סוף סוף יש סיבה לעצור ולהביט בבית הבאר ברחוב הרצל

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוף סוף יש סיבה לעצור ולהביט בבית הבאר ברחוב הרצל

לכתבה
פרויקט הרצל 138. זה היה עוד בניין נטוש, מוזנח, אפור ומתפורר מימר נאור אדריכלות

פרויקט אדריכלי חדש ברחוב הרצל 138 משמר את אחד מבתי הבאר העתיקים של תל אביב. כחלק מאירוע "בתים מבפנים" שמתקיים בסוף השבוע הקרוב אפשר יהיה לצפות באלמנטים המקוריים של המבנה, לפני שהדיירים החדשים יעברו אליו

תגובות

עוברי אורח עברו במשך שנים על פני הבניין ברחוב הרצל 138 בתל אביב בלי להקדיש לו מבט נוסף, ובאמת לא היתה סיבה לכזה — הרצל 138 היה עוד בניין נטוש, מוזנח, אפור ומתפורר שקרס בסוף 2018. תהליך שיקום ושימור ארוך חשף את האיכויות של המבנה — בית באר שחלקים ממנו, כך התברר, נבנו עוד בסוף המאה ה–18. בסיומו של הפרויקט, בניצוח משרד האדריכלות נאור מימר והקבלן אבנר גלעד, התקבלה אחת הדוגמאות המוצלחות לשימור מבנים מהתקופה העותמאנית בשטח העיר תל אביב (כמובן, כשהבניין הוקם תל אביב עוד לא היתה קיימת).

במהלך התקופה העותמאנית, נשתלו פרדסים מחוץ לחומות יפו. לכל פרדס נבנתה מערכת שלמה שתמכה בפרדס וכללה באר, בריכת אגירה ומערכת הובלת מים. החל מסוף המאה ה–19 נבנו לצד האלמנטים שנועדו לחקלאות גם בתי באר — חללים שנועדו למגורים, בדרך כלל בקיץ. עם הזמן הם נהפכו לבתי קבע, וחלקם היו מפוארים מאוד. עד היום נותרו ברחבי תל אביב שרידים של עשרות מהם. בית הבאר בהרצל 138 הוא אחד המרשימים שבהם.

הרצל 138. השיפוץ לא משאיר הרבה מקום לדמיין את החיים האנושיים שהיו בו פעם
עופר וקנין

הבניין נבנה בחמישה שלבים. תחילה נבנתה באר ובריכת אגירה שנתמכות בקמרונות ומערכת הובלת מים. אלו נחשפו במלואן בתהליך השיקום ונמצאות כעת במרתף ולא יהיו פתוחים לציבור. בשלב שני, בסוף המאה ה–19 החל להיבנות בית המגורים בן שתי הקומות. בהמשך נבנו אגפים נוספים ששימשו לאחסון ואירוח. לא ברור מי היו דייריו המקוריים של הבניין, מכיוון שהמסמכים המוקדמים ביותר ששרדו הם מתקופת המנדט הבריטי, לאחר שהמבנה עבר לידיים יהודיות. במשך השנים התמקמו בו כל סוגי העסקים האפשריים, מנגריות ועד מסגריות.

בסופו של דבר, כמו כל הפרויקטים הנדל"ניים ביפו שמשולבים בהם מבנים היסטוריים, גם השיפוץ בהרצל 138 לא משאיר הרבה מקום לדמיין את החיים האנושיים שהיו בו פעם. עם זאת, בנקודת הזמן הנוכחית, שבה הפרויקט נמצא לפני אכלוס ועיצוב פנים, ניתן לראות לתקופה קצרה את הפרטים והאלמנטים המקוריים לפני שההתבוננות בהם תופרע על ידי הדיירים שיגורו בו. בסוף השבוע הקרוב ניתן יהיה לצפות במבנה במסגרת סיורי "בתים מבפנים", שייערכו בלמעלה מ–100 אתרים ברחבי תל אביב ויפו.

פרויקט הרצל 138
אבנר גלעד שימור ושחזור מבנים

בית הבאר הוא חלק ממיזם נדל"ני של קבוצת יובלים, לני גרופ וסיטי בוי. הוא כולל את שימור המבנה והסבתו לבניין מסחרי. כרגע צפויים להתמקם במבנה מסעדה ובר. על שטח התחנה ועל מגרש חניה סמוך מוקמים שני מגדלים בני 14 קומות שיאכלסו כ–160 דירות בתכנון המשרד של אילן פיבקו. המבנים החדשים צמודים למבנה ההיסטורי וגוהרים עליו. למעשה, בשל הבנייה החדשה לא ניתן יותר לראות את המבנה ההיסטורי בשלמותו מרחוב הרצל והוא רק מבצבץ מכיוונים מסוימים. לצידו, בהרצל 140, עומד נטוש בית באר נוסף, ומאחוריו מתוכנן פרויקט יזמי נוסף, שיכלול אחוזי בנייה פחות נדיבים.

רינת מילוא־שטינלאוף: "אנחנו מקפידים שבתי הבאר יישארו פתוחים לציבור, ואם הם פרטיים, שיהיה בהם שימוש מסחרי ולא מגורים. בפרויקטים חדשים אנחנו מבקשים ליצור שטח פתוח סביב המבנה ההיסטורי"

האדריכלית רינת מילוא־שטינלאוף ממחלקת השימור של עיריית תל אביב מאוד מרוצה מהתוצאה. "יש כאן רמה יוצאת דופן של השקעה, עד רמת נטיפי המים. זה פרויקט טוב שאנחנו מחכים לו הרבה זמן". לדבריה לא ניתן בשלב זה להנגיש את החלקים התת קרקעים של המבנה לציבור. "זה מבנה בבעלות פרטית וגם אין שם גובה שמאפשר לאדם לעמוד. במקרים של בתי באר ציבוריים, כשרוצים להנגיש חלקים היסטוריים, ניתן לעשות שינויים ולהנמיך את הקרקע; כאן זה היה בלתי אפשרי כי זה היה פוגע בחלקים ההיסטוריים".

מילוא־שטינלאוף מסבירה עוד שהתכנון הכללי של המתחם, עם שני המבנים החדשים, מבוסס על תוכנית (תב"ע) ישנה, והפרויקטים הבאים מתוכננים בצורה שונה. "אנחנו מקפידים שבתי הבאר יישארו פתוחים לציבור, ואם הם פרטיים, שיהיה בהם שימוש מסחרי ולא מגורים. בפרויקטים חדשים אנחנו מבקשים ליצור שטח פתוח סביב המבנה ההיסטורי כך שיבלוט לצד החלקים החדשים, שגם הם נדרשים להיות מתוכננים ברגישות ביחס למבנה ההיסטורי".

בית הבאר. לא ניתן בשלב זה להנגיש את החלקים התת קרקעים של המבנה לציבור
עופר וקנין

נטיפי מים מסידן

בסיור עם האדריכלית רננה זוהר ממשרדו של מימר, נחשפים החלקים המרהיבים של המבנה, כמו הבאר שנאטמה בבטון ונמצאה בשלמותה ונקודות היציאה שדרכן שאבו את המים במפלס הקרקע. הן מהוות חלק ממערכת האנטיליה (מערכת לשאיבת מים מבאר באמצעות מסילות), שכללה שרשרת של כדי חרס קטנים. בכוח גלגל עץ שהניעה בהמה, היו אוספים את מי הבאר בכיוון אחד ושופכים אותם לבריכת האגירה העילית. לאורך הצעידה בין החללים, מעל הבאר, ניתן לזהות את נטיפי המים מסידן שנשמרו לאורך השנים והאדריכלים התעקשו להשאיר אותם כדי להדגיש את האותנטיות של המקום. "זו עדות לפעולת שאיבת המים במקום לאורך 200 מאה שנה", אומרת זוהר.

בסיור ניתן לצפות גם בבריכה, שמעליה נבנו קמרונות מאבן שנועדו להחזיק את קומת המגורים שנבנתה בשלב מאוחר יותר. בין לבין נבנו קירות היקפיים מסוגים שונים של אבנים, מה שמעיד על שלבי הבנייה השונים

בסיור ניתן לצפות גם בבריכה, שמעליה נבנו קמרונות מאבן שנועדו להחזיק את קומת המגורים שנבנתה בשלב מאוחר יותר. בין לבין נבנו קירות היקפיים מסוגים שונים של אבנים, מה שמעיד על שלבי הבנייה השונים. ברחבי המבנה שוחזרו ציורי קיר על ידי סטודיו תכלת, כולל ציורי פאנלים דמויי שיש שמעידים על העושר של בעלי הבית. במסגרת השחזור, נמצאו עיתונים בערבית שהודבקו לקיר, ככל הנראה כדי לסייע בהדבקת טיח לתקרות וקירות המבנה. בנוסף לכך שוחזרו מעקות הברזל במרפסות המבנה על ידי בועז יכין. במבנה ניתן למצוא גם פריטי עץ מקוריים כמו משקופי דלתות וויטרינת עץ מרהיבה ששחזר רונן דור עם נגה נגרות. לקראת סוף הסיור מציגה זוהר מין כוכב תלת ממדי, ששקוע בקיר המבנה. זהו "רוב אל חיזאב" — חותם שמופיע בסופו של קטע מהקוראן המעיד על האדיקות של בעלי הבית. כוכב דומה התגלה במבנים נוספים באזור, תמיד בכניסה, אומרת זוהר.

בפרויקט כולו ניכרת הקפדה על הפרטים והביצוע, אף מעבר לדרישות מחלקת השימור. האדריכל מימר אומר שעלויות השימור של מבנה אבן הן מעט יותר יקרות משימור של מבנה מודרני, כלומר כזה שנבנה מאז ימי המנדט, כמו מבני הסגנון הבינלאומי (באוהאוס). "במקרה הזה העלויות יותר יקרות בשל פרטי בנייה מאוד מיוחדים, אבל הן לא שונות באופן מהותי מעלויות השימור הקיימות בעיר, שהן בסדרי גודל של 14 אלף שקל למ"ר, כולל הכל פנים וחוץ".

בית הבאר הרצל ת"א
עופר וקנין

לדברי מימר, בפרויקט מסוג זה השאיפה היא לשמר כמה שיותר ולשחזר כמה שפחות. "הפרקטיקה שלנו היא לעקוב בתשומת לב אחרי מהלך של כל עבודה במבנה, להיות בקשר והדרכה עם כל בעל מקצוע, להקפיד גם על מה שנראה וגם על התשתית ולשמור על החומר הקיים ככל שניתן. זה יכול להיות משקוף עץ שפתאום נותן סימן של 120 שנה אחורה עם כל פגעי הגיל והזמן. יש חלקים במבנה שמשולבים בהם אריחי רצפה ישנים או ציורי קיר שמתפקדים כמו חלונות אל העבר".

מה מיוחד בבית הבאר הזה לעומת בתי באר אחרים?

"ברוב בתי הבאר בריכת האגירה נמצאת לצד המבנה. יש עוד בניין ברחוב הרצל 174, שבו המבנה ההיסטורי רוכב מעט מעל הבריכה, אך לא באופן מובהק וייחודי כמו כאן. מדובר במבנה מאוד מפואר וייחודי בתוכנית שלו, בסידור הפנימי, בריבוי החללים המרכזיים המצביעים על חשיבות ועושר, בשימוש בקונסטרוקציית עץ בבנייה ובפרטים מיוחדים שיובאו מחו"ל".

בית הבאר. תכנון רגיש ביחס לאלמנטים ההיסטוריים המקוריים
עופר וקנין

האם יש דרך לשמר בלי מימון של השוק הפרטי?

"אני מייחל לכך שנראה יותר שימור ציבורי, אבל עד היום לא ראיתי היקף פרויקטים נרחב מספיק בתחום זה. התקציבים לבנייה ציבורית הם מראש נמוכים יותר. וכמובן שהתחזוקה של מבנים כאלו היא עדינה ודורשת מקצוענות. זה לא קיים במגזר הציבורי ובקושי קיים במגזר הפרטי. אני בעד שהעיריות יידעו לדרוש את השימור בצורה מקצועית ומפורטת כפי שנעשה בתל אביב, ושישאירו את הביצוע, כולל תכנון וניהול, למגזר הפרטי. זה לגמרי הוכיח את עצמו במקרים של שימור מבנים שנמסרים לעירייה גמורים".

עדיין, יש משהו מעט מתסכל בביקור בבניין המשופץ. נראה שיש שני סוגים של בניינים היסטוריים בישראל: או שהם מטים ליפול ושרויים במצב תחזוקתי קשה או שלאחר השיפוץ הם נראים חדשים מהניילון. מצב הביניים, שמבוסס על תחזוקה שוטפת של מבנה היסטורי מהמאה או מהמאות הקודמות כמו בחו"ל, כמעט לא קיים. פרויקט הרצל 138, אף שמדובר בהישג של אדריכלי השימור ואנשי המקצוע, צריך להדליק נורה אדומה אצל מקבלי ההחלטות והמחוקקים, כדי שיקדמו חוקים שיחייבו בעלי מבנים לתחזק אותם לאורך השנים, ולא רק בתמורה לאחוזי בנייה. גם בניינים שעברו שיפוץ או שימור זקוקים לתחזוקה שוטפת ולא ברור איזה פתרונות יהיו בעתיד.

פרטי עץ מקוריים בבית הבאר בהרצל. נדרשת מדיניות יותר הוליסטית בטווח הרחוק בנוגע לשיפוץ ושימור
עופר וקנין

מילוא מסכימה שצריך לחשוב מה יקרה לבניינים ההיסטוריים בעוד 20 שנה, אפילו פחות. "צריך לתחזק כל בניין, גם כאלו שאינם לשימור. זו גם חשיבה יותר ירוקה. לצורך כך נדרשת מדיניות יותר הוליסטית גם מצד המדינה, שתחשוב לטווח הרחוק. כרגע אנחנו מנסים לפתור את זה ברמה המקומית. יש את חוק העזר העירוני לשיפוצי חזיתות ומהתוקף שלו העירייה מוציאה צווי שיפוץ למבנים, ויש מחלקה חדשה שהוקמה לצורך שיפוצי חזיתות. אנחנו רואים ברחבי העיר שיפוצי חזיתות של מבנים שהם לא בהכרח מבנים לשימור והנושא של תחזוקה שוטפת של בניינים מחויב מעתה בתוכניות חדשות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות