למה סולק הבמאי האוקראיני סרגיי לוזניצה מהאקדמיה לקולנוע בארצו?

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה סולק הבמאי האוקראיני סרגיי לוזניצה מהאקדמיה לקולנוע בארצו?

לכתבה
לוזניצה. "אף עיתוי להקרנת הסרט לא יהיה נכון, ובכל זאת חיוני להקרינו" Andrej Vasilenko / NYT

"באבי יאר: קונטקסט" של בכיר במאי אוקראינה, סרגיי לוזניצה, חוזר לטבח שביצעו נאצים ואוקראינים ביהודים ליד קייב ב–1941. הסרט התיעודי מצליח בניו יורק, אבל העיתוי רגיש, ומהומה התעוררה גם סביב התנגדות הבמאי לחרם על קולנוענים רוסים. בביקור בארץ לרגל ההקרנה הוא אומר: "האוקראינים היום בעיני הרוסים הם מה שהיהודים היו אז בעיני הנאצים"

89תגובות

זו אמורה היתה להיות תקופה חגיגית בחייו של סרגיי לוזניצה. אחרי שנים ארוכות שבכיר במאי אוקראינה מוכר בעיקר בזירת הפסטיבלים הבינלאומית, יצאו החודש שניים מסרטיו האחרונים במקביל לבתי הקולנוע בניו יורק ועוררו עניין רב. אבל במקום לחגוג את ההישג, מצוי לוזניצה כבר שבועות ארוכים בסחרור מתמשך. לא רק שהוא נאלץ לראות את מולדתו נקרעת במלחמה אכזרית, אלא גם נקלע בעקבות זאת לוויכוחים סוערים ומריבות מתוקשרות בעולם הקולנוע.

הסחרור התחיל בסוף פברואר, כשהאקדמיה האירופית לקולנוע פירסמה הודעה שבה הביעה סולידריות עם אוקראינה בעקבות הפלישה הרוסית לשטחה. לוזניצה בתגובה פירסם מכתב פתוח שבו זעם על הניסוחים הרפים בהודעה ומתח ביקורת על הימנעותה מ"לקרוא למלחמה מלחמה, לגנות ברבריות ולמחות בקול רם". הוא סיכם: "אתם כותבים שיש בשורותיכם 61 חברים אוקראינים. ובכן מהיום יש רק 60 כאלה. אני לא צריך ש'תעקבו אחר המצב ותהיו איתי בקשר'".

יום לאחר התפטרותו הודיעה האקדמיה כי לא תאפשר לקולנוענים רוסים להשתתף השנה בתחרות פרסי הקולנוע האירופי (המקבילה האירופית לאוסקר). זה לא הרגיע את לוזניצה, אלא רק עורר מחדש את זעמו. במכתב שפירסם ב"וראייטי" הבהיר כי הוא בשום אופן לא התכוון לעודד חרם כזה וביקר את ההחלטה להטיל חרם גורף על כל הקולנוענים הרוסים. רבים מהם דווקא יוצאים באומץ נגד הפשעים של משטר פוטין, הסביר, ואין לשפוט בני אדם רק לפי הדרכון שהם נושאים.

מתוך "באבי יאר: קונטקסט", תיעוד שצילמו הנאצים לפני הטבח. "בלי וויס־אובר, הצופה יבין"
באדיבות סרגי לוזנ

שלושה שבועות לאחר מכן, כשנדמה היה שהמהומה שככה, התרעמה האקדמיה האוקראינית על התייצבותו של לוזניצה לצד היוצרים הרוסים והודיעה כי החליטה לסלקו משורותיה. "(לוזניצה) חוזר שוב ושוב על כך שהוא רואה עצמו כ'קוסמופוליטי'. אבל עכשיו, כשאוקראינה נלחמת על עצמאותה, המפתח לרטוריקה של כל אוקראיני צריך להיות הזהות הלאומית שלו". לוזניצה, שמתגורר כעת בלטביה, כתב בתגובה כי "לרוע המזל, מדובר בנאציזם", וכי הצעד הזה הוא "מתנה" לאנשי התעמולה של הקרמלין.

האקדמיה האוקראינית התרעמה על התייצבותו לצד היוצרים הרוסים וסילקה אותו משורותיה. "הוא רואה עצמו כ'קוסמופוליטי' אבל כעת המפתח לרטוריקה צריך להיות הזהות הלאומית". לוזניצה הגיב: "לרוע המזל, מדובר בנאציזם"

המהומה הזאת פגמה אולי בחגיגיות של יציאת סרטו "באבי יאר: קונטקסט" לבתי הקולנוע, אבל גם הצליחה למקד את תשומת הלב העולמית בסרט המטלטל וברלוונטיות הברורה שלו למצב הנוכחי באוקראינה. "באבי יאר: קונטקסט" הוא סרט תיעודי שחוזר אל הטבח שהתרחש ליד קייב בספטמבר 1941, ובאמצעות חומרי ארכיון משרטט את האירועים שקדמו לו ואלה שהתרחשו בעקבותיו. הוא מעלה על המסך את הפלישה הנאצית לאוקראינה, כיבוש קייב, שיתוף הפעולה של חלק מהאוכלוסייה המקומית עם הצבא הגרמני, והכיבוש המחודש בידי הכוחות הסובייטיים. הסרט גורם לדימויים מהתקופה הרחוקה ההיא להתערבל במוחם של הצופים עם דימויים דומים, דומים מדי, שמגיעים מאוקראינה בימים האלה.

בסוף השבוע הגיע לוזניצה לישראל כדי להציג כאן את הסרט. הוא בא כאורח התוכנית הדוקומנטרית הבינלאומית בבית הספר לקולנוע ע"ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב. הערב ומחר ישתתף בהקרנת הסרט בסינמטקים של ירושלים ותל אביב (בהתאמה) וישוחח עליו. בראיון זום שהתקיים בשבוע שעבר, הסביר הבמאי האוקראיני שהוא רואה חשיבות מיוחדת בהקרנה בישראל. "חשוב לספר את האמת (על באבי יאר), וחשוב לי במיוחד לעשות זאת בישראל", הוא אומר. "האירוע הזה הוא כאב גדול לכל יהודי בעולם, ולרוע המזל מעט מאוד סרטים נעשו עד היום על הטרגדיה בבאבי יאר — ובכלל על 'שואת הכדורים' שנעשתה בשטחי ברית המועצות באמצעות ירי ביהודים — וחלקם לא חשפו את כל האמת. בסרט שלי החלטתי לחשוף את האמת".

"באבי יאר. קונטקסט"

האמת הזאת אינה פשוטה לצפייה, וההדים והתמונות שמגיעים בימים אלה מאוקראינה רק טוענים את הסרט התיעודי במשמעויות נוספות. סרטו של לוזניצה (שקטעים ממנו זמינים לצפייה כאן) הוא מופת של עריכה, קולאז' של חומרי ארכיון שצולמו לפני ואחרי הטבח המפורסם בבאבי יאר, שבו חיילים גרמנים רצחו בסיוע אוקראינים מקומיים 33,771 יהודים בתוך יומיים. הטבח הזה היה חלק מהחיסול ההמוני של יהודים (ולא רק) שביצעו יחידות של צבא הכיבוש הגרמני, עוד לפני שמכונת המלחמה הנאצית החלה לבצע את ההשמדה המאורגנת במחנות המוות. "באבי יאר: קונטקסט" משתמש בכמות עצומה של חומרי ארכיון כדי להראות את הפלישה הגרמנית לאזור, את הפרחים והאהדה שבהם קיבלו רבים מהאוקראינים את הכובש הנאצי, ולאחר מכן את הכיבוש המחודש של האזור ב–1943 בידי הסובייטים.

לוזניצה מראה לצופים כיצד הגרמנים הציתו כפרים שלמים, כיצד ריכזו את עשרות אלפי יהודי קייב, כיצד השפילו אותם וגזלו מהם את כבודם ואת רכושם עוד בטרם הוציאו לפועל את הטבח הסופי, וכיצד תושבים אוקראינים לא רק שלא ניסו למנוע את הזוועה — אלא גם הצטרפו בחלקם לחגיגת האלימות הזאת. המחצית השנייה של הסרט מציגה את האכזריות הנגדית, והלא מאוד שונה, שהפגין הצבא הסובייטי כאשר כבש את השטחים בחזרה מידי הגרמנים. הסרט מציג גופות והרס, כמעט אפשר להריח את המוות. הוא מראה מה התרחש לפני הטבח ומה התרחש אחריו, אבל דווקא הרגע שבו כל האלימות הזאת הגיעה לשיא, טבח באבי יאר עצמו, אינו נראה על המסך. רגעי הזוועה האלה לא תועדו בסרטים, וההיעדרות שלהם מהסרט (להוציא תמונת סטילס אחת) מבהירה את הזוועה.

"העובדה היא שזלנסקי גינה"

בראיון, שהתקיים בסיועה של מתורגמנית, מספר לוזניצה כי החיבור שלו לבאבי יאר קשור בעבותות להיסטוריה הפרטית שלו. "גדלתי בקייב מאז גיל חצי שנה ונשארתי שם עד גיל 27", הוא אומר. "את שנות ילדותי ביליתי באזור שמאוד קרוב לבאבי יאר, זה היה המקום שבו שיחקתי כילד, ולאט לאט, עם השנים, למדתי על ההיסטוריה של המקום הזה ומה שהתרחש בו. כך שהמקום הזה היה חלק מהחיים שלי. בברית המועצות במשך שנים ארוכות הנושא הזה היה טאבו מוחלט, אסור היה לדבר עליו. הנרטיב הרשמי היה שהאנשים שנהרגו בבאבי יאר היו אזרחים סובייטים, והמילה 'יהודים' בכלל לא הוזכרה בהקשר הזה. רק לאחר קריסת ברית המועצות התאפשר להיסטוריונים להתחיל ולחקור את מה שהתרחש שם".

ראיון עם סרגיי לוזניצה

סרטים קודמים של לוזניצה כבר נגעו בשואה ובמלחמת העולם השנייה, אבל הוא תמיד ידע שיגיע הרגע שבו יחקור מה באמת קרה במקום שבו בילה את ילדותו. לפני עשור התחיל לתחקר לעומק את טבח היהודים בבאבי יאר, שהידהד לראשונה בעולם וגם בישראל ב–1961 בזכות הפואמה "באבי יאר" של המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו. לוזניצה כתב בתחילה תסריט לסרט עלילתי שאותו היה אמור לצלם בקיץ הקרוב. "אבל לרוע המזל את יודעת מה קורה עכשיו בקייב", הוא אומר. לפני שנתיים, כשפנו אליו מהמרכז להנצחת השואה בבאבי יאר וביקשו ממנו להשתמש בחומרי הארכיון שאסף לעבודה על ההיסטוריה של האתר, הוא נענה לאתגר. התוצאה היא הסרט "באבי יאר: קונטקסט".

איך ההרגשה להקרין את הסרט הזה בעולם דווקא בימים שבהם אוקראינה שוב מתמודדת עם פלישה רוסית ועם מלחמה עקובה מדם?

"מבחינתי מה שקרה אז, לפני 80 שנה, ומה שקורה עכשיו באוקראינה —– הוא כאב לב אחד גדול. זה מאוד מכאיב לי. עם זאת כמובן שמדובר בצירוף מקרים. לא תכננתי את תאריך יציאתו של הסרט לרגע המסוים הזה. הרי לו יכולתי, הייתי עושה את הסרט כבר לפני שנים רבות. אבל אני מאמין שחשוב, ואפילו הכרחי, לדבר על הטרגדיות של העבר. אף עיתוי לא יהיה העיתוי הנכון, ובכל זאת חיוני לעשות את זה, כי אם אנשים לא ילמדו את לקחי העבר, יש סיכוי שההיסטוריה תחזור על עצמה.

"את ילדותי ביליתי בקרבת באבי יאר, שם שיחקתי כילד, ולאט לאט, עם השנים, למדתי מה שהתרחש בו, כך שהמקום הזה היה חלק מהחיים שלי. בברית המועצות במשך שנים ארוכות הנושא היה טאבו מוחלט"

"מה שאנחנו רואים בימים אלה במהדורות החדשות מתאר מציאות שבה כל אוקראיני נמצא כיום באותו מצב שבו היהודים היו נתונים לפני 80 שנה. היום האוקראינים בעיני הרוסים הם מה שהיהודים היו אז בעיני הנאצים. הם מסמלים מבחינתם את אותו הדבר בדיוק. הרג האוקראינים כיום פשוט מפני שהם אוקראינים — זה הרי בדיוק מה שקרה ליהודים לפני 80 שנה כשהנאצים רצחו אותם רק בגלל יהדותם".

אתה מדבר על ללמוד מלקחי העבר, אבל תמונות הטבח העכשווי בעיירה בוצ'ה מזכירות מאוד את הדימויים שמאכלסים את הסרט שלך. אולי זה פשוט הטבע האנושי שלא ניתן לשנותו?

"דבר לא משתנה כשהידע ההיסטורי אינו נלמד. לאחר קריסת ברית המועצות המשטר הסובייטי לא עמד למשפט על הפשעים שביצע, האמת על פשעיו מעולם לא נחשפה במלואה. הרבה אנשים למשל יגידו לך שסטאלין היה אחד המנהיגים הגדולים של רוסיה. איך אפשר לומר זאת כשיודעים על הפשעים שביצע משטרו? למרות זאת, רבים עדיין מאמינים בגדולתו. אולי האנשים האלה זקוקים לטיפול תרופתי, אבל בעיניי זה גם אומר שהעבודה המוטלת על העילית החברתית — אמנים, מדענים, היסטוריונים, פוליטיקאים, אינטלקטואלים — עדיין לא נעשתה, החברה עוד לא הפנימה את מה שקרה ולכן מחלתה הולכת ומחריפה. אני מבין שמה שאני עושה אינו אלא טיפה קטנה באוקיינוס, אבל אני לא עושה סרטים כדי לחנך מישהו או כדי לצאת בהצהרה פוליטית. אני עושה זאת מפני שזו הדרך שלי, וזה הכאב שלי".

"לאחר קריסת בריה"מ המשטר הסובייטי לא עמד למשפט על הפשעים שביצע והאמת על כך לא נחשפה במלואה. הרבה אנשים יגידו לך שסטאלין היה אחד המנהיגים הגדולים של רוסיה. איך אפשר לומר זאת אם יודעים על פשעיו?"

כשהאקדמיה לקולנוע באוקראינה הודיעה שאתה "קוסמופוליטי" מדי בשבילה ושהיום כל אוקראיני צריך לדבוק בזהותו האוקראינית, ענית שמדובר ב"נאציזם". בחרת מילה קשה.

"אוקראינה היא מדינה מולטי־אתנית, חיים בה בני לאומים שונים — אוקראינים, פולנים, רוסים, הונגרים, רומנים, טטרים וכו'. באיזו זהות אתנית תבחרי כמייצגת את הזהות הלאומית? והם השתמשו במילה 'קוסמופוליטי' בהקשר מאוד מסוים, שהראשון שהשתמש בו היה סטאלין אחרי המלחמה. בשיח של סטאלין, למילה 'קוסמופוליטי' היתה משמעות מאוד מסוימת, שנגעה ליהודים. היא הפכה פופולרית בתעמולה הסטאליניסטית ב–1948, כשהחל קמפיין אנטישמי שנועד לעורר פוגרומים. אז בהקשר המסוים הזה, דרישת האקדמיה לקולנוע הזכירה לי משהו מהעבר. עם זאת, כמובן שהם לא מייצגים את כל המדינה, ועובדה שלאחר מכן נשיא אוקראינה התייחס לנושא וגינה את ההצהרה שלהם".

אורח קבוע בקאן

לוזניצה, בן 57, החל את דרכו בלימודי מתמטיקה במכון הפוליטכני בקייב, ולאחר מכן עבד כמה שנים כמפתח מערכות, בין היתר של בינה מלאכותית. רק בגיל 27 החליט לשנות כיוון, נרשם ללימודי קולנוע וסיים אותם בהצטיינות. הוא התחיל לביים סרטי תעודה, אבל עם הזמן זלג גם לבימוי סרטים עלילתיים, ועד היום הקריירה שלו נעה בין שני התחומים. ב–2001 עבר עם משפחתו לגרמניה, והפריצה המשמעותית שלו לזירה הבינלאומית התרחשה ב–2010 כאשר סרטו העלילתי My Joy התקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן.

"דונבאס". הסרט מתרחש במזרח אוקראינה בזמן מלחמת אזרחים

מאז הוא אורח קבוע בקאן, ובעשור האחרון הקרין שם עוד ארבעה סרטים, וביניהם In The Fog העלילתי מ–2012 על גבר שנחשד בשיתוף פעולה בחזית הרוסית הנתונה תחת כיבוש גרמני ב–1942, "דונבאס" (2018) שעלילתו התרחשה במזרח אוקראינה בזמן מלחמת האזרחים (וזיכה את לוזניצה בפרס הבימוי), ו"באבי יאר: קונטקסט" שזכה בציון לשבח על העריכה ועל כך שהוא "אורג בקפידה חלק אבוד מן ההיסטוריה אל תוך הזיכרון הקולקטיבי".

בימים אלה, כשאתה מציג בעולם סרט על ההיסטוריה האוקראינית שמתכתב עם מה שקורה עכשיו במדינה, אתה נהפך בעל כורחך למעין שגריר של מולדתך.

"האחריות היחידה שאני מרגיש כשאני מדבר עם עיתונאים על המצב, זו התקווה שהדברים שאני אומר יסייעו לעולם להבין את מה שקורה עכשיו באוקראינה, באופן שיעזור לעצור את המלחמה מהר ככל האפשר, לשים קץ להרג. יש בי איזו תקווה שזה יסייע לזרז את הפוליטיקאים, להמריץ אותם לעשות משהו. אני מתכוון לאלה שמסוגלים לעשות משהו שיעצור את המלחמה אבל משום מה לא עושים דבר — בעיקר מנהיגי המדינות המערביות הגדולות והחזקות, כמו אמריקה ואחרות. עם זאת, כמובן שכל מה שאני אומר זה אך ורק דעתי האישית והפרטית".

State Funeral מ-2019. "דבר לא משתנה כשהידע ההיסטורי אינו נלמד"

כשקלוד לנצמן החליט לעשות סרט על השואה הוא נמנע מחומרים תיעודיים, כי כמעט כולם צולמו על ידי נאצים והוא לא רצה לאמץ את נקודת מבטם. אתה לעומת זאת משתמש בסרטך בחומרים שצולמו ברובם בידי הנאצים והסובייטים.

"אני לא רואה בעיה בכך. מבחינתי מה שחשוב זה הרעיון שנוצר בסרט. כל שוט לכשעצמו מראה רק את מה שיש בו, את מה שקלטה המצלמה. אבל המונטאז' — האופן שבו הבמאי מחבר את השוטים זה לזה — הוא שיוצר את הרעיון, את המחשבה, וזה מבחינתי מה שחשוב.

"יש סרט דוקומנטרי קלאסי אנטי־פאשיסטי שיצר מיכאל רום ונקרא Ordinary Fascism. הוא נוצר לפני 60 שנה באמצעות שימוש בחומרי תעמולה גרמנים. לאחר שהוא הקרין את הסרט בהקרנה מיוחדת לרשויות הסובייטיות, ניגש אליו הממונה אז על האידיאולוגיה במשטר הסובייטי, מיכאיל סוסלוב, והציג לו שאלה רטורית: למה אתה שונא אותנו כל כך? זאת למרות שרום השתמש בחומרי תעמולה גרמניים וסרטו יצא נגד הרייך השלישי. אבל האופן שבו רום השתמש בחומרים הללו הבהיר שהסרט מתבונן באופן ביקורתי על כל משטר טוטליטארי באשר הוא. ואם אנחנו מדברים על תעמולה באופן כללי והאופן שבו היא פועלת, אפשר לחשוב גם על סרטים כמו A Sixth Part of the World של דזיגה ורטוב, או 'אוקטובר' ו'אוניית הקרב פוטיומקין' של סרגיי אייזנשטיין. כל אלה הם סרטי תעמולה, ובה בעת גם יצירות אמנות גדולות".

ב"באבי יאר: קונטקסט" בחרת לא להשתמש כלל בקריינות, אף שזה עלול להקשות על הצופים.

"מעולם לא השתמשתי בוויס־אובר בסרטים שלי, בעיקר בגלל שאם משתמשים בקריינות ככלי קולנועי, זה יוצר נוכחות של מספר יודע כל, מישהו שמגונן עליך כצופה מפני האימג'ים. זה יוצר איזה מרחק מגן בינך לבינם. מבחינתי, לא רק שהמרחק הזה אינו חיוני, אלא גם מונע ממך לחוות באופן ישיר את מה שאת רואה על המסך. כמובן שקול כזה גם כופה על הצופים נקודת מבט מסוימת, במקום להותיר בידם את האפשרות לשפוט בעצמם את מה שהם רואים ולהגיע בעצמם למסקנות. בסרט הזה, בדיוק כמו בסרטים אחרים שלי, הרעיון הוא להכניס את הצופים לתוך האווירה, לתוך האירועים, להניח להם לחוות אותם על בשרם, ואז לנתח בעצמם את מה שראו ולהגיע למסקנות משל עצמם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות