מערכת תכנון המרחב בישראל כמכשיר לאפליה, קיטוב ונישול

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מערכת תכנון המרחב בישראל כמכשיר לאפליה, קיטוב ונישול

לכתבה
מתוך "שטחים פתוחים-סגורים". ספק אם יימחה מהזיכרון תום גן-אור

התערוכה "דיסצנזוס: חקיקה, תכנון, אדריכלות" שואלת אם אפשר עדיין לדמיין "שלטון הגון המשרת באמת ובתמים את האנשים כולם" - והתשובה נישאת ברוח. דווקא משום שהיא תובענית, היה אפשר לצפות שתקבל ממוזיאון תל אביב יותר תשומת לב

16תגובות

עצביהם של המבקרים הסקרנים נמתחים כבר ברגע הכניסה. קבלת הפנים לתערוכה המוצגת בימים אלה בגלריה ואדריכלות ועיצוב במוזיאון תל אביב היא עבודת וידיאו ובה מתועדת מקדחת שיניים מבהילה החורטת בזעם בפני השטח של תקליט ויניל ומשבשת בזעם את השיר המוקלט עליו, Imagine של ג'ון לנון. אם מי מבין המבקרים יתפתה לחבוש את אוזניות השמע התלויות ממול כי אז יוצף בקול צרימה בלתי נסבל, המטרים את הצפוי בתערוכה עצמה.

התערוכה "דיסצנזוס: חקיקה, תכנון, אדריכלות", שאצרה מאירה יגיד־חיימוביץ, מציגה את חולייה של מערכת התכנון בישראל כמכשיר לאפליה, קיפוח, קיטוב, מסחור, נידלון, נישול, ומהלכים אחרים הצורמים פי כמה מהתקליט המשובש. השאלה שמציגה יגיד־חיימוביץ באמצעות התערוכה היא אם אפשר עדיין לדמיין "שלטון הגון המשרת באמת ובתמים את האנשים כולם". התשובה נישאת ברוח.

מתוך התערוכה. שיח אדריכלי־פוליטי חדש

על רקע מצב נוכח של התנגשויות על כל רקע אפשרי בתכנון המדינתי, "דיסצנזוס" (מילולית, אי הסכמה), קוראת להפוך מצב של אי הסכמה, ל"ניסיון לקדם פעולה משותפת ולישב מחלוקות", לכינונם של חברה שוויונית ותכנון צודק, ול"נדמיין, למרות הכל". מסע בין 20 תחנות בתערוכה עצמה הוא הרבה פחות אופטימי, אם לא דיסטופי. התחנה "טיסה מעל פלשתינה" מפריכה את האתוס של "ארץ ללא עם". "ההתבצרות של הבית" מסמנת את תופעת הממד הביתי כמשמרת מצב חירום תמידי. "תכנון בקוטביות רוויה" חושף את חלקם של התכנון והאדריכלות בקיטוב חברתי. "מגדלים צומחים, ערים שקועות", חושפת את שקיעת המרחב הציבורי מול שגשוג ברמת הפרט. וכך הלאה. ראיונות עומק שקיימה יגיד־חיימוביץ עם ראשי מינהל התכנון בעבר ובהווה, מעצימים את חוסר האמון בהזיה הג'ון לנונית. ארבעה ראשים, משכמם ומעלה, במשרה הבכירה ביותר בתכנון הארצי, וזה מה שיצא?

את "מה שיצא" מטיחה בלי רחם מול פני המבקרים העבודה "שטחים פתוחים־סגורים: אדם, טבע ומדינת ישראל" של אדריכלית הנוף הפרופ' יעל מוריה, האדריכלית יעל חן־אגמון וסטודיו מא. זהו סרט מהפנט בן כחצי שעה. הוא מוקרן על מסך ענק ומכה בתדהמה. ספק אם יימחק אי פעם מהזיכרון. הוא מצולם במצלמת אינפרא אדום ההופכת כל פריים לאות אזהרה וכל צמחיה ירוקה לאפוקליפסה מצמיתה (במקורו, צילום אינפרא אדום מיועד דווקא לעקוב אחרי בריאותה של הצמחייה. אדום הוא גם הצבע הנגדי לירוק). ה"תסריט" כתוב ומדוקלם — בקולה התיאטרלי המאופק של רנה ורבין — כפואמה טראגית. מעין ארץ הישימון שחרגה מגבולותיה ועשתה את כל הדרך לשמורת רכס הכרמל ולמועצת רמת הנגב , ומרחב גזר וראש העין. אלה מקרי המבחן למערכת התקנות והחוקים המעצבים את היחסים — העיוותים, המאבקים על זהות ואורח חיים, הצרת צעדים ותכנון הרסני — בזירה של אדם, אדמה ומדינה.

מתוך "שטחים פתוחים-סגורים". כל פריים הופך לאות אזהרה וכל צמחיה ירוקה לאפוקליפסה מצמיתה
תום גן-אור

מקרה המבחן שצרב יותר מכל את רשתית העין בסרט וכיבה לא מעט תקוות הוא זה של העיר ראש העין, המייצגת את "סוגיית השטחים הפתוחים באזורי מגורים" בעבודה. להלן שחזור חופשי של הפואמה: לעיני המתבוננים מתגלים מקבצים של מגדלי מגורים אנונימים, עומדים בסדר גיאומטרי על מצע של קרקע חשופה. היכן אנחנו? נתניה? פתח תקוה? קרית גת? נהריה? נוף תאגידי כה זר וכה מוכר. האם כך תיפתר בעיית הדיור בישראל?

לעיני המתבוננים מתגלים מקבצים של מגדלי מגורים אנונימים, עומדים בסדר גיאומטרי על מצע של קרקע חשופה. היכן אנחנו? נתניה? פתח תקוה? נוף תאגידי כה זר וכה מוכר. האם כך תיפתר בעיית הדיור בישראל?

המחזה האפוקליפטי־גרוטסקי הוא פרי הבאושים של הוועדה הארצית לתכנון ובנייה של מתחמים מועדפים לדיור (ותמ"ל) שמטרתה למלא את המגירות בתוכניות שאפשר לשלוף בעת הצורך. אלה תוכניות בזק ה"מתוכננות" על פי טבלאות אקסל. בדרך כלל בשולי ערים, על שטחים פתוחים. המציאות שהן יוצרות היא טלאים־טלאים של מרחבי חיים, מנותקים מרקמה עירונית ומנוונים אותה. כביש גישה אחד, פקקי תנועה אדירים, מתחמים שוממים, פארקים, גינות וכיכרות כתוצר אקראי של מיקום הכבישים המכסים 40 אחוזים מהשטח. חוסר בבתי ספר וגנים, במסחר ותעסוקה אבל חניות בשפע. רחובות נטולי צל, באופק אין שום פרויקט תחבורה מטרופוליני. תחנת הרכבת מרוחקת מהעיר כדי 20 דקות נסיעה במכונית. כפי שמצוטט בסרט ראש מטה הדיור ב–2018 "מצדי שיקחו שק שינה בבוקר יום ראשון, יגיעו לעבודה וישנו על הרצפה ליד העבודה ויחזרו ביום חמישי. לא מעניין אותי. לא אחכה לתשתיות בשביל לבנות דירות".

מתוך "שטחים פתוחים-סגורים". יש שיח, אבל המציאות נותרה כפי שהיתה
תום גן-אור

עם כל ההבדלים, "דיסצנזוס" עומדת על רצף התערוכות "הפרויקט הישראלי", "מקומי, בין אמנות וחברה", כיבוש אזרחי" (בוטלה בנסיבות פוליטיות), "הפרעה גבולית", "אריה שרון: אדריכל המדינה", "ארץ. חלב. דבש" ועוד לא מעט מחקרים, ספרים ומאמרים שיצרו סוג של שיח אדריכלי־פוליטי חדש. התערוכה מצטרפת ומניחה יד על מה שחשוב, הכרחי ורלוונטי בזמן הזה. היא תערוכה תובענית ולא קלה לעיכול. דווקא משום כך היה אפשר לצפות שתקבל מהמוזיאון יותר תשומת לב, פרסום ונראות. הגלריה שבה היא מוצגת רחוקה מנראות ולא פלא שפוקדים אותה בעיקר מי שטועים לחשוב שכאן זה יאיוי קוסאמה.

התערוכה תינעל ב–5 במאי. עד אז ייצא קטלוג ויתקיימו מפגשים ורבי שיח. לא מיותר להודות שהתערוכות, המחקרים, הספרים וכו' יצרו שיח ער, בעיקר אקדמי, אבל כפי שנלמד גם מ"דיסצנזוס" המציאות נותרה כשהיתה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות