חלל האמנות החדש הזה נראה טוב מכדי להיות אמיתי. ואז מתגלה הפגם

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חלל האמנות החדש הזה נראה טוב מכדי להיות אמיתי. ואז מתגלה הפגם

לכתבה
יאנה רוטנר, מתוך "ג'ורג'יה: קו מתאר", 2022 דניאל חנוך

מרוב אלגנטיות ועידון, החלל בגלריה של האספן דניאל מילמן נראה כמעט ריק. טוב שיש עבודה אחת שמלכדת את הכל ומצילה את התערוכה

תגובות

זוכרים את מכון שפילמן לצילום? חלל ענק שהציג שכיות חמדה מטורפות של צילום מקומי ובינלאומי. באופן לא מפתיע, הוא לא הצליח לגייס תמיכה מאף אחד, כולל העירייה, ואחרי שנסגר איה לוריא, שמונתה על ידי האספן שלום שפילמן לאוצרת ומנהלת האוסף, אמרה ל"הארץ", "מלכתחילה זה היה טוב מכדי להיות אמיתי".

לאחרונה עברה לחלל שהתפנה גלריה דביר. וממש צמוד, דלת ליד דלת, נפתחה עוד יוזמה שבדומה לזו של המכון נראית לא קשורה בעליל לנוף האמנות המקומי ולוּ בשמה הלועזי/רומנטי – Five Easy Pieces Art Salon by Daniel Milman, על שם סרט מ-1970 בכיכובו של ג'ק ניקולסון שהיה מועמד לארבעה אוסקרים וזכה בגלובוס זהב אחד. זו גלריה בבעלות וניהול האספן דניאל מילמן, פסיכואנליסט ויועץ בחברת פיפלסופט. אין אוצר/ת או מנהל/ת אוסף ובהתאם אין טקסט אוצרותי, רק כרטיסים בגודל גלויה גדולה עם הסבר קצרצר, באנגלית בלבד, על כל אמן/ית ועבודה. הדגש הוא על החוויה.

כפי שנרמז מהשם, מילמן מייעד למקום גם תפקיד של סלון אמנות, כלומר לא רק חלל תצוגה אלא גם מרכז להגות ודיון. ואם אתם חשים משב רוח קונטיננטלי משיב נפש מלטף את פניכם ומתחשק לכם לתקן את המונוקל על העין ולשלוף את השעון המחובר בשרשרת לכיס המקטורן – או לחלופין, לתקן מול המראה את השמלה וסרט המצח עם הנוצה המזדקרת משל הייתן פלאפרית שיצאה ברוב הדר ממכונת זמן היישר מה"רוארינג טוונטיז" – לא אאשים אתכם ואף אשתתף בשמחתכם. המקום כבר אירח אירוע אחד, "בחיפוש אחר מרסל פרוסט עם רולאן בארת", שיח שהגיש מילמן עצמו.

הכי חשוב, כמעט שכחתי: זו לא גלריית מכירה, אבל מתוכננות תצוגות של אמנים מקומיים צעירים שמילמן חש שמגיעה להם חשיפה, ולעבודותיהם כן יוצמד תג מחיר

ליז דשין, "ללא כותרת 2", בתוך החלל החדש. נראה טוב מכדי להיות אמיתי
דניאל חנוך

מה כל זה מבשר והאם המקום יחזיק מעמד או ייעלם מהנוף המקומי העוין? ימים יגידו. הכי חשוב, כמעט שכחתי: זו לא גלריית מכירה, אבל מתוכננות תצוגות של אמנים מקומיים צעירים שמילמן חש שמגיעה להם חשיפה, ולעבודותיהם כן יוצמד תג מחיר. אין לי אלא לחזור על דברי לוריא – "טוב מכדי להיות אמיתי".

אחרי כל זה, לא תופתעו לשמוע שהתצוגה הראשונה במקום כל כך אלגנטית, מעודנת, ניואנסית ומינימליסטית, עד שהחלל נראה כמעט ריק. העבודה של מיכל היימן, שבהקשרים ומקומות אחרים יכולה להיחוות גם אסתטית וגם רעיונית כסגפנית וחמורת סבר, נראית ביחס לשאר התערוכה של מילמן כמו מופע וודוויל צעקני. ב"טריפטיך נהר: לואיז? וירג'יניה? לואיז?" מתוך הסדרה "בית חולים לחולי נפש (השמלה, 2022-1855)" נראות נשים בשמלות שהן אקט של שחזור/המחזה מחדש (הפרקטיקה המוכרת טיפה לעייפה ונקראת בלעז reenactment) של בגדי נשים באותם מוסדות פסיכיאטריים מהמאה ה-19, וכל אחת מהן מסתירה את פניה עם פורטרט של וירג'יניה וולף או לואיז בורז'ואה לסירוגין. הצילומים ממוסגרים כקופסאות אור גדולות ומוצבים על גבי שידת עץ נמוכה העשויה ממגירות ארכיון שעל כל אחת מהן כותרת רבת חשיבות, חלקן שמות של נשים משמעותיות מתולדות הפסיכיאטריה הדכאנית והפטריאכלית ("אנה או?", "דורה?", "סילביה?", וגם "אמרת לרופא?" ו"אהההה!"). את ההיבט הזה שבגוף העבודה המחקרי-ארכיוני והעמוס ברפרנסים פנים-אמנותיים או פנים-היסטוריים אני מוצא יותר מרחיק ממזמין ללמידה. ולא כי צריך פיתויי קסמים, מראות ועשן, אלא כי קשה לדמיין שאדם שלא הגיע כבר לכיתה למתקדמים יכול ללמוד משהו מגוף העבודה הזה ללא תיווך טקסטואלי או אחר. זה חבל, כי יש מה.

מיכל היימן
דניאל חנוך

אפילו "תה לשניים", העבודה הניאונית של דאגלס גורדון (וג'ונתן מונק) המוצגת בתערוכה, נראית כמעט כעקיצה של מילמן לגורדון עצמו, הידוע יותר בזכות עבודות מונומונטליות ו/או בוטות באופיין. כאילו מילמן מאלף את הסורר. לצדו יוסי ברגר שהמינימליזם הקונספטואלי של עבודתו מתחרה רק בלוחות הצילום האנכיים, המתכתיים למראה של ליז דשנס שנראים כפאנלים ריקים במבט ראשון. דקורציה אלגנטית, סטירילית. רק אם מתקרבים מבחינים בהרפתקה סופר-סובטילית של קווים וכתמים שנוצרים על גבי הלוחות, שלמעשה משתנים לאִטם ללא הרף כתוצאה מהחשיפה לאור. סקוט ליאל משלים את מלאכת המינימליזם, שבשלב זה כבר מדכדך מעט ומעורר דחף נוסטלגי פתאומי להירמס על ידי מוכר ארטיקים בחוף הים, עם ה"עיצוב תפאורה ללא שחקנים", או ה"תמיכה פלסטית לתחושה כמעט חסרת לקוחות של עיצוב" שלו. העבודה עצמה היא פריים שנראה כמראה המשקפת דימוי מעומעם של מה שמולה.

יאנה רוטנר, בסדרת פריימים שממשיכה את צורת העבודה שלה בתערוכת היחיד שלה בבית ביאליק ובעבודה שהציגה במוזיאון רמת גן השם ייקום דמו, מצילה את התערוכה הזאת. זה יותר מזה – כלומר, מעבר לעובדה שרק העבודה שלה באמת מבריקה, היא גם מחזיקה ביחד את כל השאר וממש מעלה את כל העסק דרגה מעלה ומאפשרת לו להיראות לכיד ורחמנא ליצלן, יפה. ייאמר במפורש: בלעדיה לא היה טעם לכתוב על התערוכה הזאת. האם מילמן הבין זאת ומדובר במהלך אוצרותי חכם מאוד? אני לא יודע.

רוטנר הופכת לאמיצה יותר ויותר עם כל עבודה חדשה שלה, והפעם היא יוצאת מהארון ומסכימה להניח את הפריימים בשיש. זו החלטה שהולכת נגד כל הרציונל של אמנות עכשווית, בעיקר בישראל, ואין נכונה ממנה

יאנה רוטנר, מתוך "ג'ורג'יה: קו מתאר", 2022. מצילה את התערוכה
דניאל חנוך

גם אצל רוטנר יש אלמנט של רפרנס פנים-אמנותי, אבל בניגוד למוטיבציה הפוליטית-פדגוגית של היימן, אצלה מדובר ברצון שונה בתכלית, כמעט הפוך: להגיע לגרעין האפל, החור השחור של המסתורי והלא ידוע שבחוויה האמנותית באשר היא. הטכניקה של רוטנר היא לצלם בעזרת מסרטת 16 מ"מ ואז לבחור לתצוגה פריימים של סטילס ממה שהסריטה. הפעם התמקדה בדיוקן של ג'ורג'יה או'קיף שצילם אלפרד שטיגליץ, והתוצאה היא שמונה פריימים קטנים ואפלוליים שברובם מקטעי גוף שנראים אבסטרקטיים, ורק בשניים מהם מגיחה פיגורטיביות – מותני אישה, וכתפיים/ראש חובש כובע, מאחור. את ביתור הגוף הזה תהיה טעות להכפיף לביקורת פמיניסטית נוקשה: רוטנר עובדת בעולם רומנטי אך לא נאיבי בתכלית, שבו היא משמשת כקוסמת המנסרת את הגוף רק כדי לחברו מחדש באורח קתרטי ועוצמתי. הפריימים ממוסגרים, וזה משהו שרוטנר עושה בפעם הראשונה, בשיש שחור כבד. זו החלטה שהולכת נגד כל הרציונל של אמנות עכשווית, בעיקר בישראל, ואין נכונה ממנה. כמו המסגרות הכבדות והניאו-קלאסיציסטיות-בהגזמה-פראית של קבוצת אירווין הסלובנית, שהופכות לחלק משמעותי ממה שהן ממסגרות, כך אצל רוטנר – המסגרות מחצינות, בדיוק במינון הנכון (כבד, שחור, אבל עדיין מדובר בפריימים קטנים), את האיזון הכמעט אבסורדי באסתטיקה שלה: מונומנטליות שאצורה, כאילו מסתתרת, בפריימים הקטנים והעדינים למראה במבט ראשוני. רוטנר הופכת לאמיצה יותר ויותר עם כל עבודה חדשה שלה, והפעם היא יוצאת מהארון ומסכימה להניח את הפריימים בשיש. ההצדעה לאו'קיף מעניקה לה רישיון להרוג ברכות. 

תערוכה קבוצתית, Five Easy Pieces Art Salon (שוקן 27, קומה ג', תל אביב). ה' 16:00-18:00; ו', שבת 11:00-14:00. ללא מועד נעילה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות