טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארכאית ומאובקת במסווה של יוקרתית: מה קרה למסעדת "טוטו" החדשה?

הניוקי המושלמים מפעם נותרו כאנדרטה ב"טוטו" המחודשת, שהציגה אוכל כבד, דחוס ומיושן. מי בכלל רוצה לשלם מעל 1,000 שקל לזוג כדי לא לאכול טוב?

עופר וקנין
121תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

"טוטו" החדשה. ועכשיו: בגרסת אתי כרייף. המסעדה, שנפתחה מחדש אחרי שיפוץ מקיף, התאימה עצמה היטב לזמנים הנוכחיים. וכך, היא מצטיירת כעת כמכוונת במיוחד לאנשים שאין להם בעיה לשלם מעל 1,000 שקלים לזוג, לא כדי לאכול טוב אלא כדי שלא להיאלץ להתחכך באנשים שלא יכולים לשלם מעל 1,000 שקלים לזוג כדי לא לאכול טוב. וצריך לדייק: לשלם מעל 1,000 שקל לזוג כדי לאכול טוב זה דבר אחד, לשלם מעל 1,000 שקל לזוג כדי לא לאכול טוב, זו כבר אופרה אחרת לגמרי. זה כבר מעמד אחר וראיית עולם אחרת. לוקח זמן להבין מה בדיוק קורה כאן, אבל, במקצועיות נדירה, ראיית העולם של המקום מונגשת בשלבים.

ונתחיל ממש בהתחלה: הקטע הזה שמארחות מתייחסות אלי כמו אל כלב וצועקות מרחוק "בוא בוא" מתחיל לאבד מקסמו. סר לי שיש מוסדות שבהם משלמים במיוחד כדי שייתייחסו אליך ככה, אבל למיטב ידיעתי לא קוראים להם מסעדות. קוראים להם, כמובן, עיריות. ועוד לפני ה"בוא בוא", המארחת הבהירה את תוכניותיה. הזמנו שולחן, לא היה. ולכן: "אני אזיז מישהו משולחן לבר". מה בוער לי לדעת את זה? מדוע מהשנייה הראשונה צריך להיות ברור לי באופן שלא אוכל להתכחש לו שההנאה שלי כרוכה בכך שמישהו אחר ייהנה פחות? אולי כי, במובן מסוים, זו בדיוק רוח המקום: המקום לאנשים שנהנים מזה שהם יודעים שאחרים נהנים פחות.

ואיך הרהור סורר שכזה בכלל מרשה לעצמו לחלוף? אז ככה. קצת אחרי שהתיישבנו, מלצר ניגש לשולחן ליד וחלץ בבום פקק שמפניה. מילא שרק ברברים ואמריקאים חולצים שמפניה בבום (הגז משתחרר במכה וחוויית השתייה משתטחת), אבל הנתז הרטיב לחלוטין את חולצתו. ומאותו רגע, ועד סוף הערב, המלצר הזה הסתובב במסעדה עם חולצה רטובה. מסעדה שגובה 75 שקל ל-100 גרם בשר (תיכף נגיע) ואין לה חולצה להחלפה? אנשים מוציאים מעל 1,000 שקל לערב, ולא מפריע להם שהאיש שמגיש להם רטוב עד לשד עצמותיו?

ואז, כשניסינו להסתתר במבוכה מאחורי התפריט, התברר שגם זה לא יעזור. כי כאן הופיעה מקבילה: כבד אווז. מזמן לא נתקלתי במסעדה תל אביבית בכבד אווז. אבל רגע, מי אתם שתגידו משהו: אלוהי המוסר? הנוכחות (ברבים) של כבד האווז הפתיעה לא רק כשלעצמה אלא גם מתוקף כך שהיא היתה חלק ממכלול מוזר: התפריט ב"טוטו" הוא לא רק תפריט של מסעדה, אלא גם קצת תפריט של מעדנייה. כך, למשל, אתם יכולים לבחור בין פרושוטו סאן דניאלה, מוחמה ספרדית ופאטה מפריגור. סליחה, אבל עם כל הכבוד, שימורים מחו"ל אני יכול להביא לבד.

גם שאר המנות עוררו אי נחת, לא רק הארכאיות שנדפה מתיאוריהן, אלא בעיקר תמחור שהבהיר: כאן לא באתם לקבל תמורה, כאן באתם להוכיח שתמורה לא משחקת אצלכם תפקיד. וכך, נתחי הבשר במסעדה מתומחרים כולם במחיר אחיד: 75 שקל למאה גרם. רק למען הפרופורציה, ב-a, שאיש לא יטעה לראות בה מסעדה עממית, יש נתחים גם ב-53, 56 ו-58 שקלים למאה גרם.

עופר וקנין

אחרי התלבטות ארוכה – התפריט לא רק יקר ומותגי אלא גם מאוד לא מסקרן – פתחנו ב"סאשימי אינטיאס וטונה בלו פין על הקרח, רוטב תאי, סויה ועלים ארומטיים". קיבלנו מהתלה ב-145 שקל. פרוסות דקות מדי של טונה ופרוסות עבות מדי של אינטיאס, שבמטבח אפילו לא טרחו לחתוך עד הסוף ועדיין היו מחוברות זו לזו, שהגיעו על קרח שהפך אותן לקרות עד שאי אפשר היה לחוש בטעמן. הפרוסות השלומיאליות לוו בסויה, וואסבי, ג'ינג'ר ועוד סויה שלתוכה נטחן משהו ירוק. מסוג המנות שגורם לי להרגיש שסבא ג'פטו ניצב מולי, מביט בי בעיניו הזקנות והטובות ואומר: "ילדי, הנה נהיית לפראייר אמיתי".

המשכנו לשלוש מנות פסטה. הראשונה היתה "פפרדלה ראגו עגל חלב". הראגו היה סמיך, דחוס, והערמונים שנוספו לו הפכו אותו לקצת מתקתק. משף כירון שלו, או, נכון יותר, משף כירון שלו כפי שאני זוכר אותו, אני בהחלט מוכן לקבל שזו בחירת השף. ובכל זאת, המנה, שהפסטה בה היתה טובה, שיוועה לאיזה עקצוץ מרענן, למשהו שיעיר אותה מהכבדות המונוטונית שבה שקעה. מנת הפסטה השנייה היתה "טורטליני זנב בציר עגל עם פירה שורש סלרי" (כן, ההיא). פירה הסלרי, ניתן להניח, נועד לגרום לטורטליני להיות קצת פחות כבדים, אבל הוא לא היה מספיק מובהק בפני עצמו כדי להצליח ושילובו עם הטורטליני כשל: במקום לחדד טעמים הוא הקהה אותם. מנה שגם היא לא הצליחה, ולו לרגע, להתרומם מדחיסותה החדגונית. מנת הפסטה השלישית היתה ניוקי הערמונים המהוללת מאז. וכאן אני צריך לבקש סליחה: שיקרתי. המלצר, שראה שבקושי נגענו, תהה. עניתי שהזמנו יותר מדי. זו לא היתה האמת. אחרי שני ניסיונות (הניוקי עצמם נותרו מושלמים) פשוט אי אפשר היה להמשיך לגעת בעננת שמן הכמהין העבשה הזו. הניוקי האלה נראו פחות כמנה ויותר כאנדרטה ל"טוטו" מפעם.

עופר וקנין

וכך, מנה אחר מנה, הלכה והצטיירה תמונה עגומה. זה לא רק אוכל כבד ודחוס, זה אוכל מיושן, קפוא בזמן. וזה מוזר. שכן, כמעט בכל מסעדה עם שפית או שף בעלי נוכחות (ואיש לא ייקח משלו את מה שהוא או מאיתנו את השמחה על שובו) שהייתי בה מאז הקורונה היה ברור שהיה להם זמן לחשוב, לגבש אמירה, לחדש ולחדד ראיית עולם. וברוב המקרים לא להסס, ולבחור בדרך הקשה: אוכל קל עם טעמים מורכבים (דוגמאות אקראיות: "משייה", "ג'וס", "דריה", a). וכאן? ההיפך: לא רק שהכל כבד, דחוס ומעיק. הכל גם, מטפורית, מאובק. ואיך מבדילים בין מיושן לקלאסי? אולי לפי זה שהקלאסי אף פעם לא היה אופנתי. ואולי לפי זה שאף פעם לא היה בו שמן כמהין.

למנה עיקרית הזמנו "פילה לוקוס עם פסטה פיצ'י ורוטב עגבניות סיציליאני", וזו היתה מנה טובה. הלוקוס אמנם נצלה מעט יותר מדי ואיבד מעסיסיותו, אבל הפסטה היתה גמישה, והרוטב, אף שהיה דחוס כקודמיו, שפע טעמים. נכון, לא זוכר שאכלתי בסיציליה רוטב עגבניות עם אפונה. אבל אפונה, בניגוד לניחוח הדביק של שמן כמהין, קל לסלק.

ואז הגענו לקינוחים. והערב הפך מכבד למעיק. הראשון שבהם היה BABA AU RHUM (כך במקור. בעברית, כמובן, אין לזה אותו הוד, ובאותיות קטנות אין לזה אותו הדר) שהיה יכול להיות בסדר – העוגה עצמה היתה טובה, והזביונה שלצדה סביר – אלמלא ההתעקשות לכסות את הצלחת בשליכטת קצפת שתרמה בעיקר את הדחיסות המעיקה שכבר הפכה למוטיב חוזר. הקינוח האחר, MILLE FEUILLE, היה מביך. עלי הבצק סירבו להיחתך ונמעכו כלפי מטה כשהם דוחפים את הקרם לצדדים ואחרי קרב עיקש התרסקו. עלים צריכים להיות פריכים. לא מבוטנים. המילוי התמיה: בנוסף לקרם פטיסייר עורבבה בו קצפת. כפועל יוצא, המילוי היה צפוף, לבנבן, אנמי, ושמנוניותו התפלה יצרה בחיך תחושה שהזכירה קרם מרגרינה. ואם זה לא הספיק, בצד הונח עוד גוש קצפת שהפך את הכל לעוד יותר דחוס ועמום. והיה משהו ב-MILLE FEUILLE הזאת שבעצם, הבהיר לא מעט. כי זו, כנראה, "טוטו" החדשה: הפרזה שמתחזה ליוקרתיות. או, איך היה אומר בוודאי לקוח דמיוני? הכל קצפת. 

חשבון, בבקשה

סלסלת לחם 24 שקל
סשימי על קרח 145 שקל
פפרדלה ראגו 98 שקל
טורטליני זנב 98 שקל
ניוקי ריקוטה 92 שקל
לוקוס ופיצ'י 210 שקל
באבא רום 58 שקל
מיל פיי 58 שקל
מוגז גדול 28 שקל
טיפ 100 שקל
סה"כ 911 שקל 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות