בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פן ערביסטית فنعربيستيت

האמניות שנועצות סכיני גילוח בדימויי היופי הנשי

תערוכה של ארבע אמניות פלסטיניות, שבין השאר מאמצות מוטיבים מסורתיים כמו חוט ומחט לאמירות פמיניסטיות, עוסקת במציאות של חיי נשים דרך עיסוק בגוף שלהן

תגובות

עוד לפני הבחינה לעומק של העבודות בתערוכה "אנא היא", ניכרת בה היטב הנוכחות החזקה של החומרים: בדים, סיכות, סכיני גילוח, חוטים. אווירה של כליאה אופפת את החלל של גלריה לשלום בגבעת חביבה שבו היא מוצגת, תחושה של חנק. ארבע האמניות הפלסטיניות המשתתפות בתערוכה — סוהאד דיב, רחמה חמזה, דועאא בדראן ובותינה אבו־מלחם — עוסקות במעמד, בתפקיד ובחוויית החיים של נשים בחברה הפלסטינית; ואת ביטויי השתיקה וההשתקה, האלימות, הפחד, הרעד, ההצטמצמות במרחב הציבורי, הן בוחרות להביע דרך הגוף הנשי.

בעקבות שנה עקובה מדם שבה נרצחו בארץ יותר מ-20 נשים – בעשור האחרון מספר הנרצחות 192 – ולנוכח המהלך הרחב שעורר קמפיין MeToo בעולם ובארץ, ארבע האמניות יוצאות באמירה חברתית־פמיניסטית רדיקלית למדי ביחס למקום ולמציאות האלימה. הן שולחות אל הסוגיה הזאת מבט רנטגן חודר, חד, מדויק מאוד, מחוספס. כל אחת מהארבע מציגה לא רק זווית אמנותית שונה על מורכבות הדיכוי הנשי בחברה הפלסטינית, אלא אף נשיות פגומה, פגועה, סדוקה ומדוכאת באופן שייחודי לה.

מתוך התערוכה. סוהאד דיב, ללא כותרת, 1999 צילום: יארא מחאג'נה אשה יושבת
צילום: יארא מחאג'נה

מול העבודות של סוהאד דיב עמדתי תחילה המומה, כמו־משותקת. אלה עבודות שנחרטות קודם כל בגוף ואחר כך בראש. דיב, שהיתה תלמידתו של האמן הפלסטיני הנודע פריד אבו שקרה, היא אמנית מתוחכמת מאוד, חדה ומעל לכל, בעלת חזון אישי ואמנותי מרחיק לכת. בעבודותיה היא מדברת בשפה ישירה, חושפנית ואף אלימה. היא משתמשת לכאורה באביזרים ודימויים נשיים מסורתיים, אבל עושה בהם מעשים אחרים לגמרי מאלה השגורים, תוך כדי ניכוס מחודש של הגוף הנשי ותחושותיו.

כך, למשל, באחת מעבודותיה היא שאלה את הדמות שבמרכז "אשה בבית מרחץ", היצירה הקלאסית של הצייר הצרפתי ז'אן־אוגוסט־דומיניק אנגר מתחילת המאה ה–19 — ונעצה בגופה סיכות, מחטים ואף סכיני גילוח. את הדימוי של יופי נשי אידילי, שלם, היא הפכה לאמירה אמנותית אחרת, של אשה ערבייה שחיה כאן תחת הדיכוי הגברי. במובן הזה היא שברה את מודל היופי ואת הציפייה מנשים ומגופן: על פיה, הגוף הזה, שמוצג בשלמות הזאת, אינו קיים כיום בעולמי־בעולמנו; מה שקיים הוא גוף פגוע, כואב ומדמם.

"אני נכנסת לסטודיו רק כשאני מרגישה מוכנה ליצור, בשבילי זו לידה", אומרת דיב. "כשהכנסתי את הסיכות וסכיני הגילוח לתמונה, הרגשתי אותם ננעצים בבשרי".

כשהיא נשאלת אילו תגובות היא מקבלת על עבודותיה הנועזות שמציגות גוף נשי מעורטל, משיבה דיב: "אני לא מציגה במגזר הערבי, במכוון. אני מעוניינת לזכות בהערכה כאמנית. לא מספיק לי שיגידו לי 'עבודות יפות'. כשהעבודות מוצגות בפני קהל ישראלי ובחו"ל, התגובות די חיוביות". ובכל זאת, איך היא מעזה לעסוק בעירום נשי, בגוף ובמיניות? "אני לא מרגישה שזו תעוזה", היא אומרת. "כאמנית זה הכי טבעי בשבילי". ומוסיפה: "אני לא פוחדת. אני יודעת שהמסרים והראייה האמנותית שלי עומדים בפני עצמם".

jukmv/  חולצה  בותינה אבו מלחם, פרט מתוך "המחט ניצחה את התופר", 2018
יגאל וארדו

דרך אמנותית שונה לגמרי מאפיינת את האמנית הוותיקה בותינה אבו מלחם. גם היא אמנם עושה שימוש במוטיבים מסורתיים – חוט ומחט, בד ובגדים – אולם אלה משמשים אותה להצגת תפישה של האשה כבעלת תפקיד מוביל בשימור הכאב והזיכרון; קינה ותקווה שזורות יחד בחוט הנתפר ובמחט הנעוצה. בדרך זו היא משרטטת את המציאות שבה היא חיה ובה חיות נשים הדומות לה. היא נמנעת מאמירה אישית ישירה, אינה מתקוממת ואינה כועסת. עבודותיה זהירות, מגששות, הטון שלהן שקט. לכן, הן נדמות כתמונות של מציאות קשה אמנם, אבל בלי טוויסט אמנותי בעל אמירה על המציאות הזאת. ובמובן הזה האמנית שבה, כמו האשה, משמרת את המצב. עם זאת, לסוג השיח האמנותי הזה יש ערך אמנותי וחברתי חשוב: עבודותיה של אבו מלחם ידברו אל גילאים ואוכלוסיות יעד שאמניות אחרות יתקשו להגיע אליהם באמירות חדות ולא־מתפשרות.

ברישומים ובפסלים של רחמה חמזה, מוטיבים אמנותיים מסורתיים משולבים עם חפצי רדי־מייד יומיומיים, תוך מעקב אחר המעבר בין חומר לצורה, גם כן תוך עיסוק בגוף הנשי.

מחזרוזת רחמה חמזה, "איברים קדושים",
ברק רובין

האמנית הרביעית בחבורה, דועאא בדראן, מתאפיינת בתעוזה אמנותית יוצאת דופן, הן בטכניקות היצירה והן בתכניה. בדראן בוחרת לצייר בשחור, ואך ורק בשחור, שחור עמוק, צפוף, מחניק. לכאורה טכניקה קלה ופשוטה, אבל לא: בקוויה הנראים כסופה שחורה, כעוסה, מתפתלת, משוגעת, היא מתארת נשיות פגומה, חסרה. השחור, אף שהוא נוכח מאוד כצבע, מתפקד היטב בהדגשת החסר, הנשיות הכלואה, הכרותה. היצירה של בדראן בוטה במתכוון, בלי להתבלבל ולשגר כמיהה וצורך בגבריות כמגן לנשיות המדוכאת. נדמה שאין כיום דימוי שמייצג נאמנה את הפגיעה בגופן ובקולן של נשים כמו העבודות של בדראן.

דועאא בדראן, " 2018 ,"I'm the only one who stay ink on paper
דועאא בדראן

בעיני סוהאד דיב, כמו בעיניה של אוצרת הגלריה לשלום, ענת לידרור, עצם העובדה שהגלריה ממוקמת גיאוגרפית בין יישובים יהודיים וערביים מסייעת להנגיש את האמנות והשיח האמנותי לקהלי יעד שונים, בהם נשים פלסטיניות מהיישובים הסמוכים. אני חושבת שכדי לשנות את המציאות צריך יותר מהנגשת אמנות, אבל מברכת על הצעד. בעיני התערוכה הצליחה לא רק ללכוד מציאות חברתית־ נשית מסוימת, אלא גם לקבץ קולות אמנותיים עכשוויים של נשים ולהביא אותם אל קדמת הבמה, וזה הישג בפני עצמו.

"אנא היא" היא תערוכה שנייה מתוך שלוש המוצגות בגלריה בגבעת חביבה ועוסקות במעמד הלא־שוויוני של נשים בישראל כיום. בשבת הבאה (15.6) יתקיים שיח גלריה בתערוכה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו