בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השרה שקד, לא כך מפריחים את השממה

שרת הפנים מאמינה כי יש להמשיך וליישב את הדרום בכל הכוח והמשאבים — כדי לשמר איזו "גחלת ציונית־בטחונית". אלא שבנגב של היום צריך לתקן עוולות היסטוריות ולעצור את אפליית הבדואים

6תגובות
שקד. מרחב לכל התושבים?
נעם ריבקין פנטון/

"בנגב ייבחן העם בישראל", ציטטה שרת הפנים איילת שקד ב־TheMarker את ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל דוד בן־גוריון, בתגובה למאמר שכפר במצח נחושה בצורך בעוד יישוב חדש בנגב שהמשרד מקדם. זאת, בנוסף לעוד שורה של יישובים מתוכננים במרחב — מה שיקדם עוד יותר בזבוז משאבים ותשתיות, יפגע בסביבה ובסופו של דבר גם בתושביה. אלא שבנגב של היום, העם בישראל ייבחן לא בכך שיקים עוד יישובים — כי אם בכך שיפעל לתיקון עוולות ומשגים היסטוריים ויפעל לעשיית צדק עם דייריו. גם ובעיקר אלה שאינם נכללים בהגדרה "עם ישראל" ולמרות שהם אזרחי המדינה הם נאנקים תחת התנכרותה.

השרה צדקה כשאמרה שהקמת יישובים חדשים בנגב, ולא רק בו, אינה המצאה של הממשלה הזאת. שורשיה נטועים ב"תוכנית לפיזור האוכלוסייה" — "תוכנית שרון" — שיזם בן־גוריון עצמו עם הקמת המדינה, ובחלוף השנים התגלו כשליה הרבים. על פי התוכנית, פוזרו ברחבי המדינה עשרות ערים חדשות קטנות ומאות יישובים חדשים קטנים (רבים מהם על אדמות יישובים ערביים), שפרשו על המרחב שלמת בטון ומלט. הם אמנם סיפקו קורת גג לעולים (בעיקר מזרחים ויוצאי מדינות ברית המועצות) אבל הרחיקו אותם ממרכז הארץ, יצרו "פריפריה" מלאכותית, קיטוב ובידול חברתי וכלכלי, תרמו לא מעט לכשל התחבורתי והמשבר הסביבתי הנוכחי.

תוכנית שרון נתפשה כצו השעה בזמנה. בחלוף השנים המשך המגמה הפך לנטל ולאיום, כפי שהזהירה בשנות ה–90 תוכנית ישראל 2020. מחבריה, מכל קצווי הקשת התכנונית, האקדמית וגם הפוליטית, הזהירו בכל לשון של אזהרה מ"המשך עסקים כרגיל", כולל הקמת יישובים חדשים. אלא שהעסקים נמשכו ונמשכים כרגיל, לרבות הקמת יישובים חדשים (אם כי בעיקר בשטחים הכבושים). לפי הידוע במחקר, קצב הקמת היישובים היהודיים לנפש הוא בין הגדולים בעולם אם לא הגדול ביותר. "רפלקס ההתיישבות", כהגדרתו של הגיאוגרף הפוליטי הפרופ' אורן יפתחאל, לא שכך וגם מתנוסס כעת כסעיף מרכזי בחוק הלאום — כאחת הפגיעות הבולטות בעקרונות דמוקרטיים. זאת ועוד, יפתחאל גם מזהיר שהמשך ההתיישבות ליהודים בלבד יוצר תהליך משטרי של "אפרטהייד זוחל" בגדה, בגליל ובנגב.

לעומת זאת, שרת הפנים מתרצת את נחיצותו בצורך לשמר את ה"גחלת הציונית", ובהתמודדות עם "אתגרים ביטחוניים" במרחב שבין באר שבע לערד. "כשיהודים מפחדים לנסוע באזורים נרחבים בלילות אנחנו בבעיה קשה", כותבת השרה, ומדגישה ש"אין תחליף לנוכחות יהודית רציפה ומסיבית". אלא שהבעיה הקשה באמת היא לא עוד ישוב יהודי אלא האפליה של תושבי הנגב הבדואים וההשתלטות על מרחב חייהם. "זהו הצד האפל של התכנון המרחבי, המהווה כמכשיר של שליטה וצריך לפעול לתיקונו", אומר יפתחאל. הניסיון להשוות בין הצורך בהכרה והקמה של יישובים בדואיים בנגב לבין הקמתם של עוד ועוד יישובים יהודיים הוא מופרך ואין מקום להתייחס אליו ברצינות.

בן גוריון צופה על נחל צין ליד שדה בוקר. יצרו פריפריה מלאכותית
פריץ כהן / לעמ

הצד האפל של התכנון

בקיץ 2004 יצא לאור מטעם אוניברסיטת חיפה והמכללה לביטחון לאומי מסמך בשם "מפעל המצפים בגליל, 20 שנה אחרי". המסמך הוא עבודת מחקר מטעם "עיונים בביטחון לאומי" ושם למטרה לבחון את המפעל מול היעדים שהוצבו לו. לקורא הפשוט זאת היתה מפת דרכים לצד האפל של התכנון. מפעל המצפים הוא יוזמה של כמה גורמים ובראשם הסוכנות היהודית. במסגרתו הוקמו בתוך עשור אחד החל בסוף שנות ה–70 במאה הקודמת 52 יישובים חדשים בכל רחבי הגליל ההררי, בבנייה מהירה ותשתיות מינימליות. משהו שמזכיר את יישובי חומה ומגדל ואת המטרות של קביעת עובדות בשטח בלי דין ובלי דיין.

על פי המסמך, למפעל המצפים היו כמה יעדים: "הגדלת שטח הקרקעות שבידי האוכלוסייה היהודית, בלימת השתלטות האוכלוסייה הערבית על קרקעות המדינה, מניעת רצף טריטוריאלי של המגזר הערבי, שיפור מאזן ההגירה היהודי בגליל על ידי הקמת גושי התישבות בתוכו". כך, בלי כחל ושרק ובשיא הנורמליות לכאורה משורטטים יעדים אתנוקרטיים במפגיע. מה עוד שהמצפים החמודים הללו — רובם במועצה האזורית משגב — הוקמו על אדמות שהופקעו מיישובים ערביים.

כמה שנים מאוחר יותר, במשגב, התקיים כנס במלאת עשור לאירועי אוקטובר 2000. המארגנים, חברי "סיכוי", עמותה לקידום שוויון אזרחי. חברים בה תושבי מצפים במועצה האזורית לצד נציגי יישובים ערביים, אנומליה ישראלית בין מי שאדמותיהם נלקחו מהם לבין מי שהתיישבו עליהם. משני הצדדים ניכרו מאמצים לרכך את ההתנגשות החזיתית.

מפה של המצפים בגליל. יוזמה של כמה גורמים ובראשם הסוכנות היהודית
אוניברסיטת חיפה

זיכרונות כתובים מאז: "נכון שהיישובים שלנו הוקמו בחטא, אבל אנחנו קבוצה שהחליטה אחרי אירועי אוקטובר לא להשלים עוד עם האפליה של האוכלוסייה הערבית. במשגב אומרים למה הערבים לא בונים לגובה, מצטופפים, אבל אנחנו מתרווחים לנו על האדמה" (חסיה חומסקי פורת, מרכזת קבוצת סיכוי במשגב, תושבת מצפה יעד). "שם, באזור התעשייה במשגב נמצא ההיי־טק ואצלי הבטון, המלט והחול" (מאזן גנאים, אז ראש העיר סכנין, כיום חבר כנסת). "כשאומרים פיתוח הגליל אני שומע נישול. פיתוח הגליל? כיתרו את הכפרים הערביים והפכו אותם לגטאות. אני לא חולם להרוס את יעד. אני רוצה לגור ביעד. או לידו. אני רוצה שנחיה ביחד אבל לא כמו סוס ופרש" (מוחמד עלי טאהא, סופר).

למרות כל אלה, הפמפלט של שרת הפנים הוא הוכחה שמכונת ההתיישבות ממשיכה לעבוד (וחוק האזרחות שעבר השבוע בקריאה ראשונה מוכיח שהעסקים כרגיל). המציאות מראה, מזהיר יפתחאל, שזה רע ליחסים בין יהודים וערבים, ובין יהודים ליהודים. רע לסביבה, רע לתכנון הנכון. ההתיישבות המופרדת יוצרת את התשתית למשטר של הפרדה אתנית כוחנית ודכאנית. האם ייפול האסימון לשרה שקד בנוגע לקשר בין הדברים? ואולי חשוב יותר, אם ציבור המתכננים והאדריכלים בישראל יתחיל לעבוד למען פתיחת המרחב לכל תושביו, יהודים וערבים כאחד?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו