בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכתה החדשה של עדן אורבך עפרת היא השלמה ביותר שלה

"אמטראסו", העבודה הכי מהודקת של עדן אורבך עפרת עד הלום, היא חלק מזרם אמנותי תת–קרקעי שמתנער מהציווי להיות אקטואלי. חבל שיצירותיה מוגשות במנות קטנות ובמרווחי זמן גדולים

15תגובות
עדן אורבך עפרת, טיזר מתוך "אמטראסו", 2020 . מצדיק עלייה לרגל

ב-17 הפעמים האחרונות שבהן התלהמתי כאן על גיחתה של אמנות ישראלית העוסקת במיסטי, ברומנטי, באפל ובגותי, הזכרתי בחטף שאמנות ניו אייג' מזעזעת פורחת כאן ללא צורך בתשומת לב מאליטות אמנותיות. מה שהזנחתי ולא הזכרתי אלה שלושה דברים חשובים: הראשון הוא עלייתה של אמנות דתית יהודית, שהיא אחד הערוצים המעניינים ביותר בניסיון של היהדות לחדש את עצמה ולהתאים את עצמה לתקופה. המגמה הזאת של השנים האחרונות באה לידי ביטוי בנראות הגוברת של בתי ספר ומכללות דתיים לאמנות, בביאנלות-נושא ובאנשים כמו דוד שפרבר, שזה שנים כותב על אמנות יהודית בכלל ואמנות יהודית פמיניסטית בפרט. השני, פדיחה שלי, זה פסטיבל "מקודשת".

והשלישי, הרלוונטי לביקורת זו, אלה האמנים האינדיווידואליסטים, יחידי הסגולה, הנביאים הסודיים, הפועלים במעין שמורת טבע שבתוך ראשם, מרימים אנטנות לא נראות אל קרינת הרקע של מפצים גדולים וקדומים בחיי האדם ולפעמים גם אל מה שבא לפניהם. אמנים אלה משוחררים לחלוטין מהציווי הבר־חלוף והתזזיתי לעבוד עם אצבע על דופק ה'אקטואליה', חסינים לניסיון הקולוניאלי של הפוליטי להמיר את האמנותי עד שישכח את עצמו ושפתו, ילמד את השפה החילונית, הבינארית, יתפקד ויניף את דגל השעה. בזמן שאנו מתרוצצים סביב זנבנו בתאוצת הרגע הנוכחי מחריש האוזניים, דומה כי הם קשובים לבלתי נשמע ולבלתי נראה שמתחת לשאון – לזה שנמצא כאן כל הזמן ובכל דבר וממתין לנו בדממת נצח כבירה שנטה אוזן. רק בודדים מקדישים לכך את רוב או את כל עשייתם, בדגשים, בגישות, במדיומים ובאסתטיקות שונות. קרן רוסו. אסי משולם. אגודת לרווה לחקר העל טבעי מיסודן של מאיה אטון ומיטל כץ-מינרבו. מקהלת גיא בן הינום. ניל וקארין רומנו. עדן אורבך עפרת.

אמנות עדן אורבך עפרת
ללא קרדיט

דבר אחרון לפני שניגש לעניין: חשוב לי לציין שבעתות אלו של סערה פוליטית, אחד הסממנים המובהקים לאותנטיות הבשורה של תנועת מחאה המונית הוא הרגע המהפכני שבו השפה הפוליטית מפסיקה לאיין או לנצל את השפה האמנותית ומתחילה להתמזג בתוכה, מתוך הבנה אינטואיטיבית של כוחה ומתוך התפרצות ספונטנית של יצירתיות. זו איננה התרחשות מיסטית אלא פשוט מה שקורה כשהרגש העמוק והמסתורי ביותר של האדם מתואם באופן הרמוני ובלתי מתווך עם הכעס המאוד קונקרטי שלו. במלים אחרות, אני מתלהב מ"אמנות בלפור" ותומך בה. היא איננה סותרת את הדוקטרינה האסתטיציסטית הפנאטית שבה אני מחזיק. עם זאת, אסור, ולו לרגע, לשכוח את ההמיה התת-קרקעית, הארכיטיפית, שנדמית עדינה ושברירית אך למעשה היתה כאן לפנינו ותהיה כאן אחרי שניכחד, ממתינה לחיים מסוג אחר שיפגשו בה ויתערבבו בה. אוקי, אני מתחיל להישמע דמנטי, אז אומר שאמנות מהסוג שעושה עדן אורבך עפרת הכרחית לעצם צלם האנוש שלנו. התקשורת שהיא מקיימת עם המיתי מייצגת את בסיס הפירמידה (המצופה בזהב המנצנץ בשמש האפריקאית) שעליו בנויים החיים עצמם, עד לקודקוד של הקונקרטי והרגעי.

תוכלו לטעון שהמשחק מכור בהתחשב בעובדה ש"טרמינל" (מוזיאון פתח תקוה, 2016), אחת העבודות הבולטות ברזומה של אורבך עפרת, היא כולה מחווה לציור האהוב עלי בכל הזמנים, "אי המתים" של הסימבוליסט ארנולד בוקלין. אבל הפעם הראשונה שבה נתקלתי בעבודה שלה היתה לפחות 12 שנים קודם לכן. באופן מתבקש כשמדובר באמנית מאותו שבט זאבים בודדים שהזכרתי, היא בלטה לי מיד כמו בוהן לא כואבת בכלל. יש במפגש עם יצירות של אמנים כמותה איכות נערית (שיש נערים/ות מגודלים שחשים גם בבגרותם), שמזכירה מפגש ברחוב בין שני צעירים/ות הלובשים חולצות של להקות מאותו ז'אנר מחתרתי (פאנק, מטאל, תעשייתי, גותי). במקרים קיצוניים זה מוביל לשיחה. במקרים נדירים פחות – לחילופי מבט ואולי להנהון הדדי של הכרה והערכה. ולפעמים מבט הזאב/ה הבודד/ת מוסב בביישנות אבל הוא מחייך לעצמו: נצפה מישהו שמבין.

ללא קרדיט

החיוך הפנימי הזה עולה בכל מפגש עם עבודה של אורבך עפרת. והמפגשים האלו הם בדרך כלל חטופים; במרכז רבות מהעבודות שלה לופ וידיאו קצר באורך דקות ספורות. היא לא מציגה הרבה, בטח לא תערוכות יחיד, ולכן כל גיחה שלה עם כמה דקות של גן עדן אורבכיסטי עפרתי מקבלת מעמד טקסי, מה שמתאים להפליא לתימות ולאסתטיקה שלה, עד כדי כך שעולה החשד שהיא מתזמנת את המרווח הגדול בין מופעיה משל היתה כוכב שביט.

"אמטראסו" (נהגה Amaterasu), כותרת עבודתה החדשה, היא שמה של אלת השמש, אלת היקום והאלה המרכזית בפנתיאון האלים במיתולוגיה היפנית ובדת השינטו. זו לא הפעם הראשונה שאורבך עפרת משתמשת בכותרות הלקוחות מעולמות מיתיים או בעלות אסוציאציות דומות, אבל זהו לדעתי השם הבומבסטי ביותר שנתנה לעבודה שלה אי פעם. זו גם, לדעתי, הפעם הראשונה שדמותה של אורבך עפרת עצמה היא למעשה האובייקט היחיד בעבודה. בעבר השתלבה דמותה (או דמויות של נשים אחרות, היא לא תמיד מלהקת את עצמה, וחבל, כי היא אחת מהאמניות שנראות שייכות למה שהן עושות. זה לא תמיד כך) במוטיבים חוזרים דומיננטיים כמו מים (ים, בריכה, סירה, באר, בור מים, קונכיות, דגים, חול של חוף), או במעברים בין ממדים דרך אלמנט "נרניאני"; כבר בזמן לימודיה בבצלאל בתחילת המאה שלחה את הצופה לפסוע דרך ארון, לחצות מסדרון ואז להביט בעבודת וידיאו דרך חור הצצה.

ללא קרדיט

חלל הגלריה של מנשר מוחשך, ובמרכזו מבנה שדפנותיו שחורות, מקדש צנוע, פונקציונלי. בתוכו מסך ועליו מוקרן לופ וידיאו קצר. למרגלותיו בריכת מים קטנה. עיגול לבן מופיע מן החשיכה, ומתוכו צומח נגטיב של סילואטה: קווי מתאר בצבע לבן של דמות אשה רוקדת, העיגול הזוהר הוא ראשה. בהתחלה יש לה שתי זרועות, אחר כך שלוש, ארבע, ובשלב שאני מפסיק לספור דמותה מוקפת במעין סלסולי עשן, הבזקי אנרגיה לבנים. בסוף היא נעלמת חזרה אל האין (שהוא לא בדיוק אין מוחלט וזה מפחיד לחשוב מה הוא כן בדיוק), וחוזר חלילה. במקביל משתקף הלופ המתואר במים, אבל בירוק, לא בלבן. כנראה שמה במים משהו. מעגל חיים, מוות ולידה מחדש שגם מוכפל. הזיה.

זהו? בשביל זה טרחנו בחמסין? ובכן, מדובר בתרגיל מעניין בעלייה לרגל. מאמינים יעלו לרגל אלפי קילומטרים רק כדי לגעת באבן געשית שחורה וענקית, או כדי להפגיש מבט בודד עם מנהיג רוחני גדול. אינני, חלילה, קושר כתרים מגלומניים שכאלה לראשה של אורבך עפרת. וזאת מכיוון שאופי העבודה, למרות ההקשרים הדתיים רבי ההוד והמשמעות (טקסט מלווה של דור זומר קצת נסחף ומתאר פחות או יותר את תכולתו המלאה של הקוסמוס), הוא מינורי. בנוסף, אורבך עפרת רכשה במשך השנים את התכונות המצדיקות עלייה לרגל אל עבודה שלה. במחיר של לחטוא במעט לנרטיב של גוף העבודה שלה, אפשר לומר בהכללה שבעבר קרה לא אחת שהרעיונות והסימבוליזם של העבודות היו מלהיבים יותר מהאסתטיקה ומרמת הביצוע והגימור שלהן. למרבה השמחה, ניכרת התפתחות משמעותית ביכולות השימוש של אורבך עפרת באנימציה ובמניפולציה דיגיטליות. כנ"ל לגבי השימוש שלה בסאונד.

ללא קרדיט

במובן זה, "אמטראסו" מספקת ומתסכלת כאחת. מספקת, כי ברמת האינטגרציה בין חזון, סאונד, חיזיון וביצוע זו עבודתה השלמה ביותר. מתסכלת, כי למרות התפייטותי על המופעים המועטים, כוכב השביט והעלייה לרגל, קצת נמאס מהצניעות, הביישנות (או שמא העצלנות והקמצנות) של אורבך עפרת. רוצים עוד, יותר! רוצים עבודות שאפתניות יותר, מונומנטליות יותר, עם תקציב צ'ק פתוח בסדר הגודל שקיבלה לני ריפנשטאל. אני רוצה לראות מה תיצור עדן אורבך עפרת אם יוסר מדרכה כל מחסום חומרי, רגשי, מנטלי, רוחני

עדן אורבך עפרת, "אמטראסו", אוצרת: מיקה מילגרום. גלריה מנשר (דוד חכמי 18, תל אביב), א'־ה': 19:00-11:00. ללא מועד סיום



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו