למרות התערוכות פורצות הדרך, היא לא הצליחה לסחוף קהל רחב

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למרות התערוכות פורצות הדרך, היא לא הצליחה לסחוף קהל רחב

לכתבה
מתוך התערוכה החדשה "20 שנה לגלריה בבית האדריכל.ית". מבט סינופטי הדס פרוש

הגלריה בבית האדריכל ביפו חוגגת עכשיו 20 שנה להקמתה בתערוכה שכוללת נציגים מתערוכות שהוצגו בה בעבר. היא השפיעה על השיח האדריכלי ותיעדה מציאות באמצעים אמנותיים

2תגובות

"יחידת דיור", "פסטורעליה", "תלבושת אחידה", "עיר למאכל — פודסקייפס", "בית ביפו", "עשרה מבטים מיאפא/יפו, אל חגיגות המאה". "הפרדה", "להזיז את כביש החוף", "(מ)התנגדויות לתכנון", "אואזיס — תחנות דלק בישראל", "הכוריאוגרפיה של המחאה", "אל־מסע", "שילוט רחוב", "בונים מזרח תיכון חדש", "הזדקנותם, מותם ולידתם מחדש של קניונים" — הן רק חלק קטן מעשרות תערוכות שהוצגו בגלריה בבית האדריכל ביפו החוגגת בימים אלה 20 שנה להקמתה (באיחור של שנה עקב המגפה).

התערוכה "20 שנה לגלריה בבית האדריכל.ית", המוצגת עד 14 באפריל, מאפשרת מבט סינופטי על התערוכות שהוצגו, והרהורים על המשך הדרך. הגלריה היא אחד מחללי התצוגה הספורים בישראל המיועד לאדריכלות בלבד, והיחיד "המאפשר לאדריכלים צעירים, לחוקרים ואמנים לפתח במרוחק מעולם המעשה דיון ביקורתי ומוסרי באדריכלות", כדבריה בפתח תערוכת־התערוכות של האדריכלית ד"ר שלי כהן, מייסדת הגלריה והאוצרת הראשית שלה בעשור הראשון לפעילותה.

מתוך התערוכה
הדס פרוש

האני מאמין של כהן בא לביטוי בסדרת התערוכות "מקומי", שהוצגה בגלריה לאורך השנים. הסדרה היא על אדריכלות המעצבת את המקום, על חלקה כמשרתת את כוחות השוק, על שותפותה ביצירת קיטוב ואי שיוויון, ובד בבד גם על הפוטנציאל הקיים בה לשרת את החברה. "מקומי", כפי שהסבירה אז כהן, הוא אירוניה מכוונת על האסכולה ה"מקומית" באדריכלות בישראל. זו ששאבה לא מעט השראה מהאדריכלות הערבית־פלסטינית, אך נמנעה מעיסוק בהקשרים הפוליטיים שלה. התערוכות לא חילקו ציונים לסגנון או עיצוב אלא פקחו עיניים. הפרויקט בכללו אינו מובן מאליו בגלריה הפועלת בליבו של הממסד האדריכלי, אך בכל זאת שרד אפילו את הפיצוץ של ביטול התערוכה "כיבוש אזרחי". התערוכות הבאות של האוצרים הראשיים, האדריכלים ערן טמיר טאוויל ודנה גורדון, היו פחות רדיקליות מאלה שהתקיימו בעשור הראשון אבל בדרכן המשיכו את המגמה. אלה ואלה אמרו מה שצריך באיפוק חזותי, לוו בקטלוגים צנומים שלא חסר בהם דבר, גם אם היו לפעמים לא יותר מנייר מקופל.

חזרה לכמה תערוכות מבין כמעט 200 תכלול בין השאר את "בית ביפו", מיצב וידיאו בעקבות אירועי אוקטובר 2000 שהעלה את השאלה "בשביל מי יפו היא בית". "הפרדה" הצביעה על ההפרדה הפיזית בין יהודים לערבים, מזרחים לאשכנזים, עשירים ועניים, כעל ההגיון המרכזי המארגן את המרחב הישראלי.

אצל אדריכלים, הסביר האדריכל והאוצר ערן אייזנהמר, לא נוצרת קהילה "ספורדית אך עקבית" כמו זו של אמנים, ואין אצלם מקום להחלפת רעיונות וביקורת

"הכוריאוגרפיה של המחאה" הדגימה את הפיכתן של מחאות פוליטיות שהיו בראשיתן תופעות ספונטניות, לאירועים מתוכננים ומעוצבים. "בונים מזרח תיכון חדש" חזרה למעורבות של אדריכלים מישראל בתכנון ובנייה באיראן עד פרוץ מהפכת חומייני, שהיום נשמעת כמדע בדיוני. "שילוט רחוב, מכאן לאפריקה העירונית ובחזרה" עסקה בפוליטיקה של שמות רחובות בדרום הגלובלי ובישראל. "הזדקנותם, מותם ולידתם של קניונים" בחנה את האופציות החלופיות ובד בבד הזימה כמה מוסכמות כמו זו שכל הקניונים דומים. את עידן המגפה מייצגת התערוכה "אל־מסע" (Non Voyage), המתעדת טיול וירטואלי חוצה גבולות על אופניים מדומיינות מבריטניה לישראל, והציעה נחמה לכלואי הסגר.

במסגרת תערוכת היובל ובאווירה של סיכום עידן, התכנסו כהן, טמיר טאוויל וגורדון לצד אוצרים ואדריכלים אורחים, לדיונים מוסרטים בשאלות מפתח בדיעבד או לעתיד לבוא: "למה" — כלומר לשם מה יש צורך בגלריה ומה השגיה והשפעתה; "איך" — כיצד מציגים דילמות באמצעים חזותיים; "מה הלאה" — מהו עתידה של הגלריה במרחב הווירטואלי ובעולם הבא, זה של מציאות רבודה, מטאוורס.

אדריכל
הדס פרוש

התשובות לשאלות היו ברובן טפיחה עצמית על השכם, במובן החיובי של המילה. יש צורך בגלריה מפני שהיא יוצרת מרחב ביקורתי שלא יכול להתקיים בעולם המעשי, וכן, לגלריה לאדריכלות היתה ויש השפעה על השיח האדריכלי (ואם אפשר להעיר, הרבה יותר מאשר על המציאות עצמה). הגלריה מאפשרת ומצליחה להעביר מציאות באמצעים אמנותיים. הדעות היו חלוקות בין ההשקפה השמרנית לכאורה שלגלריה כפי שהיא היום והיתה אתמול יהיה מקום גם בעידן הבא, לבין הטענה העתידנית לכאורה שכדי להיות רלוונטיים צריך להיות רלוונטיים.

מתוך התערוכה
הדס פרוש

עם כל הישגיה שאין עליהם עוררין והתערוכות פורצות הדרך, הגלריה לא הצליחה לסחוף קהל רחב, גם לא מקרב קהילת האדריכלים עצמה. אצל אדריכלים, הסביר האדריכל והאוצר ערן אייזנהמר ברב שיח "מה הלאה", לא נוצרת קהילה "ספורדית אך עקבית" כמו זו של אמנים, ואין אצלם "אגורה", מקום להחלפת רעיונות וביקורת שהיא יותר מאשר כותרת בעיתון. אם מפני שהם שקועים בעבודה או חוששים לבקר את נותני העבודה או את הקולגות למקצוע.

בשיחה אישית אומרת דנה גורדון כי לכל אירוע בגלריה תמיד הגיע קהל, אבל כדבריה קהילה יכולה להיות גם וירטואלית וחשוב שהידע שנצבר בתערוכות יהפוך לדיגיטלי. ערן טמיר טאוויל מציע שלוש תשובות נוקבות: הגלריה רחוקה, לא פתוחה בשבת ואין בה מקום להתקהל. העניין באדריכלות כנושא לדיון חברתי הוא מועט הן בציבור והן בקהילת האדריכלים. הגלריה עצמה תמיד אימצה כיוון פחות פופולרי ולא עשתה מאמץ למשוך קהל רחב. לשאלה — הרטורית — אם התערוכות שינו מציאות עונה שלי כהן: "ברור שלא הצלחנו לשנות. לא סיימנו את הכיבוש. אבל כן הצלחנו לעורר מודעות. לפחות כבר אין את הנאיביות של חוסר הידיעה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות