טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פיגם" שבעין הוד היא לא מסעדה רעה, אבל גם לא ממש טובה

יש בה שתיים-שלוש מנות נחמדות, קינוחים טובים מהממוצע ושירות בקי ומסביר פנים. אבל שום דבר מזה לא מצדיק את מסע הכומתה שמסעדת "פיגם" החדשה שבעין הוד כופה על מבקריה

עין הוד מסעדת פיגם
נועם פריסמן
62תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

מי שנתן למסעדת "פיגם" החדשה שבעין הוד רישיון עסק הוא פושע. יש מסעדות שבהן יש בעיית נגישות, יש מסעדות שבהן יש זלזול בסוגיית הנגישות, אבל מה שקורה ב"פיגם" הוא לא הדרה של בעלי מוגבלויות, הוא יריקה בפרצופם. כאשר מגיעים לעין הוד נתקלים בכניסה במחסום. פנייה למסעדה העלתה את התגובה הבאה: "תחנו בחניה שלפני הכניסה ותלכו ברגל". מדובר בשביל הררי, ומרחק ההליכה בין החניה למסעדה הוא כחצי קילומטר. עזבו בעלי מוגבלויות. תארו לעצמכם ארבעה אנשים, שאחד מהם מחלים מקורונה ועדיין סובל מבעיות נשימה, מגיעים למחסום הזה. מה הם אמורים לעשות עכשיו? להסתובב ולחזור הביתה? לדדות לאִטם, מתנשפים ומתייגעים, במעלות עין הוד? וגם זה: רק כדי להגיע לתחתית האמפיתיאטרון המקומי ולגלות שעדיין ממתינה להם ההעפלה במדרגות התלולות של היציעים?

איך פותחים מסעדה במקום כזה? איך מתירים הדרה מוחלטת כזו לא רק של בעלי מוגבלויות אלא של כל מי שאינם מיטיבי לכת? ויותר מזה, הרבה יותר מזה: איך לא אומרים על כך מלה בהזמנה? נניח, בדוחק, שזה המצב. זו הגיאוגרפיה. "פיגם" איננה יכולה לעשות דבר בעניין. נניח. לא זה המצב, החוקים חד משמעיים. אבל נניח. אי אפשר להגיד מלה כשמזמינים בכתב מקום? אי אפשר להבהיר שמדובר במקום שאיננו נגיש? אי אפשר לחסוך את המבוכה, את הלבנת הפנים? אז לכל בעלי המוגבלויות, או לסתם אנשים שללכת בשבילי הרים חשוכים ואז להעפיל במעלות אמפיתיאטרון זה קצת יותר מדי בשבילם, אנא דעו: אתם לא מפסידים דבר.

"פיגם", כדי להסיר ספק, היא לא מסעדה רעה. יש בה שתיים-שלוש מנות נחמדות, אם כי אף לא אחת שמעוררת רצון לדלג בין ההרים, שתיים-שלוש מנות סתמיות ובכללן גם נפילה מהדהדת, קינוחים טובים מהממוצע ושירות בקי ומסביר פנים. בקיצור: לא באמת יעד לעלייה סגפנית לרגל. התפריט ארכאי משהו. וכך, כשמסתכלים על מקומות דוגמת "תרצה", "אסיף" או "ראסיף 33", ואלה רק מקומות מהשבועות האחרונים, נהיה קצת לא נעים מהמקומות האלה שעדיין תופסים את המטבח הישראלי כמטבח שהוא, ביסודו, יוגורט בטעמים. וזה, פחות או יותר, מה שאכלנו: יוגורט.

פתחנו בפאטיר תרד וזעתר עם ממרח פיגם ויוגורט יווני. בהתחשב בכך שבמהלך הערב הושמע "היא הרגה אותי כי אהבתי אותה" של סטראטוס דיוניסיו, מגדולי הקולות של המאה העשרים, נעבור בשתיקה על חילול שם יוון הזה. הפאטיר עצמו היה תפל (בהמשך זה יתגלה כיתרון) וממרח הפיגם היה מר ורע. מעין סיכום כתוש לתחושה שהשאירה הדרך למסעדה. המשכנו ל"פול שבושל חמישה ימים וטחינה אלמאנאל". ייתכן שפול מפיק יתרון מכך שמבשלים אותו חמישה ימים. אם כן, זה לא ניכר במנה. מה גם שההגשה שלה היתה מוזרה. היא הוגשה בלי פיתה או לחם. מה אנשים אמורים לעשות? לשתות טחינה בקש? ללגום פול? גייסנו לעזרה את הפאטיר הזנוח, והנה, תפלותו הפכה ליתרון. ביחד, הפאטיר והטחינה היו טובים. והפול? שחור.

המשכנו ל"אוסובוקו מפורק". לקרוא למה שהגיע "אוסובוקו מפורק" הגיוני בערך כמו לקרוא לאיתמר בן גביר "אמא תרזה מפורקת". מה הקשר בין שלושת נתחי הבשר הקטנים, ברוטב אדמדם פיקנטי, לאוסובוקו? הם עוקבים אחריו באינסטגרם? הם שמעו עליו מחבר? אוסובוקו הוא תבשיל לומברדי מסורתי של פרוסות שוק עגל עם ירקות, יין לבן וציר בשר. מאומה מכל אלה לא ניכר ב"אוסובוקו המפורק". לא מנה רעה, הרוטב פיקנטי ונעים, נתחי הבשר (ההו כה זעירים) סבירים, אבל אוסובוקו? למה?

מסעדת פיגם
נועם פריסמן

המשכנו למנה מוצלחת של "ברולה פלפלים חריפים מעושנים ופטה צאן יוונית", מנה שבזמנו כיכבה בתפריט של "דלידה". היא היתה מצוינת אז והיא טובה מאוד גם עכשיו. הפלפלים חריפים בדיוק במידה, הסוכר, בזכות הקרמול, מתוק/מריר, מליחות הגבינה גישרה בין השניים, ובסך הכל מנה מוצלחת של שילובי טעמים ומרקמים לא שגרתיים. לא היה מזיק לה להיות קצת יותר גדולה, אבל למה להתעסק בקטנות?

המשכנו לעוד מנה טובה: חריימה בס חריף. באופן נדיר, החריימה הוגש כראוי: בטמפרטורת החדר. חריימה הוא הרי אוכל מסורתי של שבת שאוכלים כשחוזרים מבית הכנסת, כשאי אפשר לחמם. הרוטב היה בדיוק ברמת החמיצות/חריפות האידיאלית, ובעיקר: ברמת הסמיכות הרצויה. פרוסת חלה שהוגשה עם המנה סייעה לעשות עם הרוטב צדק. חבל רק שהמנה הכילה כל כך מעט דג. לפעמים 20%-15% הבדל בכמות הדג הוא ההבדל בין גודל משביע רצון לזערערות מתמיהה. בכל מקרה, תלונות על גודל מנה הן בדרך כלל סימן טוב: והחריימה אכן היתה מהצלחות הערב.

המשכנו ל"קובה נייה פארידה", וזו היתה מנה מביכה. כשהמלצרית הביאה את המנה היא הציגה אותה: "קובה נייה בר ים". "רגע", אמרנו, "בתפריט כתוב פארידה, אנחנו הזמנו פארידה". "נכון, אבל המנה היא מבר ים". וקשה אפילו להתחיל לתאר עד כמה שהישראבלוף הזה, ה"אומרים ככה, אבל עושים ככה", מתחיל להימאס. עד כמה זה הופך יציאה למסעדה מבילוי לעוד מאבק מכלה כוחות במאכעריות. מכל מקום, לזכות המנה יש לומר שהיא היתה כל כך גרועה, ונוכחות הדג בה כל כך ערטילאית, שבאותה מידה ניתן היה להתקין אותה גם משפן סלע. לא הורגש בה אפילו צל צלו של טעם או מרקם דג. כל מה שנכח היה בורגול שהושרה ברוטב עגבניות, איולי יוגורט ושמן פלפל צ'ומא, וכל זה היה גרוע בדיוק כפי שאתם מדמיינים לשמע המלים "איולי יוגורט".

המשכנו ל"קישואי בלדי קטנים, חמאת עגבניות ולימונית, צ'יפס מרוות בר", ואם חששתם לרגע: "אבן יוגורט". ומאחורי התיאור הנמלץ? שלושה קישואונים חצויים על קרם עגבניות חמצמץ. מנה שהמלה "סתם" עושה עמה חסד. חתמנו את פרק המנות הפיקנטיות ב"קלמארי ברוטב ציר ים עם עגבניות וחצילים שרופים" וכמובן: "יוגורט". יחסית לפסאודו-פארידה: זהב. יחסית למנות קלמארי דומות במסעדות אחרות? חסר טעם.

הקינוחים הפתיעו לטובה. בלטה ביניהם פורטוקלופיטה, עוגת התפוזים היוונית. העוגה הזאת שייכת למה שמכונה ביוון "עוגות יום שני", כלומר עוגות שעושים משיירי עוגות סוף השבוע. במקרה הזה מרסקים את שאריות הפילו, אוגדים יחד, מוסיפים פירות יבשים (בפורטוקלופיטה יש תכופות קליפת תפוז) ובסוף מלחלחים בעזרת סירופ. הביצוע ב"פיגם" היה טוב, הפורטוקלופיטה לא היתה מתוקה מדי, לא לחה מדי ושמרה בגאווה על אופיה הצנוע כעוגת שאריות. קינוח מוצלח לא פחות היה פנה קוטה לוונדר בר עם שלושה מיני חלווה (שניים מחומוס, אחד משומשום) מתוצרת הבית. כקודמתה, מנה לא מתוקה מדי, שמרכיביה השונים הפכו אותה למעניינת בהרבה מהרגיל. גם קינוח שלישי, בצק אגוזים ממולא קרם תמרים ומסקרפונה, היה טוב. שכבה פריכה דקיקה שעטפה מילוי מאוזן, אם כי ייתכן שכדאי לחשוב שוב על צורת ההגשה שלו שכעת קצת מזכירה משהו שנפל לשלולית לבנה. ואז, פתאום, הבנו שאין דרך להימלט מעוד אחת מהאמיתות הנצחיות: "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה". מצד שני, התנחמנו, לפחות לא מרחו עליהם יוגורט.

חשבון, בבקשה

פאטיר תרד וזעתר 28 שקל

פול 26 שקל

אוסובוקו מפורק 36 שקל

ברולה פלפלים 32 שקל

חריימה 42 שקל

קובה נייה פארידה 56 שקל

קישואי בלאדי קטנים 52 שקל

קלמארי 72 שקל

עוגת תפוזים יוונית 38 שקל

פנה קוטה לוונדר 36 שקל

גליל אגוזים 38 שקל

מוגז גדול 0 שקל*

טיפ 54 שקל

סה"כ 510 שקל

* "פיגם" מגישה, על חשבונה, קנקן צונן של מים או מים מוגזים לכל שולחן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות