בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הגישה הזו מזעזעת, עד שמגיעה ההבנה שגם כיום הורים עושים זאת

אין מקום להשוות בין החינוך והלינה המשותפים לבין כל צורה אחרת של גידול ילדים, משום שמדובר בתופעה ייחודית מאוד. עם זאת בצפייה ב"ארבע שעות ביום", ניכר דמיון מסוים להורות המודרנית

140תגובות
מתוך הסרט "ארבע שעות ביום"
צילום מסך מתוך ער

באחד הווידויים מרטיטי הלב המופיעים ב"ארבע שעות ביום", סרטן התיעודי של איילת דקל ואוריין צ'פלין על הלינה המשותפת בקיבוץ, מספרת מינה מצקביץ', בת 96, על הנכד שלה. "הוא לוחש לי באוזן, 'סבתא, אני אוהב אותך'. והוא לא מפסיק", היא אומרת למצלמה, "אני לא רגילה לדבר כזה". כאמא לארבעה ילדים, שגדלו כולם בשיטת הלינה הקיבוצית בקיבוץ שריד, מצקוביץ' לא חוותה מעולם את האינטנסיביות הנפלאה של האהבה הילדית.

הסרט, ששודר במוצאי שבת בכאן 11, מבוסס על ספרה של צ'פלין בעל אותו השם. כשהתפרסם - ריאיינתי אותה עליו למוסף "הארץ".

שתי היצירות כוללות ראיונות עם אימהות בגילים שונים, מקיבוצים שונים, שגידלו את ילדיהן בלינה המשותפת. הן מציגות לראשונה את נקודת המבט של האימהות על הפרקסיס שנחקר ודובר רבות מבחינת השלכותיו על הילדים, כשהסברה הרווחת היא שבאופן כללי, השיטה פגעה בילדים בעיקר מבחינה רגשית.

אבל מה בנוגע לאימהות? חלקן מספרות שסבלו מאוד, שהרגישו שהן נקרעות מתינוקן כשהביאו אותו, בגיל שלושה ימים, לבית התינוקות; שהתקשו לסמוך על המטפלות המתחלפות שיענו על צרכיו באופן מיטבי, שיעניקו לו חום ואהבה במקומן; הן סבלו - רובן בשקט - כשנאלצו לוותר על זכויותיהן ההוריות בקבלת החלטות רפואיות, חינוכיות ורגשיות, כשנאלצו לוותר בגיל שנה וחצי גם על רגעי הקימה היקרים והקצרים, שהוכרחו להסתפק בארבע שעות ביום בלבד - בחברת ילדיהן.

אביבה ברכפלד, בת 77, אמא לארבעה מקיבוץ כפר החורש, מספרת על היחס הקר והמנוכר של המטפלת אליה, כשלא הצליחה להניק את תינוקה; איך גרמה לה לחוש אשמה על הפריחה שהופיעה על עורו, כאילו היא זו שגרמה לכך, באימהותה הכושלת, ועל כך שנהגו לתת נרות לומינלט לתינוקות שהרבו לבכות, כמובן מבלי לקבל את אישור ההורים. "לילדים יש רק זכרונות טובים ושמחים מבית הילדים", היא מספרת, "אבל אני בטוחה שהילדים שגדלו בלינה משותפת, לכל אחד יש שריטה".

אימהות אחרות לא חשבו על הדברים בזמן אמת, אבל אחרי שראו את ילדיהן מגדלים את נכדיהן, הבינו כמה הפסידו. כמעט כולן סיפרו על אשמה וחרטה, משום שהבינו בדיעבד שילדיהן נפגעו מהשיטה.

אך היו גם כאלה שהתייחסו בראיון ליתרונותיה - היא איפשרה לחברי הקיבוץ לבנות ולחזק את החיים החברתיים שלהם, לקיים את כל האסיפות הליליות; היא העניקה להורים "זמן איכות" עם הילדים שלהם - שבו יכלו לבלות עמם בלי לחשוב על כביסות, בישולים ומקלחות; היו אימהות שהשיטה איפשרה להן לצאת ללמוד. אחת מהן סיפרה, למשל, שלמדה בסמינר הקיבוצים, ובזמן הלימודים התגוררה בעיר במשך השבוע והגיעה לקיבוץ רק בסופי שבוע.

ארבע שעות ביום - הלינה המשותפת בקיבוץ מנקודת מבטן של האימהות | כאן דוקו - דלג
ארבע שעות ביום - הלינה המשותפת בקיבוץ מנקודת מבטן של האימהות | כאן דוקוכאן 11 - תאגיד השידור הישראלי

ויחד עם זה, אי אפשר להתווכח עם העובדה שעל אף שהאימהות שוחררו כביכול מעול הטיפול בילדים - הקיבוצים לא מימשו את החזון הפמיניסטי של שוויון בין המינים. כפי שמנסחת זאת היטב ננסי פלד, בת 69, אמא לארבעה מקיבוץ הזורע - "חשבתי שאהיה אישה מודרנית, משוחררת, ואז שמו אותי לעבוד במכבסה".

במקום להיות עקרות בית פרטיות, רוב האימהות הפכו לעקרות בית קולקטיביות, הן אמנם לא טיפלו בילדים שלהן, אבל הן טיפלו בילדים אחרים, כיבסו או בישלו. הן לא היו חופשיות באמת להגשים את עצמן.

חזרתו של מיקור החוץ

כמעט כל האימהות בסרט דומעות כשהן מדברות על העבר. הן נראות כמי שמשחזרות טראומה יותר מאשר מתרפקות בנוסטלגיה. דומה שאיש היום לא היה מעלה על דעתו לגדל כך ילדים. הסביבה הרעיונית השתנתה ואיננו מאמינים יותר ביצירת אדם חדש, המנותק משורשיו ה"גלותיים"; העקרונות הקולקטיביסטים פינו את מקומם לאידיאל ההגשמה העצמית האינדיבידואליסטי, הסוציאליזם נדחק מפני הקפיטליזם וגם התפיסות הפסיכואנליטיות לגבי הבעייתיות המובנית של המשפחה הגרעינית, הוחלפו לרוב בגישות פסיכולוגיות מבוססות ראיות.

אך מעניין לשאול - האם למרות ההבדלים הרעיוניים הללו, למרות שצורת החיים שלנו היום שונה כל כך מזו שהיתה נהוגה אז בקיבוצים, יש עדיין שרידים שנותרו עמנו?

ברגע הראשון, כשקראתי בספרה של צ'פלין שהורים בקיבוצים בילו רק ארבע שעות ביום עם הילדים שלהם - הזדעזעתי. אבל אז עלה בדעתי, שבעצם רובנו מבלים מספר דומה של שעות יומיות עם ילדינו כשהם קטנים - בין העבודה שלנו למסגרות החינוכיות שלהם - לא נשאר הרבה. ובכל זאת, יש לנו רגעים יקרים שלאותן אימהות לא היו - הקימה בבוקר, ההשכבה לישון. יש לנו הזכות והחובה לדאוג לטיפול הפיזי, היומיומי: להאכיל, להלביש, לקלח. לעיתים, בעומס השגרה, הם מייגעים, אבל הם חלק ממה שמבנה את הקשר האוהב בינינו לבינם. יש לנו גם הזכות להיות המחנכים העיקריים שלהם, להחליט מתי לגמול אותם מחיתולים וממוצצים, לקבל החלטות רפואיות לגביהם.

אין מקום להשוות בין החינוך והלינה המשותפים לבין כל צורה אחרת של גידול ילדים, משום שזאת היתה תופעה ייחודית מאוד, בעולם כולו. ויחד עם זה, אפשר להבחין באיים מסוימים של דמיון, שחומקים מן העין: מיעוט הזמן המשותף עם ילדינו, מיקור החוץ שעושים הרבה הורים עובדים לנתחים נכבדים מהטיפול בבית ובילדים, וגם: המקומות שבהם אנחנו משוכנעים שמוסד או אדם חיצוני כלשהו יודע יותר טוב מאיתנו איך לגדל את הילדים שלנו - איך ללדת אותם, איך להשכיב אותם לישון ומה לעשות כשהם מתעוררים, איך לחנך אותם.

בקיבוצים, זה היה כמובן קיצוני ומקיף הרבה יותר, ונבע מהרעיון שיש לבסס את חינוך הילדים על "מערכת מדעית ורציונלית במקום על האינטואיציה ההורית השגויה", כפי שכותבת עמיה ליבליך; ואצלנו, לכאורה איש אינו כופה עלינו להיוועץ עם מומחים למיניהם או ללכת בתלם שסללו מוסדות שונים. אבל באופן מעניין, החיים מובילים את רובנו לשם - לא לסמוך על האינטואיציות שלנו כהורים, לא לחשוב בעצמנו, לחוש אבודים. מישהו אחר מתפרנס מחוסר האונים שלנו. אלה המקומות שבהם הסוציאליזם והקפיטליזם מתמזגים באופן מפתיע, למרות שהגורמים לתופעות הדומות הפוכים.

וזו סיבה נוספת לצפות ב"ארבע שעות ביום" - לא רק מתוך עניין היסטורי ואנתרופולוגי בתופעה ייחודית שהיתה בעבר ונגוזה, אלא למען התובנות שאפשר להפיק ממנה וליישם היום. אפשר להקשיב לאימהות האמיצות והמרגשות האלה, כשהן מדברות בדמעות על החרטה שהן חשות, כשהן חושבות על כל הרגעים שלא היו שם בשביל הילדים שלהן, ועל כך שנתנו לאחרים להכתיב להן אילו אימהות להיות. ואז אפשר לשאול את עצמנו - האם, היכן ומתי זה קורה לנו גם היום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו