במבה ברמאללה / הבלוג של אום פוֹרַת

היכן בית הספר שיכיל את היופי והמורכבות של זהות ילדיי?

פורת ואדם שייכים לכל כך הרבה עולמות; בני הדודים שלהם במחנה הפליטים ג'באליה מציינים את תחילת חודש רמדאן, ובצד השני של המשפחה, בני הדודים שלהם מקרצפים את הבית לקראת הפסח

כשעברתי לגור עם בן זוגי אוסמה לפני עשור, הוא אמר משפט שלקח לי שנים לפענח אותו: "ברמאללה יש לנו הכל. אבל הכל חלול, למראית עין".

ברמאללה יש נשיא וראש ממשלה אבל אין ריבונות. ברמאללה יש שוטרים שאמונים על ביטחון הציבור, אבל הם נסוגים כשחיילים ישראליים נכנסים לעיר ועוצרים את התושבים. ברמאללה יש לנו את יושב ראש הארגון לשחרור פלסטין, אבל הוא עסוק בניהול עניינים מקומיים, דרך סמכויות שהואצלו לו על ידי הכובש, שמחזיק את פלסטין לא משוחררת. מאז סיום האינתיפאדה הראשונה והקמת הרשות הפלסטינית, הכרסום בסולידריות, ביושרה ובסטנדרטים, חלחל מהמרחב הפוליטי אל מערכות חיוניות אחרות, ובהן מערכת החינוך הפלסטינית שמזה עשורים פועלת בתנאים של כיבוש, ריסוק והגבלות תנועה.

חנות בגדים מקושטת ברמאללה, לכבוד חודש הרמדאן
AP
להמשך הפוסט

היום בו בתי גילתה את האמת על פיית השיניים

אהבתי לטפח עבורה את הדמות של פיית השיניים כגיבורה נשית עוצמתית, ערמומית ונדיבה. פורת מתמודדת עם כל כך הרבה נושאים ששייכים למבוגרים - רציתי שיהיה לה מרחב אחד של קסם

האמת על פיית השיניים

פורת, בת השבע, קראה ספר. אחרי תקופת הסתגלות קשה למערכת החינוך בצפון קרוליינה, מקום מושבנו לשנת השבתון של בן זוגי אוסמה, הקריאה שלה באנגלית זינקה. כל יום ראשון אנחנו נוסעות לספרייה הציבורית וחוזרות עם ערימת ספרים על פיות ובנות ים, אותם היא גומעת.

ילדה שנפלה לה שן
ChameleonsEye / Shutterstock.com
להמשך הפוסט

ילדה פריווילגית החליטה שהיא א-בינארית. איך זה קשור לאשמה?

אם המחוקקים ב-16 מדינות בארצות הברית התבלבלו בין אשמה לאחריות, קשה לצפות מילדות בנות עשר להבחין בהבדל. ומתי לימודים הנוגעים לגזענות ממוסדת יגיעו גם למערכת החינוך בישראל?

הגדרת זהות מגדרית

מאיה, בת השש, הצביעה על חתול עשוי מחימר הצבוע באדום וכחול. "הכנתי את החתול בסדנת יצירה", היא אמרה בחיוך גאה. "יש שם תוכנית מיוחדת לבנות בלבד, בימי שלישי אחה"צ. הלכתי עם אווה ואמא".

מפגין מניף שלט בהפגנה בדנבר, קולורדו, על רקע הריגתו של ג'ורג' פלויד, ב-31 במאי
JASON CONNOLLY / AFP
להמשך הפוסט

העברית אינה נכסם הפרטי של הצבא והמדינה

לא יכול להיות שאחשוש לדבר בעברית עם בתי בסופר ליד הבית שבו אנו גרות באזור רמאללה. אני תובעת את השפה כשייכת גם לי ולדוברי עברית נוספים שמתנגדים לניכוסה ככלי לדיכוי והשפלה

זה קרה שבוע אחרי שהבאתי את בתנו פורת הביתה מבית החולים שבו נולדה. זוג חברים שאיתם אנחנו מיודדים באו לבקר בדירתנו באזור רמאללה. פורת ישנה ואנחנו שתינו קפה בסלון. הם שיבחו את יופיה ואז היא התעוררה בבכי. הרמתי אותה, ואמרתי לה, בעברית, שנלך לחדר ואניק אותה. אורחינו קפאו. אחרי שתיקה קצרה הם צחקו והמתח השתחרר. מתברר שהם מעולם לא שמעו את השפה העברית נאמרת בכזו רכות.

לא קיבלתי החלטה מודעת לדבר עם פורת בעברית. היא נולדה מוקדם, לפני שהספקנו לקבל הרבה החלטות. ביליתי איתה את השבועות הראשונים לחייה בפגייה של בית החולים איכילוב ללא בן זוגי אוסמה, כי נאסר עליו להיכנס לישראל. בסביבת הפגייה, בקרב הרופאים והאחים המסורים, היה טבעי לדבר איתה בעברית וכך המשכתי גם אחרי שהשתחררה.

חיילים במחסום
MOHAMAD TOROKMAN/רויטרס/
להמשך הפוסט

אחרי שנתיים של התחמקות, נגיף הקורונה השיג את משפחתנו

ניסינו לשמור על אדם, בני הצעיר, אבל גם הוא נדבק. הסרתי את המסיכה, שכבתי לידו וחיבקתי אותו, מודאגת מהידיעה שהגוף הלא מחוסן שלו פוגש עכשיו נגיף חדש עבורו, שכבר הרג מיליוני אנשים

אוסמה יצא להביא את הילדים לגן ולבית הספר, אבל חזר הביתה כעבור שעה עם פורת, בת השבע. "היא הקיאה כשיצאה מהרכב", הוא הסביר. "אולי כי קראה אחד מהספרים שלה בזמן הנסיעה".

פורת נראתה בריאה למדי, אבל לאור התחלואה המזנקת בראלי, צפון קרוליינה, מקום מושבנו לשנת השבתון של אוסמה, לקחתי אותה לבדיקת קורונה.

ציורי ילדים מונחים על השולחן בזמן בידוד
אום פורת
להמשך הפוסט

מתי זה כן בסדר ללמד ילדים על חוסר שוויון ודיכוי?

ריבוד התפקידים לפי מגדר וזהות אתנית אינו נשכח מעיניהם של ילדים קטנים: הם שמים לב מי מטפלות בילדים, מי נוהגים במשאיות, מי הבוסים של הוריהם ומי מנקות את השירותים הציבוריים

לקרוא מחדש ספר מהילדות

פורת שכבה על המיטה והרימה את עיניה מהספר שבידה. "אמא, למה האבא לא יודע איפה האוכל במטבח?", היא שאלה. היא קראה ספר בשם "Tales of a Fourth Grade Nothing", שמסופר בו על הקשר בין ילד בן תשע ואחיו בן השלוש. קראתי איתה פרק ובו סיפור על אמא שנסעה לסוף השבוע והשאירה את הבנים עם אביהם, שהתגלה כחסר אונים מול אתגר הטיפול בהם ובבית.

ילדות בהפגנה בקליפורניה (למצולמות אין קשר לנאמר בכתבה)
Robert Petersen/אי־פי
להמשך הפוסט

דווקא בארה"ב מצאנו מכנה משותף לישראלים ולפלסטינים

אני גרה בבניין בן 50 דירות ולמעט נערה אחת, ילדיי הם היחידים פה. הדיירים מאיימים בסנקציות בשל רעש, ואני מבינה: בארץ, אם אין לך ילדים מבקרים אותך. פה, בצפון קרוליינה, המצב לגמרי הפוך

כשנה לאחר המעבר שלנו לצפון קרוליינה, אנחנו נאלצים להתמודד עם הבדל מובהק בין אמריקאים לישראלים ופלסטינים בכל הנוגע לתפיסתם את נושא הילדים במשפחה. בארצות הברית, זכותך לעשות ילדים - אבל הם נחלתך הפרטית. אם יש לך מעסיק גדול, תזכי לחופשת לידה. אם המעסיק נדיב, תקבלי על כך גם תשלום. אם יש לך כסף, ילדייך יזכו לגן. אלא שהכלל הכי חשוב פה: רק תדאגי שלא יפריעו לאנשים אחרים.

כשהגענו לארה"ב שכרנו דירה במתחם שבו רוב הדיירים מבוגרים או רווקים צעירים. מתוך 50 דירות, יש רק ילדה אחת נוספת, בת 14, שגרה בקומת הקרקע. הדירה שלנו ממוקמת בקומה הראשונה בבניין שנבנה לפני חמישה עשורים מחומרי בנייה זולים. כל תנועה שלנו מורגשת היטב אצל השכנים.

ילדים קופצים על הספה
Evgeny Atamanenko / Shutterstock
להמשך הפוסט

בארצות הברית אוהבים נשק. לכי תסבירי לילדה שלך מדוע

פורת, בתי, מכירה 'רק' נשק של חיילים ותמיד נמנעתי מלייחס לו חשיבות אצלה. אולם השאלות שצפות בחיינו בצפון קרוליינה דורשות ממני חידוד ודיוק שחסרות לי כשמדובר בנשק ואנשי ביטחון

שוטרים ונשק

"אמא, מה זה 'Safe Space'"? שאלה פורת, בת השבע. "אזור בטוח" בעברית. אחרי מספר חודשים מתסכלים של לימודי אנגלית בצפון קרוליינה, אליה עברנו לפני שנה, פורת התחילה לקרוא אנגלית בשטף וכך להיחשף להיבטים נוספים של החיים פה. המתנו ברמזור אדום. לידנו עמד אוטובוס ציבורי שעל דלתו הודבקה תמונה של רובה ועליו אקס גדולה.

אזהרה למטיילים ללבוש בגדים פלואורסנטיים בצבע כתום בתקופת עונת ציד
אום פורת
להמשך הפוסט

בתי רוצה להיפטר מאחיה הקטן, והיא לא בוחלת באמצעים

"אמא, ספרי לי סיפור על אריה שאוכל את אדם", היא נהגה לבקש. כשהיה בן חצי שנה, פורת חייגה בטלפון הצעצוע שלה והבהירה את דרישתה: "משטרת ילדים? משטרת ילדים? קחו את התינוק"

סלט יום ההולדת

פורת ישבה לשולחן והרכיבה שקיות שי למסיבת יום ההולדת של אחיה אדם. קיוויתי לרתום אותה לסייע בהכנות, כדי להקל על רגשות הקנאה. חגיגת יום ההולדת האחרון שלה, חודשים ספורים אחרי שעברנו לצפון קרוליינה ובעיצומה של המגפה, היה אירוע צנוע לעומת המסיבה שתוכננה להיום.

פעוטה דוחה מעליה את אחיה התינוק
@afv/GIPHY
להמשך הפוסט

יש טרוריסטים בעולם. אלא שאני לא מצליחה להוכיח שבן זוגי אינו כזה

כשבשב"כ טוענים שבידיהם מידע סודי בדבר מסוכנותו של אוסמה, אין הרבה מה לעשות. כך גם בדומה להאשמות נגד ששת ארגוני החברה האזרחית הפלסטינית שגנץ הכריז עליהם לאחרונה כארגוני טרור

בשנת 2017, מספר שבועות אחרי שילדתי את אדם, נקבע לי ראיון עבודה בווידאו למשרה בארצות הברית בתחום זכויות אדם. הנקתי את אדם בתקווה שיישן וניסיתי לסלק את הערפל מראשי - תוצאה של הצפה הורמונלית ומחסור בשינה. חמישה מראיינים שריינו לי חצי שעה. אחד מהם הקדיש עשר דקות מתוך 30 לשאלות שיועדו לקבוע האם אני טרוריסטית. 

הוא הקריא מתיקייה שהונחה לפניו, שכנראה נשלחה מאחת מעמותות הימין שעובדות בשיתוף פעולה עם ממשלת ישראל. 

פועלים פלסטינים מחכים לקבל אישורי עבודה בישראל, מחנה פליטים ג'באליה 2021 (למצולמים אין קשר לכתבה)
MAHMUD HAMS / AFP
להמשך הפוסט

הנרטיב הכובש תמיד נותר על כנו, גם בארצות הברית

בתי פורת למדה בבית הספר על גילוי אמריקה, ממנו נשמטו דחיקת ורציחת האינדיאנים שחיו שם אלפי שנים. אני לא יכולה שלא לתהות על הדמיון לסיפור הציוני, המוחק את העם הפלסטיני

עיר בירה שהיא שמורת טבע

נכנסתי לדירה וחלצתי נעלי ריצה. "אתה לא תאמין", אמרתי לבן זוגי, אוסמה. "ראיתי שתי לוטרות בנחל ליד שביל הריצה שלי".

הדגמת ריקוד מסורתי בחגיגות יום העמים הילידים במסצ'וסטס, ארה"ב, אוקטובר 2021
JOSEPH PREZIOSO - AFP
להמשך הפוסט

בתי רבת זהויות. אני תוהה איזו מן הגזענויות היא תשא עמה הלאה

"פה בארצות הברית את לבנה", הסברתי לפורת. "אבל לבן זה לא לבן באמת", אמרה וליקקה את גביע הגלידה, "לא כמו הגלידה. לבן זה הכי לבן שאפשר להיות, אבל עדיין להיות בן אדם"

לבנה כמו גלידת וניל

פורת, בת השבע, אכלה גלידת שוקולד צ'יפס עם בצק עוגיות של בן אנד ג'ריז, בה בחרתי, בין היתר, כאות תמיכה בהחלטה של החברה להפסיק למכור גלידה בהתנחלויות.

שביל טבע בראלי, צפון קרוליינה, דרום ארה"ב 2021
אום פורת
להמשך הפוסט

"אמא, את עצובה שהאסירים נתפסו?", שאלה אותי פורת. לא ידעתי מה לומר

קשה לי לכתוב את הטור הזה. אני עדיין לא יודעת איך לפרש את בריחת האסירים עבור הבת שלי, אבל לכל הפחות, אני רוצה שהיא תגדל להזדהות עם כמיהתם לחופש

השאלה של פורת על בריחת האסירים

"אמא, את שמחה שהם נמלטו?" פורת שאלה אותי. היה בוקר של יום שני, ערב ראש השנה. התעוררתי לידיעה על בריחתם של ששת האסירים מכלא גלבוע. כשחזרתי מריצת הבוקר עדכנתי את בן זוגי אוסמה, שהתעורר יחד עם ילדינו, פורת בת השבע ואדם בן השלוש וחצי. השווינו גרסאות מהתקשורת הפלסטינית והתקשורת הישראלית, שכל אחת תיארה אירוע אחר - מעשה גבורה של לוחמי חופש לפי עיתונאים פלסטינים ומעשה אימה של מחבלים מסוכנים, לפי עיתונאים ישראליים.

פסל נלסון מנדלה ברמאללה, מתנה מהעיר יוהנסבורג
אום פורת
להמשך הפוסט

בראש השנה בצפון קרוליינה, קישוטים לחג הופכים למעשה מרד

השנה נחגוג בלי המשפחה שלי בתל אביב אבל, לשם שינוי, עם אוסמה, שלא זקוק להיתר מהצבא הישראלי כדי לנכוח בארוחת החג בראלי. הבעיה היחידה היא השכנים, שנוכחותנו מפריעה להם

על הבדלים תרבותיים וצלחות

"היא מגיעה!" אוסמה הצהיר והצביע, דרך החלון, על השכנה יוצאת מהרכב שלה. "עכשיו, עכשיו תתפסי אותה!" אוסמה תמיד אסרטיבי כשמדובר בדרישות ממני לתקשר עם הסביבה, בנסיבות בהן הוא נבוך מדי.

ברכות לראש השנה
דודו בכר
להמשך הפוסט

האם הסבתא הלבנה אוהבת את נכדיה המעורבים? שאלה אותי בתי

גם אני התבלבלתי מיכולתם של בני משפחתי לחבב את אוסמה מבלי לשנות את דעותיהם הגזעניות. בייחוד משום שאחד מהם - זה שהסביר לי שערבים יונקים שנאת יהודים מחלב אמם - הוא בעצמו ערבי

פלאפל בדרום

"האדה חומוס!" אדם התעקש. "זה חומוס!", הופתעתי לשמוע אותו מדבר ערבית, שפה שהוא זנח לטובת האנגלית כחודש וחצי אחרי שהגענו לצפון קרוליינה לשנת שבתון. רק מוקדם בבוקר, במיטה, אדם מדבר עם בן זוגי אוסמה בערבית, עד שהוא מתעורר ממש וזוכר היכן הוא נמצא.

שלט של BLACK LIVES MATTER בשכונת מגורים בראלי, צפון קרוליינה
אום פורת
להמשך הפוסט

נעים להכיר, אני שרי. מעתה לא אסתיר את זהותי

יותר קל לי להחשף כשאנחנו בשנת שבתון בארצות הברית, רחוקים ממקום בו העובדה שאני ישראלית ואוסמה פלסטיני מכתיבה לנו האם אוסמה יצטרף אליי ולילדים לרחיצה בים או לארוחה משפחתית. היום, אני שמחה על ההזדמנות להמשיך את הדיאלוג עם קוראי הבלוג ממקום גלוי

פרסמתי את הבלוג הזה לראשונה בדצמבר 2019, שבע שנים אחרי שעברתי לגור עם בן זוגי באזור רמאללה. כיהודייה שנשואה לפלסטיני, אני חיה על התפר, וניסיתי לספר לקוראי "הארץ" על הנעשה בצד השני של חומת ההפרדה, מנקודת המבט של משפחה מעורבת.

בבלוג תיארתי איך מגיבים ברמאללה כששומעים אותי מדברת עברית בסופר, במסיבת יומולדת וגם בבית, או כשאני מאבדת סבלנות וצועקת על ילדיי; כתבתי על מפגשים עם חיילים, בריצת בוקר כשבני הפעוט בעגלה, על הנסיון לעבור מחסום פתע כדי להגיע הביתה, על המאמצים של בן זוגי לנסוע לחו"ל, וכן לחזור מחו"ל. כתבתי על הנסיונות שלנו לגדל ילדים שיתנגדו לנורמות מגבילות, כמו התנגדות לנשים שלובשות בגדי ים, או לבנים שאוהבים שמלות; כתבתי גם על הגבלות התנועה על רצועת עזה, שם מתגוררים חמותי וגיסיי, שהופכות ביקור משפחתי, או הגעה לבית חולים למשימות כמעט בלתי אפשריות. 

שרי בשי
Clara Podhany
להמשך הפוסט

בצפון קרוליינה שקט. במחנה הפליטים ג'באליה פחות

כשדיברנו, עלתה בי תחושה של תסכול וכעס, על כך שחברי מיכאל מאמין להודעות של דובר צה"ל. "מודיעים כשרוצים להוריד בניין ריק", אמרתי לו. "לא מזהירים כשרוצים להרוג"

הפסקת עישון

ראלי, צפון קרוליינה, מקום מושבנו לשבתון של אוסמה. 7:30 בבוקר. אוסמה סיים את שיחתו השנייה לאותו הבוקר עם אחייניתו סלאם, אם לשלושה ילדים, ברצועת עזה. הסתכלתי עליו במבט של שאלה אבל הוא משך בכפתיו.

ההרס ברצועת עזה
MOHAMMED SALEM/רויטרס
להמשך הפוסט

מבצע החיסונים בארה"ב איטי, אבל לפחות כאן פלסטינים כמו בעלי יכולים להתחסן

פרט לקומץ עובדי בריאות ופלסטינים שעובדים במקומות עבודה ישראלים ושקיבלו חיסונים מישראל, פלסטינים בגדה תלויים ברשות הפלסטינית. מבחינת אוסמה, ארצות הברית הביאה בשורה מתוקה יותר משפע הג'אנק פוד שבתנו מתענגת עליו

אוכלים חיות

"אמא, איזו חיה הרגו כדי להכין את הנקניק?" שאלה פורת בת השש בעודה נוגסת בכריך שלה.

עמדה במתחם חיסונים בצפון קרוליינה, אפריל 2021
אום פורת
להמשך הפוסט

הגענו לראלי, צפון קרוליינה. פה אנחנו נחשבים משפחה לבנה

"אמא, אפשר לבקש תיק של הלו קיטי מהאמהות היהודיות?", פורת שאלה. זו היתה החשיפה הראשונה שלה לקהילה יהודית כלשהי, ולאסוציאציות חיוביות ליהדות

אחרי שעות מורטות עצבים במחסום בין רמאללה לנתב"ג, יצאנו לראלי, צפון קרוליינה, ביתנו החדש לחודשים הקרובים, לרגל השבתון של בן זוגי אוסמה. הנחיתה בראלי היתה קלה בדיוק כמו שהיציאה מפלסטין היתה קשה. נסענו באובר משדה התעופה לדירה מרוהטת ששכרנו מראש.

משלוח מצרכים מהסופר נחת על מפתן הדלת שעה אחרי שהגענו. השארתי את אוסמה עם ילדינו, פורת ואדם, שקפצו על הספות והמיטות החדשות בהתרגשות, ורצתי לקניון הקרוב כדי לקנות שני כרטיסי סים אמריקאים. למחרת, עד השעה 14:00, כבר הוצאתי רישיון נהיגה צפון קרולייני, קניתי רכב יד שנייה ורשמתי וביטחתי אותו.

תיירים מטיילים בראלי צפון קרוליינה, ספטמבר 2013
Sharkshock / Shutterstock.com
להמשך הפוסט

עמדנו בזמנים לטיסה לארה"ב. אבל אז הגענו למחסום נעלין

לא נתנו לאוסמה לעבור. התקשרתי לאחי וביקשתי שישנה את תאריך הטיסה, ניסיתי לרכז את הציוד של אוסמה במזוודה אחת ובמקביל קיללתי את עצמי על האופטימיות המופרזת שגרמה לי לארוז הכל ביחד, כאילו נגיע ביחד

נקיון מקרר

"ידעתי שתנקי אחריי", אוסמה אמר והביט לתוך המקרר, נעלב.

פלסטיניות מרמאללה ממתינות בין גדרות ביטחון במעבר קלנדיה בדרכן להתפלל במסגד אל-אקצא, ירושלים, לכבוד הרמדאן, פברואר 2017
Nasser Nasser / AP
להמשך הפוסט

נרות לחג לא מצאנו, אבל נס חנוכה דווקא כן

"אמא, אפשר לקנות את הבועות של פרוזן כמתנת חנוכה?", שאלה פורת. "ניסע בעוד שבועיים לארצות הברית, מתוקה", הזכרתי לה, למרות שעדיין לא קיבלנו תשובה מהצבא לגבי ההיתר של אוסמה לטוס. "נקנה לך שם"

נרות חנוכה ברמאללה

אספתי את פורת ואדם מבית הספר והגן. האחיינים החרדים שלי רצו שנדליק את הנר הראשון של חנוכה ביחד בווידאו, אבל בין כל הסגרים - בישראל ובגדה - לא הספקתי להגיע לתל אביב או ירושלים לקנות נרות. בן זוגי אוסמה התעקש שמוכרים נרות חנוכה ברמאללה - הוא זכר אותם מהילדות, מהחנויות במחנה הפליטים ג'בליה, ואם נרות חנוכה מגיעים לג'בליה הם חייבים להגיע גם לרמאללה. עצרתי עם הילדים בסופר. אדם עדכן שיש לו קקי אבל הבטיח שיוכל להתאפק עד שנגיע הביתה. פורת התרגשה ממסע הקניות - בתור האחראית על הדלקת הנרות אצלנו בבית - והציעה עזרה.

מסדרונות מדפי מוצרים בסופר
אום פורת
להמשך הפוסט

התקשרתי לחיילת דבי, ואז ישבתי על הרצפה ופרצתי בבכי

התקווה היחידה שלנו להגיע לחו"ל היא היתר מיוחד לטוס דרך נתב"ג, שלא ניתן להשיג אלא אם יש לך עילה הומניטרית חריגה וגם פרוטקציה או עורכת דין. למזלו של אוסמה, יש לו עורכת דין שהיא בת זוגו

המתנה

"מתי אתם נוסעים?" שאלה חברתי סאוסן, שידעה על תכניתנו לנסוע לארצות הברית, לשנת שבתון של בן זוגי אוסמה.

חיילות בקניון ממילא, ירושלים
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

"בזכות" חברתה חולת הסרטן, גיסתי הגיעה לביקור מרצועת עזה

הפערים בין החיים של שירין בעזה לבין חייו של אוסמה ברמאללה המשיכו להתגלות. בתה למשל, שהיא עורכת דין כמוני, משתכרת 700 שקלים לחודש עבור עבודה של חמישה ימים בשבוע

בשנת 2012 ההגבלות על מעבר פלסטינים מהגדה לעזה היו "קלות" יותר ועל כן בן זוגי אוסמה זכה לנסוע לעזה לאחר שנפטרה שם אחותו הבכורה. זה היה הביקור הראשון שלו ברצועה מזה 16 שנים. אוסמה נולד בעזה ואמו ושלושת אחיו הנותרים עדיין גרים שם. עבורם ועבור הרבה משפחות עזתיות, הצער על מחלות ומוות מעורב בשמחה על ההזדמנות הנדירה להתאחד עם יקירים.

מאז 2012 הוחמרו ההגבלות על המעבר בין עזה לגדה וכיום הוא מותר בעיקר לצורך טיפול רפואי דחוף. בית משפחתו של אוסמה במחנה הפליטים ג'בליה נמצא כ-100 קילומטרים מרמאללה אך הגבלות התנועה מרחיקות אותו רחוק מנשוא, בערך לצד השני של הירח.

אישה במחסום קלנדיה
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

"למה היה לך דחוף לצאת דווקא לאזור הזה?", שאל אותי אוסמה

כולם הסתכלו עלינו, מנסים לתייג אותנו. "אמא!" פורת קראה בעברית, "קחי אותי למפל!", שתי הקבוצות הסירו את מבטן, אבל אז אוסמה הגיע. "באבא!" היא צעקה בערבית, "יש פה דגים!"

בזכות הקשר ביני לבין בן זוגי אוסמה הוא נחשף לאזורי התפר בגדה המערבית, בהם מתנחלים פולשים לכיוון היישובים הפלסטינים. זה מפחיד אותו. עד שהכרנו, המפגשים של אוסמה עם ישראלים היו בעיקר עם חיילים במחסומים ובמתקני מעצר. רוב הזמן הוא נשאר בבועה של אזור רמאללה, אליה מתנחלים ואפילו חיילים ממעטים להיכנס, לפחות באור היום. אבל אני אוהבת לצאת לאתרי הטבע בגדה המערבית, והיפים שבהם פופולריים גם אצל מתנחלים.

ביום האחרון של סגר הקורונה השני בישראל, שכנעתי את אוסמה לטייל בנחל עוג'ה שבבקעת הירדן, הנמצא סמוך לכפר הפלסטיני עוג'ה. רוב הבריכות העמוקות האחרות בגדה המערבית נמצאות בקרבת התנחלויות ומתנחלים השתלטו עליהן (החלו להגיע אליהן חמושים או בליווי צבאי ובכך הבריחו מטיילים פלסטינים).

מתרחצים בעין עוג'ה
אום פורת
להמשך הפוסט

ילדותם היא ילדות של כיבוש. עכשיו מתווספת לכך ילדות של מגיפה

בזמן האחרון הילדים מגלים סימנים של לחץ. אני לא יודעת אם מדובר בשלב חדש בהתפתחות שלהם או לחץ שהם קולטים מאיתנו, כתוצאה מהמגפה

אדם, בן השלוש, צרח. לאחרונה אני מרגישה שהוא תמיד צורח. אנחנו חושדים שאחותו פורת, בת השש, מעבירה לו שיעורים בצרחות. היא גם מוסיפה לצרוח בעצמה, בנוסף להכשרה שהיא עושה לאדם.

"לא, אמא!" הוא צעק. "את - קפה!" הוא דחף אותי, או בעצם את הרגליים שלי, כי הראש שלו מגיע לי רק עד לגובה הירכיים, לכיוון המטבח. השעה היתה 6:30. בן זוגי, אוסמה, עדיין ישן ולידו פורת, שהתגנבה למיטה שלנו בלילה. "באבא! קום!" אדם צרח על אוסמה. הוא נכנס למיטה וטיפס על הראש של פורת כדי לאחוז בשתי ידיו את פניו של אוסמה. פורת התעוררה, צרחה ודחפה אותו. אדם התחיל לבכות. אוסמה פקח את עיניו ומיד עצם אותן. "אביא לך קפה", אמרתי לו.

ילדים מתנדנדים בנדנדות בגן משחקים במזרח ירושלים
אוהד צויגנברג
להמשך הפוסט

בראש השנה הזה, המרחק בין רמאללה לתל אביב הרגיש לי גדול מאי פעם

שלוש שנים מאז הגשתי למשרד הפנים בקשה לאיחוד משפחות, קיבלתי עוד טלפון שמעכב את התהליך. במקביל נאסר על כולנו להגיע לתל אביב לבקר את בן דודי, וככל הנראה - טוב שכך

על צג הטלפון הופיע מספר עם הקידומת 02. עמדתי מחוץ לבית הספר של בתי פורת ודיברתי עם הורים אחרים שהורידו את ילדיהם. 

"אום פורת?" שאל קול של אישה בטלפון.

שילוט לתל אביב ולרמאללה
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

"עד כמה את רוצה לאתגר אותם?", שאל אוסמה לנוכח הביקיני שלבשתי

רמאללה ידועה כבועה ברשות הפלסטינית ותושביה כקוראי תיגר על תפיסות שמרניות, וכל זה בעיצומו של כיבוש צבאי אלים. ועדיין, היא מבלבלת אותי

הקיץ, רצוף הסגרים, עומד להסתיים. בתחילת ספטמבר ערכנו קניות לקראת כניסתה של פורת לכיתה א': בקבוק מים עם תמונה של חד-קרן, דפדפת, קלמר. בגדה המערבית דחו את פתיחת שנת הלימודים בחודש, ליום ראשון השבוע, בניסיון להתכונן לתוכנית בלתי אפשרית: לימודים מרחוק, כשלתלמידים חסרים מחשבים ולמורים חסרה הכשרה בכך, בשילוב שיעורים פרונטליים מורחקים חברתית, כשמספר הילדים בכיתה יכול להגיע לארבעים.

בבתי הספר הממשלתיים ילדים עד כיתה ד' אמורים ללמוד שלושה ימים בשבוע בחצאי כיתות וההיערכות לתלמידים הגדולים יותר טרם סוכמה באופן סופי. משפחתנו בעלת פריבילגיה. בית הספר הפרטי של פורת קטן, כך שמתוכננים בו לימודים פרונטליים בכל יום כל היום עד לסגר הכללי הבא, שכן שיעורי התחלואה גבוהים – בכל יום מדווחות הרשויות על כ-450 חולים חדשים בגדה המערבית, לא כולל מזרח ירושלים, וכ-150 ברצועת עזה.  

לאן? לאן שהגורל ייקח אותי
אום פורת
להמשך הפוסט

אולי מוניר היה מת בכל מקרה. ואולי לא?

מוניר היה חבר שלנו. הוא חלה בסרטן ומת לאחר שלא קיבל את התרופה שלו במשך ארבעה חודשים כי הרשויות הישראליות לא אישרו לו לצאת מביתו ברצועת עזה לבי"ח ישראלי. כמוהו יש עוד רבים

מוניר מת. הוא היה חולה סרטן. הוא מת לאחר שלא קיבל את התרופה שלו במשך ארבעה חודשים. גם כשמצבו התדרדר הוא נאלץ לחכות במשך חודשים לצאת מרצועת עזה לבית החולים תל השומר. אולי היה מת גם לולא כל הנסיבות הללו. הוא היה חולה סרטן.

הכרנו את מוניר דרך מוחמד, אחיו הקטן והמקסים של בן זוגי אוסמה, שעדיין גר בבית המשפחתי במחנה הפליטים ג'בליה שברצועת עזה. בחודש פברואר קיבלנו הוראות ממוחמד עם בקשה לבקר את מוניר בבית החולים החדש, אסתשארי, שהוקם מחוץ לרמאללה. באחד הלילות מוניר גם הגיע לבית שלנו לארוחת ערב ושיחק עם הילדים בדרכו השקטה והאצילית. כשחזר לעזה, מוניר הביא איתו את המתנות שהעמסנו עליו לאמו ולאחייניו של אוסמה (הסבתא ובני הדודים של ילדיי), אותם אנחנו לא יכולים לפגוש בגלל הגבלות התנועה .

אישה מחזיקה את ידו של אדם חולה בבית חולים
stockfour / shutterstock
להמשך הפוסט

"הייתי צריך לעבור דרך ארוכה בשביל שאשמח להכיר אותך"

במסיבת יום הולדת לסלאח, חבר של בתי מהגן, פגשתי את עומר. הוא שאל אותי בפשטות ובישירות על העברית שאני מדברת עם הילדים והצהיר שזו לא אשמת השפה שהיא נקשרה בקרב פלסטינים לכיבוש

אחרי כמעט חודש בחו"ל ואחרי מאבק על היכולת של בן זוגי לחזור לרמאללה, אוסמה סוף סוף נחת בנתב"ג. השארתי את הילדים אצל שכנים ונסעתי לאסוף אותו. הוא יצא משדה התעופה, עוטה מסכה ומגן פנים, עייף. עמדתי במרחק שני מטרים ועשיתי תנועת גוף של חיבוק ונשיקה. הוא חייך, העמיס את המזוודה בבגאז' והתיישב במושב האחורי. פתחתי את החלונות ונסענו לכיוון רמאללה.

"התייחסו אלינו כאל אנשים חשובים מאוד", הוא דיווח כשהתפעלתי מהמהירות בה יצא מהשדה. "שני אנשי ביטחון אספו אותי ושלושה פלסטינים נוספים. לא היינו צריכים לחכות בתור".

ילדות עם מסיכות מגישות פרח לחייל פלשינאי
Issam Rimawi/Anadolu Agency via
להמשך הפוסט

חיילת בת 19 מ"שירות הלקוחות" של צבא הכיבוש אחראית לשפיות משפחתי

בעקבות סגר הקורונה המחודש בגדה המערבית פלסטינים לא יכולים לצאת לחו"ל דרך ירדן, ובגדה המערבית כידוע ישראל לא מאפשרת הפעלת שדה תעופה. לכן, בן זוגי ואבי ילדיי יכול לחזור מחו"ל רק דרך נתב"ג, אבל זה כפוף לאישור הצבא, שהודיע על מגוון סיבות בגינן יש לדחות את בקשתי

נתב השיחות של המינהל האזרחי, היחידה הצבאית האחראית על עניינים אזרחיים בגדה המערבית, הודיע לי על חשיבות שיחתי ושכל המאמצים הושקעו כדי שאקבל מענה בהקדם. וגם שחלק מהשיחות מוקלטות לצורך בקרה ושיפור איכות השירות.

אדם בן השנתיים וחצי משך בחולצתי, "רוצה טיול!"

ילדה עם בובת עץ של ג'ירפה
Lightcube / Shutterstock.com
להמשך הפוסט

כך נראה הסגר המחודש בגדה המערבית

הבטחתי לילדים שניסע לחוף הים בתל אביב, אבל כל התכניות בוטלו ביום שבו הרשות הפלסטינית הכריזה על חזרה לבתים בעקבות תחלואת קורונה גבוהה. לעומתנו, חצי מיליון מתנחלים לא נמצאים בסגר חרף סכנת ההדבקה

"פורת, תעשי בבקשה קְלׅין אַפּ טַיידׅי אַפּ", הפצרתי בבתי בפעם הרביעית. "אני לא מרשה שתשחקי בצעצועים חדשים לפני שתרימי את העפרונות והדפים מהרצפה".

"אני בת שש", היא השיבה, "אני כבר לא משחקת בצעצועים". נכנסתי לחדר הילדים. היא היתה ערומה פרט לקשת בצורת אוזני חתול על ראשה וצעיף שקשרה סביב צווארה כגלימת גיבורת-על. היא הוציאה את תכולת השידה שלה ועסקה במילוי תיקי יד בגומיות שיער, חלקי לגו, וכדורים קטנים של פלסטלינה בצבעים שונים.

יונים פורחות בכיכר ריקה בזמן הסגר ברמאללה
Issam Rimawi / Anadolu Agency v
להמשך הפוסט

הבן שלי מתעקש ללבוש שמלות ברמאללה

רוב השיחות עם ילדיי מורכבות מההסבר "ככה זה בעולם, אבל אמא ובאבא חושבים אחרת". אנחנו מנסים לאזן בין החופש שיהיו מי שהם רוצים להיות, לבין הקניית חשיבה ביקורתית, לבין הרצון הבסיסי להגן עליהם

אדם, בן שנתיים וחצי, אוהב ללבוש שמלות. גם חצאיות וחולצות ורודות. הבגדים הם של פורת, אחותו בת השש, אותה הוא מחקה גם בכל דבר אחר. הוא ראה אותה מסתובבת במעגלים כדי לנפנף חצאית אל על, מקיימת טקס כלולות עם דובי אדום כחתן, ומולכת על ממלכתה עם שמלת נשף וכתר שיצרה מדפים צבעוניים – והחליט שגם הוא רוצה.

"שמלה לבנה!", הוא דרש כשחזר מהגן וניגש לארון הבגדים של פורת כדי לבחור. מבט האושר שנחת עליו כשהסתובב עם השמלה במעגלים שבה את לבי. אבל אז התעוררה דילמה.

ילד לבוש בחצאית
Orbon Alija / Getty Images
להמשך הפוסט

בעודי תקועה בפקק ובוכה מתסכול, התפעלתי מהגאונות של אדריכלות הכיבוש

בגלל מחסום פתע של צה"ל נסיעה של חצי שעה נמשכה ארבע שעות. פספסתי ארוחת ערב משפחתית ואת שעת ההשכבה של הילדים. הכיבוש לא רק ממקסם שליטה ישראלית, אלא גם מעצב התנהלות פלסטינית. נכון שזה שעקף אותי התנהג כמו אידיוט, אבל לא הוא בנה את החומה ולא הוא הקים את המחסום

סיימתי פגישת עבודה בירושלים בשעה 17:00 והתקשרתי לבן זוגי, אוסמה.

"אני יוצאת עכשיו, חמוד. תרצה שאכין ארוחת ערב כשאגיע?"

מחסום קלנדיה
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

לעולם לא יאפשרו לבעלי לצעוד לצדי בשדרות רוטשילד

בני זוג פלסטינים של אזרחי ישראל לא רשאים להיכנס למדינה. לפני שנתיים הגשתי בקשה על בסיס "חריג הומניטרי" שבעלי יוכל לשהות איתי בישראל. זה מה שהפקיד ענה לי: "אני לא יודע מה מותר לי לפרט"

קבעתי פגישה עם סוכן ביטוח כדי לפתוח קרן פנסיה, אבל הוא התעקש להראות לי אופציות לביטוחים פרטיים על אובדן כושר עבודה, סיעוד ובריאות.

"כיסוי עבור השתלות, ניתוחים בחו"ל והטסה רפואית יעלה לך רק 88 שקל לחודש לכל המשפחה". במסך המחשב הנייד שלו הופיעו שמם של בן זוגי, אוסמה, וילדינו, פורת ואדם, עם וי ליד כל שם.

שדרות רוטשילד בתל אביב. בנות ערביות מטיילות
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

כעבור חודשיים של סגר, יצאנו לראשונה מרמאללה

נסעתי לבקר חברים בחולון רק עם הילדים, כי לאביהם הפלסטיני אסור לעבור את המחסומים. בדומה לחבריה בישראל, גם בתי רוצה לחזור לגן הילדים, אבל כאן זה עוד אסור

"פורת, צחצחי שיניים כדי שנוכל לצאת", התחננתי. אחיה אדם הסתכל עליי בחיוך והתחיל לרוץ, סימן שהוא רצה שארדוף אחריו.

"גם אתה צריך לצחצח שיניים", אמרתי ורצתי אחריו. הוא פרץ בצחוק עד שתפסתי אותו והובלתי אותו לחדר השירותים.

ילדות עם מסיכות מגישות פרח לחייל פלשינאי
Issam Rimawi/Anadolu Agency via
להמשך הפוסט

כשמדובר בסיפוח השטח שייך ליהודים, כשמדובר בקורונה הוא שייך לפלסטינים

ברור שלרשויות הפלסטיניות יש אחריות כלפי התושבים הפלסטיניים, כמו שלעיריית בני ברק יש אחריות כלפי תושבי בני ברק. אבל אם ישראל שולטת בשטח, אזי היא גם חייבת לקחת אחריות על מי שחיים שם. מחשבות מרמדאן בצל הקורונה

תורי לעבוד והילדים דופקים על הדלת הנעולה.

"אמא, אני רוצה מספריים!"

אום פורת
אום פורת
להמשך הפוסט

בגדה המערבית טעות אחת תהיה בלתי הפיכה

מצד אחד ניכרת קפדנות לא אופיינית בהיענות לכללי הסגר שהשיתה הרשות הפלסטינית, מצד שני לא נראה שאנשים פה מבינים את מידת הסכנה שהקורונה מציבה בפני מערכת הבריאות כאן, שהיא חלשה מלכתחילה

הילד המצויר בסרטון הווידיאו מורט נוצות מהאפרוח. בפינה של צג המחשב, הגננת הצרפתייה של פורת, מיס שאנטל, שרה יחד עם הקריין: "la petite poule rousse!". אדם, אחיה של פורת, גורר כסא מטבח אל השולחן ומנסה להתקרב אל המחשב. פורת דוחפת אותו. אדם צועק. אני מיד משתיקה את המיקרופון. אדם מרביץ לפורת. אני מרימה אותו על הידיים.

"אמא, למה הילד מורט את הנוצות?" פורת שואלת.

יונים ברמאללה
אום פורת
להמשך הפוסט

אני דואגת לאמא שלי בניו יורק ובן זוגי לאמא שלו בעזה

הפלסטינים מבינים טוב מאוד את עניין הקורונה, אבל חוסר אמון ברשויות - הישראלית והפלסטינית - ואמון גדול בדת גורמים להם להתייחס למצב כאל "אילי מָכּתּוּבּ, מָכּתּוּב". מה שכתוב, כתוב

ביום הראשון של העוצר בגדה המערבית, יצאתי לריצת בוקר בקצה המערבי של העיר רמאללה. הוראות הרשות הפלסטינית אסרו על יציאה מהבית פרט לעבודה חיונית או הצטיידות במזון או תרופות. קיוויתי שפעילות ספורט של אדם בודד מותרת, או לחילופין שניידות המשטרה שמסתובבות בכבישים הראשיים לא יגיעו אליי.

היה שקט. פה ושם חלפה מכונית פרטית. כלבים משוטטים ישנו ברחובות. ראיתי אשה עומדת בחצר ביתה, לבושת חלוק בית ומעשנת סיגריה. חייכתי לעברה כאילו אנחנו ידידות נפש שלא התראו שנים. "משמח אותי לראות מישהי", אמרתי בהתנצלות והיא צחקה.

סופרמרקט רמאללה
אום פורת
להמשך הפוסט

כך נראים ימי קורונה עם שני ילדים קטנים ברמאללה

שיגעון הקורונה מאתגר את משטר האפליה בין פלסטינים לישראלים, כי בפני הנגיף כולם שווים. ברמאללה כבר שבוע שאין בתי ספר וגנים. הצצה למה שצפוי להורים ישראלים בצד השני של החומה

נגיף הקורונה דוגל בשוויון. הצווים הצבאיים שמייצרים משטרים נפרדים לישראלים ולפלסטינים אינם חלים עליו, ולכן לרשויות הישראליות רצון אמיתי למנוע את התפשטותו גם בקרב פלסטינים. כך הבנתי את ההכרזה מה-5 במארס על מצב חירום בגדה המערבית, שהקדימה בשבוע צעדים דומים שננקטים כעת בישראל. בגדה המערבית הגנים נסגרו כבר לפני שבוע וכך גם המסעדות ובתי הקפה. לאחרונה סגרו גם את גשר אלנבי לכניסת זרים.

"ברור שישראל מעורבת", בן זוגי אוסמה אמר לי. "ואולי טוב שכך".

קורונה ברמאללה
אום פורת
להמשך הפוסט

"היום צריך להתלבש בצבעים של דגל פלסטין"

בגן הצרפתי שבתנו הולכת אליו ביקשו ליצור סרטון על הלאומים השונים של הילדים. זו סוגיה מורכבת במשפחתנו. אנחנו אפילו לא יכולים לחלוק את אותה מכונית, כי לפלסטינים אסור לנהוג ברכב עם לוחית רישוי ישראלית

בארבע בבוקר חזרתי הביתה מנסיעת עבודה קצרה בחו"ל. אוסמה ישב מול המחשב. נשקתי לו. הוא דיווח שאדם התעורר בשלוש ואחרי שהחזיר אותו לישון, אוסמה בעצמו לא הצליח להירדם. נכנסתי למיטה לבד, אבל כמעט מיד פורת התעוררה. שמעתי את אוסמה ניגש אליה.

"הפתעה!" הוא אמר. "מי חזרה הביתה?"

דגל פלסטין על רקע בניין האו"ם בניו יורק
אי־אף־פי
להמשך הפוסט

האתגר ההורי שלי: להגן על בני בן השנתיים משאיפת גז מדמיע

יצאתי לריצת בוקר עם בני בעגלה, ופתאום הרגשתי שריפה בגרון ובעיניים. גז מדמיע. ירו אותו החיילים הישראלים שראיתי קודם בכביש הראשי. רצתי בספרינט כדי לברוח מהגז, העיניים שלי בערו ודמעו והעגלה קפצה ורעדה

"אאאאאההההההה!" הרעים קולו של אדם בן השנתיים. שמעתי את אוסמה מנסה להרגיע אותו. 5:20 בבוקר. אדם כבר לא יחזור לישון והפחד שיעיר את אחותו בת החמש, פורת, הקים אותי מהר. "הנה, אמא", אמר אוסמה והגיש לי את אדם אחרי שהבכי פסק. חצי-רדומה, לקחתי אותו על הידיים. ניסיתי לדכא גל של תסכול וכעס. רציתי להכין כוס קפה. רציתי להתלבש בלי לשאת בזרועותיי ילד בן שנתיים, ששוקל 12 קילו. רציתי עשר דקות לעצמי.

נזכרתי בביקור אצל חברה טובה, אם יחידנית, שנים לפני שפורת ואדם נולדו. ישנתי אצלה ובבוקר הצעתי לשמור על הבת שלה, אז בת שנה וחצי, כדי שתוכל להתקלח. בשתי הדקות בהן חברתי התקלחה, הילדה חגה סביב דלת הזכוכית, עצבנית, חוששת, ומחכה שאמהּ תחזור. כבר ידעתי אז שארצה ילדים, אבל באותו רגע פחדתי מהיום בו מישהו יהיה כה תלוי בי.

גז מדמיע חיילים
Majdi Mohammed / AP
להמשך הפוסט

מה עושים כשמוצאים חתלתולה נטושה ברמאללה

"פה זה שונה", ניסיתי להסביר למצילת החתולים האמריקאית, אין צער בעלי חיים והשירות הווטרינרי לא יכול לטפל בעשרות אלפי החתולים המשוטטים ברמאללה. בסוף הרחמים שלי גברו וקניתי תמ"ל מיוחד לחתולים

"אמא, אדם שוב פעם זורק נעל על החתולה!", קראה לי פורת מהגינה. הצצתי דרך חלון המטבח. החתלתולה השחורה הופיעה אצלנו לפני חמישה ימים. אוסמה שמע אותה מייללת מתוך ערימת ענפי הצבר הקוצניים שהוא עקר, אלה שהיו בדיוק בגובה העיניים של בננו אדם. חיכינו יממה, אבל לא ראינו זכר לאמהּ או לאחיה. כשחילצנו אותה, היא נצמדה לדלת זכוכית ההזזה של המטבח והתחננה להיכנס פנימה.

החתולים האחרים בגינה הפנו אליה מבטים מאיימים ויללו כלפיה, עד שהיא קפאה מפחד, וגופה הצנום היה דרוך. נתתי לה שאריות אוכל, אבל היא רחרחה אותן בלי לאכול. בהנחיית גוגל, בדקתי את שיניה וצבע עיניה והגעתי למסקנה שהיא בת כחודש. מדוע אמהּ נטשה אותה בעודה יונקת?

חתולה ברמאללה
אום פורת
להמשך הפוסט

בריצת הבוקר נתקלתי במעיין שמתנחלים בזזו מפלסטינים

אני אוהבת לרוץ למרחקים ארוכים, וכך מגיעה לכפרים רבים סביב רמאללה. באחת הריצות הגעתי לכפר עין קניה, שהיה נראה לי שונה הפעם. התברר שמתנחלים השתלטו על המעיין של הכפר, שנמצא על אדמה פרטית של אחד התושבים

בכל פעם שאני חוזרת מחו"ל, אני מודדת את הנוף המשתנה באזור רמאללה. חלק מהשינויים הם טבעיים: בניין דירות בקצה הרחוב, במקום בו היתה חורשה. בית קפה אופנתי, שהחליף בית קפה אופנתי אחר. דוכן פלאפל ראשון, שהוקם בתוך כפר קטן. אבל בגדה המערבית שינויים בנוף הם גם תוצר של מאבק בין מתנחלים לבין תושבי הכפרים הפלסטינים. המתנחלים מנסים לתפוס לעצמם עוד פיסת נוף ואת הפלסטינים להדוף.

החיבה שלי לריצות ארוכות חושפת אותי לאזורים הנתונים לשינויים הללו, בהם ישראלים נתפסים על ידי הפלסטינים כאיום. כלומר, אני גם נתפסת כאיום.

עיינות ענר, החודש
אלכס ליבק
להמשך הפוסט

כשאת צועקת "שקט!" על הילדה זה מזכיר לי את הכלא הישראלי

אני מגדלת את ילדי ברמאללה/אל בירה, אבל מדברת איתם בעברית. לא קיבלתי החלטה מושכלת לעשות זאת, זה קרה באופן טבעי כשנאלצתי להיות לבד בפגייה בתל אביב כי לא קיבלנו היתר כניסה לישראל עבור בן זוגי ואב ילדי

"אימאאאאאא!!". התעוררה פורת בצעקה, כהרגלה. חמש בבוקר. ישבתי ליד דלת הכניסה ושרכתי את נעלי הריצה. אוסמה ישב מול שולחן האוכל, לגם קפה והתכונן לשיעור שתכנן להעביר באותו יום. הוא הסתכל עליי, קם מכסאו ונכנס לחדר השינה שלנו, אליו פורת התגנבה באמצע הלילה.

"חביבתי, דברי בשקט, בבקשה", הוא אמר לה ברוך. היתה צעקה נוספת מצדה, ואז היא אמרה משפט נזעם בערבית מדויקת להפליא:

כלא צבאי
ניר קידר
להמשך הפוסט

"אבל אמא", פורת אמרה, "אנחנו יהודים"

כיצד נראית נסיעה מרמאללה לתל אביב מבעד לעיניה של ילדה בת חמש, שאמה יהודייה-ישראלית ואביה מוסלמי-פלסטיני?

שהינו בביתנו החדש שבוע וחצי, ועוד לא הספקתי לקנות מיטה לפורת, גם לא קולבים או כלי רכב. אז בשישי בבוקר שאלתי רכב של חבר ויצאתי עם הילדים ליום בתל אביב. התחנה הראשונה: אזכרה של דודי, שנפטר חודשיים אחרי הגעתנו לארצות הברית. לפני שנה בדיוק הייתי שקועה בסידור הדירה החדשה שלנו בפילדלפיה, כשאבי התקשר לבשר על מותו של אחיו הבכור שפיק.

שוב רבתי עם פורת בנסיון כושל לצאת מהבית בזמן. איימתי עליה שאם לא תבוא עכשיו, לא יהיה לה זמן לשחק עם חברתה נועה, שמתגוררת בחולון ושמהווה את התחנה השלישית והאחרונה שלנו לאותו יום, אחרי האזכרה וביקור במחסן של חברה תל אביבית, כדי לאסוף כוננית לצעצועי הילדים. פורת עמדה בפתח הדירה וצעקה: "פינוקי הדוּבָּה כועסת עלייך! אני לעולם לא אעשה קְלׅין אַפּ טַיידׅי אַפּ!". יופי, היא לומדת ממני כיצד לאיים על אחרים.

מחסום
ניר כפרי
להמשך הפוסט

לדבר עם ילדיי בעברית במרכז רמאללה

בזמן שאנחנו מסדרים את ביתנו החדש ברמאללה/אל בירה, גילינו פערים בינינו לבין חברינו המקומיים. אבל אנחנו לא מסתירים את מי שאנחנו, לא בשפת הדיבור ולא במנהגים, כי האמת המוזרה של נסיבותנו היא ההגנה הטובה ביותר שלנו

הבית הפוך. אבל שלנו. דירה שאוסמה הכיר היטב, אותה קנה מחברה, שעזבה את רמאללה והשאירה לנו גם את רוב תכולתה: שולחן עץ מלא יפיפה. כיסאות ופנסים בגינה הפרטית ובה עצי פרי. נייר טואלט בשירותים ומטאטא במטבח. אבל נותרו גם חמש עשרה שנים של ג'אנק במגירות וכתמי אוכל בכיור. וכן – הרבה, הרבה רהיטים, גדולים וכבדים, שחלקם אף עשויים מזכוכית שבירה בעלת פינות חדות, שהקטינו את שטח הדירה והפריעו לאדם לרכב על הבימבה שלו בסלון. מלאכת הפינוי והפריקה ארכה ימים. רוב הלילות נשארתי ערה עד ארבע לפנות בוקר בניסיון לנצל את מעט הזמן בו פורת ואדם, שסבלו מג'ט לג, ישנו.

ביום שישי אוסמה לקח את הילדים לבקר את חברתו לובנה ובתה נוראן, בת החמש. ניצלתי את הזמן להתקדם בפריקה ובסידור. אוסמה שלח לי תמונות של פורת ואדם יושבים סביב שולחן שופע בביתה של לובנה ואוכלים מקלובה, תבשיל עוף, אורז וירקות מסורתי. אנחת רווחה. מאז שחזרנו לרמאללה/אל בירה לפני ארבעה ימים, הילדים לא זכו לארוחה מבושלת. אני שומרת על כשרות בבית ורציתי להכין את המטבח לפני שאסדר את הכלים בארונות. וגם – אין לי מושג איפה הארגזים עם הכלים החלביים.

מרכז רמאללה
Getty Images
להמשך הפוסט

אני יהודיה-ישראלית שנשואה למוסלמי-פלסטיני: אנחנו משפחה אוהבת

אחרי שהות בארה"ב, שבנו עם שני ילדינו, פורת בת החמש ואדם בן השנתיים, לביתנו ברמאללה. הילדים ואני נחתנו בנתב"ג ונסעו בדרך זרועת מחסומים, ואוסמה, בן זוגי ואבי ילדיי, נאלץ להגיע בטיסה נפרדת לירדן ומשם הביתה. כאלה הם חיינו

אחרי שנה בארצות הברית, חזרנו לישראל/פלסטין. זה קצת יותר מורכב ממה שזה נשמע: אני יהודייה, ישראלית ואמריקאית, נשואה לבן זוג פלסטיני, חוקר אקדמי, ממשפחה מוסלמית. אנחנו גרים באזור רמאללה עם שני ילדינו, פוֹרַת בת החמש ואדם בן השנתיים. סבא אחד של ילדיי השתתף בכיבוש פלסטין בשנת 1967. הסבא השני ברח מפלסטין בעקבות הכיבוש ונטש את אביהם, אוסמה, בן זוגי. אנחנו משפחה אוהבת.

במונית חזרה משדה התעופה, התעניינתי במצב המחסומים. "מחסום ג'יב פתוח?", שאלתי את נהג המונית הירושלמי. "כן. לכניסה לרמאללה בלבד", הוא ענה. "ברור. ומחסום ה-DCO?", ביררתי. "פתוח בשני הכיוונים. אבל ליציאה לירושלים רק החל מ-10:00 בבוקר," הסביר. "איזה יופי", כשעזבנו לפני שנה המחסום היה פתוח בכיוון אחד בלבד.

רמאללה תל אביב
אמיל סלמן
להמשך הפוסט