בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אימוץ הוא לא אידיליה. "אבודים" מיטיבה להציג זאת

פעמים רבות המורכבויות העומדות מאחורי הרחקת ילד ממשפחתו הביולוגית נעלמות מהעין. את עונתה ה-14 פתחה התוכנית עם סיפור אימוץ שמעלה שאלות קשות על ההשלכות הכרוכות בכך

95תגובות
ארז פרץ, מתוך "אבודים", עונה 14
צילום מסך ערוץ 13 /

מה לא אמרו על "אבודים", התוכנית שבה צופית גרנט וצוות גדול של חוקרים ותחקירנים מסייעים לאנשים שאיבדו את קרוביהם לאתר אותם; כתבו עליה שהיא מסחטת דמעות ומריחת זמן, והאשימו את גרנט בנצלנות, ציניות ואפילו בטפיליות. אבל עם פתיחת עונתה ה-14 של התוכנית, צריך לומר גם את זה: "אבודים" היא התוכנית היחידה על המסך שמציגה באופן עקבי את מורכבותו וצדדיו האפלים של נושא האימוץ.

נכון, זו תוכנית מוצפת ומציפה. מטבע הפורמט, יש שם הרבה דמעות והתרגשויות. יש גם אמת בטענה לגבי מריחת הזמן, ובאופן אישי, אילו יכולתי לפנות לעורכי "אבודים" הייתי מבקשת מהם לראות קצת יותר את עבודת התחקיר והבלשות הכרוכות באיתור האבודים, וקצת פחות את העיסוק הפורנוגרפי באומללותם ופגיעותם של המחפשים אחריהם. נכון גם שישנו אלמנט נצלני במנגנון שבו אדם שנזקק לעזרה מקבל אותה במחיר של חשיפה פומבית של כאבו וסיפורו האישי, אבל זו "אשמת" המדיום, ולא הוגן לייחס אותה דווקא ל"אבודים" או למנחה שלה. אם כבר, אני מעדיפה לראות אנשים דומעים בדוקו שבו מחפשים את אמם הביולוגית ולא בריאליטי על בישול.

יתר על כן, מעבר לאיכויות התחקיר, הראיון ובניית העלילה שהיא ניחנת בהם, (ומאז הצטרפותו של הבמאי דוד דרעי לצוות התוכנית ב-2013, היא השתפרה גם מבחינת פס הקול), "אבודים", כאמור, ראויה לציון לשבח גם בזכות התובנות העולות מתוך הצפייה המצטברת בה בנוגע למשמעויות ולהשלכות של חיים במנותק מההורים הביולוגיים.

העונה החדשה נפתחה בסיפורו של ארז פרץ (שחלקו השני שודר אמש, שלישי), אשר נולד ברומניה בשנות ה-80 ואומץ בינקותו על ידי זוג ישראלים. פרץ היה אחד מ"ילדי צ'אושסקו" - תינוקות שנולדו בגלל האיסור על הפלות והגבלות השימוש באמצעי מניעה בתקופתו, שהביא משפחות רבות שלא יכלו לקיים ילד למסור אותו לבית יתומים. אחרי מותו של הרודן, התגלתה רשת שלמה של "גולאגים לילדים", מוסדות שבהם גדלו כ-170 אלף תינוקות, ילדים ובני נוער נטושים בתנאי הזנחה מזעזעים. ב"אבודים", מוקרנים כמה צילומי ארכיון קשים לצפייה, שמשקפים מעט מהגורל האכזר שהיה מנת חלקם של הילדים הללו: תינוקות השרועים בלולי ברזל מסורגים, ללא מגע יד אדם כמעט, מתנדנדים ומכים את עצמם, מורעבים, מטונפים ושורצי זבובים.

שלוש אימהות מאמצות לילדים מרומניה, החברות בקבוצה גדולה יותר של מאמצי ילדי צ'אושסקו, מספרות לגרנט על ההשלכות של תנאי הגידול האלה. אלה הילדים שהתמזל מזלם, באופן יחסי, מפני שאומצו ונלקחו מבתי היתומים המזניחים למשפחות טובות ואוהבות בישראל. גורלם של ילדים רבים היה מר יותר. ובכל זאת, הן מספרות על ילדים פוסט-טראומטיים, עם הפרעות פסיכיאטריות רבות ושיעורים גבוהים של התאבדויות; "זה לא אימוץ רגיל" הן חוזרות ואומרות.

האפשרות האחרונה

גיבור הפרק הוא כאמור ארז פרץ בן ה-34, גבר רגיש וחבקן, שמיטיב להביע ולנסח במילים את רגשותיו. הוא יוצא עם צוות "אבודים" לרומניה, במטרה לאתר את אמו הביולוגית ולנסות לדלות כמה שיותר מידע על השנתיים הראשונות בחייו - תקופה מודחקת שבה שהה בבית היתומים בבוקרשט. כאן חוזר המהלך הרגיל של "אבודים" - החיפוש שנראה כמעט אבוד מראש, נסיעות ארוכות במכונית בארץ זרה וקרה, אכזבות חוזרות ונשנות, ראיונות מלאי דרמה, ולבסוף: קתרזיס. האם מתגלה, כנגד כל הסיכויים, והיא ובנה מתאחדים. סיפור קשה מלווה אותה, והרבה חשש, אך האיחוד בין השניים עולה על כל הציפיות - תוכנו מרגש וגם הדמיון ביניהם.

טועה מי שרואה ברגעים האלה מלודרמה ריקה; סיפור אנושי מטלטל שאפשר לנצלו טלוויזיונית, אבל אין לו כל משמעות אחרת. שכן, מתוך רבים מהסיפורים ש"אבודים" מספרת, הולכת ומצטיירת תמונה, שמשנה את האופן שבו נהוג לתאר סיפורים של אימוץ. אמו הביולוגית של פרץ מעידה כי חששה כל חייה מהאפשרות שימצא אותה; ובכל זאת, כשהוא מופיע, היא מתייצבת מולו מיד, רועדת ובוכה. הרגשות העזים שהמפגש מעורר אצל שניהם מעידים על כוחו הבלתי ניתן להכחשה של קשר הדם; פרץ אומר שכשהניחה עליו את ידה, הוא הרגיש קירבה מיידית. הוא הרגיש שזה מגע של אמא, לדבריו.

הצצה לסיפורו של ארז פרץ בעונה ה-14 של "אבודים" - דלג
הצצה לסיפורו של ארז פרץ בעונה ה-14 של "אבודים" אבודים עם צופית גרנט

לפני שהוא פוגש את אמו, פרץ אומר שוב ושוב, "אני לא יודע מי אני". כשצוות התוכנית מתחיל את עבודת התחקיר, מתברר שגם מעט הפרטים שהיו בידיו על החודשים הראשונים לחייו - היו שגויים, וכאשר גרנט מבשרת לו זאת, הוא נתקף בלבול יסודי.

נהוג לצייר תמונה אידילית של מעשה האימוץ. ילד לא רצוי, או כזה שהוריו אינם מסוגלים לטפל בו כיאות, נמסר להורים טובים וראויים יותר, שרוצים בו עד מאוד, ומעניקים לו את כל מה שהוריו הביולוגיים כשלו לתת. יש בעיה ויש פתרון. אך כשמתעמקים בסיפורי אימוץ שונים - ולא רק כאלה שכוללים דיקטטורה קומוניסטית - מבינים שהתמונה הזאת מורכבת הרבה יותר.

ראשית, ההורים הביולוגיים לא תמיד מסרו את הילד מרצונם, ופעמים רבות, אילו היו ניתנות להם אפשרויות של תמיכה, קבלה ועזרה כלכלית, היו בוחרים אחרת. כך או כך, מדובר בטראומה קשה עבורם. "במובן מסוים", אומרת האמא הביולוגית בתוכנית, "החיים שלי נגמרו ביום שבו מסרתי אותו".

ארז פרץ, מתוך "אבודים", עונה 14
צילום מסך ערוץ 13 /

שנית, הילדים - ולא רק אלה שאיתרע מזלם לשהות בבתי יתומים מזניחים ומתעללים - גם הם חוו טראומה, ולרוב יותר מאחת. מלבד טראומת הנטישה, ולעתים קרובות המעברים בין מסגרות ומוסדות שונים עד לרגע האימוץ, יש מחיר לחיים שאינם מתבססים על היכרות עם שורשיך, עם האנשים שאתה דומה להם. ויש גם מחיר לאי ההיכרות עם הסיפור שלך, במלואו. זהו אותו "חור שחור" שרבים מהילדים המאומצים, כולל פרץ וחבריו, מדברים עליו, והוא מתעצם נוכח כישלונן - לעתים ברשלנות לעתים באופן מכוון - של הרשויות למסור להורים המאמצים את הפרטים המדויקים על המשפחה הביולוגית של ילדיהם.

וגם ההורים המאמצים למודי טראומות. פעמים רבות, הם מגיעים לאימוץ עם היסטוריה ארוכה ועצובה של ניסיונות כושלים להרות ואובדני הריון, חולמים על ילד ולא חושבים - כפי שאומרות בכנות האימהות בתוכנית - על כמות הבעיות שילדים שננטשו וחוו טראומות רבות כל כך סוחבים איתם.

זה אינו אומר, כמובן, שאימוץ הוא פסול, וגם לא שאינו עדיף, במקרים רבים, מאשר לגדול במשפחה הביולוגית שלך, כשהמשפחה הזאת אינה מיטיבה. ויחד עם זה, חשוב להציף את המורכבות של מעשה האימוץ - גם למען כל אותם ילדים מאומצים, הורים ביולוגיים והורים מאמצים שחיים בינינו, וחשים בפער בין התמונה האידיאלית לבין מציאות חייהם, וגם כדי שנפעל כחברה, למען מיצוי אפשרויות תמיכה נוספות למשפחות ונשאיר את ההרחקה מהמשפחה הביולוגית כאפשרות אחרונה.

"אבודים" אולי מזכירה לפעמים סרט תורכי, אבל זה רק בגלל שהחיים עצמם גדושים בדרמות אנושיות למכביר. מעבר לכך שהיא מביאה אל המסך סיפורים מרתקים ומרגשים, היא עושה עבודה טובה בחשיפת המורכבות של תופעה שנוטים להשטיח ולהציג באופן מוטה וחד ממדי, ועל כך יש לשבחה.  



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו