טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עם משלוח כזה, אולי לא חייבים לפתוח שוב את המסעדות

תומר אגאי, השף של "סנטה קתרינה", הוא מאלה שניחנו במתת: כל דבר שעובר תחת ידיו יוצא טוב. זה מצליח גם במשלוח

"סנטה קתרינה"
דודו בכר
64תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

והרף ממשיך לעלות. איכות המשלוח שהגיע מ"סנטה קתרינה" כבר היתה כזו שייתכן שהמסעדות צריכות לעצור רגע ולחשוב. האוכל היה כל כך טוב, טרי, זוהר וייחודי, שפתאום הגיח הרהור כפירה: באמת שווה להילחם בכוחות האופל רק כדי לשוב ולחפש שלושת רבעי שעה חניה? עם כזה אוכל? המסעדות עוד עלולות לאבד את השותפים למאבק למען פתיחתן מחדש. התחושה שנלוותה למשלוח היתה של שף פרטי. כאילו תומר אגאי, מברוכי הידיים שבין השפים שלנו, דפק פתאום בדלת ונעמד לבשל. זה היה משלוח מלהיב, לא פחות. לא רק מכיוון שהאוכל של אגאי נפלא, ולא רק משום שהוא הגיע מהביל, אלא מכיוון שהוא הפגין משהו שלפעמים קצת קשה לחוש במשלוחים: יד של שף.

אגאי שייך לקבוצה מצומצמת של שפים אצלנו שמבשלים יותר טוב. פשוט כך. יותר טוב. כלומר, אם הוא נותן מתכון, ואתם עוקבים אחרי ההוראות באדיקות – יותר מזה: אם הוא מבשל בטלוויזיה ואתם מחקים כל תנועה כאילו הוא גורו – בכל זאת שלו ייצא יותר טוב. למה? מתת. ובו בזמן שמיומנות ומקצועיות עברו עד היום לגמרי לא רע במשלוחים – אחרי ככלות הכל, רוב המשלוחים שמגיעים הרי טובים ולמעלה מזה – המשלוח מ"סנטה קתרינה" היה אחד הראשונים שהפגין במלואו את העניין הזה: מתת. ואם אפילו מתת כבר אפשר לקבל הביתה, ארוז בקופסאות, אז באמת: בשביל מה לקום מהספה?

קחו למשל מנת פתיחה עם שם מאתגר דוגמת סביצ'ה ערבי. מה טוב כבר יכול לצאת מפרואני בלאדי? וזו מנה מסחררת. בבסיסה עומדות קוביות מוצקות של טונה אדומה וסלט פטרוזיליה, אבל על אלה נוספים ריבועים זעירים של קליפת לימון, קצת צנוניות, מעט בורגול, עוד עשבי תיבול, קצת בצל ירוק וקצת בצל אדום, טיפת אריסה, רוטב שמן זית ולימון (שמגיע בנפרד), והדבר המסתורי הזה: מתת. זו מנה כל כך טובה, עם טעמים כל כך מורכבים, מקומיים ומשתלבים, שאחרי טעימה ראשונה, כזו שבה העיניים קופצות כמו בסרט מצויר, נוצרת דילמה: לעצור ולנתח, או סתם ליהנות? הייתי עוצר (בטח, חובה מקצועית) אבל ליד הסלט קרץ חלמון הביצה מתוך הפריקסה. ולפריקסה, כידוע, לא נותנים לחכות.

אני בטוח שלכל אחד יש המקום שלו שעושה את הפריקסה הכי טוב בארץ (שלי בבני ברק), אבל לפני שאתם מתבצרים, נסו את האחד הזה. ראשית, הלחמניה הטוניסאית. מרקם הלחמניה צריך להיות, בעת בעונה אחת, מוצק כדי להכיל את כל הטוב, אבל גם אוורירי. לדעתי האישית? כדי לאפשר לאכול מיד עוד פריקסה; לדעת כופרים? כדי לתפקד כמסגרת. הלחמניה השחומה-זהובה המוארכת נמרחה בטרשי עדין ובסלטה משווייה קלילה שהדגישו את האיכות הנהדרת של קונפי הטונה האדומה שנעשה במקום. לטונה נוספה, כמובן, חצי ביצה כמעט-רכה, לימון כבוש, תפוח אדמה מבושל, זיתים, והפתעה: צלפים. המקום היחיד שבו נתקלתי בתוספת הזו כבדרך קבע היה במלטה. שם נהוג להוסיף לפריקסה, במעין אקורד אמנותי אחרון, צלפים גדולים. היה מפתיע ומהנה לשוב ולהיתקל בהם. מנה מהסוג ששב ומבהיר כמה טוב כששפים עושים אוכל רחוב. מה שכן, כדאי אולי להקדיש עוד מחשבה לחמוצים שמגיעים עם הפריקסה: הפלפלון החריף מתאים בול, הקורנישון סתם נודניק.

קבב אורפאלי. מסורת מוארת
יפית שימחה

המשכנו לשתי מנות פסטה. הראשונה היתה רביולי לבנה. לא בטוח שנכון לקרוא להם רביולי, שכן אלה מצָלנה: חצאי עיגולים צהבהבים ומלאים בלבנה חמצמצה. במקום ללוות את הפסטה ברוטב עגבניות, אגאי מגיש אותה עם ראגו עגבניות שרי ביין לבן. התוצאה היא מנה שאין בה רגע דל: מתיקות העגבניות משלימה ומדגישה את חמצמצות הלבנה והמרקם הלא אחיד של העגבניות מבטיח שכל טעימה תהיה שונה מקודמותיה. מנת הפסטה האחרת שבה והזכירה את חופי צפון אפריקה: ספגטי קלמארי. כשטועמים, התחושה היא שיש כאן ספגטי פירות ים חריף קלאסי יוצא מגדר הרגיל. אבל איכשהו, כבר מטעימה ראשונה, ברור שיש כאן עוד משהו. לוקח רגע להבין ולעבד ואז הדברים מתבהרים: בבסיס הרוטב נמצא ציר סרטנים סמיך וארומטי. ושוב: מנה קלאסית של המטבח הישראלי (במובנו כמטבח עדות, אין לי ראש עכשיו לשטויות הפוץ-קולוניאליסטיות שלכם) שהופכת במחי הברקה צנועה למנת שף מסחררת.

המנה העיקרית הראשונה שהגיעה היא לא רק קלאסיקה של "סנטה קתרינה", אלא אולי גם אחת הקלאסיקות של המטבח הישראלי החדש: קציצות דגים ברוטב חמוסטה. זו מנה שלוקחת רוטב מסורתי שמוכר היטב מקובה ומשלבת אותו עם קציצות דגים דחוסות ועשירות למנה ששוב, נדמית מוכרת מהשכונה, אבל בעצם, היא מקורית בתכלית. הקציצות בשרניות ופריכות, הרוטב חמצמץ, עשיר וקליל, וביחד? ביחד זה פשוט נהדר. קצת טעמים ישנים, קצת מרקמים חדשים, והנה, שף בבית.

גם המנה העיקרית האחרת מייצגת מסורת מפוארת: קבב אורפאלי. כבר הרהרתי כאן לא פעם שטוב שסגנון הגריל הטורקי, זה שמבטיח שהקבב כולו יהיה גמיש, הולך ומתחבב עלינו. לקבב, והסליחה עם אוהדי המעטפת הפריכה והתוך האדמדם – זה קריטי. קבב, בטח אורפאלי, הוא בראש ובראשונה מרקם. מרגישים אותו עוד לפני שטועמים אותו. והמרקם הזה, ממש כמו אצל אוסטה טורקי, בלט בקבב של אגאי: גמיש, עסיסי, קפיצי. הקציצות המוארכות והשמנמנות העלו ניחוח, תובלו כך שהתיבול לא האפיל על טעמי הבשר, ואז הונחו על פיתה קלויה, שנמרחה במיצי הצלייה כשלצדן עגבניות, בצל, קישוא ופלפל בגריל. וזהו. פשוט, טעים, צבעוני, וכן, איכשהו: יותר טוב.

אז מה? לא רק שכבר כמעט אין טעם לצאת מהבית, עוד מעט גם כבר לא יהיה בשביל מה לנסוע לאורפה? חלילה, חלילה. הס לכם. איך אומרים בדרמות הטורקיות שופעות תבונת הדורות? שהלשון לא תשמיע מלים שהאוזניים ממאנות לשמוע.

חשבון, בבקשה

סביצ'ה ערבי 59 שקל
פריקסה 58 שקל
רביולי לבנה 78 שקל
ספגטי קלמרי 88 שקל
קציצות דגים ברוטב חמוסטה 85 שקל
קבב אורפאלי 88 שקל
משלוח 16 שקל
טיפ לשליח 20 שקל

סה"כ 492 שקל 

סנטה קתרינה, הר סיני 2 תל אביב, טל' 058-7820292. ההזמנה בוצעה באמצעות וולט.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות