קפקא לא יכול היה לנסח חוק קפקאי יותר

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קפקא לא יכול היה לנסח חוק קפקאי יותר

לכתבה
אורי עגנון, "'נפקד' פירושו", מתוך התערוכה "דיסצנזוס". מחזיר את העוולה לשורשיה המקראיים אורן פלד / מתוך הת

חוק התכנון והבנייה הוא בעל ממדים פוליטיים ונשען על אבסורד שמשרת בעלי כוח. תערוכה וקטלוג חדשים נדרשים לסוגיה, שבמסגרתה המדינה מנשלת אדמות ממי שהיו שם קודם

2תגובות

הקטלוג "דיסצנזוס: חקיקה, תכנון, אדריכלות", שיצא לאור בימים אלה, הוא השלמה מתבקשת לתערוכה המוצגת זה כמה חודשים במוזיאון תל אביב לאמנות ויש לקוות שייהפך לספר קריאה ולימוד וישנה מציאות. התערוכה, שאצרה מאירה יגיד־חיימוביץ, יורדת לעומקו של משבר תכנון המרחב המדינתי באמצעות תצוגה חזותית וטקסטים מדויקים. בתקצירים מתוך התערוכה ובמאמרים שנכתבו במיוחד, הקטלוג מאפשר את המשך הדיון בנושאים, ההכרחיים בכל שיח בנושא הכאוב, גם אחרי שהתערוכה תינעל (בסוף יולי).

"מוצג" מכונן בתערוכה הוא ראיונות הווידיאו שערכה יגיד עם ארבעה מבין ראשי מינהל התכנון לדורותיהם, שתקציר ממצה שלהם מוגש בקטלוג. המרואיינים נשאלו על טיבו ועתידו של חוק התכנון והבנייה, מסמך מסורבל עד מעל הצוואר, האחראי במידה רבה למשבר התכנוני הכרוני.

סבב הראיונות מתחיל בדינה רצ'בסקי, ראשת המינהל בשנים2002–1994 , שמנקודת מבטה "ראוי להשאיר את החוק ואת התהליך במתכונתו הקיימת ורק לתקן אותו מדי פעם, כפי שנעשה עד עכשיו... חלק גדול מהתיקונים שהוכנסו בחוק עלו מהשטח והיו נחוצים". שמאי אסיף, ראש המינהל בשנים 2004–2010, מנווט על הקו שבין "חשוב לשמור על החוסן הפנימי של מערכת התכנון המבטיחה הליכים שקופים, דיון ענייני ואיזון נכון", לבין "במצב שנוצר ובראיית אתגרי התיכנון העצומים, קרב היום שבו נצטרך לנסח חוק תכנון ובנייה חדש".

שמאי אסיף. ראש המינהל בשנים 2004–2010
דניאל צ'צ'יק

"במצב שנוצר ובראיית אתגרי התיכנון העצומים, קרב היום שבו נצטרך לנסח חוק תכנון ובנייה חדש" שמאי אסיף

בינת שוורץ־מילנר, ראשת המינהל בשנים 2016–2011, חורצת בלי כחל וסרק כי "חוק התכנון והבנייה הוא חוק נוראי... הוא לא מאפשר תיכנון של חזון, של מדיניות, של עקרונות. אם היה אפשר הייתי מוחקת אותו לגמרי ומעבירה חוק חדש... אבל החוק נותן כל כך הרבה כוח לכל כך הרבה אנשים, שאין סיכוי שביטולו יתאפשר". אבל דלית זילבר, הראשה המכהנת, טוענת ש"חוק התכנון והבנייה, שאוהבים להשמיץ אותו, הוא חוק טוב". המרחב, מצידו, נופל לתהום הדיסצנזוס, או בעברית, אי ההסכמה.

בינת שוורץ-מילנר, ראשת המינהל בשנים 2016-2011
מוטי מילרוד

חוק התכנון והבנייה הוא חוק נוראי... הוא לא מאפשר תיכנון של חזון, של מדיניות, של עקרונות. אם היה אפשר הייתי מוחקת אותו לגמרי" בינת שוורץ־מילנר

זה היה רק עניין של הפיכת עמוד אחד בקטלוג עד שהחוק יקבל חותמת קפקאית כשרה במאמר מופתי בשם "בגוף החוק", פרי עטו של ייטב בוסירה, אדריכל המתמחה בין היתר בשילוב אדריכלות, עבודה קהילתית ומחקר שטח. ספר חוק התכנון ובנייה, כותב בוסירה, "הוא מנגנון היווצרות של המרחב הבנוי בישראל. זהו טקסט מסועף, בלתי ניתן לקריאה, מרתק, יציר כלאיים ספרותי־ממשי מושלם. ספר שתפקידו לייצר אדם נכון, ממוצע מושלם... אך אדם מעולם לא היה שם אלא רק דמות אדם חשוקה בסעיפים, פועל יוצא של סטיות ותיקונים, סכנות ומיגונים. ספר חוק התכנון יצא משליטת האדם", ממשיך בוסירה להצמית את הקורא, "במידה רבה הוא כמו האינטרנט, כמו משבר האקלים. או כמו כמו אותה מכונת ענישה במושבת העונשין של קפקא, שאמורה לחרוט על גוף הנאשם את גזר הדין שלו, אך היא יוצאת משליטה וחורטת בשצף קצף את מנגנון ההפעלה שלה עצמה".

דלית זילבר, ראשת המינהל המכהנת
מוטי מילרוד

"חוק התכנון והבנייה, שאוהבים להשמיץ אותו, הוא חוק טוב" דלית זילבר

קפקא מוזעק שנית למאמרם של אילה רונאל, איתן מן, אדם חבקין ופאדי דחברה. תחת שמו, "בפתח החוק", נמתח קו בין הנובלה הקפקאית לבין הקונפליקט הבלתי פתיר בין עיר דוד לבין שכונת סילוואן בירושלים המזרחית — ולא נותר אלא לספוק כפיים.

ברקע החלטת הממשלה בימים אלה על הקמתה של שורת יישובים (יהודיים) חדשים בנגב, כ"ערך ציוני ובטחוני", מאמרו בקטלוג של הגיאוגרף פרופ' אורן יפתחאל על האופן שבו הפכה ישראל את הבדואים בנגב ל"פולשים" על אדמתם הם, הוא אקטואלי מתמיד. בישראל גובשה גישה משפטית בשם "הלכת הנגב המת'", מסביר יפתחאל, הלכה שרוקנה את זכויות הקרקע שבהן החזיקו הבדואים במשך מאות שנים.

ההלכה, שעשתה "שימוש מעוות ומסולף בחוקי הקרקעות העותמאנים והבריטים", משתייכת למשפחה הידועה לשמצה של חוקי "טרה נוליוס" (אדמה ריקה), שבמשך ההיסטוריה סיפקה לאדם הלבן הגנה משפטית בהשתלטות קולוניאליסטית על ארצות ועמים, ועשתה עלייה גם לנגב. בחסותה, כותב יפתחאל, המדינה הרסה בין 2017 ל–2019 אלפי מבנים בפזורה הבדואית. במאמר המלווה עבודת וידיאו של עינת ויצמן, הוא קורא לחולל תיקון עמוק בנגב "למען הצדק ולמען עתיד הקיום היהודי־ערבי". אם הקטלוג או התערוכה יגיעו ליעדים הרלוונטיים זוהי שאלה אחרת.

"בפתח החוק", אילה רונאל, איתן מן, אדם חבקין ופאדי דחברה, מתוך התערוכה "דיסצנזוס". לא נותר אלא לספוק כפיים
מתוך התערוכה דיסצ

למשפחת הנישול אפשר לשייך גם את המונח "נכסי נפקדים" — כפי שעולה ממאמרם של רונן בן־אריה, סנדי קידר ועורווה סויטאת — המאפשר כיום הפקעה מוחלטת של זכויות הקניין ההיסטוריות המקוריות של "ערביי 48 ו–67" והפרטתן לצורך עשיית רווח נדל"ני.

את האבסורד הנכלולי של נכסי נפקדים ממשיך ביתר שאת פיוטי מאמרו בקטלוג (ועבודת הווידיאו שלו בתערוכה) "'נפקד' פירושו" של אורי עגנון — מוזיקאי ופעיל פוליטי, המחזיר את העוולה לשורשיה המקראיים. העבודה מצביעה על "הקשר העמוק והמטריד בין סיפור כרם נבות התנ"כי לבין חוקי הנדל"ן הישראליים. בין המשל האולטימטיבי של שחיתות ריבונית ובין חוק נכסי נפקדים (1950). זהו חוק שהמדינה חוקקה כדי להצדיק את השתלטותה על נכסים רבים ברחבי הארץ". מעליו, כותב עגנון — דבר שלמדנו בבית הספר טרום שאשא־ביטון — מהדהדת התוכחה של אליהו הנביא, "הרצחת וגם ירשת". קטלוג ותערוכה ללא נחת, אבל חובה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות