מרחק הליכה מפריד בין התערוכות. יחד הן משקפות את ההווה המסויט של תל אביב

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרחק הליכה מפריד בין התערוכות. יחד הן משקפות את ההווה המסויט של תל אביב

לכתבה
אריאל שפי, צריכה טרמפ?, 2022 אריאל שפי

מדקדנס, דרך אלימות מינית ועד לתחנה המרכזית: בשתי תערוכות טובות, שלושה אמנים צעירים מראים כיצד הסטרוקטורה קמה על יוצרה, ומציגים אותנו כחגבים טורדניים שאפשר לסלק באצבע צרידה

12תגובות

שתי תערוכות צנועות וטובות של ציור ואיור, שעוסקות בתימות משיקות ואף ממוקמות במרחק הליכה זו מזו, מהדהדות בעוצמה את הכאן ועכשיו המסויט של העיר תל אביב, ואת הדרך שבה העומס והעזובה הארכיטקטוניים מתגלמים בדקדנס אנושי, ריקבון נוטף רוע וטירוף. כמו ביצה ותרנגולת, הסביבה והבריות השרויות בתוכה יוצרות זו את זו, כרוכות זו בזו בחיבוק של ברוטליות, חידלון, דה-הומניזציה, אלימות ומוות, שוקעות יחד אל המצולות.

בגלריה אלפרד מציגים יחד שני אמנים צעירים מאוד, המילניאל עומרי בתקילין ובת דור ה-Z אריאל שפי, הוא את הסצינות האורבניות הדקדנטיות שלו והיא את הסצינות הקודרות שלה. הסגנונות הפיגורטיביים שלהם שונים בתכלית; ציוריו של בתקילין גרוטסקיים, לכל הדמויות שלו אפים גדולים מדי, ארוכים מדי או מחודדים מדי. הסצינות הן ברובן סצינות דקדנטיות של חיי לילה של עכברושי ברים נלעגים. הטקסט האוצרותי (וגם כמה טקסטים בכתב ידה של שפי שתלויים בחלל הפנימי הקטן יותר של הגלריה, נחזור אליהם בהמשך) חושף שהשניים עזבו את ישראל, חיים ולומדים כעת בווינה ונמצאים על הקו. הפרט הביוגרפי הזה מעורר דחף בלתי נשלט לחבר אסוציאטיבית את הציורים שלו לתנועת האובייקטיביות החדשה באמנות הגרמנית של שנות ה-20 של המאה שעברה, שגם היא הביאה לידי התגלמות מקסימלית את רוח הזמן, שבהיבטים לא מעטים משיקה לזו של תל אביב דהיום.

עמרי בתיקלין, Sharing is Caring, 2022. אמן צעיר עם אסתטיקה עקבית ומובהקת
באדיבות האמן

ההשוואה הזאת איננה מופרכת, אבל בכל זאת ניכרים גם הבדלים משמעותיים. ראשית, בתקילין צייר מוכשר וזה מרענן שאפשר לזהות אסתטיקה עקבית ומובהקת אצל אמן בגילו, אבל בשלב זה להשוות אותו לענקים כמו אוטו דיקס, ג'ורג' גרוס ומקס בקמן זו מחמאה קצת גדולה מדי. שנית, לציורים של בתקילין דיאלוג נוסף, עכשווי יותר, עם עולם האיור והנובלה הגרפית. שלישית, האורבניזם הקרקסי-פתטי-מפחיד שלו מכיל פה ושם טיפה סוריאליזם שאופיו נוטה להיות קוטבי לגישת האובייקטיביות החדשה. בתקילין מתבל את תיאטרון האכזריות המטרופוליטני שלו במוטיבים חוזרים כמו רוחות רפאים (כקריקטורות סדין לבן עם חורים לעיניים) ושריפות שמופיעות בתדירות שהופכת אותן לסימבוליות: אסון ממשמש ובא או (אזהרת אסוציאציה לינצ'יאנית מס' 1) רוע לשמו – "אש, הלכי עמי".

התערוכה אמנם מציירת נוף-תרבות-אונס, אבל גם תמונה גדולה יותר שבסופה ניגפים כולם לתהומות – הרעים והטובים כאחד. היקום אדיש לכל הסבל הזה

הפיגורטיביות של אריאל שפי משיקה אסתטית, סגנונית ובמידה רבה גם תימטית לזו של קבוצת "הברביזון החדש". אבל בעוד גוף העבודה של הקבוצה מתקיים על טווח שלם שבין העצוב והמכמיר למחבק והמכיל (את הקושי, את המאבק), אצל שפי, לפחות בתערוכה זו, אנו מובלים במסלול מחריד שנדמה שנמצא ללא הרף על פי תהום, על סף אסון – ולא במובן אלגורי כלשהו אלא במובן הספציפי לחלוטין של האימה היומיומית של התנהלותה של אישה במרחב העירוני. האלימות המינית שמבעבעת תמידית על סף רתיחה מאיימת לגלוש. זה ניבט אלינו מארבעה ציורים ובהם סצינות מפורשות של הטרדה פיזית מאיימת: גבר זר במכונית עוצר ליד אישה היושבת על מדרכה בסביבה שמזכירה את קריית המלאכה בדרום תל אביב ולפי כותרת העבודה מציע לה טרמפ; זר אחר עוקב אחרי אישה ברחוב. גבר נצמד לאישה מאחור בנסיעה במטרונית בחיפה ואחרון ש"סתם" מתחיל עם מישהי בבר, פניו המרוחים משווים לו חלאתיות ופניה החיוורים מלאים תשישות ומיאוס.

בציור נוסף האימה נמצאת במפגש בין חוסר המעש הכמו-זומבי של הדמויות (שני נערים ונערה) לבין כותרת הציור, "כל הדברים הכי נוראיים קורים בגני שעשועים". שפי עוצרת כל סצינה לפני שמתברר אם היא מתנדפת או מתממשת כאירוע אלים וטראומטי. ציור נוסף, שונה באופיו, ניצב על הגבול שבין הצגת קורבן סימבולי לממשי – דמות נשית עירומה וחבולה מוטלת על כר דשא באזור תעשייתי נטוש. כלב ניגש אליה, ציפור מתה בפיו. אצל שפי חוזר פעמיים מוטיב עמודי החשמל הגדולים, האייפליים (אזהרת אסוציאציה לינצ'יאנית מס' 2), שזמזומם המאיים בעונה השלישית של "טווין פיקס" בישר פער שנפער בין עולמות, לולאת אורובורוס הנושך את זנבו וקובע: מה שהיה הוא שיהיה. אין לאן לברוח.

אריאל שפי, מתוך "שאיפה > < נשיפה", 2022. נמצאים ללא הרף על פי תהום
באדיבות האמן

כתערוכה צעירה שהיא גם בכורה אוצרותית של גל חוברה ברגמן, היא איננה חפה מטעויות: הערבוב בין הציורים של בתקילין ושפי מפריע לצלול אל האווירה של כל אחד מהם; החדר הפנימי שבו רשימות יומניות משורבטות בעט על דפי מחברת תלושים מחליש את העוצמה של הציורים, רוב (לא כל) ההרהורים נטולי פואטיות וייחוד ומורידים את רמת המתח שבתערוכה. יש בהם גם אלמנט של "עבודה בתהליך" או "מאחורי הקלעים" שנדיר מאוד שאיננו מיותר. ולסיום, טיפת עומס-יתר הגותי מטיל על העבודות משקל של דיון פרוידיאני בחוק של שפת האב ובבזות של שפת האם. זה נכון שהסביבה העירונית נשלטת על ידי גברים וזה נכון שיש טאבו על המחזור הנשי, אבל ראשית, אחד הטקסטים היומניים שכן עובדים מתאר הליכה ברחוב תוך כדי דימום, כלומר המחזור איננו העיקר אלא פיסה בתצרף שכולו סיוט. שנית, התערוכה אמנם מציירת נוף-תרבות-אונס, אבל גם תמונה גדולה יותר שבסופה ניגפים כולם לתהומות – הרעים והטובים כאחד. היקום אדיש לכל הסבל הזה.

הרישומים של בר נתן נהדרים, תופסים בדייקנות אמפתית את הפיל הלבן שנולד בחטא. קשה להאמין שהאתר באמת ייהרס; יותר קל לדמיין את ג'ונגל הבטון נסדק לאטו אלפי שנים אחרי שאנו נהיה אלה שנעלמים, מובסים

לא סתם ציינתי את מרחק ההליכה מהתערוכה הזאת לזו שבגלריה 4 הנסתרת בירכתי בר בפלורנטין – התנועה בתוך העיר רלוונטית לשתי התערוכות ומקפלת בתוכה אירוניה טרגית: ה"פסיכוגיאוגרפיה", מונח שטבעו ההלטריסטים והסיטואציוניסטים המהפכנים בצרפת של שנות ה-50 וה-60, הציעה הסטה לשימושים חלופיים ותנועה של ריחוף חופשי, ששתיהן יחד אמורות לשבור את הדיכוי שכופה התכנון האורבני על הפרט. המהפכנים לא העריכו נכונה את כוחו של האויב וכיום העיר היא שמנהלת מסע פסיכוגיאוגרפי דרכנו. הסטרוקטורה קמה על יוצרה, אנחנו חגבים טורדניים שאפשר לסלק באצבע צרידה.

בגלריה 4 מילניאל נוסף, לירוי בר נתן, טרנסג'נדר עם זיכרונות טעונים הקשורים למרפאת לוינסקי לאבחון וטיפול במחלות מין שבמתחם התחנה המרכזית החדשה, פיגוע בטון ונישה אקולוגית מוטנטית בדרום העיר, שכנראה נוטה למות בקרוב אחת ולתמיד. בר נתן איננו "מרחף" דרך התחנה המפלצתית אלא מתעד אותה בשיטתיות, קומה קומה, בעשרות רישומים מהירים ובהקלטות שטח. לא מעט קבוצות שוליים נפרדות בזמן האחרון מהתחנה. פסטיבל הפנזינים קיים שם אירוע פרידה לצד מרכז היידיש שגורלו הפוסט-תחנתי לוט בערפל; ברק מאייר, מנהל ארכיון הפאנק בישראל והאתר "מקומות שהזמן שכח", מצלם שם כל כוך בקדחתנות. בר נתן מעניק לנו אתר זיכרון קומיקסי, פנזיני. הרישומים שלו נהדרים, תופסים בדייקנות אמפתית את הפיל הלבן שנולד בחטא והיה בגדר ארכיטקטורה של חורבות ביום שבו נולד. קשה להאמין שהאתר באמת ייהרס; יותר קל לדמיין את ג'ונגל הבטון נסדק לאטו אלפי שנים אחרי שאנו נהיה אלה שנעלמים, מובסים. 

לירוי בר נתן, מתוך "טיול מסביב למרפאת לוינסקי", 2022. תיעוד שיטתי
לירוי בר נתן

עומרי בתקילין, אריאל שפי, "שאיפה > < נשיפה". אוצרת: גל חוברה ברגמן. אלפרד מכון שיתופי לאמנות ולתרבות (סמטת שלוש 5, ת"א). ד'-ה' 17:00-21:00; ו' 10:00-14:00; שבת 11:00-15:00. עד 10.6 / לירוי בר נתן, "טיול מסביב למרפאת לוינסקי". אוצרת: אורית מור. גלריה 4 (פלורנטין 6, ת"א). א'-שבת 10:00-19:00. עד 18.6



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות