זהו קולנוע של פנים, ואיזה פנים, שלפרקים נדמים כמנותקים מגוף בחלל הקולנועי שברגמן יוצר להם. ברגמן, ב"השתיקה" ובעיקר אחרי שעבר להתגורר באי פארו, שבו גם מת, יצר סרטים שנעטפו בהילה מאיימת של דיסטופיה, אותה דיסטופיה שהיא כה נוכחת בהוויה העכשווית. ההווה נוכח בסרטיו לעתים במסווה של עתיד, ועתיד זה לא בישר טובות. משום שברגמן יצר עולם קולנועי רעיוני ורגשי כה דחוס וכה עשיר, שוכחים לעתים שהוא גם היה קולנוען גדול לא פחות מעמיתיו ששלטו בכיפה של הקולנוע האירופי האמנותי באחד הרגעים המזהירים ביותר שהיו בתולדות הקולנוע.

הקולנוע של אינגמר ברגמן נדמה לי אקטואלי ורלוונטי מתמיד. אם ממשיכים להציג את מחזותיהם של אוגוסט סטרינדברג והנריק איבסן, שהיתה להם השפעה מכרעת על יצירתו של ברגמן, מדוע שלא נביט שוב בקולנוע של ברגמן ואף נעלה אותו מחדש, כפי שעשה זאת חגי לוי בסדרה שלו וכך הביא אותי לכתוב טור זה ואף להיזכר בערב שבו צפיתי לראשונה ב"פרסונה" בקולנוע פריז בתל אביב, שהציג כמה מסרטיו של ברגמן באותן שנים. יצאתי מבית הקולנוע המום אל רחוב הירקון התל אביבי. אינני זוכר עוד מקרים רבים שבהם יצאתי מסרט כה המום. התחלתי ללכת לביתי, ורק אחרי שהלכתי כחצי שעה שמתי לב שאני הולך בכיוון ההפוך למקום שבו אני גר, וככה הרי לא מגיעים הביתה. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו