אבא במשרה מלאה / הבלוג של אורן דסאו

אני מפחד שזה יעלה לי בקשר עם בנותיי

אני רוצה להיות עם הבנות שלי כאן ועכשיו ולא שם ואחר כך. אני רוצה לספוג אותן באמת כמו שהן, כמו שאני, כמו שאנחנו. כמה רגעים יפים פספסתי בגלל הצורך האובססיבי לתעד, כמה כולנו פספסנו

אביב מטפסת על המגלשה האדומה במשחקייה ואני נשאר למטה כדי לצלם אותה מתגלשת. דרך מסך הטלפון אני מסתכל עליה מתיישבת, מתכוננת להתגלש, ולפתע אני מרגיש שתהום עמוקה נפערת בינינו; היא לא רואה את הפנים שלי הרי והעיניים שלי בכלל לא מסתכלות עליה. אני מוריד את המסך ופורש ידיים לקבל אותה למטה בחיבוק. כשהיא נוחתת היישר בין הזרועות שלי, אני מצמיד אותה חזק אליי כאילו אני מקבל את פניה באולם הנוחתים בשדה התעופה אחרי שהיתה זמן מה בחו"ל. התהום נעלמה וההתרגשות גדולה יותר כי הצלחתי לא לאבד את הרגע הזה. קיבלתי רגע קטן מהחיים שלנו ביחד בחזרה.

אביב ואני הולכים בשדרה ואני כל כך רוצה להוציא את הטלפון ולצלם אותה הולכת, מפזמת לעצמה, זורקת משפטי חוכמה של בנות שלוש לאוויר. אני רוצה לתעד, לשמור את הרגע הזה לתמיד, אבל אני מבין שאם אני אעשה כן, אני אעשה בדיוק את ההיפך; אני אאבד את הרגע הזה לעולם. אז אני ממשיך ללכת עם הטלפון בכיס, והנה אני רואה את אביב כמו שהיא עכשיו ולא כמו שהיא תהיה כשכולם יסתכלו עליה וייתנו לרגע הזה לייק. אני איתה ברגע הזה ולא במקום אחר, רחוק ממנה שנות אור, שבו אני חושב אם זה לסטורי או זה לפיד.

אביב, בתו של אורן דסאו, מטפסת על גדר
אורן דסאו
להמשך הפוסט

הנה אני, אבא מחייך, שעד לפני רגע צרח

בחרתי להיות בבית עם שלוש בנותיי. מבחוץ זה אולי נתפס כאידיליה, אבל אין מי שיראה כשאני מתפוצץ על הילדות שיילכו לישון כבר כדי שאהיה לבד, או כשאני צועק על הקטנה שתלבש מכנסיים

הנה אני, אבא הצועד בבוקר עם בתי הקטנה אביב מבעד לדלת הבית, אחוז עמה יד ביד, שנינו מחוייכים, לקראת עוד יום בחוץ. מה שאי אפשר לראות בתמונה היפה הזו, הוא אותי רודף אחריה בכל הבית וצועק עליה כמה דקות לפני כן - צורח ומיילל - שתלבש את המכנסיים שלה כדי שנוכל לצאת כבר.

הנה אביב ואני יושבים בקפה. היא מלקקת ארטיק או אוכלת מאפה קטן ומתוק כמוה, ואני שותה קפה אספרסו כפול ארוך ומריר כמו שאני אהיה בצהריים כשהיא לא תרצה ללכת לישון, כשכל הזמן שבו רציתי להיות לבד עם עצמי ילך לעזאזל. אולי אנחנו נראים כמו ילדה ואבא שמקשיב לה ונותן לה את כל תשומת הלב שלו, אבל אף אחד לא יודע שיש גם רגע בו אני מנסה לכתוב הודעה חשובה בטלפון שצריכה להיכתב בזה הרגע, או סתם עונה תגובה מטומטמת לפוסט לא חשוב בכלל בפייסבוק, והילדה שלי מדברת אליי ובתגובה אני מהנהן ויוצא לי מהפה "כן כן" - אבל אני בכלל לא מקשיב.

אורן דסאו
אורן דסאו
להמשך הפוסט

"ע - עצבים, ק - קקי". הרשימה שכל הורה מכיר

ט - טיפת חלב. רומן של שנתיים עם מקום שגורם לך להרגיש זבל של הורה; ל - ללכת לישון. פעם, מזמן, הייתי הולך לישון. כיום אני מתרסק | אורן דסאו מסכם שמונה שנים של אבהות באותיות הא'-ב'

א - אבא (מה? לא ברור? טוב, אולי אמא).

ב - בולונאום. הדבר הזה ששמים באמבטיה בחודשים הראשונים של התינוקת. אני אפילו לא זוכר למה זה מיועד, אשמח אם מישהו יזכיר לי.

אורן דסאו ובנותיו
אורן דסאו
להמשך הפוסט

חגגתי יום הולדת 44 בלי עוגה. זו היתה המסיבה האמיתית שלי

שכחתי שיום ההולדת שלי מתקרב והתחלתי תהליך של ניקוי רעלים עמוק וארוך. נחרדתי מכך שלא אוכל לחגוג עם עוגה או מאפה ממולא שקדים או שוקולד כמו תמיד - אבל אז הבנתי מה חשוב באמת

לפני שלושה שבועות התחלתי לעשות ניקוי רציני של הגוף. לא ניקוי של יומיים ולא ניקוי של שבוע-שבועיים, אלא ניקוי כזה עמוק ויסודי של כמה שבועות. במסגרת התהליך אני מסיר בכל יום משהו נוסף מהתפריט: קמחים, שומנים, סוכרים ועוד מאכלים שאני אוהב. אלא שלא לקחתי בחשבון את יום הולדתי ה-44.

דווקא ביום הזה התחייבתי, לפי תכנית מסודרת ומשולמת מראש, להסיר מהתפריט סוכר - על כל מוצריו, צבעיו וצורותיו, וגם קמחים על כל מאפיהם ולחמיהם. אוי, איזו טעות. התקשיתי לקבל את רוע הגזירה כי ביום הולדתי לא אחגוג עם עוגה וחטיפים, או לפחות עם מאפים ממולאים בשקדים, אוכמניות או שוקולד. 

אורן דסאו עם בתו בטיול. מי צריך שוקולדים כשיש ברווזים?
אורן דסאו
להמשך הפוסט

כל חיי חיפשתי להשתייך. ואז הקמתי משפחה

עם אשתי והבנות אני מרגיש במקום שלי. לא משנה מה קורה במציאות - ההתנגשויות, הדילמות, ההלקאות העצמיות, האשמה, הפחד - זאת רק המציאות, המשפחה זה הדבר האמיתי

השעון מצלצל. שש וחצי בבוקר. הרבה זמן עבר מאז שהיה מכוון על השעה הזו. חושך. כל התריסים מוגפים. אני קם לבדי. אשתי ישנה במיטה לידי ועליה מרוחה בת השנתיים וחצי. אני מתרומם ומשפשף את הלילה מהעיניים שלי. מועקה קטנה מציצה מכיס הלב שלי אבל לא יותר מזה. אני יוצא את חדר השינה לעבר חדרן של שתי בנותיי שעדיין ישנות, כל אחת במיטתה.

יכולתי לקחת אותן לכל מקום שרק ארצה. לחופשה בצפון הארץ, לבריכה בשכונה או סתם ליום טיול בארצנו הקטנטונת. המועקה שוב מציצה. אני יוצא מהחדר של הבנות לעבר המטבח המואר. שיניים, מים וקפה. אחת-אחת הבנות קמות: ראשונה אשתי, הצועדת מחוץ אל חדר השינה, מלווה בקטנטונת מאחוריה כמו היתה שושבינה. אחרי זה קמות השתיים האחרות, בנות השמונה והשש. לאחת זהו היום הראשון בכיתה ג' ולשניה יומה הראשון בכיתה א'. הן יוצאות מהחדר בתיאום מושלם ונשכבות על הספה מוכנות להמשיך את שנת הלילה שלהן. אחרי תיחקור של כמה דקות מה כל אחת רוצה בכריך, אני סוף סוף מקבל מידע ופועל לפיו.

בנותיו של אורן דסאו
אורן דסאו
להמשך הפוסט

הלוואי שכולנו היינו מאפשרים לבנים שלנו ללבוש שמלות

אני מעודד את הילדות שלי ללבוש איזה צבע שבא להן ותמיד מקפיד להגיד להן שכל הצבעים שייכים לכולם; בארון שלי יש חולצות ורודות ומכנסיים ורודים, ואם היה לי אומץ היו לי גם שמלות ורודות

בוקר אחד יצאנו חבר ובנו, בתי ואני למכולת הקרובה לבית לקנות לזאטוטים ביצי קינדר (למה ביצי קינדר על הבוקר? זה כבר עניין לטור אחר). ביקשנו מהמוכר שתי ביצי קינדר והוא הסתכל על הלקוחות שלו וקבע: "ורוד בשבילה וכחול בשבילו". "לא לא לא!", החבר ואני מחינו. "זה לא משנה לנו. אנחנו לא מעודדים את זה, ואתה יודע מה? אנחנו נביא את הביצה הכחולה לבת ואת הביצה הוורודה לבן".

הוא הסתכל עלינו במבט מבולבל ולא הבין. "אבל איך? מה הם יעשו עם זה? מה פתאום?", תמה. הרי הזבן במכולת הוא אינו היחיד שמחלק את העולם על פי ורוד לבנות וכחול לבנים. איזה טעם יהיה לעמוד בחנות שלו, להתווכח ולנסות לשנות את תפיסת עולמו? לקחנו את הביצים והמשכנו בדרכנו.

שמלות ורודות לילדות בחנות
Andrey Burstein / Shutterstock.c
להמשך הפוסט

הילדות שלי גדלות, ואני מתחיל לאבד את השליטה

הייתי רוצה לשמר את הבנות שלי בכיס האבהות הקטן שלי. ההבנה שהן לא באמת שלי, אלא שהן של עצמן, מתחילה יותר ויותר לחלחל ויותר ויותר לכאוב

לאחרונה קרה לי משהו ממש מוזר. הבחנתי בזה בפעם הראשונה כשסיימתי הצגה במרכז קהילתי באיזו עיר. יצאתי עם עגלת הציוד מהמרכז לכיוון האוטו, כשלפתע עיניי נחו על שלוש אימהות צעירות שישבו על שמיכה לבנה, רכה ונעימה שהיתה מונחת על פיסת דשא רחבה, וליד כל אמא, תינוק בן כמה חודשים.

אחת האימהות רשרשה לתינוקה ברעשן כשהוא שכוב על גבו, השניה ניענעה את תינוקה בשתי ידיה ודיברה אל השתיים האחרות והשלישית שיחקה עם ידיו של תינוקה כשהוא שעון על בטנה. תחושה לא ברורה צבטה את לבי, חיוך התפשט על פניי וסיננתי לעברן בלחש אבל בתקווה שהן ישמעו "איזה כיף לכן. תהנו".

אורן דסאו ובתו
אורן דסאו
להמשך הפוסט

אז ככה זה מרגיש להיות אב נוכח באמת

בכל פעם שאני נמצא עם אחת מהבנות שלי, נמצאות איתנו אלף מחשבות. על העתיד שלי, העתיד שלנו, על חלומות שכבר לא יתגשמו, ועל חלומות שאין סיכוי שאוותר עליהם. לא בבוקר הזה

כבר כמעט שנתיים שאני נמצא עם אביב בבית. כמעט שנתיים של בילויים בגינות שעשועים, מנדנד בנדנדות, מתנדנד בנדנדות, מחכה בקצה מגלשות בידיים פתוחות, גולש במגלשות, מטפס על חבלים, יושב על ספסלים ואוכל פירות וכריכים, מאכיל יונים, מצייר בגירים על המדרכות, מפריח בועות סבון, מפטפט עם אבות, אמהות ומטפלות, מתווך חברויות ושומר על בימבות ובובות פן יקחו לבת שלי את ששלה.

כמעט שנתיים של הסתובבויות בשכונה עם עגלה, עם ילדה על הידיים, עם ילדה צווחת על הידיים, עם ילדה על הכתפיים, עם ילדה על הכתפיים ואופניים על הידיים, בחום, בקור, בשלג ובשרב. כמעט שנתיים של בילויים במשחקיות, קורא סיפורים, מדקלם תנועות ושירים, מרכיב פאזלים, לש בצקים, מדביק מדבקות ומשחק בבובות. כמעט שנתיים של רביצה בבית, משחקים, משתוללים, מוציאים דברים מהארונות והמגירות, לא מחזירים דברים למגירות ולארונות, הופכים את כל החפצים בבית לצעצועים ורובצים על השטיח בחדר משחקים וכמעט נרדמים. ככה הייתי גם עם אילן וככה הייתי גם עם רות.

אביב, בתו של אורן דסאו יושבת בקצה מנהרה בגן השעשועים
אורן דסאו
להמשך הפוסט

אבי נפטר בעודי ילד. אני לא מתבייש להודות שהרגשתי משוחרר מאי פעם

אני זוכר שהייתי צריך להלך על קצות האצבעות לידו, את חוסר הסבלנות שלו כשלא הבנתי משהו, את המכות שהוא החטיף לי פה ושם כי ככה הוא האמין שצריך לחנך. אני זוכר גם את הבדיחות, את הכוונות הטובות שלו ואת העובדה שהוא אהב אותנו הכי טוב שהיה יכול

עוד לא הגעתי לגיל 13 כשאבא שלי נפטר, ואני לא מתבייש לומר זאת, אבל הרגשתי תחושת שחרור גדולה. אני לא מתבייש לומר זאת מכיוון שאבא שלי היה אבא טוב. הוא היה אדם טוב. היה לו לב רחב, הוא אהב לעזור, הוא היה חברותי ואהוב על אנשים ונהג לספר בדיחות בכל הזדמנות שרק היתה לו. בדיחות שאני זוכר עד היום ומספר אותן בכל הזדמנות שרק יש לי. היו לו כוונות טובות והוא אהב אותנו הכי טוב שהיה יכול.

בשנה האחרונה לחייו, היינו נפגשים אחרי הצהריים במרכז העיר. הוא היה יורד בתחנת אוטובוס בה חיכיתי לו, וביחד היינו הולכים לאכול שווארמה והייתי מתלווה אליו לסידורים. כשקיבלתי מכתב אהבה מילדה כשהייתי בן 12, פניתי אליו לעצה אבהית. אני זוכר את הריח שלו, את ריח חלוק השבת שלו, אני זוכר את הזיפים שלו, את המשקפיים שלו. את המבטים בהם הביט בנו דרך המשקפיים האלה, את הצחוק שלו, הילדותיות שלו, את המלפפונים החמוצים הלא טעימים שהחמיץ ואת חטיף הקוקוס הוורוד שהביא לנו כשהיה חוזר מהמילואים.

אביו של אורן דסאו
באדיבות אורן דסאו
להמשך הפוסט

אני בכלל לא כמו האבא שחשבתי שאהיה, אבל אני לא מכיר אבהות אחרת

למרות האבא שחשבתי שאני צריך להיות, נשארתי עם שלוש בנותיי בבית. הן לא רצות אליי כשאני חוזר הביתה כי אני כבר בבית, אני לא המפרנס העיקרי ואין לי מושג על צמחים בארץ ישראל

לפני שהפכתי לאבא חשבתי שאהיה כמו אבא שלי, פלוס עוד קצת מהאבא שאני רוצה להיות; קם בבוקר לפני כולם, משתדל לא לעשות יותר מדי רעש בהתארגנות לעבודה, אבל עושה, יוצא לפני שכולם קמים, חוזר לקראת סוף היום, הילדים רצים אליי כשאני נכנס הביתה, מעביר קצת זמן בבית, עם הילדים, בלי הילדים, אוכלים ביחד ארוחת ערב שאמא הכינה, אמא מקלחת, משכיבה לישון ואני נכנס לומר לילה טוב.

בין לבין אני מעביר לילדים את האני מאמין שלי, את סיפורי החיים שלי. הם מעריצים אותי בטירוף, אני אבא מצחיק ועושה בושות כשהם גדולים יותר, אני מפרנס את המשפחה, כל סוף שבוע יוצאים לטייל, אני מספר סיפורים על צמחים ועל הרים ועל ארץ ישראל. כשמבקרים את הסבתות אני נשכב על הספה, קורא עיתון ומנמנם. לא ישן. מנמנם.

אורן דסאו ובנותיו
אורן דסאו
להמשך הפוסט

חם לי ואני מזיע והילדות צריכות לאכול. "די לקטר", אני מזכיר לעצמי

אני משאיר את כל הבלגן על השולחן מינוס מה שהבנות הואילו לפנות לכיור ולוקח את הפעוטה לשנת צהריים. מי יכול אחרי חצי יום שכזה להשכיב קטנטונת לישון ולא להתרסק בעצמו?

שעת צהריים. השמש יוקדת. אני יוקד. אני מזיע במקומות שלא ידעתי שאני יכול להזיע בהם. במקומות שאני לא אזכיר מטעם צנעת הפרט. כבר אין לי כוח.

למעשה ברגע זה אני מרגיש שמעולם לא היה לי כוח. ביד אחת אני מחזיק בימבה ג'וק וביד השניה אני מחזיק את זאת שמסרבת בעקשנות להמשיך לרכוב על הבימבה-ג'וק. הכיוון הכללי הוא קדימה, אבל הרגליים שלי הולכות גם קצת במקום וקצת הצידה כי את החולצה שלי מושכות שתי ילדות; אחת מהן בימים אלה מתאמנת ברכיבה על רולר בליידס, אבל כרגע נראה כאילו היא מתאמנת במשיכת חמור לאחור; ועוד אחת שכבר יודעת לרכוב ממש טוב, אבל אם אפשר להיעזר בחולצה של אבא אז למה לא לתפוס אותה ולמשוך? החולצה שלי כבר לא תהיה אותה חולצה, זה בטוח.

אורן דסאו ובנותיו
אורן דסאו
להמשך הפוסט

"אבא אוהב אותך", אני לוחש לבתי הצורחת. אבל היא רוצה רק את אמא

כשהחלטנו לגמול את אביב מהנקת לילה, ניגשתי למשימה בלהט רב אבל בחשש רב יותר. מצד אחד, אהיה שם בשבילה לחלוטין, ללא אמא. מצד שני זה הבכי החזק, קורע הלב וקורע היחסים עם השכנים

בתור אבא בלי שדיים שמניבים חלב, אני חש תסכול כאשר אני מתעורר באמצע הלילה לקול בכייה של אביב בת השנה ושמונה חודשים ומעביר אותה מהמיטה שלה למיטה שלנו, אל חיקה של אשתי. אני לא מעז להתעכב אפילו לשניה לאיזה חיבוק קל ומרגיע. שתי המילים היחידות שיוצאות לי מהפה בזמן ההעברה המהירה הזו הן ציצי ואמא. זה משלוח אקספרס טכני ויעיל. אני המתווך לדבר האמיתי.

התסכול רב יותר כאשר אשתי ואני בסלון, עוד לא ישנים, ואביב מתעוררת בקול בכי. אני ניגש לנסות את מזלי, יודע מראש שהסיטואציה אבודה - אבל אולי אוכל לתת עוד כמה שניות רווחה לזו שלצדי. אני נכנס לחדר החשוך והבכי הופך לצווחות אימה מלווות בכמה "לא" קטנים, שכאילו לקוחים מסרט בלהות. אני מושיט ידיים, מנסה להרים ולהצמיד אותה לחזי אבל היא מתנגדת, ומישיבה על הברכיים מורידה את עצמה על הישבן ולאחור, נצמדת לקצה המיטה חזק, הכי רחוק ממני שאפשר.

אורן דסאו ובתו
אורן דסאו
להמשך הפוסט

שאני אבטל טיול שלוליות בגלל שהבת שלי רוצה להלך בחוץ בגרביים?

התלבטתי מי אני - אבא משחרר עם אופציה לילדה חולה או אבא עקשן עם אופציה לילדה בוכה? אבל כבר בחרתי באבא משוחרר וכבר החזקתי את המגפיים בידיי. אין חרטות

אביב ואני עומדים בפתח הבניין. הדלת סגורה מאחורינו ומעלינו גגון המגן מפני טיפות גשם. אני האבא, מטר שבעים וחמש של נחישות לצאת להראות לאביב שלי את הנפלאות אשר מחוץ לבית ביום סגרירי: גשם גשם משמיים, שלוליות, עננים אפורים - בקיצור כל החבילה של יום שכזה. אביב, הבת, שבעים וחמישה סנטימטרים של נחישות לצאת לטיול הזה בגרביים.

חמש דקות לפני היינו בבית, מביטים מבעד לתריסים. מושיטים ידיים דרך החריצים להרגיש את טיפות הגשם הקרות. "רוצה לצאת לטיול?" שאלתי אותה פתאום בלי לחשוב על המשוכות שצריך להלביש... אה סליחה, שצריך לעבור לפני שיוצאים לטיול שכזה. "כן". היא מלמלה בהנהון. הורדתי אותה ממעקה החלון ושלפתי מעיל מהמתלה, "אז צריך ללבוש מעיל". הגשתי אליה את המעיל והיא השחילה יד ואז עוד יד. משוכה ראשונה עברנו. פשפשתי בתיק ושלפתי כובע צמר. "גם צריך לחבוש כובע". היא סימנה לי עם אצבע חמודה בהסכמה על הראש ומיד חבשתי לה. משוכה שניה מאחורינו. התיישבתי, שלפתי מגפיים משידת נעליים נמוכה וסימנתי לה לבוא להתיישב כדי שאנעל לה אותן. היא התיישבה. הנה, הגענו לקו הסיום.  

אורן דסאו ובתו, לבושה בבגדי חורף
אורן דסאו
להמשך הפוסט

"אבא", היא עוצרת אותי, "אתה יכול לשיר לי שיר?"

צומת דרכים לפניי. אני יכול להמשיך לצעוד לכיוון הדלת ולזרוק לאוויר "את צריכה לישון ממי ויש לי המון דברים לעשות". או שאני יכול לשבת לידה על המיטה. אבל מה עם המיילים והכלים, הכושר והמדיטציה?

"לילה טוב". לחשתי לאילן, בתי האמצעית בת החמש. רות הגדולה במיטה לידה כבר ישנה. אני מתכוון לצאת מהחדר והיא עוצרת אותי בקול מתוק ובמילה אחת שברור שיש לה המשך: "אבא..." אני מסתובב אליה ובראשי כל המיילים שאני צריך להשיב להם, הטבלאות בגוגל דוקס שאני צריך לסדר, הכלים בכיור שאני צריך לשטוף, הכושר שאני רוצה לעשות, המדיטציה שאני רוצה לתרגל, המוח שלי שאני רוצה לטגן מול הטלוויזיה ואביב הפעוטה שעלולה להתעורר בכל רגע נתון ואצטרך לגשת אליה ולהרדים אותה שוב. "מה ממי"? אני שואל אותה בטון של "תעשי את זה קצר בבקשה".

השעה היא תשע בערב וזה הזמן שלי. הזמן שבו הבנות שלי כבר לא אמורות להיות קיימות עד למחרת בבוקר. "אתה יכול לשיר לי שיר"? ליבי נמס למראה פניה המתוקים והמתחנחנים. את זה היא לא ביקשה ממני כבר המון זמן. בעצם את זה היא לא ביקשה ממני אף פעם. האם זאת הדרך הממש מתוחכמת שלה להשאיר אותי איתה עוד קצת בחדר? צומת דרכים לפניי. אני יכול להמשיך לצעוד לכיוון הדלת ולזרוק לאוויר "את צריכה לישון ממי ויש לי המון דברים לעשות". או שאני יכול לשבת לידה על המיטה ולשיר לה שיר.

אורן דסאו ובתו התינוקת
אורן דסאו
להמשך הפוסט

עד היום אני לא שוכח את הרגע בו הדפתי את סבתא שלי מעל פניי

את מה שקרה אחר כך אני כבר לא זוכר. אני לא חושב שמישהו מהנוכחים לקח את זה קשה, אחרי הכל הייתי ילד בן חמש. רק עכשיו אני מבין את מה שעשיתי אז

הנה בתמונה עדות לכך שגם אני, אי אז בשנות ה-80 הייתי מכור למסכים. אבא שלי היה קונה לנו משחקים אלקטרוניים ואנחנו היינו חורשים עליהם, שוברים שיאים. הוא אהב גאדג'טים ואנחנו נהנינו מזה. היו לנו 'דונקי קונג', כבאים שמצילים תינוקות מבניין בוער, משחקים עם מסך כפול שנפתח, משחקים בצורת חללית (כמו זה שבתמונה). היה לנו אטארי ומאוחר יותר מגסון, האח הפחות מוצלח של נינטנדו. לעזאזל! היתה לי אפילו מיני מכונת פינבול בחדר.

לא זכור לי שהגבילו אותנו או אסרו עלינו לשחק. זה היה, פשוט, עוד משהו לעשות. אבל קודם להכין שיעורים, כן? ומי שנולד בסוף שנות ה-70 כמוני, שלא יספר לי שהוא לא רץ מיד אחרי בית הספר הביתה לקומודור, דוחף קסטה, מחכה עד שיגיע ל-160 ומתחיל לשחק 'דיגר' ו'המוזג'. ולא הרבה אחר כך מכניס דיסקט לתואם איי בי אם ומשחק 'סוחר הים' או 'אולימפיידת החורף'. גדלתי עם המשחקים האלה, אבל גם יצאתי החוצה לשחק עם חברים מיד כשהגיעה השעה ארבע אחר הצהריים. הם באו אליי ואני הלכתי אליהם. שיחקתי המון, אבל גם יצרתי. כתבתי שירים וסיפורים והייתי מסתובב עם חברים ברחובות.

אורן דסאו בילדותו, יושב על כורסה ומשחק במסך
פרטי
להמשך הפוסט

ארבע לפנות בוקר, מחליף חיתול וחושב "איך אנציח את הרגע הזה?"

הבנות שלי גדלות והזמן לטובתן, פחות לטובתי. כשנולדה בתי הבכורה רות, בסך הכל לפני שבע שנים, רציתי שיהיו לי את כל הזכרונות מכל התקופות ממנה. אבל ידעתי שאם אני סתם אקח מצלמה ואצלם, כל הזיכרונות ילכו לאיבוד בתיקיות, בכוננים קשיחים ובכוננים מעוננים. החלטתי ליצור לנו סרטונים משפחתיים מבוימים; מן זוויות שונות על הורות בכלל ואבהות בפרט. כל נקודה על ציר הזמן של ההורות קיבלה פרשנות צינית, משעשעת ולא תמיד מהחיים עצמם. אבל אני שם ביחד עם הבנות שלי, ואלה זיכרונות של תקופה שישארו איתנו לנצח.

הנה הסרטון הראשון. שם הכל התחיל. ארבע לפנות בוקר על ספה בסלון, מחליף חיתול לתינוקת בת חודשים ספורים וחושב לעצמי איך אני מנציח את הרגע אבל בצורה אחרת. לא משעממת.

אורן דסאו מחליף חיתול
אורן דסאו
להמשך הפוסט

פָּרָשַׁת וִיטַפְטְפוּ

וְתָקוּם רוּת בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְעֵינֶיהָ מֻגְלָה וְלֹא תֵּלֵךְ לַגַּן. וְתִצְהַל רוּת וְיִצְהֲלוּ הוֹרֶיהָ פָּחוֹת. וַיִּשָּׁאֲרוּ בְּאוֹהֲלָם מְעוֹנָם לְמַעַן יְסַדְּרוּ חֶפְצֵיהֶם וְתִתְחַרְפֵן רוּת וְלִבָּה יִמָּלֵא עֶצֶב וּבְכִי וְלֹא תִּתֵּן לְאָבִיהָ וּלְאִמָּהּ מָנוֹחַ

וְתָקוּם רוּת בַּת יִפְעָה מִשֵּׁבֶט הַלֵּוִי בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וְעֵינֶיהָ תִּמְלֶאנָה מֻגְלָה. וְיִרְאוּ אָבִיהָ וְאִמָּה כִּי לֹא טוֹב תֵּלֵךְ הַיַּלְדָּה לַגַּן, וְלֹא תֵּלֵךְ הַיַּלְדָּה לַגַּן. וְתִצְהַל רוּת כִּי תֵּלֵךְ עִם אָבִיהָ לְבַיִת הַקָּאוָוה בָּעֵמֶק וַיֵּשְׁבוּ וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וְיִמָּלֵא לִבָּם שִׂמְחָה. וִיטַפְטְפוּ טִפּוֹת בְּעֵינֶיהָ.

וְתָקוּם רוּת בַּת יִפְעָה מִשֵּׁבֶט הַלֵּוִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְעֵינֶיהָ מֻגְלָה כְּאֶמֶשׁ. וְלֹא תֵּלֵךְ לַגַּן. וְתִצְהַל רוּת וְיִצְהֲלוּ הוֹרֶיהָ וִיטַיְּלוּ בְּגַיְא בֶּן אַחְוָה כְּאֶחָד וְיִמָּלֵא לִבָּם שִׂמְחָה כִּי יַחְדָּיו הֵם. וִיטַפְטְפוּ טִפּוֹת בְּעֵינֶיהָ.

ילדה אוכלת ארטיק ומנגבת בעין
אורן דסאו
להמשך הפוסט

משפט מצמית אחד שאבא שלי אמר לי בגיל 12 עיצב את האישיות שלי

הוא היה אדם טוב, אבא שלי, אני בטוח שהוא לא התכוון, אבל הוא בכל זאת נטל ממני את הלגיטימציה לבקש דברים מאנשים. הוא נפטר כשהייתי כמעט בן 13 והוא כמעט בן 40. היום אני בן 42 ועדיין לומד איך להיות האבא של הבנות שלי

אני חושב שזה היה כשהייתי בן 12. אולי קצת פחות. זה היה בזמנים שבהם אפשר היה לעשן בכל מקום ובחללים סגורים. זה קרה באירוע משפחתי שהתקיים באולם שבו מישהו שישב לידי עישן לי על הפרצוף. בלשון המעטה זה הפריע לי וביקשתי ממנו בחיוך ובנימוס של ילד בן 12, אולי קצת פחות, שיפסיק לעשן. באמת שביקשתי יפה, הוא אכן כיבה את הסיגריה, ואז אמרתי תודה בנימוס.

זה היה יכול להסתיים פה, אבל אז אבא שלי, שישב לידי, הסתכל עלי בעיניים מאוכזבות ואמר לי: "כנראה שאתה ממש שיכור אם ביקשת ממנו להפסיק לעשן". אני עדיין בשוק מהמשפט הזה, למרות שעברו מאז הרבה שנים. מיותר לציין שהדבר היחיד ששתיתי היה ספרייט, ואני די בטוח שהוא לא עלה לי לראש. במקום שאבא שלי יסתכל עלי בעיניים גאות ויגיד לי: "אני ממש גאה בך שעמדת על שלך", זה מה שהוא בחר לומר לי.

אורן דסאו
אורן דסאו
להמשך הפוסט

יום הסתגלות בגן, ועוד אחד, ועוד אחד

מצאתם את הדרך לגן בקלות? יופי, עכשיו לכו ותחזרו מחר. ככה זה בשבוע ההסתגלות

אני עדיין לא מפקיד את אביב בת השנה וארבעה חודשים בידי גננת וסייעת, אבל ממה שאני זוכר מהבנות הגדולות וממה ששמעתי בימים אלה מפיהם של הורים רבים בסביבתי, יום הסתגלות ראשון בגן נראה בערך ככה. 

 

אורן דסאו
להמשך הפוסט

פרשת ולא תישן: ויבכו הוריה ויישאו קללות רבות לאל

ובשבוע השני תשכב אביב במיטתה. ותחכה אמה מחוץ לאוהלה ותבכה אביב. ותיגש אמה ותשים ידה על בתה. ותבכה בשלישית וברביעית ובעשירית נרדמה אביב ותבכה אמה

ותסרב אביב בת דסאו משבט הלוין להירדם במיטתה ותירדם רק בידי מולידיה. וייוועצו הורי אביב משבט הלוין עם כוהנת השינה ותרביץ בהם חוקים ומצוות ותאמר "תעשו ותקיימו ותישן במיטתה".

ובשבוע הראשון ישכיבו הוריה את בתם במיטתה ותקונן בתם. וייגש אביה אורן בן דסאו וירם ויורד וירם ויורד וירם ויורד ותישן.

אביב
אורן דסאו
להמשך הפוסט

האבהות הצילה את הגבריות שלי

אף פעם לא הרגשתי "גבר", עד שהפכתי לאבא שנשאר בבית ונשוי לאמא שיוצאת לעבוד. מאז אני מרגיש סוף סוף כמו הגבר שאני צריך להיות

נפלת? תקום! לא נורא, לא קרה כלום! אתה גבר! הרביצו לך? תחזיר, גבר! אל תצא פראייר! אל תבכה, תהיה גבר! את המשפטים האלה, לצערנו, הורים רבים אומרים לילדים שלהם, ובכך מונעים מהם את ההזדמנות להיות מי שהם. זה שהם נולדו בנים לא אומר בהכרח שהם צריכים "להיות גברים". ואם הם רוצים לבכות? והסכנה האמיתית היא שמי שמדחיק, זה יוצא במקומות אחרים, הרבה פחות טובים.

אני יודע את כל זה מניסיוני. נולדתי בן, אבל אף פעם לא הרגשתי "גבר". בכדורגל תמיד בחרו אותי אחרון כי הייתי מבקיע גולים עצמיים, התעניינתי יותר בתרגילי האתלטיקה הקלה שהבנות עשו, ונהניתי לשחק איתן קלאס בהפסקה. כשבגרתי, הייתי גרוע בלהתחיל עם בנות והמעטתי בפרקטיקה הזאת כי זה לא הרגיש לי אמיתי ונכון. כשכבר כן הצלחתי לצלוח את ההיכרות הראשונית, הייתי עדין ונחמד ומהר מאוד זה הגיע לכדי "זה לא אתה, זו אני", או במילים אחרות הן פשוט רצו "גבר".

אורן דסאו ובתו
להמשך הפוסט

יש רק מישהי אחת שיכולה לעזור לי, אלזה מלכת ארנדל

אבל כשביקשתי מאלזה עזרה, מה החצופה הזאת אומרת לי? "אתה יודע מה אני רוצה בתמורה"

בסרטון הקודם אלזה ניסתה להתחיל. הפעם נגמר לי הקרח ואני פונה אליה לעזרה. מה היא תרצה בתמורה?
 

אלזה ואני
להמשך הפוסט

"לכו ותוּרוּ אחר המוצץ והביאונו אלי פן תאכלו מרורים כל הליל"

פרשת ויאבד

ויהי בערב יום השישי ותשכב אילן בת יפעה משבט הלוין במיטתה ותקרא את הוריה לאמור: "הבו לי את מוצצי יחידי אשר אהבתי ואשכבנה לישון". ויצאו הוריה מן החדר ויחזרו בידיים ריקות כי לא מצאו המוצץ. ותשלח בשנית אילן בת יפעה את הוריה מחדרה לצוות: "לכו ותוּרוּ אחר המוצץ והביאונו אלי פן תאכלו מרורים כל הליל ולא תעצמו עין".

אילן
אורן דסאו
להמשך הפוסט

כך נראית לידה מנקודת מבטו של אבא

תיעדתי את הלילה והבוקר שהובילו ללידת בתי הבכורה. כשנתקלתי בחומרים המצולמים עכשיו, שבע שנים אחרי, הבנתי כמה שברירי הוא הזמן ועצרתי לרגע להודות על החיים

לפני שבע שנים, הרבה לפני שאנשים התחילו לתעד את חייהם 24/7 בכל מדיה מהירה ואפשרית והפיצו את התיעוד לכל עבר כאמצעי להוכחת קיומם, החלטתי אני לתעד שברירי רגעים של חוויה זוגית מכוננת.

אני מודה לעצמי-של-אז שהשכלתי ותיעדתי, מכיוון שאותם רגעים מזכירים לי כמה חמקמק ושברירי הוא הזמן וכמה עלינו לחבק רגעים רבים יותר בחיים. היה לי את המזל לחזור אל אותם רגעים ממש במקרה, לעצור, לתפוס את הכאן והעכשיו, להעריך ולהגיד תודה.

אורן דסאו
להמשך הפוסט

פרשת חטיף: ותיגש רות בת יפעה ותבקש את אביה חטיף

"וימאן אביה להגיש החטיף ויאמר: 'ואכלת שניים קודם'. ותקם קול בכי כי ימאן אביה להגיש החטיף ויראה כי תבכה בתו ויגיש לה החטיף". את ההמשך אתם מכירים היטב

פרשת חטיף

ותיגש רות בת יפעה ותבקש את אביה חטיף. וימאן אביה להגיש החטיף ויאמר: "ואכלת שניים קודם". ותקם קול בכי כי ימאן אביה להגיש החטיף ויראה כי תבכה בתו ויגיש לה החטיף.

חטיף
אורן דסאו
להמשך הפוסט

"אבא, זוז!"

בכל פעם שאני חוזר הביתה מהעבודה, אני מדמיין איך הילדות קופצות עליי משמחה. בפועל זה נראה אחרת לגמרי

יש את הרגע הזה בדרך חזרה מהעבודה, שבו אנחנו מדמיינים את עצמנו נכנסים הביתה והילדים שלנו קופצים עלינו מרוב שמחה על עצם הגעתנו. ויש גם את הרגע הזה כפי שהוא נראה באמת במציאות:
 

אורן דסאו
להמשך הפוסט

גנבי תשומת לב: קווים לדמותם

הם בכל מקום - בבריכה, בגני שעשועים, על הדשא למטה - משוועים לתשומת לב, וכשהם לא מקבלים אותה מהוריהם, הם הולכים לרעות בשדות זרים. איכשהו תמיד הם מגיעים אליי

אני נתקל בהם בבריכה, בגני שעשועים, או סתם על הדשא למטה. כמעט בכל מקום שאליו אני הולך עם אחת הבנות שלי, או עם חלקן, או עם כולן, אני נתקל באותם גנבי תשומת לב שהוריהם משלחים לשחק לבד, והם עצמם נשארים לשבת על הספסל לקרוא ספר, לשוטט בסמארטפון, או סתם לקשקש עם חבר. חלק מהילדים האלה משוועים לתשומת לב, וכשהם לא מקבלים אותה מהוריהם, הם הולכים לרעות בשדות זרים. 

וכך, בעודי משחק עם בנותיי בגן השעשועים הקרוב לביתנו, ניגש אלינו ילד, שמתחזה לילד חמוד ומנומס, שואל שאלות תמימות כמו: "אתה אבא שלהן?", "יש לך עוד ילדים?", ואחרי שאני עונה לו בנחמדות מנומסת והוא משיג את מבוקשו, את תשומת הלב שלי, הוא שואב אליו עוד ועוד ממנה כאילו היה דייסון וי עשר, שמכוון לשאיבה מקסימלית. "תראה מה אני יכול לעשות!", הוא קורא לעברי ורץ למתקן החבלים, מטפס עליו וקופץ. "יופי", אני עונה לו בהכי יבש שאני יכול וחוזר לתת את עצמי לבנותיי. אבל הוא לא מפסיק. "תראה תראה!", הוא צועק ורץ למגלשה ומתגלש ממנה הפוך. "כל הכבוד", אני עונה בהתלהבות טכנית ומפנה את מבטי חזרה לבנותיי.

תשומת לב
להמשך הפוסט

נו כבר, תתלבשי!

"כולנו קמנו ממש מזמן, התיק שלך כבר מוכן, כל החברים שלך בגן, כבר צחצחנו שיניים, סירקנו שיער. נו, קדימה, כבר מאוחר! למה את עדיין לא לבושה?": שיר של אב טיפוסי לבתו בבוקר טיפוסי

לחזרה הכמעט מלאה לשגרה התלוו כמה הרגלים שכבר הספקתי לשכוח. אחד מהם הוא ההרגל של הבת שלי לקחת את הזמן בבוקר לפני הגן. אז במקום להתחנן בפניה, כתבתי לה שיר על פי לחן של ג'ון דנוור.


הוקלט באולפני The Studio.

אורן דסאו
להמשך הפוסט

נתתי לבנותיי את חיי, וזה מה שקיבלתי בתמורה

ביליתי עם כל אחת מהבנות שלי בכל יום מאז שהיו בנות שלושה חודשים ועד שהיו בנות שנתיים וקצת. ולא משנה כמה כיף עשינו, כשהאמא חוזרת הביתה אני הופך לאוויר

שבע שעות ביום הייתי מבלה עם הבנות שלי. מתשע בבוקר, כשאשתי היתה יוצאת לעבודה, ועד ארבע אחר הצהריים, כשהיא היתה חוזרת מהעבודה. בשבע השעות האלה נתתי את חיי לבנותיי. הביטוי הזה הולם במקרה הזה, כי היו לי חיים ונתתי אותם למישהי אחרת. היו לי חיים, שבהם קמתי בין עשר לשתים עשרה בבוקר (ההתעוררות לא כללה בתוכה את הפעולה של קימה מהמיטה ורוב הזמן, זמני היה בידי), אבל בגלל שנתתי את חיי למישהי אחרת נאלצתי לקום בשש, לזנק מהמיטה עוד לפני שסיימתי לישון ורוב הזמן, זמני היה בידה של המישהי האחרת.

את חיי נתתי לבנותיי ברגע שהן הגיעו לגיל שלושה חודשים, כשאשתי סיימה את חופשת הלידה שלה וחזרה לעבודה. קודם נתתי את חיי לרות, וכשהיא הגיעה לגיל שנתיים וקצת והלכה לגן, קיבלתי את חיי בחזרה. אחר כך אילן נולדה וחיי עברו אליה. כשאילן הגיעה לגיל שנתיים ותשעה חודשים והצטרפה לשורות הגן, שוב קיבלתי את חיי בחזרה. אך כמו בכל האגדות הטובות שבהן הכל קורה שלוש פעמים, אביב נולדה והפעם היא זו שקיבלה את חיי.

אורן דסאו
אורן דסאו
להמשך הפוסט

"איכס, זה לא טעים"

הכנת ארוחות שהילדות יסכימו לאכול תמיד היתה מאתגרת. עכשיו זה קורה שלוש פעמים ביום, שבעה ימים בשבוע

האמת, לא נעים להודות בפני הורים אחרים, אבל ממש כיף לי בימים הללו. נעים לי בסגירות עם אשתי ושלוש בנותינו. ובכל זאת, יש דברים שלעולם לא ישתנו וגם עכשיו הם לא מהנים כלל וכלל. אחד מהם זו ארוחות הצהריים. בסרטון הזה ביקשתי מבתי לשחזר ארוחת צהריים סטנדרטית בביתנו. זאת התוצאה:

אורן דסאו
להמשך הפוסט

דווקא בתקופת קורונה הימים קלים לי יותר

לפני הקורונה הייתי אב במשרה מלאה, עכשיו אני חולק את המשימות עם עוד ארבע נפשות. אז למרות הדאגות, אני מבין שקיבלנו מתנה

השעה שש בבוקר. אולי אפילו קצת לפני. אביב, תינוקת בת עשרה חודשים, נעמדת במיטה שלה שליד מיטתנו ומתחילה לצהול. במקביל נשמעות קריאות "אמא!" של אילן בת הארבע ממיטתה שבחדר הסמוך. במיטתנו שוכבת רות בת השש כבר שעה ארוכה. אמא לוקחת את אביב ממיטת התינוק אל המיטה שלנו ואני קם לחדרה של אילן, שמקבלת  את פני בצרחה "אמא"!!! אמא לא יכולה עכשיו, אז אני מציע את עזרתי, רק כדי שתנזוף בי שוב - "אמא"!!!

אני מוותר וחוזר למיטה, נדחק בין האמא, אביב ורות. אני צמוד לקיר הקר, וקר לי. אילן מצטרפת למיטה שלנו. היא כבר הבינה שההר לא יבוא אל מוחמד. אביב נעמדת על ברכיה וממשיכה בצהלות הבוקר שלה, והאמא מבקשת שאקח את הקטנה לסלון כדי שהיא תוכל להמשיך עוד קצת לישון. אני לוקח אותה לסלון, ועוד לפני שאני מספיק להחליף חיתול, רות ואילן מצטרפות אלינו, ישנוניות אך עליזות. וככה אנחנו מעבירים את הזמן, בהכנת משקה בוקר, הזנה, הזנחה, העסקה, תעסוקה והנה מגיעה השעה תשע בבוקר. האמא מתעוררת ולוקחת את אביב לישון שנת בוקר. עוד יום מתחיל לו. ככה בדיוק, יום אחרי יום, פעם האמא נשארת לישון עד תשע ופעם אני.

אורן דסאו
להמשך הפוסט

איך להאכיל תינוקת בימי קורונה

אם התפקיד שלכם בבית הוא להאכיל תינוקת רכת שנים, הסרטון הבא יספק לכם שלל רעיונות לביצוע המטלה על הצד הטוב ביותר

בימי קורונה אלה, שהמשפחה נשארת ביחד בבית, כדאי בהחלט לחלוק את מטלות הבית ויותר מכך, ללמוד האחד מהשני מטלות נוספות שנוכל לעזור גם בהן. אז אם אחת ממטלות הבית שלכם היא להאכיל תינוקת, הכנתי לכם סרטון הדרכה להאכלת תינוקות. חלקו אותו עם בני ביתכם.

בתיאבון, בריאות ושפיות!
 

אורן דסאו
להמשך הפוסט

כשהבובה של הבת שלי מתחילה איתי

אלזה ניסתה לשבור איתי את הקרח

ערב אחד, כשסידרתי את החדר של הבנות שלי (כן כן, אני מסדר את החדר של הבנות שלי), צץ במוחי זיכרון של הסרט משנות ה-80 "אהבה בחלון ראווה", והחלטתי ליצור את הגרסה ההורית, המודרנית והביתית שלי לסיפור. ובתור אבא לשלוש בנות, אי אפשר בלי אלזה.
 

אלזה
להמשך הפוסט

לוּ היו לי שדיים, הייתי האבא המושלם

זה שיר הלל לאמא, או סתם שיר של גבר מאוכזב

לוּ היו לי שדיים

הייתי האבא המושלם בעולם.

גבר מאוכזב
להמשך הפוסט

שבע שיטות לקינוח אף של תינוקות

האם אתם דוגלים בשיטת הסחת הדעת, שיטת המאבק, או אולי בשיטת ההקרבה 1 או שיטת ההקרבה 2? בחנו את עצמכם: איזה מין מקנחי אף תינוקות אתם?

החורף בעיצומו ואיתו הגיעו הצינון והנזלת. לפעמים אנחנו מעדיפים  לתת לעולל שלנו להתרוצץ חופשי ומנוזל מאשר להתעמת איתו על קינוח האף. אז הנה כמה שיטות, שהוכחו מחקרית, לקינוח האף של תינוקכם. כי מתישהו לא תהיה לכם ברירה ותאלצו לעשות זאת.

בהצלחה!

אורן דסאו
להמשך הפוסט