בתוך ים המסחור והקיטש של זכר השואה, התערוכה הזאת יוצאת דופן

לאמנות הישראלית מערכת יחסים מאוד מורכבת עם זיכרון השואה. החל בשנים ארוכות של שתיקה והשתקה, דרך בוז ודחיקה לשוליים של מי שכן עסק בכך, וכלה בהאשמות שנעו בין קיטש ומיסחור מצד אחד לבין הכחשה או זלזול מצד שני. שלושה עשורים של מסעות לפולין, ושנים ארוכות של הזניה פוליטית זולה הפכו את העיסוק בשואה לשדה מוקשים ששומר נפשו וקריירתו ירחק ממנו.

לכן "ימים מחוץ לזמן — אמן פוגש עדות" מפתיעה. אחרי שקראתי שהיוזמים של התערוכה הצנועה, מאיה וגל רווה הם מפיקים ויזמים של סרטי תדמית, מופעי סיום וערבי קהילה וכנסי מחזור, הפתעתי רק גדלה. כמו רבים, גם אני הופצצתי השנה בפרסומות לרכוש ערכות "זיכרון בסלון" כולל מטעמים ובקבוק יין שיגיעו בזמן עם שליח של וולט, ולפיכך התכוננתי למפגן טעם רע של טלאי צהוב בואכה מגן דוד.

מאחורי התערוכה עומד בית טרזין שבקיבוץ גבעת חיים איחוד, אבל היא מוצגת כעת בגימנסיה הרצליה בתל אביב. אפשר להיות ציני ולומר שגם זה סוג של "שואה עד הבית", ואפשר לחשוב שזהו המקום הנכון להציג אותה. כי קודם כל התערוכה הזאת היא מעשה חינוכי, פדגוגי אך לא דידקטי. הקונספט שלה פשוט והביצוע של האוצר יוסי וסיד מתרחק מפאתוס וקלישאות.

התערוכה מפגישה בין 12 שורדים, שלפחות חלק מתקופת השואה היו בגטו טרייזנשטט שבצ'כיה, לבין תריסר אמנים עכשוויים. ניצול ומוזיקאי. ניצולה וציירת. כל צמד שכזה נפגש מספר פעמים, והניצולים השמיעו את סיפורם. לפעמים נשאלו שאלות, לרוב ריחפו שתיקות. תמצית דברי כל אחד מהניצולים מוצגת בווידיאו שבו העדות, והאמנים עובדים על היצירה שנובעת ממנה. אחד על אחד. לא המושג הערטילאי, הכביר, הבלתי נתפש הזה "שואה", ולא גבורה, סיפור אחד, פנים מאוד מבוגרות של אדם אחד, ופסל, רקדנית, או ציירת. החיבור האינטימי הזה מאפשר לצופים להישאר ברובד האישי, וחשוב מכך, ליוצרים הוא מאפשר לבחור נקודות חיבור ותגובה.

מרבית העבודות בתערוכה לא היו מסווגות כ"תגובה לשואה" לו היו מוצגות במסגרת אחרת, וטוב שכך. הצבתן לצד המסכים עם העדויות, כשביניהם תלויים רישומים, איורים וציורים שיצרו אמנים יהודים באותו גטו־לדוגמה ידוע לשמצה, יוצרת בתערוכה ציר סמוי בין העבר היצירתי שנגדע, ההווה שקשוב להדי אותו עבר שהולכים ומתרחקים (אחד העדים, פטר לנג מת בזמן העבודה על התערוכה בגיל 96) ואפשרויות לזיכרון, להתמודדות והמשכיות בעתיד.

מתוך הנרטיב של עליזה טננבאום שנולדה באוסטריה ב–1929 דלתה רותם עמיצור את הרגע שבו אמה של עליזה "עמדה לפני מנגלה עירומה לגמרי. אם היה למישהו עור לא נקי זה היה שמאלה לכבשן, למוות. ואמה היה לה ניתוח אפנדיציט. והיתה לה צלקת. יד אלוהים כיסתה את הצלקת ומנגלה לא ראה ושלח אותה ימינה לעבודה". הסתרת הצלקת היא רגע בעל ממדים מיתולוגיים־תיאולוגים שמופיע באודיסאה וגם בסצינת תומא המפקפק (בפצע של ישו) בברית החדשה. עמיצור שהציורים שלה מורכבים מגיליונות נייר אותם היא צובעת וגוזרת, למעשה מרכיבה ומפרקת, מגלה ומסתירה את הצלקת חורצת הגורלות. הציור עצמו — הכלאה בין קוביזם, פופ וההצללות הדרמטיות של פליקס נוסבאום — היה מקנה לו מקום של כבוד בתערוכת האמנות המנוונת הידועה לשמצה.

גם רישום הפחם של איזבלה וולובניק נובע מפיסות מידע, משברי מילים מתוך הסיפור של תלמה סגל שהיתה בת חמש כשהגיעה לטרזיינשטט ב–1942, כשבידה מזוודה ובה מתנת יום ההולדת שקיבלה מאביה: בובות פורצלן של שלגיה ושבעת הגמדים. וולובניק מציבה את סגל כשלגיה עצמה שמביטה בזרים המוזרים שפלשו לביתה. כמו במרבית העבודות בתערוכה גם כאן קשה לזהות את הסימבוליקה והאסתטיקה שמזוהה עם ייצוגי שואה. אולי המגפיים השחורים בפינה התחתונה. הבחירה להשאיר את הייצוג הריאליסטי והישיר של הזוועה לאלה שציירו "שם" את חורבן הגטו, האלימות והייאוש, ולאלה ששרדו לספר, נכונה מוסרית. האמנים והאמניות הצעירים יכולים להקשיב ולמצוא דרכים — טובות ומעניינות יותר או פחות — להגיב, ליצור, אבל לא לייצג.

שלא במפתיע, כמה מהאמנים בחרו ליצור דיוקנאות של העד. המוצלחים שביניהם הם אלה שצייר והדפיס עידו מרקוס את מקס לבני (יליד פראג, 1926) שאיבד 29 מבני משפחתו. בשיטת המונוטייפ מציירים על פלטת מתכת, שהמעבר שלה תחת מכבש יוצר על הדף דימוי דומה אך שונה; מעין שחזור אפשרי, מטאפורי של אלו שנרצחו. 18 הדפסי השחור־לבן מהדהדים את התצלומים שמזוהים עם עבודת הזיכרון הסטנדרטית, מאפשרים לטכניקה הפשוטה להציע מנעד רחב של אפשרויות — מהמעוות ועד הריאליסטי, מהפגום והגרוטסקי ועד למכובד. הסדרה של מרקוס מנכיחה את הקושי התמידי שבהתייחסות לזיכרון בשבוע הזה שנובע מהמתח שבין היחיד והיחידני לבין הריבוי, הגודש והממדים הבלתי נתפשים.

אף שלא כל העבודות בתערוכה אחידות ברמתן, זו הזמנה להמשיך את ההקשבה והצפייה האינטימית שבלב כל אחד מהפרויקטים. בתוך עיסת המיסחור, הקיטש והרתימה הלאומנית והבומבסטית של זכר השואה, זה שיעור טוב כיצד לעשות זאת אחרת.

"ימים מחוץ לזמן — אמן פוגש עדות". אוצר: יוסי וסיד. גימנסיה הרצליה, ז'בוטינסקי 106 תל אביב, א־ה' 12:30–19:00, שישי ושבת 14:00 –9:00. עד 19.5