בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"היחידה לצילום האזרח" מצלמת "פורטרט של מדינה" - לא ממש ברור למה

קבוצת "הסלון 5" שמאחורי הפרויקט אמנם מהדהדת אמנים שקדמו לה בעיסוק באסתטיקה של המדינה, אבל לפניה כברת דרך עד שתשתווה להם

10תגובות
דימוי לפרינט- ביקורת אמנות פיטשון-אמנות הסלון 5.JPG
הסלון 5

לא הבנתי.

שזה די מוזר ומפתיע, בהתחשב בכך שעל פניו, פרויקט "היחידה לצילום האזרח" מהדהד ומשיק לכל כך הרבה פרויקטים אמנותיים אחרים, בארץ ובעולם, וגם לרעיונות שמאחורי חלק גדול מהם; רק שהוא מתקבל ונחווה כגרסת הקליפה הריקה שלהם. בעיקר כקונספט, ובמידה חלקית אך מצערת ברמה שווה, גם מבחינה אסתטית.

ובכן, במה מדובר? "היחידה לצילום האזרח" היא פרויקט-משך עכשווי של "הסלון 5", קבוצה של חמישה אמנים בוגרי בצלאל שמארגנים מיצגים השתתפותיים שבמרכזם צילום ואנשים רנדומליים שמוזמנים לקחת חלק. לדוגמה, במסגרת פרויקט קודם שלהם, "תמונה קבוצתית", הקימו עמדת צילום במקומות ואירועים ציבוריים שונים והזמינו זרים מזדמנים לקחת חלק בצילום קבוצתי, לעיני צופים מזדמנים אחרים. כך בדקו חברי הקבוצה "את גבולות האמון ושיתוף הפעולה של המשתתפים". 

היחידה סרט - דלג

כבר בנקודה זו עולים כמה סימני שאלה. מה בעצם נבדק כאן ולשם מה? מה טווח המסקנות האפשרי ומה הוא אומר, אם בכלל? אני יכול לשער שבאופן סטטיסטי, מי שרצו להצטלם ולקחת חלק הם האנשים שהתחשק להם להצטלם ולקחת חלק. אני יכול לדמיין שכל הסיטואציה והאינטראקציה הזכירו מפגש בין תוכניות "יצאנו לבדוק" ו"מה אתה היית עושה?" למיניהן בטלוויזיה לבין סרטי מתיחות – שזה די מלהיב על הנייר אבל נשמע, אפעס, טיפה נטול-עוקץ ופואנטה. לא כל הפעלה כיפית היא אמנות התייחסותית קונספטואלית. אבל אשהה את שיפוטי שכן לא חזיתי בפעולה וגם לא בתיעוד שלה, שכמו "היחידה" הוצג גם הוא בגלריה רוזנפלד, בקיץ 2019. 

"היחידה לצילום האזרח" נשמעת כפרויקט יותר ממוקד ומהודק. במסגרתו הגיעה הקבוצה לאירועים שונים שהתקיימו בחסות עיריות ומועצות מקומיות ושם הזמינה אנשים להצטלם תצלום פורטרט סטנדרטי ופורמלי במראהו, במטרה "לצלם פורטרט של מדינה" ו"להקים מאגר צילום אזרחי, של אזרחים, שנעשה בהסכמה מלאה ומתוך רצון להיות נראים". כל צילום מודפס ונשלח למצולם בדואר ישראל. חברי הקבוצה מדגישים את השותפות הספציפית עם דואר ישראל ומנכסים לעצמם הילה מדינתית פורמלית בהצהרה "שני הגופים מחשיבים את עצמם לארגונים תאומים"; שזה מוצא חן בעיני גם כדוור בדימוס וגם כעוסק אובססיבי במה שאני מכנה "אמנות מדינה" (על כך בהמשך). במקביל למשלוח נאגרים עותקים מכל צילום בארכיב שעליו שומרת הקבוצה.

אמנות הסלון 5
הסלון 5

הקורונה קטעה את האפשרות להמשיך בפעילות זו, ולכן לעת עתה היא התגלגלה לצורת "מוזיאון היחידה לצילום האזרח" שהוקם בחלל גלריה רוזנפלד. מעבר לעובדה שהאלמנט המרכזי שמאפיין את הקבוצה – אינטראקציה עם קהל – נעדר מהמוזיאון, נוצר כאן אתגר אסתטי שהמענה עליו מצליח באופן חלקי ביותר. כש"היחידה" התמקמה באתרים כמו הקומה הרביעית של עיריית תל אביב או הגלריה "סטודיו בנק", עמדו לרשותם לוקיישנים שסיפקו להם מראש וללא כל צורך בהשקעה הפקתית ולוגיסטית את מראית העין האותנטית של סיטואציה ביורוקרטית-משרדית-רשמית. ההתחפשות הזאת — ההפיכה של הצד הבנאלי ביותר של המנגנון המדינתי ללונה פארק של הזדהות-יתר (כלומר חיקוי של המנגנון שעקב היותו נלהב על גבול הפטישיסטי, הוא חושף את התשוקות והכוונות שלו, שבשאון היום-יום נסתרות מעינינו) — יוצרת תחושה מענגת, אירוטית ממש למי שזו הסטייה שלו; תחושה של מעבר לממד מקביל שבו למשהו בשגרתי מתווסף ניואנס תיאטרלי שחושף את העובדה שמה שיוצר סמכות (וציות) הוא למעשה תמיד תיאטרון, שמה שמאפשר אותו הוא הסכמה. הפקיד הוא שחקן. השוטר לובש תחפושת של שוטר וכן הלאה.

אמנות הסלון 5
הסלון 5

החלל הניטרלי של גלריה רוזנפלד דחף את הקבוצה, במחשבה נבונה בבסיסה, לכיוון של התחפשות לגוף סמכותי אחר – המוזיאון. בכניסה לחלל המרכזי של הגלריה מתנוסס שם המוזיאון באותיות בפונט מייבש ולא עדכני במתכוון מעל דלפק קבלה שנבנה במיוחד. מהמם! לבי נוסק כנשר. ההתחפשות למוזיאון על סממניו הפונקציונליים ביותר מעוררת את ההתרגשות של מעבר הגבול המנטלי ממצב אחד למשנהו – מהשגרתי לרכבת השדים שהיא הסיטואציה של עמידה מול הרשויות ומהיום-יום למוזיאון.

למרבה הצער, הכניסה למוזיאון היא שיא החוויה. יש בתוכו אלמנטים מוצלחים, אבל הם טיפה ספורדיים, חלק פועלים, חלק לא – בשורה התחתונה לא מתממשת הקוהרנטיות של חלל מוזיאלי, והאווירה הסמכותית חומקת ל"יחידה" מבין האצבעות.

אמנות הסלון 5
הסלון 5

זה מתחיל טוב, עם הצהרת כוונות על הקיר (הצבוע בכחול כהה ושקט בכל החלל, בחירה נבונה) לצד, איך לא, מפת לוויין של ישראל. מכאן העסק מתפזר, ואף אלמנט לא מצליח להחזיק את האווירה ההכרחית לתחזוק המכלול. יש אלמנטים מספקים כשלעצמם: סרט תדמית על "היחידה", חלל משרדי שבו מוצבות דמויות קרטון משעשעות בגודל טבעי של חברי הקבוצה (שמזכיר את התערוכה "רילקסינג טורס" של דיוי בראל וקרן זלץ, שיצרו בהצלחה רבה יותר את אשליית "משרד הנסיעות בממד מקביל"), צילום טפט גדול המתעד את התור להצטלם במסדרונות העירייה, שולחן ויטרינה המוקדש לדואר ישראל שפעם אהבנו, וחלל חסום בחלון זכוכית גדול שבתוכו תלויים עשרות צילומים המוצמדים למסמכים הקשורים אליהם, ומולו עמוד מתכת שבראשו כפתור אדום. לחיצה נשנית עליו מחליפה, כמו בהקרנת שקופיות, פורטרטים של אזרחים שצולמו. האינטראקטיביות המינימלית הזו ריגשה אותי, שכן היא הזכירה לי ביקורים כילד באגף הילדים והנוער במוזיאון ישראל ואת תחושת הפוטנטיות האופפת ילד קטן שמקבל לפתע את השליטה – את הכפתור – לידיו. בצד הפחות אפקטיבי אפשר לציין את שקי רצועות הנייר הגרוס שבמרכז החלל, את שגיאות הכתיב הלא מעטות, וכאמור, העדר הרציפות והאחידות האסתטיות.

מקסם השווא המוזיאלי, לפיכך, מקסים באופן חלקי בלבד. אבל מה בכלל עומד מאחורי כל המאמץ? מה המשמעות של "לצלם פורטרט של מדינה"? לרעיון השייכות הוולונטרית יש פוטנציאל אבל הוא מועבר ברמת סימון מרפרף. רוב הטקסטים שעל הקירות מחקים ללא הצלחה מלל רשמי (על חשיבותו של התור, למשל). ההצהרה המחייבת ביותר בחלל אומרת משהו על "בניגוד לחברות מסחריות וגופים ממשלתיים האוגרים מידע לצורכי מעקב וניתור (השגיאה במקור, א"פ), מאגר היחידה... מתאפיין דווקא במיעוט הפרטים שהוא צובר על החברים בו". זהו? לשם כך נתכנסנו? כל מאמץ ההתחפשות מטרתו להזכיר לנו שאין יותר פרטיות?

אמנות הסלון 5
הסלון 5

המהלך הרעיוני של "היחידה" מחוויר באופן דרמטי במיוחד כשמשווים אותו להתממשויות אחרות של "אמנות מדינה". בראש ובראשונה, כמובן, קולקטיב האמנות הסלובני אנ-אס-קיי (שגם הוא כולל תחת כנפיו, בין השאר, קבוצה של חמישה אמנים חזותיים), שהכריז על עצמו כמדינה שלה הימנון, דגל, דרכונים ואף, כן כן, בולים. ראוי להזכיר גם אמני מדינה מקומיים, החל מארז חרודי וניר נאדר שהרימו חללים פורמליים למראה ומרשימים ביותר כבר בשנות ה-90, דרך ההמחזות המונומנטליות של יעל ברתנא, פטישיזם המוזיאונים הציוניים של יוחאי אברהמי, וכלה ב"תנועה ציבורית", שפעולות ההתערבות שלהם במרחב, השימוש שלהם בכוריאוגרפיה שלמה של מחוות מדינתיות (מדים, מצעדים, לפידים, פעולות הדרכה, פעולות הצלה), יחד עם המוקשים הארוטיים המושתלים בה, מתרוממים לכדי חוויה רבת עוצמה במיוחד. מחברי "הסלון 5" נדרשת איפוא עוד עבודה רבה של חידוד ומיקוד כוונותיהם ומחוותיהם כדי שיוכלו להיות באמת ראויים לתואר "אמני מדינה". אם בכוונתם להמשיך בכיוון זה, אני מצפה בקוצר רוח לראות את זה קורה בעתיד.

קבוצת הסלון 5, מוזיאון היחידה לצילום האזרח. אוצרת: מיה פרנקל טנא. גלריה רוזנפלד (שביל המפעל 1, בניין 6, תל אביב-יפו). ביקור בתיאום מראש בטלפון 03-5229044. ללא מועד נעילה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו