גבר, לא חצי בן אדם / הבלוג של איתן לשם

למה הגבר המזדקן הפך למושא הלעג שלכם?

גברים ממשיכים לאהוב נשים גם כשהקליפה שלהם הופכת לכזו שדוחה את כל מי שמביט בה. האם גבר זקן וחסר חשיבות יכול להביט על בחורה צעירה, או שעצם נוכחותו במרחב הציבורי מעורר בחילה?

הגבר המזדקן מאבד את משמעותו בעיני העולם. הוא כבר לא חזק ולכן גם לא יכול לתרום הרבה, הוא מקריח ומשמין שגם לא ממש יכול לעשות פעילות כירורגית נגד זה, כי מיד יהפוך למושא לעג. לפעמים נראה כאילו גברים מבוגרים מעוררים דחייה קשה בכל האחרים, כיאה למי ש"שלט" בעולם וכעת לא שולט אפילו בפרוסטטה שלו.

אנחנו אוהבים את הגברים הזקנים שלנו בתצורה אחת בלבד - סבא חביב ולא מזיק, וכמובן נדיב ורצוי כזה שמגבה את זוגתו, סבתא, בכל. איזה חמוד, הא? את כל שאר הגברים הזקנים אנחנו שונאים. את אלה עם מכוניות היוקרה, ואת אלה עם הזוגיות הצעירה; את מי שמעז לצבוע את שיערו ואת מי שממשיך לטפח את גופו. אנחנו בזים לגברים שאינם שומעים, או לגברים עם שיער באוזניים (או באף, או בכל מקום - שיער גדל במקומות משונים כשמתבגרים).

גיף זקן רוקד
להמשך הפוסט

"איך ייתכן שאחת מתוך אחת מוטרדת, ואני לא מכיר אף מטריד?"

האם לגברים יש מקום במאבק הפמיניסטי נגד אלימות כלפי נשים? בארגון אסל"י מאמינים שכן

זה כבר הפך למראה שגרתי, גם אם מטריד מאוד. מחוץ לאולם בית המשפט התורן בו מתנהל משפט נגד גבר פוגע, מתאגדות עשרות נשים ממספר ארגונים פמיניסטיים כדי להביע תמיכה בנפגעת. הן מאמינות לה, מנסות לחזק אותה ומביעות סולידריות עם מצבה, כמו גם עם נפגעות אחרות.

הן מצוידות בשלטים ומגפונים, אבל הנוכחות המחזקת שלהן לא מצליחה להסתיר דבר חשוב ומטריד - את העובדה שכמעט אף פעם לא תמצאו גם גברים שעומדים ומפגינים לצידן. משל היתה תופעת האלימות המגדרית נגד נשים בעיה שלהן בלבד.

ארן רונדל, מנהל ארגון אסל"י
הדס פרוש
להמשך הפוסט

תאונן ותלמד להגיד "לא": שיחה עם עצמי החרמן בן ה-16

בניגוד לבנות, את הבנים אנחנו לא מלמדים להתגונן, להכיר את עצמם וגם לשמור על עצמם ביחסי מין. שיחה עם מרצה למיניות הזכירה לי כמה אמיתות חשובות שהלוואי והייתי יודע בזמן אמת

השבוע נשאלתי שאלה שגרמה לי לתגובה בלתי אופיינית ולא צפויה - שתיקה ארוכה. "מה היית אומר לעצמך בן ה-16 בנוגע למיניות?", שאלה אותי קרובת משפחה, מרצה למיניות בפני בני ובנות נוער. בתוך כך היא סיפרה כי נערים מתבגרים, שלא כמו נערות מתבגרות, אינם זוכים לסביבה שמעודדת שאלות ותהיות בכל הקשור לנושא הזה.

"בניגוד לבנות, הבנים שאני פוגשת נמצאים במצוקה אמיתית. אין להם עם מי לדבר, ונראה שהם לא יודעים בכלל מה לשאול, כאילו הם באיזה ניתוק מהחיים שלהם, והם חושבים שאסור להם לבקש עזרה", הצהירה הקרובה השואלת, ושלחה אותי לצאת למסע אחורה בזמן אל הנער שהייתי ואינני עוד, אל אותם הזיכרונות.

גיף מתוך הסדרה sex education
להמשך הפוסט

זה מתחיל בבדיחות זין קטן ונגמר בברית מילה

הביטוי "זין קטן" טיפס במעלה טבלת הביטויים הפופולריים בטוויטר והפך את איבר המין הזכרי לבדיחה, ובכך הנציח בעוד דרך את האובססיה התרבותית שלנו ואת הלחץ שמושת על גברים

אתמול (שני) היה יום גדוש בחדשות. מצד אחד שיקלי הפורש, מצד שני סטיבה הנוחת ומצד אחר לגמרי אילון מאסק, שקנה לעצמו את טוויטר ואפילו נשאר עם עודף. נראה שעבור אותו טוויטר שמאסק קנה, היה גורם שאיחד בין כל קצוות החדשות הזכריות האלה - זין קטן.

הביטוי "זין קטן" התברג לראש טבלת "הפופולריים ביותר" בטוויטר, הודות לדיון בן יומיים שכלל ציוצים, שרשורים, דיונים וכמובן צו השעה - גינויים. הכל החל בגלל ציוץ של משתמשת בשם "אדל", שכתבה שהיא יורדת על גברים עם זין קטן "כי הם היו צריכים לגדל אותו טוב יותר".

גיף
GIPHY
להמשך הפוסט

הקרב האחרון על הגבריות: שיזוף אשכים

יש גברים כמו טאקר קרלסון שמנסים להילחם בהורמון הגבריות הדועך כדי לחזור ולהרגיש שוב "כמו גבר". ההתבזות שלהם היא הרווח שלנו, הגברים האוקסיטוציניים

כדי להבין בדיוק עד כמה עמוק משבר הזהות של הגבריות בימינו, כדאי להכיר את סערת הרשת הקטנה שהתפתחה בימים האחרונים סביב קטעי וידאו מתכניתו של טאקר קרלסון. תכנית הספיישל של קרלסון, מנחה פופולרי ברשת פוקס ואחד הקולות הבולטים והקיצוניים במחנה הרפובליקאי-טראמפיסטי, כבר עלתה לכותרות בעקבות טיזר שכלל הרבה עירום גברי וטון הומו-אירוטי סמוי, אך הפעם העניינים הפכו מוזרים הרבה יותר.

בהתייחס למשבר העולמי סביב דעיכת הטסטוסטרון אצל גברים בעשורים האחרונים (בקיצור: אתם לא חצי מהגבר שאבא שלכם היה), קרלסון אירח את אנדרו מק'גוברן - מומחה כושר - שדיבר על היתרונות בטיפולים להגברת רמות החלבון הגברי הדועך. בין היתר ליהג מק'גוברן, בעוד קרלסון מעודד מהצד, על שיזוף אשכים. טיפול בקרני אינפרא-אדום ישירות על אשכיו של הגבר, שאמור להעלות את רמות הטסטוסטרון.

שיזוף
להמשך הפוסט

"הקרב המיתולוגי שלנו הוא בין הגבריות הרעילה של פרעה לבין משה חסר האגו"

משה רבנו שילם מחיר כבד על שירותו למען עם ישראל, ואפילו לא זכה לקצור את הפירות. גיל קופטש מבהיר מדוע בכל זאת הוא המודל לגבריות מיטיבה בסיפור. ולמה הוא כל כך אוהב את אהרון?

בימים הקרובים ייסובו רבים מאיתנו בליל הסדר לקריאת ההגדה. ידברו שם בארבעה בנים ובעשר מכות, באלוהים ובמיני מזונות שונים, אבל רק על איש אחד לא ידובר שם כלל - על משה רבנו. הנביא המקובל על שלוש הדתות הגדולות, האיש אשר הוציאנו ממצרים ושילם על כך מחיר יקר, מוזכר בהגדה פעם אחת בלבד, וגם זו כבדרך אגב. יש שיגידו שיש בכך ממד סמלי, שככל הגברים משה הקדיש את חייו למטרה שבסופו של דבר הוגשמה בלעדיו, אך יש מי שרואה במשה דווקא סמל לגבריות חדשה שעל כולנו לשאוף למודל שהיא מציבה בפנינו.

גיל קופטש, מצחיקן תנ"כי ידוע, התנדב להבהיר עבורנו מדוע דווקא משה הוא ה-גבר של הסיפור, גם אם לא זכה לדרוך בארץ ישראל או אפילו להיות מוזכר בהגדה של פסח. "משה רבנו הוא גיבור ההגדה שלא מוזכר בה בכלל. לעורך ההגדה, כנראה רבי עקיבא, לא התאים שייחסו את ההצלחה למישהו בשר ודם - אלא לקדוש ברוך הוא", מנסה קופטש ליישב את הפער בין מרכזיותו של משה בסיפור המקראי לבין היעדרותו מההגדה של פסח.

גיל קופטש
דבינה זגורי
להמשך הפוסט

ויל סמית תקוע בכלא הגבריות, כמו כולנו

האירוע המביך בטקס האוסקר הבהיר שגברים, מכל המעמדות, עדיין נתלים במעמדם בעיני הקרובים להם ולא מהססים לפעול כדי לתקן אותו. הגיע הזמן שנפסיק לתת דין וחשבון על גבריותנו

מה גורם לבן אדם מצליח, עשיר ומוכשר, שנמצא מרחק דקות ספורות מנקודת השיא של הקריירה שלו, לקום ולסטור לאדם אחר ובדרך להפוך לבדיחה עולמית? "אולם שלם עומד על רגליו ומריע לגבר שכמה רגעים קודם לכן לא הצליח, ולא ברור אם בכלל ניסה, לשלוט בדחפים האלימים שלו", כתבה נירית אנדרמן וזקפה את הסטירה לחובת הדחף האלים, הגברי. רוגל אלפר, מנגד, טען שמדובר בויג'ילנטיות, שסמית לקח את החוק לידיים בגלל "שלא אהב את מה שכריס רוק אמר".

האומנם מדובר בדחף בלתי נשלט? מעין התפרצות של יצר כמוס שמבהיר עד כמה סמית הוא עוד גבר אלים? האם סמית באמת לא אהב את מה שכריס רוק אמר? הסרטון מהאירוע דווקא מוכיח שלא, לא ממש.

גיף
להמשך הפוסט

מכת האלימות הגברית: שני גברים* הורשעו בהתעללות בפעוטות בגן ילדים

*נשים. הסטריאוטיפים המגדריים שלנו גורמים לשטח מת בשדה הראייה, בעיקר כלפי התנהגות שחורגת מאותן הבניות חברתיות - למשל אישה אלימה או גבר מטפל

שלשום (שני) נחשף בכאן חדשות מקרה נוסף של התעללות בגן ילדים. הפעם מדובר בשני גברים, אב ובנו, שמנהלים את המעון. "המקום היה מבוקש מאוד על ידי הורים, שנלחמו על האפשרות לשלוח אליו את ילדיהם", נכתב. "הם לא העלו בדעתם מה מתחולל בפנים. במקרה אחד הוכה ילד בראשו ובגבו, במקרה אחר נראו הנאשמים מטלטלים פעוט כבן שנה בגופו וראשו, וסוטרים לו. הם אף חייבו את הילדים לשבת פרקי זמן ממושכים על הספה הכחולה שליד הקיר, ומי שהיה בכל זאת קם היה זוכה לתגובות אלימות". המקרה נחשף לאחר שאחת האימהות בגן שתלה מכשיר הקלטה בתיק של הילד שלה, ולאחר מכן התלוננה למשטרה.

המקרה המזעזע הזה לא צריך להפתיע כל מי שמכיר את מגפת האלימות הגברית בחברה שלנו. אנחנו חיים בחברה בה גברים מתנהגים באלימות כלפי נשים, ילדים וגם פעוטות. לראייה, התוכנית הלאומית החדשה למניעה וטיפול באלימות במשפחה, שמקדישה פרק שלם ותקציב נפרד עבור "הקמת מסגרת טיפולית לגבר האלים".

שלט בהפגנה בזמן מתן גזר הדין לגננת המתעללת כרמל מעודה
אילן אסייג
להמשך הפוסט

למה גברים כל כך מתחרמנים ממלחמה?

אילון מאסק הזמין את ולדימיר פוטין ללכת מכות והוכיח שוב עד כמה גברים ששים אלי קרב. הדבר העצוב הוא שמדובר ביצר הישרדותי, שכולנו זקוקים שיתקיים. גם אם כרגע הוא בעיקר מביך

אילון מאסק הזמין את ולדימיר פוטין לדו קרב "על עתיד אוקראינה". האיש העשיר ביותר בעולם הזמין את האדם האכזרי והשנוא ביותר, נכון לעכשיו - הטבלה מתעדכנת כל העת - לקרב אגרופים, ואף הוסיף "אני רציני לגמרי". למען הסר ספק מדובר בציוץ אמיתי לחלוטין, שאף גרר תגובה של שר החלל הרוסי; הוא ניסה להסיט את מאסק להילחם בו במקום בנשיא שלו, בשל הפרשי הגילים בין מאסק לפוטין. 

זו לא הפעם הראשונה שמאסק מתערב בסכסוך באוקראינה. בימים הראשונים למערכה הוא שעה להפצרותיו של שר הדיגיטל של אוקראינה, שקרא לו לפרוס את מערכת האינטרנט הלווייני שלו "סטארלינק" במדינה. לאחר מכן הוא דחק בממשלת ארה"ב להטיל סנקציות גם על ייבוא נפט מרוסיה, וכעת הוא הולך רחוק יותר ומגוחך יותר וכמובן גורף על כך יותר מ-300 אלף לייקים. 

אילון מאסק
להמשך הפוסט

בעולם בו סוגדים לג'ף בזוס, מה הפלא שפוטין יוצא למלחמה?

האחד רוכב ללא חולצה על סוס, השני ממריא לחלל עם כובע בוקרים - ושניהם דורסים כל מה שעומד לפניהם, בזמן שהמעריצים מריעים להם. מכאן כמובן קצרה הדרך לדיונים על אורך הפין

יש אנשים שמטפסים על הרים, יש אנשים שצונחים מגבהים. ויש אנשים שרוכבים על דובים, מנשקים דגי ענק, יורים ברובים ואקדחים, שוחים באגם קפוא, מצטלמים בלי חולצה על סוס ופותחים במלחמה באותה קלות בה אדם רגיל מושיט יד אל ארון המאנצ'יז שלו, שעה אחרי שנשבע כי לא ייפול לזה היום.

בשבועות האחרונים עסוקה התקשורת העולמית, ולפי דיווחים רבים גם הצמרת הפוליטית במערב, במצבו הנפשי של פוטין. הרודן הרוסי נעלם מאחורי מסך הברזל, שייתכן כי מתרומם מחדש, וכולם מנסים לברר - וואט דה פאק. האם הוא התחרפן? הלך בננות, איבד את שפיותו, רוקד את ריקוד הציפורים באמבטיית קצף? או שבכלל היתה חסרה לו אהבת אם? או שאולי זו דווקא אשמת אביו, גיבור המלחמה הפצוע, שנוכחותו נעדרה מחייו של ולדימיר הצעיר?

פוטין ובזוס
רויטרס
להמשך הפוסט

באוקראינה מתברר שוב עד כמה טבעי הוא המוות הגברי

המלחמה מבהירה לנו את ההבדלים בציפיות החברתיות משני המינים. בזמן שנשים בורחות מהקרב, לגברים מצפה עתיד אחר. כרגיל

במעבר הגבול "שייני", שבין אוקראינה לפולין, אפשר לראות הכל בימים אלה. נהרות פליטים, על רכביהם או רגליהם; גילויי חרדה לצד הפגנות שמחה והקלה; ניתן למצוא שם גם נשים, ילדים, תינוקות וקשישים. אבל משהו אחד אי אפשר לראות בשייני, שלא נותן לטמפרטורות של אפס מעלות לעצור את פעילותו גם בלילה. אי אפשר לראות שם גברים.

נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי, שכבר הספיק להפוך לגיבור העולם המערבי, אסר על כל גבר אוקראיני, בין הגילים 18-60, לצאת את המדינה. זאת כדי להבטיח כי כל הגברים בגיל המתאים יישארו להילחם ולנסות להדוף את הפולש הרוסי. כל השאר מורשים לעזוב, וכך החלו להיקרע אלפי משפחות והעולם נחשף בעזרת סרטונים ברשת למראות מחסירי פעימה, של גברים נפרדים ממשפחותיהם בתחנות הרכבת באוקראינה.

גיף
להמשך הפוסט

כך פטריות הזיה יכולות להביא לגאולה הגברית

בניגוד לסוגי סמים אחרים, פטריות מביאות עמן גם ממד רגשי שגברים כל כך זקוקים לו. למעשה, הפטרייה הפכה לסיכוי האחרון של גברים רבים למצוא מחדש את הבכי, ואולי גם את עצמם

כתושב תל אביב למעלה מ-17 שנים אני מכיר את עולם הסמים מלפני, וגם מלפנים. מרפסות אפופות עשן, רחבות עמוסות בקבוקי מים מעוננים, זריחות מלאות צבעים וגם תאי שירותים צרים מלהכיל. תרבות צריכת הסמים העירונית, לא רק כאן אלא גם ברחבי העולם, מגוונת ונמצאת בפריחה מתמדת. רק נסו להביט סביבכם ולנחש כמה מהאנשים שאתם מכירים לא צורכים סמים. צפויה לכם הפתעה.

למרות זאת, כצרכן עמדתי ספקן לא פעם מול המעבר של סמים כמו פטריות, MDMA ואפילו קטמין, לחזית הטיפול הפסיכולוגי. תמכתי בכך בעיקר כאמצעי לנרמול הסם, אולם שורת התנסויות ומעקב אחרי טיפול בפטריות שעבר חבר קרוב הוכיח לי שלא רק שהטיפול עובד, אלא שייתכן ומדובר באמצעי הטיפול היעיל ביותר עבור גברים.

גיף
להמשך הפוסט

גם אני הייתי ילד מוכה. אבל בחרתי לשנות את סיפור חיי

הזיכרונות הקשים, הכאב והזעם מהילדות לא ייעלמו, כמו גם נוכחותם של הורינו בחיינו - בין אם נבחר להיות בקשר עמם ובין אם לא. אני סירבתי לבטל את אבי, והרווחתי מחדש את עצמי

אני ילד מוכה. בילדותי, כמו רבים מבני גילי, חטפתי מכות וצעקות ואווירה של אלימות הקיפה את חיי. במשך שנים ארוכות מדי הייתי קורבן של חוסר היכולת של הוריי לשלוט על עצמם, להכיל את העובדה שיש להם ילדים קטנים ושובבים ולקלוט שכל מכה או צעקה מנקבות חור בלתי נסתם בנפשי הצעירה. כמוני גדלו כך עוד אלפי נשים וגברים, שכל חטאם היה שנולדו לתוך תקופה בה הכאת ילדים נחשבה כפעילות חינוכית לגיטימית. אני נושא עימי את המכות, את הפחד ואת אווירת האלימות, מאז ועד היום.

במשך שנים כיווצתי את העורף כשאבי עבר מאחוריי, כמו עווית פאנטום שהזכירה לי את מכות העבר. הקטנתי אותו, צחקתי עליו. חשבתי שזה יביא לי את הכוח שכל כך ייחלתי לו. אבל אז, אחרי שהוא התנצל אינספור פעמים, קיבל אחריות על מעשיו וניסה להתקרב, גיליתי גם את האבא המצחיק, הדואג והתחלתי להתקרב בחזרה. עם כל מפגש, אחד על אחד, כולם לא חסרי מאמץ ואפילו פחד הדדי, התחלתי להבין כמה שאני עצמי שלם וחזק יותר - כשהוא הופך לנוכחות חיובית בחיים שלי.

סבא מחזיק בידיו תינוק, נכד
dimakig/Shutterstock
להמשך הפוסט

חסל סדר קונדומים? לפנינו המבחן הגדול ביותר של הגבר החדש

האם גברים יסכימו ליטול תכשיר באופן יומיומי? והאם נשים יסמכו עליהם שיעשו זאת, או שיחזרו לגלולות? אם מבקשים אחריות מינית משותפת, היא חלה גם על מניעת הריונות בלתי מתוכננים

בימים אלה ממש מתרחש ניסוי מעורר התרגשות שנכנס לשנתו השנייה. 420 זוגות בריאים, פעילים מינית ובסבירות גבוהה להיכנס להיריון, מתנסים בפיתוח החדש והמסקרן - אמצעי למניעת היריון, עבור גברים. מדובר בתכשיר ג'ל, אותו הגבר צריך למרוח על כפות הידיים והכתפיים במשך עד כ-20 שבועות. לאחר מכן ייבחנו שיעורי ההפריה בזוגות, ב-31 הזדמנויות שונות.

האפשרות, הממשית ביותר כעת לעומת נסיונות עבר כושלים, ליצירת אמצעי מניעה זמני ולא חודרני עבור גברים, עשויה לשנות לחלוטין את האופן בו אנחנו מתכננים משפחה והריון. כזו שתאפשר גם לגברים לקחת חלק פעיל הרבה יותר בנושא, שלא לומר - תייתר את הקונדום או הגלולה, האיומים כל אחד בדרכו שלו. אולם השאלה הגדולה שמרחפת כל העת מעל הפיתוח המהפכני, היא - האם גברים בכלל ישתמשו בו?

איור של ידיים פותחות אריזה של קונדום
Viktoriia_M/Shutterstock.com
להמשך הפוסט

"כמו גברים"? נמאס כבר מהביטוי הזה

ממש כפי שלא כל אישה היא עדינה או חייכנית, כך גם לא כל גבר הוא חזק ונחוש. הבינאריות של הביטוי הזה היא קשה, מאחר שיש שני מצבים בלבד - או גבר או אפס. עכשיו תחליט מה אתה

דקות לאחר משחק כדורגל בשבוע שעבר, הגיע לעמדת הראיונות שחקנה של מכבי חיפה, דולב חזיזה, והצהיר כי "יצאנו מחדר ההלבשה ושיחקנו כמו גברים". חזיזה התייחס לקשיים של קבוצתו, שכללו בין היתר הרחקת שחקן, עמם נאלצה להתמודד הקבוצה והחמיא לחבריו על הנחישות והאופי "הגבריים". לא כולם אהבו את ההתבטאות הזו, ובולטת מעל כולם היתה האישה הראשונה של הג'ודו הישראלי - המדליסטית האולימפית הראשונה בהיסטוריה של ישראל, יעל ארד.

ארד הגיבה בפוסט פייסבוק ולאחר מכן בשורת ראיונות, על הביטוי "כמו גברים". היא טענה כי מה שמשתמע מהדברים של חזיזה הוא "שגבר שווה נחישות ואופי, ורק לגברים יש את מה שדרוש לחזור למשחק. להתגייס בעת צרה, לעמוד בלחצים, לשחק בנחישות - אלה כלים מנטליים העומדים לכל אדם - אישה וגבר בהיותם מאומנים. לינוי אשרם התמודדה עם לחצים מעט יותר גדולים ממה שקרה אתמול במשחק בבאר שבע, וכך גם ארטיום דולוגפיאט, אבישג סמברג, ירדן ג'רבי ומוקי שגיא. מומלץ למכבי חיפה שתעשה סדנה לחשיבה מגדרית בחדר ההלבשה", הוסיפה יו"ר הוועד האולימפי המכהנת.

דולב חזיזה וצ'ארון שרי חוגגים. 0:4 גדול למכבי חיפה
שרון בוקוב
להמשך הפוסט

עופר כסיף הוא לוחם צדק. ושוביניסט

הח"כ מהמשותפת קרא לח"כ מירב בן ארי "תרנגולת" והבהיר שלפעמים כשנאבקים על נושא חשוב נוטים לזלזל במאבקים אחרים, חשובים לא פחות

עופר כסיף הוא מהחבר'ה הטובים. הוא נאבק בכיבוש ונמצא בהפגנות של פלסטינים נגד עוולות הכיבוש – משני צידי גדר ההפרדה. הוא עומד על זכותם של המדוכאים והמוחלשים ביותר, ועצם קיומו כיהודי במפלגה ערבית היא צוהר קטן של תקווה לעתיד בו חיים משותפים הם אפשרות ריאלית. אבל, ממש במקביל לכל אלה, עופר כסיף הוא גם קצת שוביניסט.

במהלך דיון בכנסת היום (רביעי) בו נאם כסיף, הפריעה חברת הכנסת מירב בן ארי בצעקות ממקומה בספסלי הקואליציה. לא יפה או מנומס, בהחלט, אך בכנסת הנוכחית שבה קשה לדעת אם מדובר בחבורת מחוקקים או במפגינים פורעי חוק, מדובר בהתנהגות שגרתית. אלא שכסיף לא בחר להתעלם, להחזיר מלחמה או פשוט לתת לצעקותיה של בן ארי להתפייד באולם המליאה. הו לא. כסיף הביט בה ולא היסס לקרוא לה "תרנגולת".

עופר כסיף
אוהד צויגנברג
להמשך הפוסט

ג'וקוביץ' הוא הנבל המושלם של התקופה - גבר, עשיר ולא מחוסן

סוכן הכאוס הסרבי גורש והעולם יכול לשוב ולהרגיש נוח בתוך השקר שלו - יש שליטה במגפה, כולנו שווים בפני החוק ואף אחד לא שונא גברים

נובאק ג'וקוביץ' גורש מאוסטרליה והעולם קיבל את ההפי אנד שייחל לו. הטובים ניצחו, הרעים הפסידו, הצדק גבר ומרקו מצא סוף סוף את אמא שלו. הללויה, הסדר שב על כנו. רק לראות את הטניסאי מספר 1 בעולם צועד מושפל (עם מסיכה, בום יא לוזר!) בטרמינל של מלבורן בדרכו החוצה מאוסטרליה, גורם לזרמים נעימים בקצה עמוד השגרה.

הנה - הוא כמו כולנו, סובל כמו כולנו. אין מורם מעם כי המגפה איחדה את כולם והחוק - לפחות בכל הנוגע לאפידמיולוגיה - מחייב. אלא שביטול הוויזה של ג'וקוביץ', וכפועל יוצא מכך הרחקתו מהשתתפות באליפות אוסטרליה, לא רק מעציב אלא גם חושף טפח גדול מהמאמצים הכבירים שהאנושות משקיעה בימים אלה בניסיון לשדר לעצמה שהכל בשליטה.

נובאק ג'וקוביץ'
להמשך הפוסט

במותם, שני הגברים ש"כבר לא עושים היום", ציוו לי את הלוקר בגורדון

הם היו עבורי הזדמנות למגע עם גברים של פעם, יהלום גולמי של כוח; בכל שיחה אתגרתי אותם לחשוב אחרת, ונדמה שהיתה בינינו אחווה למרות הניגודיות העמוקה. את הלוקר בסוף לא לקחתי

בריכת גורדון היא מהמוסדות שנועדו להקשות על חייו של הנמצא בתוכם. מלבד הבריכה הלא מקורה והלא מחוממת, ישנה גם ההליכה הארוכה והחשופה אל המלתחות, שנמצאות במתחם אחר וחיצוני לבריכה. וכמובן - הלוקרים, נדל"ן תל אביב נדיר. לא רק שאין תא פנוי להשכרה, יש להיכנס לרשימת המתנה שבסופה ממתין המוות. לא כהלצה, אלא הלכה למעשה; רק לאחר מות המנוי משתחרר התא שלו, מתרוקן מחיי בריכה שלמים כדי להכיל מחדש חיים של אחרים.

והנה, לא מנוי אחד אלא שניים, ותיקים, קולניים ומוכרים, מתו. האחד, בן למעלה מ-80, שנא שמאלנים וערבים; השני, בן פחות מ-70, שנא שמאלנים והומואים. שניהם היו בעלי אישיות צבעונית שלא היה באמת ניתן להתחמק ממנה; שניהם התגאו במוצאם, עירקי ומרוקאי, ולא פחות מכך בהתרסה שלהם נגד ההגמוניה השולטת במלתחות הבריכה, אבל עבורי הם היו תמיד אריות זקנים. עברם עשיר, דמם בעבע, וההווה שלהם כלל מקלות הליכה ושק אשכים נפול.

בריכת גורדון בתל אביב לפני סגירתה בעקבות הגבלות הקורונה
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

בנט, אל תסגביר לי את המציאות

כולנו הפכנו לקהל במופע של ראש הממשלה, שנחוש להבהיר לכולנו שהוא "על זה", או לכל הפחות יודע בדיוק מה לעשות, מתי ואיך כדי להוציא אותנו ממה שנראה כבור תחלואה ללא תחתית

הזכר מפגין את כישוריו, את חוזקותיו, את יכולותיו. כמו בטבע כך גם במגרש המשחקים. כמו בגן כך גם בפוליטיקה. הגבר מטופח מילדותו כדי לצבור כוח ולהתגאות בו, כאמצעי בטוח להפגין את גבריותו. אחרי מאות שנים של כוח שאין בלתו, החלה האנושות להבין שגם ידע הוא כוח, וגברים החלו לצבור לעצמם עוד ועוד ידע - כדי להפגין אותו במקומות הנכונים, וכמובן, להוכיח שוב לעצמם ולסביבתם את מידת הגבריות שלהם.

הגבר יודע הכל, תמיד. אי ידיעה היא פסיביות שאינה מתקבלת על הדעת עבור גבר אמיתי, שהוא כידוע אקטיבי וידען. כך קיבלנו עלינו את הגבר המסגביר, שתמיד יהיה במקום כדי להסביר לנו משהו שאולי כולנו יודעים, אבל חשוב לו להסגביר שגם הוא יודע.

בנט במסיבת העיתונאים בירושלים, הערב. ישראל היא המדינה הראשונה המעניקה חיסון רביעי לאזרחיה
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

התקרבתי אליה בשמחה, ואז ראיתי את הגז המדמיע ביד שלה

בנקודה הזו הבנתי שכן, אני אנס בפוטנציה

בבוקר חורפי ויבש, קריר ובהיר, דיוושתי אל המשרד, כשהרחק מלפני ראיתי עמיתה לעבודה, צועדת אל אותו היעד. בשל קוצר ראייה חמור, כולל צילנדרים, לא הייתי בטוח אם זו היא בכלל או ששוב ראיתי צל עמודי חשמל כאנשים. כשזיהיתי שאכן היא זו, הגחתי מאחוריה והתחלתי לנוע לצידה, במהירות נמוכה, כמעין הטרלה ילדותית - "היי, הנה אני". אחרי שהיא זיהתה אותי, השתנו פניה מאימה לחיוך, ואז היא הראתה לי מה היא אחזה בכיס המעיל שלה - מיכל גז מדמיע. 

מתברר שבזמן שאני קינדסתי את התעלול שלי, היא הינדסה את העברת מיכל הגז המדמיע מהתיק לכיס, ומשם ליד - מוכנה לכל תרחיש, מוכנה לפעולה. מתברר שמספר שבועות קודם לכן אחד הנרקומנים של האזור התנפל עליה. "הכל בסדר", היא הבהירה לי, "הוא רק קפץ עליי והפחיד אותי וניסה לחסום אותי אבל ברחתי". מאז היא מסתובבת עם גז מדמיע.

גרפיטי בקריית המלאכה, מאחורי בניין "הארץ"
אביבה עין-גיל
להמשך הפוסט

ומי ידאג לילדים השמנים?

האם הבריאות הנפשית של הבנות שלנו חשובה יותר מזו של הבנים שלנו? תהיות בעקבות ההבדלים בין גיוון משקלי הולך וגובר עבור דוגמניות, אל מול ספקטרום גברי שנע בין טימותי שלאמה לאל יווני

אחד מבכירי המערכת חזר לאחרונה מארצות הברית ושלח לי מייל כמעט נעלב. מדוע כל אתר קניות להלבשה תחתונה לנשים מתהדר בדוגמניות מגוונות משקלית, בעוד אלה של הגברים מציגים דוגמנים חטובים בלבד? "לא ראיתי דוגמן תחתונים אחד עם כרס", הוא חתם את דבריו.

בדיקה מהירה בגוגל אכן מצאה הבדלים ניכרים לעין בין שתי קטגוריות הדוגמנות - נשים במידות גדולות וגברים פלאס סייז. בעוד שהחיפוש הראשון נתן הצצה לתחום הדוגמנות גדול המידות שהופך מרכזי יותר ויותר בענף, עם עשרות דוגמניות שמעניקות אופק לנשים גדולות, החיפוש של הצד הגברי מסתיים תוך שתי תמונות והופך במהרה לממים שלועגים לגברים שמנים בתחתונים.

גיף
להמשך הפוסט

"אין חמלה כלפי הסבל הגברי. הוא אשם תמיד, גם אם הוא הקורבן"

דותן ניומן, יו"ר עמותת 'לצדכם', כבר התרגל לטלפונים באמצע הלילה מגברים במצוקה. למרות שברור לו שהשוויון עוד רחוק, הוא מפציר בנו - גברים ונשים - להבין עד כמה הבעיה הנפשית הגברית חמורה

הגעתי לגיל שאפשר להתחיל להתגרש בו, כך לפחות לפי כמות הגברים סביבי שהולכים ומתיישרים עם הסטטיסטיקה בכל הנוגע לגירושים. למרות שכל מכריי סיימו את ענייניהם כבני תרבות וחילקו את הרכוש על כוס קפה, קשה היה שלא להבחין במשבר שחרג מעבר למשבר הפרידה. משהו ביחס שלהם לנשים בכלל ולמערכת שמקיפה אותם בפרט, התערער. אין במילים הבאות כדי לבכות על מר גורל המתגרשים, אלא ניסיון להבין כיצד הליך הגירושים הוא רק השיא השלילי ביותר של הטיה מערכתית נגד הגבר, שמובילה גברים רבים לאבדון.

גברים עדיין מרוויחים יותר, עובדים בעבודות נחשקות ומכניסות יותר וגם נהנים מפריווילגיות מסוימות בכל הנוגע לעול הבית והילדים, אך נדמה שאל העימות החוקי מול הנשים מתנקזות כל האפליות המובנות נגד הגבר. הדבר קורה באופן כה קיצוני, כך שניתן להבין משהו על התחושות של הגבר כלפי המערכת המפלה אותו גם בימי שגרה ונישואים מאושרים. "יש המון מצוקה. גברים מאוד מאוד סובלים, תמיד. הקצה של הסבל הגברי הוא בקונפליקט מול נשים, כי שם לא רק שלא סופרים אותם אלא כל המערכת כמעט מתגייסת לעבוד נגדם", מסביר דותן ניומן, יו"ר עמותת 'לצדכם', שמטרתה לסייע לגברים נפגעים בישראל.

בית משפט לענייני משפחה
דורון גולן/ג'יני
להמשך הפוסט

מה גברים יכולים ללמוד ממערכת היחסים החדשה של קים קרדשיאן?

שהחברה אולי מתגמלת אותנו על "התנהגויות גבריות", אבל מערכת היחסים שלנו - ממש לא

רגע לפני סופה של 2021, שהיא מעין המשכון פחות קיצוני ללהיט האסונות "2020", הגיעה הידיעה לה כולנו חיכינו; הידיעה של השנה. פיט דיווידסון, המצחיקן המוזר מ"סאטרדיי נייט לייב", וקים קרדישיאן, מנשות העסקים המצליחות בעולם האינסטגרם, הם זוג אמיתי. כן כן, הרווק ההולל, המסומם והדיכאוני בן ה-28, יוצא באופן רשמי עם הפרודה הטרייה, מלכת הביצה והרשת, בת ה-41.

מעבר ל-whataboutism המתבקש כאן - כיצד הרשת חוגגת את היחסים הללו בעוד שמערכת יחסים הפוכה, כזו של גבר בן 41 עם אישה בת 28, בוודאי היתה נתקלת בעין עקומה הרבה יותר - יש כאן אפשרות לצלול אל תוך המהות של מה שאנחנו כחברה חושבים על "גבר", ועד כמה הדבר תואם את האופק הרומנטי שלנו, כגברים.

קים קרדשיאן ופיט דיווידסון מתנשקים במערכון של סאטרדיי נייט לייב
@snl/GIPHY
להמשך הפוסט

חבל, שלמה קרעי, אתה מפספס את מטלת הבית הכי מספקת

דיון בנושא העלאת המס על הכלים החד פעמיים הסתיים בכך שהח"כ מהליכוד הצהיר כי כואב לו על הנשים שישטפו כלים, אלא שכלים הם דווקא ממלכה גברית ובכלל - מדובר במטלה כיפית במיוחד

ועדות הכנסת הפכו לאחרונה לקרקס נודד. לפעמים זו ועדת החוקה, חוק ומשפט, בפעמים אחרות זוהי ועדת הכלכלה ואתמול (שני) זו היתה ועדת הכספים שהפכה לזירת קרב בין ח"כ שלמה קרעי מהליכוד לח"כ מיכל רוזין ממרצ. על רקע העלאת המס על כלים חד פעמיים, שעוררה תגובות קשות בקהילה החרדית והדתית, גייס ח"כ קרעי טיעון חדש - החוק יפגע בסופו של דבר באישה ש"תעמוד עוד שעתיים ושתשטוף כלים... כואב לי עליה יותר מעל הגבר, בסדר?". כך סיכם את השקפת עולמו בקשר לסביבת כיור המטבח בבית ועורר את השדים המגדריים ממרבצם.

מעבר לנאצות שקרעי קיבל, בין היתר על ידי מגיבים בטוויטר שכינו אותו בלעג "פמיניסט" ותהו מדוע הוא מתעקש לבקש מהציבור סבסוד לאורח החיים שלו, רבים שאלו מדוע הוא כל כך בטוח שדווקא האישה היא זו ששוטפת את הכלים בבית, אפרופו שוויון בחלוקת המטלות בבית וכו'. הח"כ ממרצ רק תהתה, בתורה, האם הוא בטוח - כפי שטען - ש"על הבעל לא כואב לו, כי הוא יש לו גב והוא יכול לעמוד ולשטוף", והאם יש לו מחקרים התומכים בנושא.

גבר שוטף כלים
@FilmRiot/GIPHY
להמשך הפוסט

21 נעצרו במהומות, אבל רק מעצר אחד עורר סערה

מעצרה של אביה ליבמן בהפגנה בירושלים הפך למחאה רועשת ושיח ער ברשתות החברתיות, בעיקר בשל מגדרה של פעילת ארגון להב"ה, וחשף עד כמה אנחנו מחזיקים בתפיסות מגדריות מיושנות

והארץ רעשה וגעשה - נערה בת 14 נעצרה במהלך הפגנה בירושלים, ולאחר מכן נאזקה בידיה וברגליה ואף בילתה את הלילה במעצר. הנערה, אביה ליבמן, נעצרה במהלך המחאה על חקירת אהוביה סנדק בה השתתפו גורמי ימין, כולל פעילי להב"ה, בהם ליבמן עצמה. מיד עם פרסום דבר המעצר והתמונות של ליבמן מהארכת המעצר, החלו רבים ברשתות החברתיות להביע מחאה כנגד האלימות המשטרתית, לדבריהם, תוך שהם מציינים את היותה "נערה צעירה". אבל מה בדיוק ההבדל בינה לבין נער גבעות, שעל מעצרו אף אחד לא היה באמת מתעכב?

אביה של הנערה העצורה התראיין יחד עמה לתכנית "הצינור" ברשת 13, וקרא לבתו "ילדה מתוקה", בעוד גם ברשתות החברתיות מגיבים רבים התייחסו לעצם היותה "ילדה"; זאת כאשר האדם שעל מותו היא וחבריה מוחים היה בן 16 בלבד. אם כך, "הילדה" הזו אינה שונה באופן מהותי משאר חבריה לנוער הגבעות, לא בגילה ולא במעשיה, כפי שהשתקפו מחומרים שצצו ברשתות החברתיות לאחר מעצרה.

המחאה על הטיפול המשטרתי בפרשת אהוביה סנדק, שבת האחרונה בירושלים
נעם ריבקין פנטון
להמשך הפוסט

על אף חשיבותה, "עוזרת בית" מקדמת מודל בלתי אפשרי לאמהות

ואת ההנחה שגברים הם קודם כל הורים כושלים

אלכס עזבה את ביתה, שם ישן לו בן הזוג השתוי והאלים שלה. היא ברחה עם בתה הקטנה, מאדי, ומצאה את עצמה ישנה במכונית ובמעון לנשים מוכות, ללא עבודה, מזומנים ושארית תקווה. אבל יש דבר אחד שהיא לא מאבדת לעולם - הסבלנות לבתה הפעוטה. אלכס מצליחה לצלוח ברוגע מצבים בהם כל הורה, כל שכן הורה הנתון בלחצים כלכליים ונמצא בחשש אמיתי להמשך חייו כפי שהכירם, היה לכל הפחות מאבד מעט משלוותו. אלכס היא אולי לא אדם מושלם, היא אמנם ענייה ובמצוקה, בוודאי מתוסכלת ומסובכת, אבל היא תמיד, תמיד - אמא מושלמת.

עלילת "עוזרת בית", מיני סדרה של נטפליקס שכבר התברגה ברשימת עשר הסדרות הנצפות ביותר בתולדות ענקית הסטרינמינג, מגוללת כאמור את סיפור חייה של אלכס - שהתדרדרה למעגל העוני בעקבות פרידה מבן זוג אלים. הסדרה בועטת בקרביים של כל מי שצאצא נמצא איפשהו בחייו, עם מגוון סצינות עוכרות שלווה והצפת דילמות חברתיות אודות הקלות בה המערכת ממשיכה להתעלל בנשים בכלל ובנשים עניות בפרט. אלא שבתוך הסיפור הנוגע ללב, ומבוסס על סיפור אמיתי, ישנה בעיה משמעותית אחת והיא היכולות האמהיות המופרזות והלא אמינות של הדמות הראשית בסדרה.

Maid
RICARDO HUBBS/NETFLIX
להמשך הפוסט

ב'מאקו גברים' חושבים שהם יודעים מה מעניין "גברים אמיתיים". אז חושבים

תוך גסיסתה של העיתונות המגדרית, איים של מדורי "לו" ו-"לה" עדיין קיימים, ומופיע בהם תוכן שמתעקש להנציח את השונה והסטראוטיפי. הגיע הזמן להניח לעיתונות המגדרית למות סופית

אחרי 54 שנים של גיליון מודפס, בחודש שעבר חדל מגזין "את" מלהתקיים בגרסת הפרינט שלו. זה היה רק עוד מסמר בארון הקבורה של העיתונות המודפסת בכלל, ושל עיתונות המגדר בפרט, אחרי שאשתקד נפח את נשמתו מגזין הגברים "בלייזר" והפך לעוד מדור ב-YNET. לכאורה מדובר בחדשות טובות, לא רק לכדור הארץ שנחסכו ממנו לא מעט כריתות עצים מיותרות לטובת ייצור נייר, אלא גם למגדרים עצמם שלא היו צריכים יותר לקרוא במגזין "עבורם" את "מה שהכי מעניין אותם".

אלא שהמגזינים המגדריים לא מתו, הרי יש טראפיק על הרצפה וחבל יהיה לא להרים אותו - לכן, הם רק עברו שינוי. לא עוד מגזין, אלא מדור, לא רק לנשים, אלא כזה המוקדש כל כולו לגברים. אילו גברים? "גברים אמיתיים", כמובן. צללתי אל השאריות של מגזיני הגברים ברשת ומצאתי ייאוש, הפרדה מגדרית מאוסה ונושנה, והבנה כי השינוי, לפעמים, יכול להתחיל דווקא מלמעלה.

מאקו גברים
צילום מסך
להמשך הפוסט

הלכתי לעשות טסט לאוטו ותהיתי - למה כולם פה גברים?

הטיפול ברכב עדיין מוטל על הגבר במערכות יחסים רבות, כשמבחן הכשירות לאוטו הוא היהלום שבכתר. אלא שמדובר במשימה שכל בן אנוש יכול לעבור, ויש בכניסה הנשית אליה אפשרות לערבול סופי של המטלות המגדריות כולן

הלכתי להעביר את האוטו טסט. משום מה היה ברור לכל יושבי הבית שדווקא אני אצעד בגאון לגוב האריות הקרוי "מכון רישוי", ואנסה לצלוח את דרך החתחתים המבעיתה הקרויה בפשטות "טסט". אין הרבה דברים יותר מפחידים מהטסט, פרט להיתקלות במקק במקלחת אולי. זו כנראה הבוכהלטריה הכאוטית של בירוקרטיית הרישוי שבדרך כלל שולטת במקומות כאלה - מעין בליל משימות חסר סדר, שמנוהל על ידי גברים קצרי רוח עם שליטה אבסולוטית על הלו"ז שלכם מרגע שרגלכם דרכה בשטח המוניציפלי שלהם. מכון הרישוי הוא אקס טריטוריה בה הבוחן הוא האלוהים, והנבחן הוא לא יותר מאדם מפוחד שניתן לגרום לו לעשות כל דבר במהלך הטסט, ובי נשבעתי שגורמים לו לעשות לא מעט דברים משונים שם.

אם כך, נבחרתי לייצג את משפחתנו באמצעות השיטה הלא דמוקרטית בעליל שידועה בתור "הגבר דואג לאוטו", ויצאתי בדרכי אל בירת הטסטים, המוסכים והטוסט-נקניק - אור יהודה. אמנם, מכון רישוי הוא זירה גברית מבעיתה בכל עיר שהיא, פשוט משום שהוא מהווה מבחן בו ניתן בקלות להיכשל, בו החוקים לא ידועים לנבחנים ושהצלחה בו מהווה אישור כמעט אולטימטיבי לגבריות הנבחן. למה? זו בהחלט שאלה טובה.

תלמה ולואיז
להמשך הפוסט

למה עדיין קשה לנו לפרגן לנשים שמרוויחות יותר?

בזמן שיותר ויותר נשים מרוויחות יותר כסף, לעיתים אף יותר מבני הזוג שלהן, ההשפעה של רווח נשי גדול יותר עודנה הרסנית לזוגיות. לא הגיע הזמן שנפסיק לתלות את הגדרתנו העצמית בתלוש?

אז כמה אתם מרוויחים, אם מותר לשאול? או בעצם, מי מרוויח יותר כסף אצלכם בזוגיות? הגבר מרוויח יותר או שמא האישה מביאה הביתה את החלק הארי של ההכנסה? השאלה החטטנית הזו נדמית כשריד עתיק מתקופה אפלה, בה העולם התחלק לעקרות בית נואשות ו-וורקוהוליקים מיואשים. הלוא פעם החלוקה המגדרית-כלכלית היתה ברורה לכולם ולא ברור מה הוביל למה, תפיסות מגדריות לתפיסות כלכליות או להפך, אך העובדה היא שהתרגלנו לכך שהנורמה היא שהגבר מרוויח יותר מבת הזוג שלו.

על בסיס פער השכר הזה, שמשקף גם את פער השכר הנוכח עדיין בין גברים ונשים, בנו הגברים המודרניים לא מעט מתחושת הערך העצמי שלהם. "הנה אני המפרנס של הבית, מניח לחם על השולחן ומצדיק את קיומי". זאת בזמן שהאישה נותרת אחראית על ניהול הבית והמשפחה - הכביסה, הניקיונות והמרדף אחרי הילדים הכרוך בכך. אבל אז, הנשים יצאו לעבוד והחלו להרוויח יפה. לפעמים אפילו יותר מבני הזוג שלהם, לדאבון ליבם של הגברים (ואפילו של הנשים המרוויחות בעצמן, כפי שרומזים סקרים רבים בנושא).

ביונסה וג'יי זי במטרופוליטן, 2015
אי־פי
להמשך הפוסט

פשוט, עשי זאת בעצמך (או שתזמיני טכנאי)

הדרישה ההיסטורית מהגבר היא להיות מעין "אב בית" נצחי ולתקן ולשפץ את ביתו-מבצרו. אבל אני מאסתי בכל זה, וגם לא מוכן להתנצל על כך יותר. ואם יש נזילה שמפריעה את מנוחת יושבות הבית, שיתכבדו ויתקנו אותה בעצמן

לאבא שלי יש סולם. וגם ארגז כלים, ומברשות לצביעה, ולקה להברקת עץ ואפילו גרניק (מכשיר לשטיפה בלחץ מים, מתברר). לי, לעומת זאת, אין ולו אחד מסט הכלים המרשים של אבי, וכל אימת שעליי לתקן משהו בבית אני קורא לו. אז הוא מגיע, פורס באיטיות כמעט מינית את הציוד שלו על הרצפה ואז מביט בי בחיוך ואומר "זוז מפה".

משחר ההיסטוריה הוטלה על הגבר משימת התיקון והשיפוץ. 'אב הבית' מאז ולתמיד. כל נזילה, נורה שנשרפה, חור קטן בקיר או בגג ובוודאי מכשיר חשמל סורר - הופקדה בידיו של הגבר. האישה בישלה, ניקתה וגידלה את הילדים, והגבר התמסר כל כולו לתיקון הבית. והנה, גם כשמסירים מהאישה את עול הבית והמשפחה, נניח, הגבר עודנו נותר אוחז בתפקיד הסמלי של "השיפוצניק".

גיף זולנדר
להמשך הפוסט

כשהילדה רקדה על הטנק, אני מתי מבפנים (ונזכרתי באדם דרייבר)

פעילות של שבת בצהריים הסתיימה, איכשהו, על גבו של טנק. רק אז הבנתי שלנצח אשאר חייל, שתודה לאל שיש לי בנות ולא בנים ואיך אני ואדם דרייבר, בעצם, אחים לטראומה

יש שבתות שמסתיימות בליקוק גלידה של אחר הצהריים ויש שבתות שמתחילות בהכנות קדחתניות לטיול. יש שבתות של ארוחה משפחתית, שבתות של שעמום מחריד, ויש שבת כמו שהיתה לי השבוע, שהפכה כל כך משעממת במהירות כל כך גבוהה, עד שהעימות של כל אחד מיושבי הבית מול כל אחד מיושבי הבית האחרים, הפך לעניין של זמן.

אז מה עושים? יוצאים מהבית, מחפשים פעילות אבל כזו שלא תהיה ארוכה מדי (וגם לא קצרה מדי), בלי יותר מדי הליכה (אבל עם פעילות שתוציא לקטנה אנרגיה), מעניינת במידה ובעיקר קצרה. מעין פעילות סטייל "ככה היא באמצע" של כוורת - כל מה שרצינו לפי המידה.

אדם דרייבר
HENRY NICHOLLS/רויטרס
להמשך הפוסט

הביטו בתמונות האלה. כך נראית הקרבה

כל הגברים המוצגים כאן (ורבים אחרים) הם שקופים, סמויים מן העין ורחוקים מהלב. הם עושים את עבודתם במחשכים, מאחורי העשן ובטרם עלות החמה. לכן גם הסבל שלהם הוא נסתר

בשנת התשפ"א שהסתיימה זה עתה, נמשכה המגמה של העשורים האחרונים. המגמה שהפכה את הגבר לאויב. זו השנה בה ה"פריבליגים" הללו, אויבי האנושות אם תרצו, זכו לכל בוז וגילוי שנאה אפשרי. הגבר הוא אויב העם באמריקה, באירופה וגם בישראל. הפמיניזם הפך לשם קוד לשנאת גברים במחוזות רבים, הטלוויזיה נזהרת מהם כמו ממצורעים, ועצם המגדר בו נולדו - סיסג'נדרים עלובים שכמותם - הפך למושא ללעג. 

כולם רוצים להיות שונים, אחרים, לא גברים. והדרך לשם עוברת ברמיסת הגבר. לכן ראוי להישיר מבט למציאות בימים שלפני יום הכיפורים, להניח יד על החזה ולהתנצל בפני מי שמאפשר את חיינו, פיזית - הגבר.

כבאים נאבקים באש. הרי ירושלים, אוגוסט
אוהד צויגנברג
להמשך הפוסט

למה אני אוכל כל כך הרבה, או: הסיפור העצוב על הילד שקרא לי "שמן"

בגלל הקורונה, אבל גם בגלל שאני גבר

לפני מספר שבועות ניגש אליי ילד מהקייטנה של בתי, הישיר אלי מבט ואמר "הבטן שלך קצת בולטת". זו היתה רק התחנה הסופית של רכבת ההכרה בכך שמשקל גופי הגיע לשיאים חדשים, כמעט מחרידים. ההשמנה אינה נחלתי הבלעדית, כמובן. האנושות סבלה ממגפת השמנה עולמית עוד בטרם היכתה המגפה ושלחה מיליארדים להתבוסס בספתם, ולהשמין.

תקופות הסגר גרמו לרבים לעלות במשקל מסיבות מגוונות ומוצדקות (מאוד), החל ממתח והפחתה משמעותית בהיקף הפעילות הגופנית ועד התמסרות לתענוגות החיים הבסיסיים בימי משבר. שורה של סקרים ומחקרים בינלאומיים מאששים את תחושת הצפיפות שחשים כה רבים באזור המותניים, ומציגים נתונים מבהילים אודות העמסת המשקל שלנו. אך לצד ההשמנה הכללית, והדי מנחמת הזו יש לומר, בולט ההבדל המגדרי. לא רק שיותר גברים השמינו במהלך המגיפה מאשר נשים (שגם השמינו), הם הוסיפו הרבה יותר קילוגרמים בממוצע.

אנשים שמנים
Motortion / Getty Images/iStockp
להמשך הפוסט

בפוסט המרגש של מרב מיכאלי מסתתרת בשורה אמיתית לגברים

גבר ש"נדחף" לחתונה, "נאלץ" להתקדם בזוגיות ולבסוף "מסכים" להביא ילד לעולם הוא הסדר הטבעי של הדברים, לא? ובכן, לא. הגיע הזמן לשנות את הנרטיב הגברי שונא הילדים

בשולי ההודעה הדרמטית של מרב מיכאלי, אודות הליך הפונדקאות שעברה בצוותא עם בן זוגה ליאור שליין, הסתתר פרט שיש לעמוד על חשיבותו. "בפעם הראשונה שליאור אמר לי בואי נעשה ילד, הייתי בטוחה שזה פאנץ'. אחרי הכל הוא סאטיריקן, ומדובר בי, וידוע שאין לי כוונה לעשות ילדים. כשהוא המשיך, חשבתי שהוא אומר את זה כי זאת דרך מקובלת בתרבות שלנו להגיד אני אוהב אותך. הרבה מאוד זמן חשבתי שזה יעבור. כי בעיניי, החיים שלנו באמת היו ממש נהדרים כמו שהם. אבל ככל שעבר הזמן הבנתי עד כמה הוא רוצה את זה. והסתכלתי עליו, ואהבתי אותו. ובחרתי לחיות איתו ובחרתי ללכת איתו למסע הזה", כך כתבה מיכאלי בפוסט שגרף 150 אלף לייקים נכון לכתיבת שורות אלה.

לא העובדה שלשרה היה תירוץ מעולה לעזוב את הארץ, בניגוד לקשקושים והפרסומים; לא עצם הפנייה להליך פונדקאות, שמיכאלי בעצמה מתנגדת לו נחרצות; לא הגיל המבוגר, יחסית, שמיכאלי מתחילה בו את דרכה כאמא - 54; אף אחד מהפרטים הללו אינו חשוב - כמו הטלת האחריות משנת החיים על עצם הרצון בילד על הגבר.

מרב מיכאלי וליאור שליין בהשבעת הכנסת ה-24
מארק ישראל סלם
להמשך הפוסט

מה באמת רוצה לומר מתנגד חיסונים ששואל "ממה אתם מפחדים"?

פער המגדר בין מקבלי החיסון הפתיע את החוקרים, שציפו ליותר גברים מתחסנים מנשים. האפשרות להשיג שליטה מדומיינת במצב כה כאוטי, היא רק אחת הסיבות לתופעה במסגרתה הגברים פשוט מסרבים להתחסן

כולם מדברים על מתנגדי חיסונים. המתחסנים רואים בהם אפשרות לתליית אשמה, ראש הממשלה שב ללא היסוס לז'רגון הצבאי המאוס ביותר ומכנה אותם "יורים נגיפים כמו מתת מקלע", ובארגוני הבריאות תולים בהם את התקווה האחרונה כדי להציל את המצב. אבל בתוך כל הוויכוחים, ההאשמות וגלגול האחריות, האם אנחנו יודעים בכלל מיהם?

השבוע הזה שייך כולו לאורנה פיטוסי, אמנם, שהפכה לבכירת מתנגדי החיסונים אחרי שפוטרה מהסדרה "מנאייכ" לאחר שסירבה לעבור בדיקה לפני ימי צילום, אך החלוקה המגדרית בקרב הקבוצה הכי מושמצת בעולם כרגע נוטה בבירור לצד הגברי. כן, בניגוד לתחזיות שטרם מתן החיסונים, מתברר שנשים מתחסנות יותר מגברים - גם בארה"ב וגם בבריטניה, כך לפי מידע ששחררו ארגוני הבריאות במדינות לאחרונה.

הפגנת מתנגדי חיסונים הבימה
הדס פרוש
להמשך הפוסט

מה הקשר בין גבר שמאבד הכרה לבין ה"בת זונה" של אלרעי-פרייס?

גברים נעים פעמים רבות מדי בין מה שהם זקוקים לו לבין מה שהם חושבים שהחברה מצפה מהם לעשות. בפער הזה מתקיימים מופעי גבריות מזיקים כמו גבר שמתעקש לקום רק כדי ליפול שוב או בעל המגן על אשתו כי קיללו אותה

זה היה במסיבת חוף של חברים. היה חם, יותר מדי חם, היו ילדים שהתרוצצו, אבל בסך הכל היה די כיף. ואז הוא נפל. אדם בן 40, בריא ברוחו ובגופו, אב לשני ילדים - פשוט נפל. ברור שהיו גם סימנים מקדימים לנפילה הזו, שבניגוד לעץ ההוא ביער אותה כולם ראו ושמעו, כולל שני הילדים הלא גדולים של האיש הנופל; למשל, שתיית אלכוהול מופרזת בחום הנורא הזה, כי גברים לפעמים עושים דברים מטומטמים כדי לא להרגיש כלום, או כדי להגיע לרמת שיחה והנאה עם שאר חבריהם הגברים השתיינים. כשזה מגיע בצוותא עם עישון לא מבוקר, שתיית מים חסרה ושרב כבד כאמור, התוצאה היא אב הנופל מעצמו.

בסך הכל הוא היה מחוסר הכרה למשך ארבע שניות, אולי חמש. כל אחד יכול ליפול, זה בסדר, זה מובן ואפילו קצת מנחם, אבל כשגבר נופל האגו נופל יחד איתו. לא אגו במובן של "אני טוב מכולם", אלא אותה תחושת גבריות בסיסית שמעניקה לו את הביטחון (לעיתים מופרז) לפעול כגבר בעולם - יצור שכל סיבת קיומו היא אקטיביות לטובת הכלל. ופתאום החייל, המפרנס הראשי, הבוכה בלילה, הופך לשק תפוחי אדמה ומתרסק על הרצפה.

גיף
להמשך הפוסט

כשביילס פרשה כולם הריעו, כשפיטי פרש תקפו אותו. אתם כבר יודעים למה

בזמן שהעולם הבין את נפתולי הנפש של סימון ביילס, מאות ספורטאים גברים אחרים מתמודדים לבד ובהחבא עם הבעיות הנפשיות שלהם. מדוע? כי החברה לא תקבל אותם. ראו המקרה של אדם פיטי

לפני שבוע נפל דבר באולם ההתעמלות של אולימפיאדת טוקיו. סימון ביילס פרשה מהתחרות הקבוצתית בשל בעיות נפשיות. המתעמלת הפופולרית המשיכה לפלרטט עם חזרה למזרן במהלך האולימפיאדה, רק כדי לוותר על עוד השתתפות בשני גמרים ולהרהר על השתתפות בגמר אחר. התגובות לפרישה היו שוות לביילס יותר ממדליה, והיא אכן טרחה לציין את מבול התגובות החיוביות/חומלות/מבינות ותומכות שקיבלה במהלך הימים שלאחר הפרישה.

לכאורה, יש בכך כדי להאיר זרקור אל אחת מהפינות האפלות ביותר של הספורט - הלחץ, הדיכאון והחרדה שקיימים ברמות הגבוהות של התחרותיות וגובים שוב ושוב מחיר נפשי אדיר מהספורטאים. אלא שפרישה של ספורטאי אחר, ממניעים דומים, זכתה לתגובות שונות לחלוטין. מדוע? כי הוא גבר, כמובן.

אדם פיטי
MARKO DJURICA/רויטרס
להמשך הפוסט

מאחורי הקאמבק המרגש של השנה מסתתר מסר חשוב לגברים

בן אפלק וג'ניפר לופז התאחדו 17 שנים אחרי שאפלק בחר במשפט שמחריב את חייהם הרומנטיים של גברים רבים - "Bros Before Hoes". הגיע הזמן להציב את האושר, הרכות והרומנטיקה של הגבר לפני החברים

ובכן, השמועות נכונות - זה קרה. בן אפלק וג'ניפר לופז שוב ביחד, 17 שנים אחרי שנפרדו. זה התחיל בשמועות, המשיך בתמונות מחשידות והסתיים בפומביות מעוררת קנאה בחופשה רומנטית משותפת. אין ספק שזהו סיפור אהבה מהסרטים, אבל אולי כזה שמתאים יותר למדורי הרכילות, לא? אמנם, מדובר על סיפור צהוב מהזן המשמח, אך יש בו לקח לכל גבר באשר הוא  - הגיע הזמן למחוק את הביטוי "Bros Before Hoes".

אחרי הפרידה המתוקשרת של השניים ב-2004, החלו לצוץ שמועות עקשניות כי האיש שעומד מאחורי קטיעת עתידו המשותף של הזוג, שאף היה מאורס, הוא דווקא שותפו וחברו הקרוב של אפלק, מאט דיימון. הצהובונים התמלאו במניין סיבות שדיימון, לכאורה, נידב לאוזני חברו, ובראשן "היא לא מתאימה לך"  ו"בגללה אתה לא מקבל ליהוקים שאתה רוצה". אפלק שמע לעצת חברו ולמעשה קיבל על עצמו את עול החבורה הגברית, לפיה הנאמנות היא בראש ובראשונה לגברים הקרובים אליך ורק אז אל כל השאר. אפילו אם האושר שלך עומד על הפרק.

גיף
להמשך הפוסט

נו, אז כמה גברים חלקים הופיעו בפרסומת. אולי כדאי שתלמדו מהם

פרסומת למוצר להסרת שיער עבור גברים הפכה לסערה שהאשימה את יוצריה בבודי שיימינג, אבל דווקא בהסרת השיער הגברית טמונים זרעי השוויון ובעיקר האפשרות לגאול את הגוף הגברי מהיותו כלי תפקודי בלבד

"כאילו בתוך שבוע כולן נהיות קירחות מהגבות למטה", מנסה לאונרדו דיקפריו, בעת גילומו את ג'ורדן בלפורט ב"זאב מוול סטריט", להסביר לאביו מה כל כך מושך אותו בבחורות צעירות. נראה שבאיחור ניכר אחרי הנשים, גם גברים חווים כעת את אותו השבוע, שבסופו עשוי שיער הגוף שלהם להיעלם לצמיתות. בשנים האחרונות החלו יותר גברים להסיר יותר שיער מיותר אזורים בגוף. לצד מחקרים שטענו כי הסרת השיער וכפועל יוצא שלה, הסרת מעטה של "גבריות", דווקא מסייעת לגברים למצוא צדדים חדשים בהגדרה העצמית שלהם - החלו להופיע עוד נתונים שמבהירים כי שוק טיפוח הגברי בכלל והסרת השיער הגברי בפרט נמצאים בעלייה מתמדת.

בעוד שהסרת שיער אצל נשים נחשבת אמת שאין בלתה בחוגים מסוימים, הנוהג הזה חזר בתצורתו האופנתית לחיינו רק בארצות הברית של בין מלחמות העולם. קליאופטרה אמנם גילחה את כל שיער גופה, כולל הראש, כאמצעי להגברת ההיגיינה וכסמל מעמדי כבר במצרים העתיקה, אך עם הופעת סכין הגילוח הראשון לנשים ב-1915, הפכה הסרת השיער לפעילות חובה עבור נשים רבות. לעומתן, הגברים דווקא עודדו לטפח שיער גוף כחלק מהתפיסה המצ'ואיסטית של "פחות טיפוח - יותר גבריות".

פרסומת ויט שיער שעיר
מתוך ערוץ היוטיוב
להמשך הפוסט

וורקוהוליקים? גברים? סיכוי גדול שתמותו הרבה יותר מוקדם

מחקר של ארגון הבריאות העולמי מצא שעבודה במשך 55 שעות שבועיות או יותר מובילה לסיכוי מוגבר למוות משבץ או מחלות לב. 72% מהמתים הם גברים, למקרה ששכחנו שפער העבודה האמיתי הוא הסכנה בהחדרת ההכרה לראשו של הגבר כי עול הכלכלה מוטל עליו. כן, גם היום

כאשר מדברים על עבודה מסוכנת, מפתה לחשוב על 57 העובדים שמתו ב-2020 כתוצאה מתאונות עבודה (ירידה של 32% מ-2019), או על 423 העובדים שנפצעו במהלך העבודה (רובם המוחלט גברים), אולם מחקר חדש של ארגון הבריאות העולמי מצא שעבודה - כל עבודה - שנמשכת יותר מדי זמן הופכת למסוכנת לבריאות עד כדי העלאת סיכויי המוות של העוסקים בה.

המחקר, פרי שיתוף פעולה של ארגון הבריאות העולמי וארגון העבודה העולמי, סקר את ההשפעה של שעות עבודה ארוכות במיוחד על בריאותם של עובדים ב-194 מדינות ברחבי הגלובוס, והתמקד בעובדים שמקדישים 55 שעות שבועיות או יותר למען מקום העבודה שלהם. המסקנות מוכיחות בבירור שעבודה במשך שעות ארוכות במיוחד מסוכנת לבריאות ומצאו כי שעות עבודה ארוכות הובילו ב-2016 ל-745 אלף מקרי מוות נוספים.

גיף
להמשך הפוסט

כגברים, אנחנו רק יכולים לתאר לעצמנו את האימה של הנשים האלה

גברים רבים מתקשים להבין או להזדהות עם סיפורים רבים מדי של הטרדות מיניות. צפייה בסרטון המציג הטרדה מינית בוטה במרחב ציבורי ולעיני אנשי ביטחון, יכולה להסיר את פער האמפתיה ולגרום לנו להבין איך זה נראה ומרגיש להיות מוטרדת

הרשתות החברתיות מטמטמות את העולם, אין ספק. הן מקצינות את השיח, כולאות את כולנו בתוך מעגלים חברתיים שגורמים לנו לשמוע רק דעות דומות לשלנו, מגבירות את תחושת התסכול מול תמונות מוצלחות של חברים וירטואליים ופוגעות ביחסים הבינאישיים שלנו. כל זה נכון, אבל יחד עם זאת אותן רשתות מאפשרות לנו גם גישה למידע שבעבר לא היינו יכולים להיות חשופים אליו. אלפי סרטונים בכל יום, רובם מטופשים להחריד, מציפים את הרשתות, כשפעם בכמה אלפי סרטוני חתולים מוצאים סרטון שמצליח לגעת, להפחיד, להזיז בנו משהו. למשל הסרטון שמגיע מתחנת הרכבת בדבלין, המבהיר איך נראית הטרדה על בסיס מיני במקום ציבורי.

גברים רבים מזדהים עם המאבק נגד הטרדה מינית ועבירות חמורות מכך, ומבינים את החשיבות של שמירת סביבה ציבורית בטוחה לנשים - אבל ספק אם הם באמת מבינים איך זה נראה או מרגיש להיות מוטרד או מותקף על רקע מיני. חוסר ההבנה הזה גורם לרבים להתקשות בפיתוח אמפתיה אמיתית למצבים שנראים לנשים כחמורים ומפחידים. למעשה, נוצר כאן היפוך של "פער האמפתיה" (מושג שבא להמחיש כיצד המערכת נוהגת באמפתיה כפי נשים ובהעדר אמפתיה כלפי גברים), בו גברים לעיתים קרובות מדי לא מבינים לליבן ולנפשן של מוטרדות מינית, פשוט מכיוון שהם לא מצליחים להניח את עצמם בסיטואציה הזו.

גיף
להמשך הפוסט

וויל סמית' הצליח לגעת בנקודה גברית כואבת. כדאי להקשיב לו

השחקן כינה את עצמו "עיגול", הודה שהוא בכושר הגרוע בחייו והזמין את כולם להתלוות אליו במסעו לחזרה לכושר. מעבר לבדיחות ולקידום העצמי, יש במהלך הזה גם אומץ להודות בכישלון של הגוף הגברי

דימוי גוף בעייתי, כפי שהוא נשקף מפרסומות ומהכתבות חברתיות, הפך לאחד ממוקדי המאבק הפמיניסטי. נשים רבות הציבו לעצמן למטרה לחשוף את כל הקשיים והכשלים של הגוף הנשי כדי לחסוך ממתבגרות, נשים פוסט היריון או נשים שלא מתאימות למסגרת הגוף שהחברה מצפה מהן לעמוד בה, את כאב הלב הכרוך בקושי בקבלת הגוף כפי שהוא. גברים סובלים גם כן מבעיות בדימוי הגוף, אלא שהבעיה שלהם הפוכה.

בניגוד לנשים, שנדרשות תחת כל עץ רענן להציג מראה מושלם גם אחרי הלידה או במסגרת כל ביקיני שהוא, גברים מחויבים בדיברה שהיא אולי הקדושה ביותר בכל הנוגע לגוף הגברי - תראה שממש לא איכפת לך. כל גבר המוכיח כי איכפת לו מגופו, וכפועל יוצא מכך גם מבריאותו, מסתכן בקטלוגו תחת הרובריקה הלא גברית הנקראת "גבר מטופח". אם, חלילה, הגבר הפריז וצבע את שיערו, שיפץ את סנטרו או שאב את שומנו, אזי הוא כבר נחשב כמוצא מן הקהל הגברי בשל "התעניינות גבוהה מדי במראה החיצוני".

גיף
להמשך הפוסט

הילד הזה הבין מוקדם שאבא שלו הוא ממש לא כל-יכול. איזה כיף לו

הפער בין הציפייה להגשמה לא מקשה את החיים רק על אימהות, אלא גם על אבות ובניהם. דווקא בכישלון טמון הזרע להיפרדות מהסטיגמה של "האבא הכי טוב בעולם", ממנו יכול לצמוח קשר משמעותי הרבה יותר בין הגבר לילדיו

"לאבא שלי יש סולם
מגיע כמעט עד שמיים
ואבא שלי כה רעב
אוכל ארוחה פעמיים
ואבא שלי הוא הטוב מכולם
ואבא שלי הוא הכי בעולם"

"אבא שלי", מילים: תלמה אליגון רוז

גיף
להמשך הפוסט

ירדתם על השיער הסגול של ביבי? מותר לכם גם לרדת על מרגול

הזמרת הוכיחה שהיא כפופה למשטר היופי, ניסתה קצת יותר מדי - וחטפה. אבל מדוע המזדעקים נגד "בוטוקס שיימינג" לא מזדעקים כאשר מלגלגים על קרחים או שמנים? נכון, כי אז מדובר בגברים

טקס המשואות הישראלי מעולם לא היה כל כך רלוונטי. גם ארבעה ימים אחריו, הרשתות החברתיות עדיין מלאות בהתייחסויות שונות לטקס הממלכתי, שברובו היה אפרורי ומשמים (בטרם נחת בידיה של מירי רגב, שהבהירה בשידור חי שהיא גם במאית הטקס). כמה דברים הבעירו את מקלדותיהם של הצייצנים והפייסבוקאים - לוחמי חופש משואתי מטעם עצמם - ובהם העובדה שרגב-נתניהו-רעייתי קיבלו יותר קלוז אפים מדגל ישראל; הרגע העוצמתי בו שירה איסקוב העלתה באש את הפחד; וכמובן ההופעה של מרגול ואילנית. אלא שהאנשים שהעזו להשמיע את דעתם על אותו מופע, ספגו מיד ביקורת כמיזוגנים, מקטיני ומחפיצי נשים וכמובן - האחראיים הבלעדיים על תרבות היופי הנשית והנזקים שהיא גורמת לנשים. ומדוע? כי מרגול הגזימה עם הבוטוקס.

מרגלית צנעני הופיעה בטקס יחד עם אילנית, האחת בת 72 והשנייה בת 73. שתיהן הופיעו, שתיהן שרו, אבל רק אחת הפכה לשיחת היום בכל "על האש" בבוקר שאחרי. הסיבה היא לא שנאת נשים, החפצתן או ניסיון למשטר אותן למודל יופי מסוים. הרי אילנית לא ספגה שום ביקורת, שלא לומר שום התייחסות, למרות המאמצים שבוודאי עשתה כדי להיראות כמה שיותר צעירה ויפה עבור הטקס - כמו שכל אדם היה עושה, לא כך?

מרגול בטקס המשואות
יוטיוב / כאן 11
להמשך הפוסט

איך הפסקתי לפחד והתחלתי לדבר בלשון נקבה

גברים מתרגזים מ"שיח מרב מיכאלי", אבל בתוך הגמישות בשפה נוצר פוטנציאל לחופש, גם עבורם. ויותר חשוב, השיח הזה משמעותי עבור נשים, במיוחד עבור ילדה אחת קטנה והכי חשובה בעולם

השימוש בסיבה "יש לי בת בבית" כהסבר להתפכחות פמיניסטית של גברים, כבר מרגיז את הפמיניסטים הזועמים שרוצים שנהיה טובים וטהורים מעצם היותנו. הבעיה בתפיסה הזו היא שהיא מתעלמת מכך שיצר האדם רע מנעוריו, או אם נחדד - יצר האדם מוטה מגדרית מנעוריו. הרי כל נער גדל בחממה שמייעדת אותו לצבא, לעבודה, לשלוט ולא להפגין חולשה. לכן, גם אם הנער גדל והפך לגאול מגדרית, הוא עדיין נושא עמו את אדוות החינוך המגדרי שהנחילו לו הוריו. כך שפעמים רבות, "יש לי בת בבית" היא דווקא סיבה לא רעה לשנות את דפוסי החשיבה ולאמץ תפיסות שמעולם לא חשבנו שייתפסו אצלנו. למשל דיבור בלשון נקבה.

דיבור בלשון רבות הפך לאחד הנושאים הלוהטים של מערכת הבחירות הנוכחית, הודות לבחירתה של מרב מיכאלי לראשות מפלגת העבודה. מיכאלי אימצה כבר לפני מספר שנים את השיח בלשון נקבה כטקטיקה מובילה לשינוי השיח, כדרך להוביל לשינוי מהיר יותר של המציאות המגדרית בישראל. כגבר, ואפילו ככזה השואף לשחרור מגדרי שיהפוך בראש ובראשונה את הגברים לחופשיים ומאושרים יותר, התנגדתי נחרצות לדיבור הנקבי. כלומר, לא היתה לי שום בעיה עם זה (כפי שאומרים האנשים שיש להם בעיה עם זה) אלא פשוט טענתי שזה שולי, חסר משמעות ומאוד מוגבל בראייתו.

מרב מיכאלי
הדס פרוש
להמשך הפוסט

באמצע ריב עם הילדה מצאנו סרט טבע נהדר שכבר לא עושים היום

דווקא סרטו של מוטי קירשנבאום, המלא באכזריות ויופיו של הטבע, הצליח היכן שכל סרטי הטבע לילדים של היום, המאופיינים במוזיקה שמחה ותמימות מזויפת - נכשלו

נושא הצפייה בטלוויזיה של תינוקות, פעוטות ולאחר מכן ילדים בגילים קטנים הוא מוקד עיקרי לריבים (מול הילדים), התנשאות (מול הורים אחרים) ולוויתור על כל מה שאי פעם האמנת בו כאדם (מול עצמך ולא פחות מכך – מול בן/ת הזוג שרק ממתין בסיבוב כדי לומר "אמרתי לך"). לאורך כל שנותיה הצעירות במיוחד של בתי ניתן לומר שניצחנו את קרב הטלוויזיה שלנו. החל מגיל מוקדם יחסית היא אמנם הורשתה לצפות בקליפים של מוזיקה חיה, לרוב של הביטלס, אך רק כאלה ללא אנימציה או מעברים מהירים. הנוהג הזה נמשך עמוק לתוך הגעתה לגיל שלוש, אז קרס העולם והקורונה הכניעה גם את המעוז האחרון של ההורים מתנגדי הטלוויזיה.

לאורך כל אותן שנים ראשונות שמעתי על הורים שמניחים את התינוקות מול המסך בראשית היום, כדי לאפשר לעצמם זמן בוקר כהלכתו או פשוט כדי ללקט עוד כמה דקות שינה. התנשאות. שמעתי גם על בנות שנתיים שכבר מכירות בעל פה את "לשבור את הקרח" כולל תכנון עתידי של קעקוע אלזה עם תאריך חרטה קבוע (בסביבות גיל 21 כנראה). התנשאות מלווה בצקצוק. למרות הסירוב העקשני לפתוח את המקלט לפי בקשה (או פקודה, או צווחה או איום בחרם), קצת לפני המגפה הקטנה כבר חזתה בתכנים טלוויזיוניים. אלא שהם היו מוגבלים לקטגוריה "הופק לפני שההורים נולדו". כך היא הכירה את נולי ובץ מ"פרפר נחמד", חיבבה את אוגי מנילס הולגרסון והבינה מזמן שבינבה היא ממש חכמה (או שזעם ממש טיפש).

גיף
להמשך הפוסט

"סופר סטרייט" הוא הניסיון המעייף האחרון של גברים להוכיח את גבריותם

סרטון טיק טוק השיק את ההעדפה המינית החדשה, שהפכה במהרה לחביבת ארגונים ניאו-נאצים. מאחוריה עומד ניסיון פתטי של גברים להאדיר את גבריותם, אך גם התרסה נגד אינפלציית ההגדרות המיניות ואפילו אופטימיות בקשר לסטרייטיות הגברית המאוסה

מיניות חדשה הגיחה לעולם ועוררה מלחמת עולם מינית ברחבי הרשתות החברתיות, ושמה - Super Straight. תחילתה של המיניות החדשה הזו, כמו דברים רבים בחיינו לאחרונה, בטיק טוק. שם גבר צעיר העלה סרטון, בו הוא יוצא כנגד ההגדרה שלו כ"טרנספובי" רק בגלל שהוא לא נמשך לנשים טרנסיות. לכן וכדי להתגבר על קטלוגו כשונא טרנסיות, הבחור השיק את מיניות ה'סופר סטרייט', שמשמעותה הימשכות לכל הנשים הביולוגיות בלבד.

הסרטון, שהחל כבדיחה סאטירית שנועדה לשים מראה מול אינפלציית הזהויות המיניות, הפך לסערת רשת אמיתית ולנושא משמעותי מאוד עבור רבים. לאחר שהפך ויראלי הוא הורד מהרשת על ידי הגולש שהעלה אותו, אך במהרה התגלגל לסלע מחלוקת שמערב טרנסיות, ניאו נאצים וגברים שהם כל כך סטרייטים שיש להגדיר מיניות חדשה רק עבורם.

super straight
להמשך הפוסט

סרטון טיקטוק ויראלי מגלם את הטרגדיה המגדרית של הגבר הישראלי

שתי נערות ונער יצאו לפיקניק ביער, אחד ניסה להבעיר אש וכמעט נשרף - משם נרקם סיפור דרמה מגדרי שמציג את יחסי הגומלין בין המינים וכיצד הם גורמים לנו לעשות דברים די מטופשים

סרטוני טיקטוק הם דבר מטופש במיוחד. מעין פסגת שיאי הטמטום האנושי במקטעים של 15 שניות. קל מאוד לצקצק ולהניע ראש בייאוש תוך כדי מלמול "הנוער, הנוער", אך יש בהם - בסרטוני הטיקטוק - אפשרות ללמוד המון על הילדים של היום. החל מהיצירתיות שלהם, הפעולה המיידית ועד הקלילות בה הם מתמודדים עם נושאים, פשוטים ומורכבים כאחד. בין כל סרטוני הטיקטוק אפשר גם להיתקל מדי פעם באחד בעל חשיבות חברתית מהמעלה הראשונה, למשל הסרטון הזה בו ניתן ללמוד המון על התפקידים המגדריים בגילים צעירים יותר, נאמר בתיכון.

שם, אמנם, התפיסות המגדריות כבר מעוצבות, אך בתקופה בה ההורמונים שולטים והמתח בנים-בנות עולה על גדותיו, מתעצבת תפיסת הגבריות של הנער, במידה רבה. בנערות הזו, בין תגובות הבנות לכל פעולה שלך ובין תגובות הבנים שלעיתים רק מחכים לכל כישלון שלך - נמצא אחד הסודות להבנת הטרגדיה המגדרית של הגברי הישראלי.

גיף
להמשך הפוסט

קר, יבש והידיים סדוקות - אז למה גברים מסרבים למרוח קרם ידיים?

כשאנחנו חיים בחברה הצמאה לגברים אמיתיים עם ידיים מחוספסות - לא מפליא שנולדנו לסבול, בעוד נשים מתמרחות ומעשירות. גברים, הגיע הזמן לגלות את קסמו של עולם הטיפוח

קר בחוץ, האוויר יבש, הרוחות נושבות בעוצמה והידיים - יבשות נורא. זוהי המציאות של כל אדם בישראל בעונת החורף, עת היובש מבצע את זממו בעור ומייבש אותו עד לרמת הצחיחות, בואכה סדקים בידיים ועור מחוספס למגע. כשמדובר על זמן מגיפה שמאלצת אותנו לשטוף את ידינו בתדירות גבוהה יותר, בעיית היובש גדלה אף יותר. היובש הזה פוגע בנשים, שנוהגות להתמרח ולמנוע (לפעמים מראש) את כל היובש הזה; הוא פוגע גם בילדים, שבלית ברירה מתמסרים למריחת גופם בידי הוריהם שדואגים למעט לחות לבריאות העור; ופוגע כמובן גם בגברים, אך להם אין מי שימרח קרם והם אינם דואגים לעצמם. זהו החור השחור של הטיפוח הגברי.

פגשתי השבוע בשני גברים, משכילים, נאים ויודעים את התורה - ולשניהם ידיים סדוקות, כמעט קרועות מיובש. האחד, מהנדס בן 45, שמרוויח טוב ומחזיק בתארים רבים, אך למשמע שאלתי - האם אתה משתמש בקרם ידיים בעיתות יובש - הוא ענה "האמת, שלא השתמשתי בקרם ידיים מעולם". תמוה, חשבתי לעצמי, בוודאי לאדם שידיו נראות כמו נייר זכוכית, אבל סירבתי להסיק שכך הם מרבית הגברים. הגבר השני, בן 33 וגנן במקצועו, הציג ידיים פצועות ממש, כולל חוסר יכולת אמיתי להניע את האצבעות מבלי שיכאב לו. "מה אתה מורח נגד היובש?" שאלתי, ואחרי שקיבלתי תשובה לא מספקת התחלתי ללמד אותו - לראשונה בחייו - למרוח קרם ידיים.

גיף
להמשך הפוסט

מ"צלחנו עוד נידה" ועד "קילו רוזלך": הגיע הזמן לדבר על בעיית המחזור של גברים

גברים לא אוהבים לדבר על מחזור. למה? כי הם גברים. אבל כשנשים חוגגות נידה או נשלחות למחשכים לטפל בעצמן, אין לנו כבר את המותרות האסורה של התעלמות מהווסת. גברים צריכים להתחיל לדבר על מחזור - לטובת הבנות, הנשים ובעיקר הם עצמם

לפעמים נדמה כי כל ההתייחסות הגברית למחזור הנשי מסתכמת במשפט הדוחה "טרקטור טוב חורש גם בבוץ", שמטרתו להאדיר את הדובר פעמיים - גם בשל העובדה שהוא תמיד מוכן לפעולה וגם כי מילא את הדיבר החשוב "היגעל מהמחזור". כן, גברים לא רק נגעלים מהמחזור החודשי, הם גם אוהבים להיגעל ממנו. הרתיעה מדם הווסת היא עוד דרך להבהיר כי כאן ניצב גבר שממש נגעל מהפעולה הנשית הזו, וכמה שיותר בקול רם כך יותר גברי וטוב. הגועל הזה הופך לחוסר הבנה מוחלט שמסתכם בביטוי "בעיות נשים", בעזרתו בנות פוטרות עצמן מלהסביר לגברים את מצבן וגברים משתמשים בו כדי להבהיר לשומע - שוב - כי הם לא מתעניינים בסוגיות נשיות אלה. בשבועות האחרונים ראינו שתי התייחסויות למחזור החודשי, שהבהירו לנו שלגברים יש בעיית מחזור שלא ניתן עוד לטאטא מתחת לשטיח.

ראשונת המעלות את המחזור על ראש שמחתנו היא טיילור מלכוב, שהתראיינה לאחרונה ללאשה וסיפרה כי לא רק שהיא ובן זוגה 'שומרים נידה', הם גם חוגגים את סיומה של כל תקופת טומאה כזו בחגיגות. "צלחנו עוד נידה", סיפרה מלכוב הנרגשת בראיון. מה בעצם חגגה מלכוב? הנידה, שנולדה מהמילה "נידוי", נועדה להבטיח יחסי מין שאינם למען רבייה ודחפה לאורך אלפי שנים את הנשים אל מחוץ לביתן לאוהל נידה בו הן עשו מה שנשים עושות (איכס, לא רוצים לדעת). הנידוי הזה יצר הבדלים ברורים בין גברים לנשים (כאילו היו חסרים כאלה ביהדות) ושלח נשים ובנות צעירות לנהלים בזויים, כמו היטהרות עבור גבר או הטמעת הרעיון כי תהליך טבעי יכול להפוך מישהי לטמאה. 

gif
להמשך הפוסט

אניה בוקשטיין ועמוס תמם מנסים לשכנע גברים לשתות תה: מגוחך אך מבורך

לתה יש בעיה מגדרית – פחות גברים שותים אותו למרות התועלות הבריאותיות שבו. כך הפך התה ל-"משקה נשי", ולסמל של כל מה שנורא בגבריות המודרנית

גבר אמיתי שותה קפה. גב-גבר שותה קפה בוץ כשהוא נשען על שאריות חיה שכרגע טרף בשתי ידיו. זו התחושה שעולה ממופעים תרבותיים של החברה שלנו - החל מפק"ל הקפה הצבאי שממשיך איתנו לחיים האזרחיים ועד לפרסומות לקפה טורקי של אביב אלוש, בהן הוא מתפייט על כמה חזק הוא הקפה אותו הוא שותה. מכל הדימויים הללו אפשר להבין שגבר אמיתי שותה קפה, עדיף חזק, עדיף מריר, עדיף כזה שמשאיר כתמים על השיניים. למה? כי גבר אמיתי שותה משקה של גברים, ומה יותר אמיתי מגבר ישראלי, מה יותר גברי מקפה? כך התפתחה גם מסורת של גברים סחים המתענגים על כוסות קפה במקומות נידחים, וכתגובת נגד התפתח סוג ההומור שמגחיך את אותם רודפי גבריות (וקפה). אבל מה לגבי תה?

פרסומת חדשה למותג תה ישראלי, בכיכובם של אניה בוקשטיין ועמוס תמם, פונה לגברים ומנסה לשכנע אותם לשתות מעט תה ירוק. איך השניים פונים לגברים? על ידי פנייה לאגו שלהם, האדרת גבריותם והרגעתם - שגם שתיית תה ירוק לא תערער על עוצמתם. להפך, שני הפרזנטורים המחייכים מנסים לטעון ש-"גברים אמיתיים" שותים תה. כצפוי, הפרסומת עוררה סערונת ברשת כשרבים התרעמו על הנוסחתיות של הפנייה הפרסומית לגבר ולאישה. עבורו תמיד הדברים יוצגו כחזקים וגבריים, ועבורה תמיד רכים ועשירים. למרות הפנייה הסכמתית המרגיזה הזו, לתה יש באמת בעיה של גבריות.

גיף
להמשך הפוסט

אני גבר בן 40 שקיבל מתנה מופלאה: אירוע בכי אמיתי

אחרי שנתיים ללא דמעות, הבכי חזר ללחיים שלי - הודות לטיפול פטריות עצמי. זו הייתה תזכורת מרגשת לעוצמתו של הבכי ולכוחו האפל של היעדרותו מחייהם של גברים רבים מדי

ואז זה קרה, הדמעות זלגו מעצמן. כל מה שעשיתי זה לא למנוע מהן לרדת, לא לנסות לחשוב על משהו אחר, לא להיבהל, אלא פשוט ליהנות. השבוע מלאו לי 40 וקיבלתי את המתנה הכי טובה שלא ידעתי שאני זקוק לה - אירוע בכי. לא רק שלא התביישתי בו, או מחיתי דמעה במהירות כשמישהו נתקל בי, אלא התגאיתי באירוע מול כולם ואף נתתי לו להימשך עד כמה שאפשר. במילים אחרות: פרצתי בבכי ארוך, מלא משיכות אף ושרוולים רטובים, וזה היה נפלא.

בעברי הייתי בכיין כמעט מקצועי; בוכה מפרסומת מרגשת במיוחד, או סוף סרט קיטשי ברמה מוגזמת. בכיין וטוב לו. למעשה, הבכי היה נוכח בחיים שלי עוד בימי ההתבגרות הקשים. עשיתי לעצמי מעין נוהל בכי בכל לילה, כשעם הכניסה למיטה שאלתי את עצמי "על מה בוכים עכשיו?" ואז נתתי לכרית להירטב מהדמעות, מכל נושא שהוא, וצללתי לשינה מתוקה ועמוקה מיד לאחר מכן. קשה להסביר עד כמה הפרקטיקה הזו עזרה לי לעכל דברים בצורה נכונה יותר וכמה שחרור הנוהג הזה העניק לי.

גיף
להמשך הפוסט

מאחורי שנאת הטרנסיות הזו עומדת שנאת גברים ישנה וטובה

קהילת TERF הושעתה מרדיט והקימה פורום אחר שכבר מכיל עשרות אלפי נשים. הן נלחמות במאבק הטרנסי לשוויון וחוברות לקהילות מנודות אחרות, כמו נערי טראמפ, כדי לנהל מאבק נגד כל גילוי לא-גברי של גבריות

שנת 2020 היוותה קו פרשת מים בכל הנוגע לסינון תכנים ברשת. אחרי שנים רבות בהן שגשגו קהילות קיצוניות, כולל קבוצות ניאו נאציות רבות, בפלטפורמות רבות - החל מפייסבוק, דרך טוויטר ועד רדיט, ממלכתן של קבוצות הנישה - הגיעה העת בה דיסאינפורמציה הפכה לקריטית. בשנה בה האנושות התמודדה עם משבר הקורונה, החלו להופיע תיאוריות קונספירציה רבות אודות היווצרות הנגיף ודרכי התמודדות מולו. כדי למנוע את הפצת הדיסאינפורמציה הזו ולאור ביקורות רבות שהרשתות הללו ספגו, הן החלו להילחם לראשונה באופן רציני בקהילות הללו. הקורונה, בצוותא עם מחאות ה-"Black Lives Matter", הובילו לניקוי אורוות עמוק בפורומים השונים. רדיט לבדה הסירה 2,000 פורומים "בעייתיים" ביום אחד בלבד, והיד נטתה להסרות רבות נוספות ובסיטונות.

כתגובת נגד להסרות הללו, הקהילות המנודות החלו להקים את עצמן מחדש. קהילת תומכי טראמפ, למשל, שמורכבת בעיקר מתומכי עליונות לבנה - צברה מחדש 800,000 עוקבים בפלטפורמה חדשה שהקימה. המצב החדש מאפשר לקהילות לנהל "מערכת אקולוגית" סגורה בה הם לא יהיו מחויבים יותר ל"כללי קהילה כלשהם". על גבי הפלטפורמות הללו החלו לשגשג תת-קהילות קיצוניות נוספות, אחת הגדולות בהן היא קהילת ה- TERFs. אחת הנשים המפורסמות המחזיקות בדעות הקהילה הזו, המתנגדות להכללת נשים טרנסיות במאבק הפמיניסטי, היא הסופרת הבריטית ג'יי. קיי רולינג, שעלתה השנה לכותרות בעקבות התבטאויות אנטי-טרנסיות מובהקות וקשות לעיכול.

ג'יי.קיי רולינג
TOBY MELVILLE/רויטרס
להמשך הפוסט

החזירו את הגברים הגבריים!

טראמפ היה נורא בכל מובן, אך גבריותו הצעקנית, הווכחנית והילדותית לפחות אתגרה במעט את התוואי בו הגבר המודרני הוכרח ללכת. התגובות לשמלות של הארי סטיילס רק מוכיחות - אנחנו נמצאים בעידן חסר סבלנות לגבר צבעוני

מה משותף לטווס, אריה ותרנגול? שלושתם יפים, מגונדרים וזכרים. עד לא לפני זמן רב, היה גם משותף בינם ובין הזכר האנושי; עוד במאה ה-19 גברים חזקים וגבריים התהלכו עטויי גינדורים, שמלות, איפור, פאות, שפמים, כובעים וגלימות בכל הצבעים והמינים. לצד הלבוש הייתה נהוגה גם התנהלות פראית יותר, החל מאכילה עם הידיים ועד מתירנות מינית חסרת גבולות. אלא שבניגוד לטווס, לאריה ולתרנגול, האנושות החלה לדכא את חיצוניותו של הגבר עד שהפך לשכפול אפרורי של עצמו, עד כדי כך שגם כעת בכל פעם שגבר מרים את ראשו התרנגולי, מתגנדר או מתפרע מעט - מיד קמים כדי לערוף את אותו הראש.

השבועיים האחרונים סיפקו לנו הצצה נוספת אל הגבר השבוי באופנתו, בהתנהגותו "הגברית" ושכל סטייה ממנה גוררת ענישה חמורה מאוד, עד כדי הפיכתו של הסורר ל-"לא גבר". לפני כשבועיים הצטלם הארי סטיילס, זמר פופ וגבר, בשמלות ומלמלות לכתבת השער של מגזין ווג.

הארי סטיילס
Tyler Mitchell / Vogue
להמשך הפוסט

כך הרג החלום הציוני את הפנטזיה על שחרור מיני ושוויון מגדרי

החוקר מתן בורד מסכם בדוקטורט שלו את הפער בין החלום – חברה חדשה בה ייהנו כולם משיוון ואחריות מגדרית דומה, ובין המציאות – חברה ענייה ועירונית שנזקקה לבורגנות כדי לשרוד. אולי כעת, כשהחלום הציוני הוגשם, נתחיל לצעוד לעבר הגשמת חלום השוויון?

לפני כשבועיים, בתכנית הרדיו שלו, העלה יאיר נתניהו את הקיבוצים על ראש שמחתו. לצד ההשוואות הלא מפתיעות לנאצים ולקומוניסטים, נתניהו הבן ביקר את התנועה הקיבוצית ודרכה את תנועת העבודה כולה, על כך ששאפו להקים כאן חברת מופת. השבבים שניתזו מחטיבת חברת המופת הזו אמנם מעצבים (ומבקעים) את ישראל עד היום, אבל האם ייתכן שהרגע בו תנועת העבודה החליטה לוותר על חלום חברת המופת שלה הוא הרגע בו הגברים והנשים הציוניים איבדו את החלום הגדול שלהם לשחרור מגדרי?

מתן בורד, פוסט דוקטורנט ביד יצחק בן צבי ומרצה באוניברסיטת תל אביב ובמכללת תל חי, טוען שכן. שלרגע אחד, בתפר שבין קריסת היהדות הישנה לבין עלייתו של היהודי החדש, נהנו גברים ונשים מחופש וחלוקה באחריות שנראית כעת אוטופית. האוטופיה הזו פינתה את מקומה לערכים כמו הפרחת השממה, כיבוש הארץ, כלכלת המדינה והגשמת החזון הציוני.

גיף
להמשך הפוסט

ההורה הנכנע יודע מתי להרים דגל לבן ומתי להציב גבולות. נסו בעצמכם

כל מה שצריך לעשות כשאתם עומדים מול ילד סרבן שעומד להפוך את השעה הקרובה לסיוט עבור שניכם, הוא לברר עם עצמכם באמת - האם הנושא חשוב לי? לא? אז פאק איט. ותרו כל הדרך אל הכיף

אחד משדות הקרב של ההורות הוא המאבק סביב גבולות ואיזון בין הרצונות של הילד לבין הרצונות של ההורה, או בקיצור: ה"כן" מול ה"לא". הצבת גבולות חשובה לאין שיעור, מכיוון שבלעדיהם הילד הולך ומאבד את עצמו, נסחף להתנהגויות מסוכנות ומסכנות ומשהו בסיסי בביטחון העצמי שלו עלול להשחק לנצח.

מאחר שעול הצבת הגבולות, או תפקיד "השוטר הרע", הוטל על הגבר, הרי שניתן לראות בנתונים של ילדים שגדלו ללא דמות אב את התגשמות התרחישים של גדילה ללא הצבת גבולות - נטייה לפשע, כישלון בלימודים, איבוד בתולים בגיל מוקדם יותר ועוד התנהגויות שפוגעות בראש ובראשונה בילד עצמו.

גיף
להמשך הפוסט

ואז הבנתי, זו הסיבה שאני סולד מנתניהו

קרחתו הסמויה של ראש הממשלה מספרת את הסיפור כולו - גברים שמשקרים כדי לשמור על "גבריות" או "תדמית מצליחה". את הגברים האלה יש להפשיט מהפאה וההלוואה, כצעד להסרת הסטיגמה מהקרחת

"אם שיער היה דבר חכם אז הוא לא היה צומח על התחת", כך אמרה לי אמי בכל עת שעלה הנושא הרגיש של שיער ראש. הרי "בביתו של התלוי אין מדברים על חבל", והקרחת היא החבל המשפחתי שלנו. כעת, משהסתיים הסגר וניתן להרחיק עד למעלה מאלף מטרים מביתכם (הו, האפשרויות!), ניתן גם להביט מעט על ההמון הצועד ברחובות. בהפגנה, בתור לסופר או סתם בגינה ציבורית, אי אפשר להתעלם מהמחשבה שכולם פה קירחים. כמעט.

בעיית ההתקרחות הישראלית ידועה ומגובה בנתונים, כשכמעט מחצית מהגברים הישראלים מתלונן על נשירת שיער. הסיבות, מגוונות. החל מהגנטיקה הארורה, עבור דרך נזקי הלחץ והשמש ועד טסטוסטרון שמשגע את הראש ומדלל את שיערו. וכך, הרבה גברים מתהלכים בינינו עם קרחות נוצצות, הלוואות מגוחכות או כובעים המשמשים כהסוואה. ורק אחד אינו מודה בקרחתו, עולב באוכלוסיית הקירחים כולם ונאחז בשיער שווא שהיה ואיננו - בנימין נתניהו.

נתניהו והקרחת
אמיל סלמן /ג'יני
להמשך הפוסט

נראה שכולם הולכים למעגלי גברים, אבל מה קורה שם בעצם?

התקפי זעם, נוקשות רגשית, חוסר הבנה את המקום שלהם בעולם וקושי בוויסות רגשות - הסיבות שמביאות גברים למעגלי טיפול הן מגוונות, אך מאחוריהן מסתתרת אמת אחת והיא הכמיהה של הגבר להתחיל לחיות יותר טוב

מעגלי הגברים הפכו לאחת התופעות המרכזיות של המהפכה הגברית הטיפולית, כשעשרות מעגלים מתכנסים מדי שבוע ברחבי הארץ. הרכב המעגל הוא האות הראשון למהפך שעובר הגבר בכלל והגבר הישראלי בפרט, מאחר שמדובר על קבוצה טיפולית המורכבת כולה מ... גברים. הקבוצה, שסובלת מתת טיפול, תת דיבור ותת הושטת יד לעזרה, החליטה להתחיל לטפל בעצמה. חגיגה.

"הדבר הכי חשוב בחיים זה יחסים. גם כשהיחסים נגמרים, הם ממשיכים להשפיע עלינו ולעצב אותנו", מספר נמרוד בלוג, מנחה מעגלי גברים מטבעון. "כמו שדיקור סיני הוא לא שיאצו, טיפול בקבוצה הוא בעל חיים אחר. תחילת החיים זה שני אנשים, אמא וילד. אבל כל שאר החיים, הקשר הוא בקבוצה - משפחה, מערכת חינוך, חברים, עבודה. אנחנו כל הזמן מתנהלים בהקשר חברתי", מסביר בלוג את השוני בטיפול קבוצתי ואת החשיבות שלו - בעיקר לגברים.

גיף
להמשך הפוסט

הזקן מת, יחי השפם! הגיע הזמן לנכס מחדש את שיער הפנים המושלם

הקורונה והסגר הובילו לתופעה - גברים רבים שמנצלים את הריחוק החברתי כדי לחזור לחיק השפם, אחרי מאות שנים ששימש כסמל של כוח וסמכות. הצטרפו גם אתם אל המהפכה

שאריות מפורים בתוספת סגר קפדני שמנע מאנשים להסתובב בחוץ, גרם לי לחשוב - למה שלא אגדל שפם? ואכן, כבר חצי שנה שאני מתחזק שיער פנים בשפה העליונה בלבד, אחרי שנים מזוקנות רבות. התקופה הארוכה שאני מחזיק בו, בשפם, לצד העובדה שמעט אנשים נחשפים אליו על פני תקופה ארוכה, מאפשר לי לבחון כיצד "הרחוב" מגיב אליו. והתגובות? מרעישות! אין אדם שלא מתייחס אליו, עבור רבים הוא מעורר מחשבות בלתי נשלטות על כוכבי פורנו, ובעיניהם של רבים אחרים ניכר כי הם חושבים שמולם עומד שוטר. אמנם, אין רחוק מכך, אבל התגובות הרבות אליו החלו לעורר תהיות - מה הקטע של המוסטאש?

אחרי שנים שבהם הזקנים עיטרו את פניהם של היפסטרים ואחרים, הגיעה המגפה עם המסכות, הריחוק החברתי והסגר - וגרמה לגברים רבים לומר "למה לא, בעצם"? ואכן, עיתוני העולם מבשרים על בואו של השפם. המגזין Men's Health הצהיר ששפם הוא "משהו שחייבים לנסות לפחות פעם אחת בחיים", ה- Esquire הכריז על "זמן השפם" וב- Cosmopolitan תהו האם "הגברים מצאו דרך למרוד - השפם שלהם"? אכן, השפם חוזר ובגדול, אך הצצה אל ההיסטוריה של השפם מגלה שהוא בעצם לא נעלם לשום מקום.

chendller
GIPHY
להמשך הפוסט

רן שריג הגדיר מהו "גבר אמיתי" וחטף. אבל אולי הוא צודק?

בעקבות חשיפת פרשת רועי צ'יקי ארד פרסם התסריטאי את העצות שהוא משיא לבנותיו כיצד לזהות "גבר אמיתי". למרות הטעות המובנית בציוץ שלו, הוא כן עלה על סכנה אמיתית שנטועה בחבורות גברים

כמה שעות אחרי התפוצצות הפרשייה המינית האחרונה (לעת עתה) בשרשרת המטרידים-אנסים-תוקפים, העלה רן שריג ציוץ שהפך במהרה לסערת טוויטר. שריג, תסריטאי טלוויזיה, תיאר כיצד הוא מסביר לבנותיו שיש להיזהר מגברים מסוימים. "היזהרי מבנים של חבר'ה. מגברים של קבוצה, מבחורים של חבורה, של החברים שלי באים גם. גבר אמתי זאת החיה הבודדה ביותר בטבע. אין לו חברים. תזהי אותו בסוף יום בודד על ספה, מותש מחרדת ביצוע, עייף מהקושי ובעיקר מחוסר היכולת לדבר על הקושי. לבד. גבר אמיתי בא לבד". כך כתב שריג בחשבון הטוויטר שלו.

כמה שעות בלבד אחרי הציוץ, הביטוי "גבר אמיתי" כבר כבש את פסגת טבלת "הנושאים החמים" בישראל. במהרה הגיבו לו צייצנים מכל המינים, שהחלו לתקוף בציניות את הביטוי הבעייתי "גבר אמיתי". הרי אם יש גבר אמיתי, אזי ישנו בינינו גם גבר שאינו אמיתי. וכל זה חוזר שוב למבחנים שהגבר חייב לעבור כדי להוכיח את גבריותו. מכאן ועד תיאורים מליציים אודות "גבר אמיתי זה גבר שלועס קפה שחור ומנגב את הישבן עם איגואנה", הדרך הייתה קצרה.

גבר אמיתי?
להמשך הפוסט

אני כבר לא יכול לראות פריים מלא בגברים. מה קרה לי?!

נסיקת הנשים היוצרות מציגה תוכן משמעותי ושונה מכל מה שראינו עד היום על המסך. כך הפכו סרטים "גבריים", שבבסיסם נועדו עבורי, למשעממים ובלתי ניתנים לצפייה

יום שישי, אתם יודעים, אולי יש בחוץ מסיבה, אבל עם השנים הולכת ומתחדדת הקירבה לשורה "אוהב להיות בבית". ומה נעשה בבית? סרט כמובן. אחרי זפזופ חסר תוחלת באחת מספקיות התוכן חסרות התוכן, נטפליקס נקראת לעזרה. שם – בתוך ספריית הסרטים שלה – נפלה מסקנה מעניינת. אני כבר לא יכול לראות סרט על טהרת הגברים, כזה שמספר על גברים, מכוכב רק על ידי גברים ופונה בעיקר לגברים. למרות שאני גבר.

זה לא שלא אהבתי סרטים כאלה בעבר. הלוא גדלתי בעידן של סרטים אדירים/מצחיקים/מותחים, שלמולם ניצב "עגבניות ירוקות מטוגנות" אחד. עד לפני כמה שנים עוד החזקתי בדעה השגויה לפיה "נשים פשוט לא מצחיקות". אז הגיחה מליסה מקארת'י לחיי עם "מסיבת רווקות" ובעיקר "מרגלת", שהעמידו את הגבר הזה על טעותו.

פליבג
Luke Varley / Amazon via AP
להמשך הפוסט

רוצים שוויון מגדרי? התחילו בקבוצת הוואטסאפ של הגן

נשים עדיין נושאות ברוב הנטל של גידול הילדים, בעיקר ברובד הארגוני והתכנוני. זה נוטל מהן כוחות נפשיים ומחייב את האבות לפעול. אבל לנטל המנטלי יש שני צדדים והגיעה העת לחלוק גם בזה הגברי

זהו זמן האבות. בשבוע שעבר הקדיש פודקאסט המשפחה של הארץ, "לה פמיליה", פרק שלם לאבות, אם מישהו היה זקוק לדוגמה להשתלטות הגברית גם על המרחב הזה. אלא שלצד חגיגות המעבר של הגברים מ-"אבא מעורב" ל-"אבא, ממש כמו אמא", ישנה טענה חדשה שנשמעת מצד האימהות. Mental Load (נטל מנטלי) הוא המונח שמתאר את המלחמה הסמויה שאמהות עוברות בחיי היומיום שלהן, מלחמה שהן חשות כי הגברים הותירו אותן להתמודד עמה לבדן.

למרות ריבוי האבות שנצפים בגני משחקים, נשים עדיין נושאות ב-65% מנטל הטיפול בילדים. זה מתקרב לנקודת השוויון, אבל לשם כך נדרש עוד מאמץ קטן. ולעומת המטלות הפיזיות של דאגה לילדים – הבאה לגן, איסוף מהגן, בישול, ניקיון, כביסה, חינוך – ישנן מטלות אחרות, סמויות מן העין, שגוזלות מהאמהות כמות נכבדה של זמן ואנרגיה. הן עדיין נותרות עם מלאכת ההרכבה של אחורי הקלעים של הילדים. 

גיף רוקדות
להמשך הפוסט

מתי "מותר" לגברים לבכות ומה זה אומר עלינו?

אני ראיתי את אבא שלי בוכה פעם אחת במשך חיי. אבל לאחרונה יותר ויותר גברים מבינים שהדחקת בכי אינה בריאה - לא להם ולא לחברה. הגיע הזמן לבכות

הפעם היחידה שראיתי את אבי בוכה הייתה אחרי אסון המסוקים. אכן, טרגדיה בסדר גודל תנ"כי. הוא עשה זאת לבד, בשקט, במטבח ואני הגנבתי הצצה וראיתי גבר מתפרק לראשונה בחיי. קל לשכוח שעד לפני כמה שנים עוד התגלע פולמוס בקשר ללגיטימיות של חיילים לבכות בהלוויות חבריהם. לטובת שלמות האתוס, כמובן.

אחד הטיעונים המרכזיים שגברים מעלים כדי להוכיח את ההבדל ביחס בין נשים וגברים מצד החברה הוא נושא הבכי. ליתר דיוק – האיסור על בכי, שנכנס לתוקפו עבור בנים סביב גיל חמש. הם צודקים. מחקרים מלמדים שגברים בוכים פחות מנשים. בעוד שנשים פורצות בבכי 3.5 פעמים בממוצע בכל חודש, גברים עושים זאת רק 1.9 פעמים.

בין כוכבים
להמשך הפוסט

"מקווה שהייתי משמעותי בחיי מישהו. זמן ללכת": עוד גבר התאבד, אם זה משנה

אופיר ענבר, מורה בן 33, כתב פוסט פרידה בפייסבוק שבו תיאר את הבדידות והדיכאון מעיניו של גבר. הוא חוליה נוספת בשרשרת טרגית של גברים שותקים, שלא פונים לטיפול

"עוד יום. שבוע. חודש. שנה חלפו שאני לבדי. בארוחות צהריים בעבודה, בערבים, בימי שישי ושבת, בחגים, בימי הולדת שאף אחד לא זוכר או חוגג. ועכשיו גם בימים. מעט החברים הלכו ונעלמו עם הזמן. למעשה, התחושה היא שחברַתי אינה רצויה או רלוונטית, והטלפון נודם רוב הזמן". כך פתח אופיר ענבר, מורה בן 33, שהתגורר בתל אביב, את פוסט הפייסבוק האחרון שלו, שהיה עצם מכתב התאבדות פומבי. לאורך הטקסט הוא מציין קשיים שאירעו לו בשנה החולפת – אהבה נכזבת, ריחוק חברתי, ותחושת כישלון אישי. כל אלה תפחו לכדי דיכאון מר.

בין המילים הכואבות שלו מסתתר תמרור אזהרה, שעשוי להציל את הגבר המדוכא הבא: "גם כשפניתי בבקשה לעזרה, ומי שמכיר אותי יודע שאני מתקשה להיות בצד המבקש, כל פיסת כבוד, הערכה עצמית וחיוניות נרמסו השנה, ותחושת השפלה נוראית נותרה". בשורה הזו ניתן להבין את הקושי הכפול עמו מתמודדים גברים בדיכאון - לא רק שהם נאלצים לחיות עם הדיכאון, הם עושים זאת לרוב לבד. הושטת יד לעזרה נחשבת בעיני הגבר כחולשה, לכן גברים פונים פחות לטיפול מנשים. ולצד התחושה הנפשית שוררת כל הזמן גם הפגיעה בדימוי העצמי של הגבר "המתפקד תמיד".

דיכאון
luisrsphoto / iStockphoto via Ge
להמשך הפוסט

וורוד הוא הצבע (הגברי) החם ביותר

מחאת בלפור החלה להיצבע בוורוד ובטוויטר החלה תגרה שמבהירה שוב את כוחו ההרסני של הצבע הזה עבור גברים ואת העובדה שגם גברים נתונים בכלא מגדרי של קיבעון מחשבתי. אבל עכשיו הגיע עת השינוי

מחאת בלפור היא צבעונית במיוחד, אך מעל כל הצבעים החל לבלוט שם בימים האחרונים הצבע הוורוד. קבוצת "הבנדנות הוורודות" החלה לשלוט בשטח, כשהסממן הבולט שלהם הוא כמובן – הבנדנה הוורודה. הם מבקשים להשתמש במשא המשמעויות שהצבע הוורוד נושא עמו כדי לשדר מסרים של רכות, אהבה, אחווה וכן, גם כיף. הם גם האנשים שאחראים על מיצג חוף הים הבלפורי, והם הולכים ומתרבים מהפגנה להפגנה. עבור האנשים שאינם מבינים את כובד הצבע הזה, הגיעה עורכת הדין כנרת בראשי והבהירה שוב את כוחו ההרסני.

אחרי תגרת טוויטר בין בראשי לצייצן נוסף, הראשונה שלפה את המטענים הנלווים לצבע הוורוד ביחס לגבריותו של המעז ללבוש אותו כשצייצה "גבר עם ורוד שלא מבדיל בין בית שרד לבית פרטי. הפתעת העשור". כך, בלי הרבה מלל אבל עם הרבה מטען מגדרי שעצור בצבע הזה, הצליחה הצייצנית להביע את הזלזול שהיא רוחשת לגבר שמצייץ מולה. כי ורוד, כמובן, זה לא צבע של גברים. לכן דעתו כבר לא ממש נחשבת.

בנדנה וורודה בבלפור
אוהד צויגנברג
להמשך הפוסט

כולם יודעים מיהו הרוצח הפוליטי הבא, גם אתם

הוא גבר בשנות העשרים לחייו, שמשתייך לקבוצה בעלת אפיון אידיאולוגי חזק, ככל הנראה רווק ובוודאות זועם מאוד. כל זה ידוע, ובכל זאת איש לא עוצר אותו

הוא גבר, בן כ-25, משתייך או השתייך בעבר לקבוצה בעלת אפיון חזק, ככל הנראה רווק ובוודאות זועם מאוד. הכירו את הרוצח הפוליטי הבא של ישראל. שתי ההתארגנויות של קבוצות אוהדי הכדורגל, לה פמילייה של בית"ר ירושלים ופאנטיקס של מכבי ת"א, שיצאו בשבוע שעבר לפרוע במפגינים נגד השחיתות, מכילות בעיקר אינדיבידואלים העונים על התיאור המוזכר לעיל. אלה שבתוך הקבוצות הללו אין חשיבות לפרט, ומכאן הסכנה הגדולה שלהן. 

תיאוריות רבות ניסו לספק את התשובה לגבי כוחה של הקבוצה על הגבר. בין אם זו תיאוריית הגבר הלוחם, שתולה את האלימות שהוא מפגין כה בקלות כלפי "אנשים מבחוץ" בתמורה שהוא "מרוויח" על חברותו בקבוצה; ובין אם מדובר ב"פיצול" עליו מדבר ד"ר גבריאל בוקובזה, בו הילד החל מגיל חמש מתבקש להתנהג בצורה מסוימת ולהסוות את רצונותיו ורגשותיו – התוצאה היא שההורים, החברה, ואפילו הגבר עצמו מפנימים שלא טוב היות הבחור לבדו.

מפגין שהותקף בתל אביב. להתנגד לנתניהו זה מסוכן
להמשך הפוסט

כולם מריעים לשדיים החשופים בפורטלנד ובירושלים, אבל מי ישחרר את הזין?

החברה מתייחסת אחרת לעירום גברי ונשי. היא אומנם רוצה לכסות את שניהם, אבל בעוד זה הנשי נתפס ככלי מחאה מלא תשוקה ומתריס, הגברי נתפש כאיום מרכזי על הסטרייטיות ושלמותה של החברה

בין שתי ההפגנות השבוע, האחת בפורטלנד והשנייה בירושלים, עבר גוף עירום נשי אחד שסחף את מירב תשומת הלב. שם, אחרי 50 יום של הפגנות ועימותים עם שוטרים, הגיחה מי שכבר זכתה לכינוי "אתנה העירומה" והתייצבה מול השוטרים. היא החלה לבצע תרגילי יוגה מולם בהתרסה, והם לא עשו יותר מדי פרט למטח גז אל עבר הכביש שהפריד ביניהם כדי למנוע ממנה להתקרב. כאן, התיישבה מפגינה על סמל המנורה שמחוץ לכנסת וחשפה את שדיה. והארץ רעשה.

אומנם שני המקרים זכו ליחס שונה. בעוד ש"אתנה" זכתה לחיבוק ממרבית כלי התקשורת, וכמעט שלא ניתן למצוא אזכורים שליליים כלפיה ברשתות החברתיות, בישראל חושפת השדיים הפכה לשערורייה בין רגע. המגלים והריקלינים ביצעו כרגיל את הפליק-פלקים שלהם לכל הכיוונים כדי לנסות ולהסביר איך הם בעד סקס עם בנות 15, אבל נגד שליטת האישה על גופה. ובכל זאת, למרות ההבדל בין התגובות למקרים, שניהם הפכו לדימוי החזק שבלט בהפגנות.

שתי המפגינות הפכו לסמל של המחאה בה השתתפו
להמשך הפוסט

קומו, אחיי הגברים, והתחילו לאכזב. את כולם

אין שום דבר אופטימי באבטלה, אבל האכזבה ההמונית שגברים חשים כלפי עצמם בימי אבטלה אלה דווקא יכולה לשחרר אותם מהצורך להגדיר את עצמם דרך התועלת שהם מביאים לאחרים

הדבר הראשון שאמרתי לעצמי כשנכנסתי בשערי בית הספר לקצינים של צה"ל הוא "פה אני לא נשאר". השילוב בין סיסמאות מאוסות ("ממני תראו, וכן תעשו") לבין מבנים אפרפרים הציף אותי בתחושות אובדניות. עכשיו נותרה השאלה: איך יוצאים מקורס קצינים מבלי להיטחן דק דק על ידי המערכת הצבאית, שלא ממש מעוניינת בחיילים מאושרים? והתשובה: פשוט מאכזבים אותה.

יממה לאחר הכניסה בשערי הגיהנום שליד מצפה רמון, יצאנו חבריי ואני לקורס הקצינים למבחן בר-אור המפורסם של בה"ד 1. המבחן זכה למעמד מיתי בקרב צוערים לעתיד, ששמעו על היעדר הפשרות שבו ועל כך שהדבר שהם הכי רוצים בעולם – להיות קצינים כמובן – תלוי בראש ובראשונה בו. באמצע ריצת אלפיים המטרים החלטתי ליפול. זו לא הייתה החלטה קלה, אבל כמה שהיא הייתה משחררת.

אכזבה
להמשך הפוסט

הציל משפחה מטביעה: הגיבור לו אנחנו ראויים אבל פוחדים להודות שאנחנו צריכים

בסיפור הטביעה הטרגי של מיכאל בן זיקרי מסתתרת הצביעות של החברה ביחס לגבריות - אנחנו מאשימים גברים בקיומה של אלימות ואז סוגדים לגברים שמוכנים למות ממנה למען האחר

מיכאל בן זיקרי נכנס לאגם כדי להציל דודה ושלושה אחיינים שטבעו באגם זיקים. אחרי שהציל אותם טבע בעצמו. הוא מת כגיבור. ארסמו פרנסיסקו רודריגז דה לימה, הומלס בן 61 מסן פאולו, מת כשהציל בת ערובה מידיו של חוטף חמוש. גם הוא מת כגיבור. בין שני הגיבורים, שביקשו להציל אנשים שהם כלל לא מכירים, יש דימיון נוסף – שניהם גברים, שזכו לכבוד מלכים על כך שהגשימו את מטרת העל של הגבר ושילמו על כך בחייהם. אבל האמת היא שהתכונות שהובילו אותם אל מעשי הגבורה הן אותן תכונות שהחברה המודרנית מסמנת כ"מסוכנות", ושם טמונה הצביעות של החברה כלפי הזול שבמוצריה – הגבר.

כאשר אנחנו באים למדוד גבורה ולהכריז על אדם כעל "גיבור", אנחנו משקללים את מעשיו. האם הציל את משפחתו? כל אחד יכול להזדהות עם זה וגם לדמיין את עצמו עושה את אותו הדבר במצב דומה. האם מעשה הגבורה נעשה במהלך מלחמה? אזי הוא כמעט שלא נחשב, מאחר ש"מלחמה היא עניין גברי". אך כאשר אדם מבצע מהלך מסוכן לעצמו שתכליתו הצלת אדם זר, הוא מצליח לעלות לדרגת גיבור בהיררכיה הגברית.

gif
להמשך הפוסט

מתנות מגדריות: מה ההבדל בין דייסון ששימח לסמארטפון שאיכזב

תהליך קניית מתנות של גברים ונשים שונה למדי, ובסופו אכזבה דומה. מה אומרים המחקרים ומה למדתי בעצמי משנים רבות של קנייה וקבלת מתנות

קניתי לבת הזוג שלי מתנה. היא לא רומנטית, לא מביעה רגש עמוק ולא ניתן להתפאר בה באירועים חברתיים. קניתי לה שואב אבק דייסון. מאז היא בוגדת בי איתו, שואבת לה באושר ואילו אני – שאיבדתי קצת עושר בגללו – מסופק יותר מכל מתנה שהבאתי לה אי פעם. למה? כי היא ביקשה אותה.

בשבוע שבו בת הזוג פיתחה יחסים מיניים עם שואב האבק, נתקלתי במכרה מאוכזבת. היא חגגה את יום ההולדת שלה, אך לדאבונה בן הזוג שלה לא עמד בציפיות המתנה שלה. הוא אומנם קנה לה טלפון חדיש ויקר, אבל היא רצתה משהו זול בהרבה, לינה באוהל בלילה זרוע כוכבים. בין שני המקרים, למרות שאחד הצליח והשני כשל, עובר קו אחד ברור – גברים לא ממש טובים בקניית מתנות.

שואב אבק
להמשך הפוסט

אפשר כבר לדבר על הורות מבוססת קנאביס?

המריחואנה אומנם עוברת לגליזציה הדרגתית, אבל קהילת משתמשים אחת עדיין נחבאת מאחורי ענן העשן - ההורים הסטלנים. אבל גם זה הולך ומשתנה כשיותר ויותר הורים יוצאים מהארון הירוק ומודים: "קנאביס הופך אותנו להורים טובים יותר"

ביום ראשון השבוע אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה את חוק אי הפללת צרכני הקנאביס, ובכך איפשרה לקטר הקנאביס להמשיך לדהור קדימה. היעד הבא: לגליזציה מלאה. על יתרונותיה וחסרונותיה נוהלו כבר אינסוף דיונים, שנראים מעט חסרי טעם כעת מאחר שנראה כי העולם כבר הכריע – המריחואנה כאן כדי להישאר. בזמן שהסטלנים עוברים "הלבנה" ונהנים מחוקיות עישונם, ישנה קבוצה גדולה של צרכני הסם שעדיין לא נחשפה לחלוטין – ההורים.

בשעה שעוד ועוד מדינות מתירות את השימוש בקנאביס, יוצאים לא מעט הורים מן הארון הירוק ומודים שהם משתמשים בקנאביס. כן, גם בעת גידול הילדים (או שמא בגלל גידול הילדים). האיסור על השימוש בצמח הוביל גם לחור שחור בתחום המחקר על השפעותיו, כולל בנושא ההורי. ובכל זאת, מדובר בנורמה שהופכת למקובלת יותר ויותר, במסגרתה הורים ממשיכים עם סטלנותם. וככל שיותר מדינות יוצאות מחושך לאור, כך יותר הורים מעזים להכריז "אני הורה סטלן/ית".

קיטי מעשנת
להמשך הפוסט

הנשים "ערות". מתי גם הגברים יתעוררו ויתחילו לדבר על סקס?

גברים רבים רואים בסקס עניין בינארי - "גמרה או לא גמרה". אבל המרדף אחר הגמירה מעקר את ההנאה והעומק הרגשי שנלווה לסקס, כפי שאלה עולים מהמסך בסדרת הדוקו "ערות"

לאחרונה עלתה סדרת הדוקו "ערות" בהוט 8, והפכה את התופעה הספרותית המדהימה של השנים האחרונות לסדרת טלוויזיה. הספר עליו מתבססת הסדרה, "ערות: נשים מדברות מיניות", הפך לרב מכר משמעותי ולא פחות מכך – לסמל עבור נשים רבות להתעוררות המינית הנשית של השנים האחרונות. הסדרה בת ארבעת הפרקים מציבה בחזית את הנשים עצמן ותו לא. כל אחת ותלאותיה המיניות, כשהכל נעשה בפתיחות מלאה ותוך ירידה לפרטים, תנוחות ורגשות. הצפייה בפרק הראשון בסדרה, שנשלח אלי על ידי קוראת ערנית, העלה הרבה תחושות, כשהמשמעותית שבהן הייתה קנאה.

במשך למעלה מחצי שעה מספרות כוכבות הפרק – נשים מעל גיל 65 במקרה של הפרק הראשון – על המיניות שלהן. הן עושות זאת מבלי להשאיר מקום לדימיון או לרחמים עצמיים. עם הקשיים, הכאבים, ההשפלות וההנאות. והו, כמה שהן נהנות. רק המחשבה על להושיב קבוצת גברים, מכל גיל, שישוחחו על המיניות שלהם באופן כה פתוח (או אפילו חצי פתוח) נדמית לא ריאלית ברמה מביכה. גם בגלל שגברים, בהכללה, פוחדים לדבר על סקס וגם כי גברים, בהכללה, פשוט לא יודעים לדבר סקס. ומאחר שהשפה הרגשית מושתתת על שפה אמיתית, האם זה אומר שגברים בעצם לא יודעים ליהנות מסקס? בהכללה בהכללה.

HOT 8
להמשך הפוסט

מה למדתי מסוף שבוע שבו הייתי הגבר היחיד בין נשים

לעומת אירועים קבוצתיים של גברים, שם יש נטייה להציב את טובת הקבוצה מעל טובת הפרט, גיליתי שנשים מצליחות לשמור על חיבור עצמי וקצב אישי גם בתוך הכיף הקולקטיבי

רצה הגורל ומצאתי את עצמי בסוף שבוע צפוני עם שש נשים במנעד גילים, שנע בין שלוש וחצי ל-35, ובמגוון נטיות מיניות. גבר אחד מוקף באנרגיה נשית על מלא. תמיד בחרתי להיות בקשרי ידידות עמוקים עם נשים, אבל לצד זה גם ביליתי רבות עם קבוצות גברים, ע"ע השירות הצבאי, קמפינג על טהרת גברים, מסיבות רווקים, וטיולים עם החבר'ה. 

מי שלא חווה דינמיקה קבוצתית גברית יכול לדמיין אותה על סמך הקלישאות שקופצות לראש. זה רועש, רוויי באלכוהול וסמים, לעיתים אלים ובעיקר – מרוכז בפעילות הקבוצתית. "האני" נמחק כשגבר חובר לקבוצת גברים אחרים. כל פעולה שלו נמדדת על פי תרומתה לקבוצה, ואם חברי קבוצה אחרים חושבים שהתרומה נמוכה מדי הוא יזכה לטיפול מיוחד על ידי חברי הקבוצה. ה-ביחד הוא חזות הכל, כשכל מי שנעדר מהפעילות המשותפת מומטר בצריבות הומוריסטיות הנאמרות ברצינות.

גיף נשים בקבוצה
להמשך הפוסט

כולם רוצים זין עומד, אבל המחיר שלו גבוה מדי

לצד גברים מבוגרים עם בעיות אמיתיות, צעירים רבים הוסיפו את תרופות הזקפה לתמהיל התרופות הקבוע שלהם. הם חושבים שהם נמדדים רק על פי זקפתם, אבל זו תפיסה שגויה שמובילה ליחסי מין חסרים ולא תמיד שמחים. וזה כבר מסוכן לכולנו

הזין הוא איבר מוזר. התחושה היא שהוא מנהל את עצמו, לפעמים בהפגנתיות. זקפתו משמחת, אך אמורה להיות שגרתית. אלא שזין הוא כמו ניצחון בדרבי – אסור לחשוב עליו, אחרת הוא ייעלם. בשנים האחרונות הוא נעלם ליותר מדי גברים צעירים, שנתקלו פעם או פעמיים בזקפה שלא מזדקפת בעצמה, והחלו להוסיף לכל אקט מיני שלהם את שליחת היד המוודאת כלפי מטה, הבודקת את כשירותו. וכך הבדיקה הופכת לאובססיה, והיא בתורה לחרדה, ואז הזין – שבורח ממחשבה כמו מבשורה איומה – מסרב לעמוד. קטסטרופה.

אנחנו חיים בתקופה שבה הזין חייב לעמוד, על פי פקודה, ולאפשר לגבר לבצע את התפקיד שעל פיו הוא נמדד. לדעתו. מעבר לעובדה שגבר חייב לתפקד תמיד, וחדלונו הוא כישלונו (ודין תליית מדף כדין גרימת אורגזמה), הסימן עבורו שהוא מתפקד הוא פין זקור המוכן למשימה, שהיא תמיד "עבודה", "נתתי", "זיינתי" ומיני מילים אקטיביות כגון אלה. והרי פין רפוס הוא פסיבי עד כדי דמעות גבריות על קצה המיטה, פלוס הליכה הביתה בתחושה שללא הפין הבוגד אין לך מקום בעולם. ואז כמובן, מתעוררת הזקפה מעצמה. כאילו כדי להכעיס.

ג'ורג'
להמשך הפוסט

בין ג'ורדן להילרי: ברור לי באיזה סוג מנהיגוּת אני בוחר

שתי סדרות תעודה מציגות בימים אלה שני סוגי מנהיגוּת. למרות שהאחד הצליח והשנייה נכשלה, הדרך של קלינטון מציגה חלופה שפויה בהרבה למנהיגים הגברים ומנותקי הרגש של ימינו

השבועות האחרונים שייכים לסדרת הדוקו "הריקוד האחרון", שעוקבת אחר הקריירה המדהימה של גדול הכדורסלנים בכל הזמנים, מייקל ג'ורדן. הסדרה המרתקת צוללת אל ההישגים וההישגים (מעט מאוד כישלונות יש לאיש הזה) במהלך הקריירה, כשהנושא הטעון – שהעיסוק בו הוביל את ג'ורדן לסיים ראיון בסדרה בגרון חנוק – הוא הווינריות הבלתי מתפשרת של הכוכב. במסגרת אותה "נַצְחנוּת" בלתי נתפשת, האיש רדה בחבריו לאימונים, ירד לחייהם ואיתגר אותם (לפעמים בעזרת אגרוף לפנים) להיות טובים יותר מכפי שהם באמת.

סדרה נוספת שעלתה לאחרונה למסכים היא "הילרי", שעוקבת אחר חייה של המועמדת הראשונה בהיסטוריה לנשיאות ארה"ב, הילרי קלינטון. בניגוד לג'ורדן, קלינטון מציגה בפנינו מודל אחר לגמרי של מנהיגות, שמעורר אליו רעב אמיתי. 

קלינטון וג'ורדן
Courtesy ESPN / Netflix, Barbara Kinney/Hillary for America
להמשך הפוסט

נמאס לכם לשמוע "אחי" או "בלביית"? יש מה לעשות נגד זה

מפגשי גבר-גבר הפכו למשובצים בפניות מחמיאות ומביכות, שנועדו לרכך את הנמען בטרם הדובר פורש את רצונו האמיתי ומתוך פחד מהפוטנציאל ההרסני של מפגש גברים. אבל בעזרת פעולה אחת פשוטה אפשר בהחלט למגר את התופעה

הגבר הישראלי הוא אבטיפוס של התנהגויות זכריות קיצוניות. החום, המלחמות והמתח הקיומי הפכו אותו לקיצוני יותר במספר תחומים. אחד מהם מתקיים באזורי הכינויים ההדדיים שגברים נוהגים לכנות בהם גברים אחרים כשהם פונים אליהם. בזמן ש"אחי" כבר הפך לתופעה תרבותית שממחישה היטב את היקף תרבות החבר'ה הישראלית, מקבילות חדשות - ולא פחות מוציאות מן הדעת - נכנסו לפה הגברי. 

אם למתבונן מהצד נראה כאילו הגברים נהנים להעניק ולקבל את הכינויים הללו, אז אין רחוק מכך. למרות התפישה לפיה הפנייה "אחי" טומנת בחובה איזה הזמנה להיזכר במכנה המשותף הגברי וההגמוני של שני הדוברים, מדובר בעיקר בדוגמה למצוקה הקשה של הגבר בחיי היומיום שלו.

bro
להמשך הפוסט

כל עלייה באחוז אבטלה פירושה מוות מגדרי בלתי נסבל

מגיפה משתוללת פירושה מוות, אבל גם אבטלה משתוללת מובילה למוות מסיבה אחרת. בעיקר של גברים. זה הצורך האמיתי לצאת מהסגר, עכשיו

"פשוט אל תרקדו", מפצירה דמותו של בראד פיט בסרט "מכונת הכסף" בשני משקיעים צעירים אחרי שיצר עבורם הזדמנות להתעשר. "אם אנחנו צודקים אנשים יאבדו עבודות, פנסיות, משכנתאות, חסכונות. אתם יודעים מה אני שונא בבנקאות? זה מוריד הכל למספרים. אז הנה מספר – כל אחוז אבטלה אומר 40 אלף מתים. אז אל תרקדו". כך מסיים פיט את תפקידו בסרט, יוצא מהפריים ומותיר את אמריקה לקרוס אל המשבר הכלכלי של 2008. אך ההצהרה של פיט המשיכה להדהד הרבה אחרי תום ההקרנה.

פיט גילם בסרט את בן ריקט, דמות שמבוססת על בנקאי ההשקעות האמיתי בן הוקט. הוא, בצוותא עם חברים אחרים, זיהה את הכשל בשוק הדיור והשקיע 110 אלף דולר בקרן גידור מיוחד. בתום המשבר הקרן הזו הייתה שווה 120 מיליון דולר. שווה ריקוד, אבל מה לגבי המתים? הטענה אודות הקשר ההדוק בין אבטלה ותמותה איננה חדשה, אך "מכונת הכסף" הציב תג מחיר עבור אחוזי האבטלה שכולנו זורקים לאוויר. האם מדובר ב-40 אלף על כל אחוז אבטלה אמריקאי? אתרים רבים צללו למספרים וחזרו עם תשובות סותרות, אך המגמה ברורה – אבטלה גוררת תמותה. עלייה באבטלה גוררת עלייה בתמותה, בעיקר של גברים.

הפגנת העצמאים בירושלים, שבוע שעבר
אוהד צויגנברג
להמשך הפוסט

המועמד לתואר "הגבר הסקסי של השנה" חושף לא פחות ממהפכה

אנתוני פאוצ'י הוא בן 79, אפרפר, צנום ולא כריזמטי במובן הקלאסי, מה שלא מונע מהמונים לרכוש ספלים וסופגניות עם פניו של "הרופא של אמריקה". האם הגיעה השעה לנצח סוף סוף את המאבק על דמות הגבר החדש?

בראד פיט, ג'ורג' קלוני, אידריס אלבה ודייויד בקהאם. לא קשה לנחש מה משותף לכולם. יפים, מוכשרים, מצליחים, וכולם הוכתרו בזמן כזה או אחר כ"גבר הסקסי ביותר של השנה" על ידי המגזין "פיפל". אבל ייתכן שההגמוניה המסוקסת הזו עומדת להישבר השנה. כך לפחות רומזת עצומה ברשת, שהחלה לתפוס תאוצה בימים האחרונים, ובבסיסה דרישה אחת – הכתירו את ד"ר אנתוני פאוצ'י לאיש הסקסי ביותר בעולם.

פאוצ'י, למי שלא שמע על הכוכב הבלתי מעורער של מגיפת הקורונה בארה"ב, הוא רופא ואימונולוג בן 79. הוא עומד בראש המכון הלאומי למחלות זיהומיות ובאמתחתו ניצחון במלחמה הארוכה נגד האיידס. מדובר באיש ממושקף בעל שיער אפרפר, צנום וכזה שלא ניחן בכריזמה מנפצת מסך. כיצד הפך איפוא למושא תשוקתם של אמריקאים רבים?

ד"ר אנתוני פאוצ'י
Alex Brandon/אי־פי
להמשך הפוסט

רוצים להבין מה זה להיות גבר ישראלי? היכנסו לקבוצת פייסבוק שמוקדשת לזכרונות מלחמה

סיפורי זוועות מתערבבים עם איחודי חברים מרגשים בקהילות המקוונות הפופולריות והחשובות של התקופה. זו תרפיה קבוצתית של גברים פגועים. אל לנו להפקיר אותם פעם נוספת, עלינו להקשיב לטראומה שהם נושאים איתם

המצב שלח את כולנו להסתגר בבתים, מי לשמחתו ומי לזעמו, אך השהות בדל"ת האמות מזמנת גם התבוננות פנימה ומעוררת את שדי העבר. השדים הללו הם כנראה מה שגרמו לקבוצת הפייסבוק "סיפורים מלבנון" להיפתח ב-29 במארס. שבועיים אחר כך, היא כבר מונה כ-16 אלף חברים, ששיתפו אלפי זכרונות מימי המוצבים של דרום לבנון. יריעת הסיפורים נפרשת כל הדרך מ-1978 ועד 2006, אך רובם מתמקדים בתקופת רצועת הביטחון. חלקם הגדול מנסה לקרוא למלחמה הממושכת הזאת בשם ורובם זוכרים לפרטי פרטים אירועים, שלא נותנים להם מנוח עד היום.

כדי להיכנס לקבוצה עליך לעמוד בכמה דרישות, ממש כפי שנדרשת לפני הכניסה לאם כל הפחדים של החיילים הישראלים דאז – לבנון. איפה שירתת ומתי? באיזו גזרה ועם מי? במידה וצלחת את מבחן הקרביות הזה, תוכל לצלול לאוסף הזכרונות הקולקטיבי הטמון שם. יש מי שמנצל את הקבוצה כדי ליצור קשר עם חבר נושן, אחרים מעלים אנקדוטות משעשעות על קבנוס בטעם שמן של נשק ו"הלוויות" שהחיילים היו עורכים אחד לשני. גלילה בפיד הקבוצה חושפת תמונות מחויכות ממלחמת לבנון, גזירי עיתון של מודעות אבל מימי רצועת הביטחון, ושיתוף תמונות של שלל מלחמה שנלקח מגופות אנשי חיזבאללה.

חיילים בעת הנסיגה מלבנון
MENAHEM KAHANA / AFP
להמשך הפוסט

לא שוטפים ידיים, מצפצפים על הכללים ומתים פי שניים

גם המגפה הנוכחית, כמו הסארס מ-2003, קוטלת יותר גברים מנשים. הסיבות לפערי התמותה לא ידועות עד הסוף לחוקרים, אבל מספיק להתבונן במנגנון ההרס העצמי של גברים כדי להבין

אף אחד לא יודע למה בדיוק, אבל וירוס הקורונה קוטל יותר גברים מנשים. מחקר, שהתבסס על 44 אלף המקרים הראשונים, מצא כי גברים מתים בשיעור של 2.8% מכלל החולים ואילו נשים בשיעור של 1.7% מכלל החולות. הפער הזה מרשים בפני עצמו, אבל כפי שכבר הבנו – המספרים הראשוניים מסין מטעים - אז הבה נפנה לדיווחים האחרונים ממערב אירופה. שם עולה שהפער האמיתי הוא זה: 70% מהמתים הם גברים, שיעור המוות שלהם מכלל החולים עומד על 8% באיטליה, מול 5% בקרב נשים. אם אתה גבר וחולה בקורונה, הסיכוי שלך למות מהמחלה הוא בערך פי שניים מאשר לו היית אישה.

אף אחד לא יודע למה בדיוק, אבל יש מי שמנסה לשער את הסיבות לפער. יש התולים זאת בשיעור המעשנים הגבוה יותר בקרב גברים, כשבסין הפערים גדולים במיוחד – 50% מהגברים מעשנים, לעומת 3% בלבד מהנשים. העישון היה גם אחת הסיבות לכך שגם ממגפת הסארס של 2003 מתו יותר גברים (50% יותר). באיטליה מוכת הקורונה, לעומת זאת, הפערים בין המעשנים למעשנות קטן בהרבה (29% מול 19%), אך פערי התמותה נשארים זהים ואף גבוהים מאלה של סין.

די קפריו
להמשך הפוסט

גברים, הגיע הזמן לשחרר את אובססיית כיבוי האורות שלנו

מחול כיבוי האורות של הגבר הפך לתסכול רב שנים. אז הלכתי לברר מדוע נשים מתעקשות על השארת אורות דולקים. עכשיו אני מבין אותן קצת יותר טוב

בסקר שמעולם לא קרה, בקרב מדגם בלתי מייצג של האוכלוסייה הלא בוגרת, נמצא ש-98% מהגברים נוהגים להסתובב בבית ולכבות אורות. יש מי שעושים זאת באובססיביות יתרה, תרים אחרי כל אור שהושאר בחדר ריק. יש מי שפיתחו תסמינים קלים יותר של נגיף כיבוי האור הנרכש ומצליחים לכבות אורות בחרישיות לא מתלהמת.

כיבוי האור בקרב הגברים הוא כל כך נרחב, שהמצב כבר הפך לז'אנר הומוריסטי בעיני עצמו, כשגברים רבים הופכים את התסכול העמוק שלהם מהאור הדולק לשרשרת בדיחות בנושא. "מה זה, יום העצמאות?", "אני לא עובד בחברת חשמל" או "איפה המסיבה?" – כולם נועדו לעמעם במעט את הזעם והתסכול המתלקחים בנפשו של הגבר המצוי כשהוא רואה אור דולק בחדר נטוש. כל היתקלות באור כזה הופכת לחישוב לאחור - כמה זמן הוא כבר דולק סתם - ולניסיון נואש להבין למה לעזאזל הן לא מכבות את האור אחריהן?

gif
להמשך הפוסט

גברים, זה נראה כמו זמן טוב להתחיל לפחד

מגפת הקורונה מעוררת חרדה עמוקה. אבל בעוד נשים מביעות אותה, גברים כמו משחקים ב"מי מפחד פחות". זה נובע מפיצול רגשי ומצוקה של הגבר. הגיע הזמן שנרשה לעצמנו גם לפחד

במלחמת המפרץ הייתי הכי מוכן בשכונה. ילד בן 10 שהסביר למבוגרים את המצב, מה לעשות בשעת חירום וגם הרגעתי שהכל יהיה בסדר. באזעקה הראשונה של המלחמה, בליל שישי, אמי בעטה אותי מהמיטה וכל הביטחון הפך לרעידות גוף מפוחדות. מאז דחפתי את הפחד עמוק לגרון. לא פחדתי כשרכב חשוד עקב אחרי, הכי לא פחדתי בנסיעה צבאית בשטחים כשהייתה התרעה חמה על חטיפת חייל, הבטתי לפחד בעיניים ב"דרך המוות" של בוליביה וממש – אבל ממש – לא פחדתי כשפצמ"רים נחתו ליד הטנקים שלנו במלחמת לבנון השנייה. אם לחייל אורי אילן, שהתאבד בשבי הסורי, היה חשוב להכריז "לא בגדתי" אז אני קעקעתי על נפשי "לא פחדתי".

אני אינני לבד במשחק הזה, ויחד עמי עומדים מיליוני גברים לא מפוחדים. נאמר להם מגיל קטן "לא לפחד", מוסבר להם בגיל גדול ש"כולם מפחדים, אבל אסור לתת לפחד להשפיע", והשאלה "מה אתה מפחד?" היא איום מתמיד על הערך העצמי שלך. אז הפסקנו לפחד והתחלנו לשתות, לעשן, לדחוס פנימה ולהעמיק עוד יותר את הפיצול בין הליבה הילדית, האנושית, הפחדנית שלנו ובין הקליפה הגברית, החזקה, הלא פוחדת שלנו. את הנשים, לעומת זאת, כמעט שעודדו לפחד. "אל תצחקי מדי, אל תלכי חשוף מדי, אל תסתכלי בעיניים ואל תלכי לבד ברחוב חשוך". הפחד הפך למגן התכוף ביותר של האישה.

ילדה סינית מנסה להתגונן
ALY SONG/רויטרס
להמשך הפוסט

הקורונה היא הזדמנות עבור הגבר להרים מגב ולהיפטר מנטל הגבריות

הקורונה שלחה את כולנו הביתה, אבל מי ינקה אותו? למרות צמצום חלק מפערי המגדר, נשים עדיין מנקות יותר. זה עשוי להיראות מוזר בהתחלה, אבל העברת מגב על הרצפה היא המפתח לשחרור גברים מכלא מגדרי ארוך שנים

שתי השערות על מצבכם כרגע לאור מצב הקורונה ההולך וסוגר עלינו – הבית שלכם במצב קטסטרופלי, ואתם רבים על המצב שלו ברגעים אלה ממש. הטיפול בבית, על כביסותיו, שטיפת כליו, סידורו וניקויו, הוא אחד ממכלי הזמן הגדולים בהיסטוריה האנושית. שני רק לבזבזן הזמן הגדול מכולם – ניסיון להתאים זוגות גרביים. סקר אמריקאי מצא ש-80% מהזוגות לא מסכימים על סוגיות בניקיון הבית, כשהדברים מתבטאים לרוב בריבים, רגשי טינה מצטברים ותחושת אי צדק. זאת מאחר ותמיד אחד מהצדדים יחוש כי הוא עושה את רוב מטלות הבית, בזמן שהאחר בטלן וטוב לו. למרות ההתקדמות בצמצום הפערים המגדריים, בבית ובעבודה, נשים עדיין מנקות יותר ושוויון מוחלט לעולם לא יושג עד שגם גברים יידרשו לתלתלי האבק וערמות הכביסה.

79% מהנשים באיחוד האירופי משקיעות לפחות שעה ביום על עבודות בית, לעומת 34% בלבד מהגברים. גם בשוודיה, מעוז השוויון, הפערים אומנם קטנים יותר, אך עדיין קיימים כש-74% מהנשים משקיעות שעה ביום לעומת 56% בלבד מהגברים. האנושות פטרה את הגברים מלדאוג לניקיון הבית כי הם היו בעבודה, אך כעת כשגם נשים בעבודה, היה אמור להגיע השוויון המיוחל. אומנם גברים משקיעים בניקיון הבית זמן נכבד יותר מבעבר, אך עול נראות הבית עדיין מוטל על האישה.

V
להמשך הפוסט

מה קורה כשאחד מבני הזוג מציע "סקס אחר"?

סקס במערכת יחסים ארוכת שנים משול עבור רבים למוות בייסורים. ואז מגיעה הבקשה לשינוי. האם בני הזוג יכולים להותיר את גאוותם מאחור ולהתמסר לארוטיקה מחודשת של התשוקה הדועכת?

נדמה שאין נושא מדכא ליבידו יותר מ"סקס בנישואים". נושא האי-סקס במערכת יחסים כבר מזמן הפך לתרבות שלמה של בגידות, מסיבות חילופי זוגות ומקרים רבים, רבים מדי, של אוננות חרישית בחדר השירותים. כדי להתחמק מגורל של החנקת אנחת הנאה דרך האף לנצח ו/או מתחושת דחייה מבן/ת הזוג, עומדות בפניכם שתי אפשרויות – סקס עם בן/בת הזוג או סקס שימוטט את הזוגיות. עבור זוגות רבים, הבעיה עשויה לצוץ דווקא לאחר שאחד מבני הזוג מבקש "סקס אחר". בני הזוג שהתבקשו לכך עשויים להיעלב ולהתבצר בסקס שהם מכירים, אבל אולי בעצם גם הם רוצים את אותו הדבר אך חוששים להתבטא בנושא?

מחקר, שהקיף כ-20 אלף נשאלים, מצא שרק 26% מהזוגות הנשואים מקיימים יחסי מין פעם בשבוע, כשהרוב המוחלט עושה זאת רק פעם-פעמיים בחודש. אז אתם ממש לא לבד - כולם חווים ירידה בתשוקה, רובם מביטים על הפעם האחת השבועית הזאת כעל גביע נכסף. לא זו אף זו, מחקר אחר מצא כי סקס פעם אחת בכל שבוע הוא המתכון הבריא ביותר לנישואים מאושרים, זאת מאחר ואלה שקיימו יחסים בתדירות נמוכה יותר העידו על ירידה באושר, ואילו אלה שקיימו משגלים תכופים יותר, דיווחו על רמת אושר דומה. 

אל באנדי
להמשך הפוסט

למה גברים חולים כל כך מרגיזים אותנו?

גם מקורונה ימותו יותר גברים "בכיינים". זה לא יגרום לעולם לבוז להם פחות. גם לא שורה של מחקרים שמצאו כי גברים חולים יותר בשפעות, מגיבים קשה יותר למחלות, ואף מתים בקצב גדול יותר. אבל החברה ממשיכה להתייחס אליהם כאל קוּטרים

בזמן המחלה האחרונה שלי ידעתי מעל לכל ספק סביר שאני עומד למות. התמסרתי לסבל הקולני שאני מאמץ לעצמי בזמני חום ומכאוב, מפטיר לכל עבר הגיגים והזיות מזן "תקראי לכותב הצוואות שלי", "אני רואה מנהרה לבנה, ללכת אליה?", ו-"כבדי את הפטריארך", שנזרק לחלל האוויר בזמן שהזוגה טורקת את הדלת מאחוריה. בכך נתתי ביטוי אמיתי לכאבים ממשיים, כשבנוסף הוספתי מעט גוזמאות היתוליות לתוך כל הזיעה והנזלת הירוקה. היא לא צחקה, אלא ממש זלזלה. תה ומרק אומנם הוגשו, אך רחמים נעדרו מהתפריט.

"אל תגזים" נאמר לי בזמן שהופקרתי לגורלי. את המחלה ההיא שרדתי, איכשהו, אך בליבי נותרה השאלה הפשוטה – האם גברים מגזימים בתיאורי המחלה שלהם? ושאלת משנה – מדוע החברה אינה סבלנית לכל גילוי מחלה גברי שכזה?

גוסס
להמשך הפוסט

"החיים יפים" בגרסת המציאות: הסרטון של האב הסורי מרטיט את הרשת

הוא לא רצה שבתו תפחד מצליל הפגזים הנוחתים על אידליב, עיר מגוריהם, אז יצר עבורה משחק – לצחוק בכל פעם שרעש מפחיד מבשר על פצצה קרבה. התוצאה מרגשת מיליונים ושופכת אור על הורות בעתות משבר

מלחמת האזרחים בסוריה מסרבת להיגמר. כתבים זרים מתארים את הקרב על אידליב כ"יום הדין", בו מפציצים רוסים וסורים מטילים אלפי פצצות על העיר שנותרה כמעוז המורדים האחרון שעדיין עומד. "המאמץ האחרון", כפי שמתוארת המערכת לכיבוש אידליב, גרמה לאלפים לעזוב את בתיהם – רבים מהם בפעם השנייה או השלישית השנה – ולמצוא לעצמם מגורים חלופיים. משפחה אחת כזאת היא משפחתו של עבדוללה אל-מוחמד, שנאלצה לנוס מסארקיב ולהתמקם באחד הפרברים המרוחקים של אידליב. עבדוללה שיחרר לרשת סרטון, שבו נראים הוא ובתו בת השלוש, סאלווה, ובכך הצליח לתת הצצה לזוועות הסוריות.

בסרטון, שכבר זכה לשני מיליון צפיות ביממה ולכינוי "החיים יפים: גרסת המציאות", נראים האב ובתו מתרגלים את המשחק שהמציאו – בכל פעם שנשמע קול של כלי טיס מפציץ או של התפוצצות פגז, האב ובתו פורצים בצחוק. הוא לימד אותה לצחוק כדי למנוע ממנה לפחד ברגעים האלה, וכך נשמע צחוק מתגלגל של ילדה קטנה כשברקע קולות מלחמה מבעיתים.

אב סורי
להמשך הפוסט

אבות מעדיפים בנים. במותו, קובי ברייאנט שינה את זה

ההאשטג "GirlDad" הפך למחווה הורית מרגשת לכדורסלן המת, והתוכן של הפוסטים בנושא הופך בהדרגה ליותר ויותר "גברי". יש לזה פוטנציאל אדיר לאבות ולבנותיהן

יומיים לאחר התרסקות המסוק שבו טסו הכדורסלן קובי ברייאנט, בתו ועוד שבעה אחרים, ניסתה מגישת הספורט אל דאנקן לספר משהו אחר על ה"בלאק ממבה". דאנקן נזכרה כיצד כשהייתה בחודש השמיני להריונה נפגשה עם בראיינט, והוא התלהב לשמוע כי היא צפויה ללדת בת. "אני מוכן לעוד חמש בנות", אמר לה, "אני GirlDad". המונח הפך מיד להאשטג מרגש ברשתות החברתיות, במסגרתו העלו מאות אלפי אבות תמונות, סרטונים וחוויות שונות עם בנותיהם. מעבר לרגשות העזים שצפים מהסיפור הזה בפרט, ומהקשר העמוק והמיוחד בין אבות ובנות בכלל, עולה כאן שאלה מהותית ורלוונטית מאין כמוה – האם גברים יכולים בכלל להיות גאים בבנות שלהם? 

גברים מעדיפים שייוולדו להם בנים, גם מאחר שהם מרגישים שיש להם יותר מה לתרום להם, אבל גם כי הם מעוניינים לעשות תיקון בגרסה החדשה של עצמם – הבן שלהם. אלא שמחקרים רבים מצאו כי לא רק גברים מעדיפים בנים, אלא גם האימהות - 36% מהאמריקאים מעדיפים בנים, לעומת 28% בלבד שמעדיפים בנות. את התשוקה לבנים זכרים ניתן לראות בכל מיני צורות – מסרטים מקבעי מחשבה כמו "אבו אל בנאת", דרך מסיבות גילוי מין היילוד (טרנד הורות חדש) בהם גברים פשוט מאבדים את זה כשהם מגלים על בואה הקרב של הבת, ועד מחקרים שהראו כי אבות ואמהות משקיעים יותר בבנים מאשר בבנות.

קיר זכרון לקובי וג'יאנה
Rich Pedroncelli/אי־פי
להמשך הפוסט

אמבר הרד היא אולי שקרנית, ובכל זאת צריך להודות לה

הסיפור של ג'וני דפ ואשתו לשעבר קיבל השבוע תפנית נוספת, ואילץ את כולנו לחשוב מחדש על אמונות וסטיגמות. כן, גם גברים יכולים לספוג התעללות, אפילו פיזית. זה לא ממעיט מחשיבות המאבק באלימות כלפי נשים, אלא עוזר לנו לדמיין את הבלתי נתפס – גבר חלש

הוא בן 56, שחקן שכוכבו דועך בהתמדה. היא בת 33, אחת השחקניות הלוהטות של הרגע. הם היו נשואים 15 חודשים רוויי שערוריות עד שהתלוננה נגדו על תקיפה, הגישה בקשה לגירושים וקיבלה ממנו שבעה מיליון דולר תמורת "הסכם אי סודיות". הוא טען שהיא זו שהתעללה בו, פיזית, אבל התמונות שלה חבולה בתוספת הסרטונים שלו שיכור הכריעו את הכף הציבורית. הוא אשם, קבע הציבור ושלח אותו לארבעים שנות המדבר שלו, תוך שלילת תאריו ההוליוודיים. הוא ג'וני דפ, היא אמבר הרד, והשבוע התברר שהוא צדק, היא שיקרה וכולנו טעינו.

במארס האחרון הגיש דפ תביעה כנגד הרד בסך 50 מיליון דולר בגין התעללות. התביעה התקבלה בתקשורת כעוד צעד בשרשרת איבוד העשתונות של השחקן, שהסתחרר מטה בשנתיים האחרונות. הוא נזרק מזיכיון הסרטים של "שודדי הקאריביים", הוקע כמתעלל בנשים והונו – כך דווח – הצטמק בלמעלה משני שליש. בהקלטות שהגיעו לצהובון בריטי ופורסמו השבוע, שמקורן בטיפול זוגי שהשתתפו בו השניים, התברר שהרד אכן התעללה בדפ. גם פיזית (מכות, זריקת חפצים, שריטות, כריתת חלק מהאצבע שלו) וגם נפשית (השפלה, קללות, איומים). בהקלטות היא נשמעת מתנצלת, אך מאשימה אותו בכך שדחק אותה להתנהגויות הללו. ממש כמו גבר מכה.

אמבר הרד
Jason Mendez/אי־פי
להמשך הפוסט

"1917" הוא סרט בנים אולטימטיבי, וזה בעיקר מעליב

סרט שבבסיסו הישג טכני וסגידה למלחמה הופך את הבילוי בקולנוע לחלום הרטוב של גברים, אבל כשהלקוח מאופיין כטיפש, עדרי וחסר יכולת בחירה – אולי הגיע הזמן שינסה סחורה אחרת

על פי כל תחזית הגיונית, הסרט "1917" צפוי לקטוף את הפרס הגדול בטקס האוסקר הקרוב. עבור רבים – וכך גם עבורי – מדובר על תגמול הולם עקב הישג טכני כביר, שתוצאתו היא מספר גדול של סצינות מרהיבות. כל זה ארוז בתוך זרקור של כאוס "המלחמה הגדולה". הניצחון הטכני, אשליית ה-one shot וסצינת פצצות התאורה המהפנטת כבר נותחו עד דק, כולם מהווים שכלול של בד הקנבס הכי מפואר של הקולנוע – סרטי מלחמה. אך ברשת כבר מתקיים דיון נוסף אודות "1917", האם מדובר בסרט הגברים האולטימטיבי? והאם זה בעייתי?

סרטי מלחמה בבסיסם פונים יותר לגברים. רוב הדמויות הניבטות מהמסך הן גברים, כמות הפיצוצים פר דקה מותירה אותם במצב של ריגוש תמידי וניתן להזדהות עם דמות הגבר המושלם – שותק, סובל, מקריב את עצמו ורב תושייה ויכולות. למרות זאת, "1917" שייך לגל חדש של סרטי מלחמה שמנסים לומר בדרך חדשה את המסקנה הישנה "מלחמה היא רעה". הסרט נטול דיאלוגים רציניים, סיפור בעל משמעות, דמויות שניתן להזדהות איתן או מסר אנושי עמוק. כמו "דנקרק" המופתי של כריסטופר נולאן לפניו, "1917" מציב את האלמוני במרכז הסרט כדי לגרום לגבר הצופה לחוש כאילו הוא עצמו רץ בשוחות.

1917
Universal Pictures / סרטי
להמשך הפוסט

אז למה גברים מתלבשים כל כך גרוע?

ההזנחה של גברים בלבוש כבר הפכה לקוריוז. אבל מבט מעמיק על הבגדים שגברים לובשים מגלה שמדובר בבחירה בלתי מודעת של מי שכלואים בין מדים נצחיים לנשיות אסורה. מופע האימים האופנתי של גברים הוא בעצם זעקה שלהם לעזרה

דמיינו לרגע את ה"כל-גבר" הישראלי, האבטיפוס הסטריאוטיפי של הזכר ד'יזראל. מה הוא לובש כרגע? חולצת סוף מסלול, חליפת אדידס, כפכפים, ג'ינס קרוע (אולי ג'ינס קצר?), מעיל יוניקלו, חולצת כדורגל וכובע מצחייה, או אולי את כולם ביחד? לפעמים זה נראה כאילו הגבר הישראלי מנהל תחרות סמויה בינו לבין עצמו, עד כמה נונשלנטי וכעור הוא יכול להתלבש. במרוצת השנים הוא גם מרחיב את טווח הכיעור ובוחן עד לאן הוא יוכל ללכת עם הבגדים האלה. זה התחיל בפיג'מה לסופר, נמשך בכפכפים לחתונה, והגיע עד למכנסיים קצרים לעבודה. והכי גרוע, זה נראה כאילו שזה נעשה במתכוון, כדי להטריף את הסביבה שאמורה, בתורה, להביט בגבר המוזנח ולצקצק. אם צוקצק הגבר לגבי מלבושו, הרי שהשיג את מטרתו וקיבע את מעמדו כ"גבר".

את חוסר האכפתיות לגבי נראותו, הגבר מנהל במקביל למרדף הנשי אחר שלמות. בשעה שהיא מתאפרת הוא מגרבץ, כשהיא מחליפה שמלות הוא בקושי מחליף תחתונים, ואם היא מבלה שעה אצל הספר אז הוא משתמש במכונת גילוח (רק לשיער כמובן, כי גם הזקן הפך למחאת אי-טיפוח גברית). מעבר לקוריוז הבין-מגדרי, האם עצרנו אי פעם לשאול את עצמנו מדוע גברים פשוט יוצאים מגדרם כדי להיראות לא טוב?

ביג ליבובסקי
אי־פי
להמשך הפוסט

גבר, האם אתה מספיק גבר כדי להיכנס לאמבטיה?

היא מלאה ביתרונות בריאותיים וחשובה לאיזון גופני ונפשי, אבל לאחרונה מהווה סימבול נשי מובהק. רגע לפני שהגברים מחרימים אותה סופית, הגיע הזמן לעצור את המגמה ולקרוא לגברים לשוב אל מי האמבט החמימים

לפני כמה שבועות עברנו דירה. אחרי שהבנתי שלא אתאושש לעולם מנטישת הצפון (הישן), התחלתי לנסות ולהתחבר לבית בדרום (החדש). חלק אחד בבית תפס את עיני וכמו לחש לי – הכל יהיה בסדר. זה לא היה הסלון המרווח, המרפסת הצופה אל הצפון הנטוש וגם לא המטבח המאובזר. הייתה זו דווקא האמבטיה שחיממה את ליבי. כמו מכור לעמבה שגר עם אלרגיים למנגו ויוצא לחירות בפגישה מחודשת עם הקריפטונייט שלו – כך הרגשתי למראה האמבטיה. אני ידעתי, והיא עוד תדע, שלא באתי לכאן כדי להתקלח. כיאה לאדם שחזר לחיק אמבטייתו, התחלתי להפיץ את בשורת האמבט בקרב חבריי. אבל מהתגובות של הסביבה למדתי שמדובר בפעולה לא גברית בעליל, שבסופה ממתין אותו חיוך נבוך, של גברים שלא יודעים איך להגיב לגבר שפשוט מתפנק לו באמבטיה.

יש דברים שלגבר אולי מותר לעשות, אבל אסור לו לספר עליהם (בניגוד לדברים שהוא חייב לרוץ לספר עליהם לחבר'ה). גבר לא יכול לספר איך התחיל לבכות במהלך פרסומת לקוטג'. הוא גם יחריש את העובדה שהוא דווקא די מחבב את הסרט "נוטינג היל", או נוהג להוריד שיער מהגב. רק במחשכים הוא ימרח על עצמו קרם לחות כמו בן אנוש נורמלי. אז אמבטיה?! עם כל הקצף הזה והכלום הזה והתדמית הנשית שדבקה בנוהג? גבר אמיתי מתקלח, עדיף עם מים קרים, בזמן קצר וישאיר את חדר המקלחת מסודר למשעי אחריו.

כריס באמבט
instagram cristiano
להמשך הפוסט

הקטסטרופה הטכנולוגית תשחרר אתכם מהכלא המגדרי, בתנאי שתשרדו אותה

השנים הקרובות טומנות בחובן את תחילת ההשתלטות הרובוטית על שוק העבודה, ובעיקר על עבודות שמבצעים גברים. זה יתחיל כאסון, אבל בסופו מסתתרת הזדמנות לפרידה מסממני הכוח הגבריים ולשוויון

עשרות מיליוני מובטלים ברחבי העולם מציתים מחאות המוניות ואלימות בדרישה שהממשלות שלהם יתנו מענה למשבר; מדיניות הרווחה העולמית קורסת; אנשים מתחילים לשרוף משרדי חברות טכנולוגיה, מסמנים אותם כ"שטן החדש" בגלל שלטענתם הם גורמים לכך שרובוטים מחליפים עוד ועוד תחומי תעסוקה, החל מעבודות מחסן, דרך נהיגה ועד שיפוץ בתים ומותירים אותם מובטלים. זה לא תסריט של סרט אסונות עתידני וגם לא חזון בלהות של עתידן רואה שחורות, אלא הערכות ממוסדות של כמה מארגוני המחקר הסולידיים ביותר בנמצא.

הרובוטים "באים לקחת את העבודות שלנו", מזהירים המומחים. הם אומנם ייצרו עבודות חדשות, שעיקרן פיקוח על הרובוטים שיחליפו את העובדים האנושיים, אבל בהחלט ישלחו מיליונים לאבטלה. בוודאי בשלב הראשון. כמה מיליונים? תלוי את מי שואלים. ההערכות הקלות מדברות על 20 מיליון עובדי מחסן וייצור ברחבי העולם שיישארו ללא עבודה עד 2030, המחמירות נוקבות במספרים כמעט דמיוניים - 800 מיליון מובטלים עד 2030 לפי מקינזי, ואפילו שני מיליארד מקומות עבודה שייכחדו לפי העתידן תומאס פריי. הפורום הכלכלי העולמי מאמין שכבר השנה ייעלמו למעלה משבעה מיליון עבודות בארה"ב לבדה, ומחקר של אוקספורד מתריע כי 47% מכלל העבודות הן "באפשרות להחלפה באוטומציה".

רובוט שף
להמשך הפוסט

גברים "רעילים", באמת? נראה אתכם מתקיימים בלי הרעל שלהם

החברה לא יכולה להרשות לעצמה גברים שלא קמים בחמש בבוקר ויוצאים לאסוף זבל, למתוח קו חשמל, לכבות שריפה ולמות בכל העבודות האלה. ואחרי שהחברה מרוויחה על גבם השבור של גברים, שמקריבים את גופם בעבור פרנסת משפחתם, היא דורשת מהם גם להיות "גברים חדשים"

שנת 2019 הייתה השנה שבה נמצא האויב הגדול ביותר של האנושות. הגורם לכל הבעיות, הדמון שקל להצביע עליו באצבע מאשימה. זוהי כמובן "הגבריות הרעילה", מושג שפמיניסטיות התאהבו בו מאחר שהוא מטיל את כל האשמה לפתחם של הגברים. לדידן, "הגבריות", זו שהם כל כך עסוקים בה ורודפים להשיגה, היא זו שמרעילה את מוחם, ואחרי שגופם מלא בתרעלה, הם יוצאים לאנוס את העולם. אבל בתיאור מצב העניינים הזה נשכחת עובדה חשובה מאין כמוה - הגבריות, רעילה או לא, פוגעת קודם כל בגברים עצמם. וחשוב מכך, מי שמתדלק אותה, מתחזק אותה וזקוק לה נואשות כדי לשרוד היא לא אחרת מאשר החברה המודרנית.

סיכומי השנה הביאו עמם מספרים בלתי נתפסים. 86 הרוגים בתאונות עבודה, כמחצית מהם בענף הבניין. ומהו ההרכב המגדרי של ההרוגים הללו? שקוף כמו היחס של החברה אל הגברים שיוצאים לעבוד בעבודות הקשות והמסוכנות ביותר שיש לאנושות להציע. לרוב הם גם לא מתפרנסים בצורה שהופכת את הסיכון לכדאי, אם יש בכלל דבר כזה. גברים בכל העולם נהרגים במהלך העבודה בכמות של פי עשרה מנשים, במדינות מערביות המספרים הללו אפילו גבוהים יותר.

גיף
להמשך הפוסט

למה גברים גרושים מתאבדים בשיעורים גבוהים?

אין עניין פחות סקסי מזעקה של גבר גרוש, ובכל זאת: בישראל מתאבדים עשרות גברים גרושים בכל שנה, אם נוציא את המחשבון נבין אולי למה

איתן שלום,

בהמשך לפנייתך, אני מפרטת את פרטי הסכם הגירושים שלי: אחרי שהתגרשתי, סוף סוף מצאתי דירה קרובה לבית בו גרתי עם האקס. הוא עדיין גר שם עם ההורים שלו. סיפור ארוך. אז ככה – אני מרוויחה 7,500 שקל ברוטו בחודש ושוכרת דירה ב-4,000 שקל. זה יוצא שמהמשכורת שלי פלוס קצבת ילדים, מינוס הורדות מס – מינימלית כי יש לי נקודות זיכוי על היותי אישה, אם וגרושה – נשארים לי כ-3,000 שקל בחודש.

סיפור נישואים
NETFLIX
להמשך הפוסט

אישה מזמינה סטייק במסעדה, ואח"כ מתפלאים שאנחנו רווקים

סערת כוס הקפה "הלא גברי" בטוויטר סיפקה הצצה להגדרות הגבריות שהגבר נאלץ לחיות תחת חסותן, הפעם דרך ההשגחה העליונה של החברה על סוג הקפה שהוא שותה. מתי כבר נהיה בשלים לעבור לעידן של תה נשי לגבר גברי?

אומת הטוויטר רתחה בסופ"ש האחרון בגלל כוס קפה קטנה. למאושרים שבינכם, אלה שאינם מצויים בביצת הטוויטר הטובענית, הנה תקציר: ליטל שמש, מגישה בערוץ 20, צייצה ביום חמישי האחרון כי "רק בתל אביב את תשמעי מישהו אומר 'אפשר בבקשה הפוך חלש בלי קצף על בסיס מים עם חלב דל?'. אחר כך מתפלאים למה אנחנו נשארות רווקות".

התגובות, שהכילו את כל סוגי הקפה, זרמו ותקפו את קיבוע "הקפה המגדרי". ציוצים מצחיקים, מרושעים ונפגעים כולם תהו על דבר אחד – האם הקפה באמת עושה את הגבר? ולמה הגבר בכלל צריך שמשהו יעשה אותו? במקביל, הפך הציוץ ההומוריסטי של שמש גם לסערת הזעם של סוכני שימור המצב, שלא הבינו למה כולם נפגעים. הם טיפחו את הקפה השחור, החזק והפשוט כסמל סטטוס-מגדרי גברי בר קיימא. למרות ההתגוננויות וההפחתה בחשיבותו, יש בציוץ הזה הרבה.