בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אם כבר מסע אל בּוֹרוֹת ההריגה, לא עדיף שייראה כך?

בתנועת הנוער למדנו תכנים מורכבים ומסעירים על עומקו של הקיום האנושי. מעטים "מעיזים" לעסוק בתכנים כאלה, בטח לא מערכת החינוך שעוסקת באופן אובססיבי בפורנוגרפיית הסבל

8תגובות
אנדרטת הזיכרון בכניסה למחנה מיידנק
עלמא אליוט הופמן

"ניסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה (...) לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמאות המחשבה, אף בתנאים נוראים אלה של עקה נפשית וגופנית.
אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים, אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש - לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבור את דרכו".

ויקטור פרנקל / "האדם מחפש משמעות".

את המסע לפולין של כיתה י"א במסגרת תנועת הנוער העובד והלומד התחלנו מספר חודשים לפני הטיסה עצמה, כאשר אוחדו מספר קבוצות מקנים שונים בארץ לגרעין מסע מיועד. אותו גרעין שבהמשך - לאחר מערכת יחסים שתתפתח לאורך השנה האחרונה של התיכון - יצא יחד לשנת השירות ולשירות הצבאי. נאספנו מדי כמה שבועות ל"פעולות" - מפגש קבוצתי עם מדריך - במהלכן עסקנו בין היתר בתורתו של דארווין, מיסטיפיקציית השואה, מה בין חיות לבני אדם ובין רצח עם לשואה, אנטישמיות, ציונות וגלות.

אלה היו תכנים מורכבים ומסעירים למוחות הצעירים והמתעצבים שלנו, ששלחו אותנו להביט אל עומקו של הקיום האנושי. במבט לאחור, הם נראים תלושים מהמציאות של בני נוער בגילים הללו, לא כל שכן מי שלומדים במערכת החינוך. ספק רב אם יכולנו להיחשף אליהם בתיווך אחר. טקסטים בעלי משקל היסטורי ופילוסופי כבדים, מאתגרים מבחינת שפה, מרובדים רעיונית, שכתבו שמואל הוגו ברגמן, מקס נורדאו, רפאל למקין, מנדלי מוכר ספרים, בנימין זאב הרצל, יוסף חיים ברנר, מרטין בובר ואחרים, דוגמת הטקסט הפותח, אותם לשנו ובהם הפכנו לאורך שעות ארוכות.

זו היתה גישה חינוכית חריגה לנוכח תכנית משרד החינוך; כזו שתפסה את ההיכרות עם השואה כתהליך הדרגתי, למידה רב שלבית, מסע בפני עצמו. ניכרה בחירה ברורה להחדיר בנו יסודות ערכיים עזים בבואנו לבחון וללמוד את הנושא הרחב הזה, באמצעות התמקדות ברעיונות הנוגעים לכינונה של חברה מתוקנת, שאלת יצר האדם מנעוריו ובחינה של אידיאלים ציוניים טרום פרוץ מלחמת העולם השנייה. כל אלה הגיעו חודשים לפני שדיברנו על פרקטיקות היטלראיות ממוסדות, זוועות מעוותות ומצמיתות מעשה ידי אדם, או ראשיתה של שואת היהודים הלכה למעשה; במקום עיסוק אובססיבי בפורנוגרפיית הסבל, ניתנו לנו כלים ביקורתיים להביט דרך הדרמטיזציה והציניות שפושה, גם כיום, בזיכרון הציבורי של השואה.

שער עם הכיתוב "העבודה משחררת", באושוויץ
עלמא אליוט הופמן

ידענו שהנוער - אנחנו - הוא עתיד האנושות. זה היה משא רב לשאת על כתפינו, אבל היתה בו עוצמה גדולה לאין שיעור. כך, המסע עצמו היה למרד. במהלכו הכרנו נערים ונערות בני גילנו, גיבורי וגיבורות מחתרת, שנלחמו תוך התדרדרות המציאות סביבם על חירות הרוח והנפש שלהם. למדנו על הדילמות המוסריות שהתמודדו עמן, על המאבק המתמיד לשמירת מסגרת קהילתית בתוך התופת, על שמירת צלם האדם גם כאשר זה נרמס באכזריות בלתי נתפסת. הדגש שליווה את "המסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער" היה תפיסת אידיאל הגבורה והמחשבה החופשית - מהי בעצם גבורה, כאשר אדם מופשט מתנאי החיים הבסיסיים ביותר, מהשלד המוסרי המחזיק את החברה בה הוא חי, מהיותו אדם; מהי מחשבה חופשית מול הישרדות בכל מחיר, מול מוות ודאי.

החזרה לישראל היתה לא פחות ממטלטלת. צביה לובטקין, אנטק צוקרמן, חווקה פולמן, מרדכי אנילביץ' ועוד לוחמי מרד גטו ורשה היו הגיבורים אליהם נשאנו את עינינו משך תקופה של כחצי שנה, וכעת "נפרדנו" מהם אל החיים שלנו, אל שיעורי הבית, אל החברים, אל היומיום - שנראה כל כך סתמי, לנוכח מציאות נעורים קיצונית שהתמזגנו לתוכה. זאת היתה חוויה משנת חיים. שנים אחר כך המשכתי לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק של חווקה פולמן ז"ל באדיקות, מתעדכנת בפועלה ומתרשמת מדבריה מלאי העזוז בכל שנה בה נאמה בטקס הרשמי בקיבוץ בית לוחמי הגטאות.

חווקה פולמן רבן לוחמת גטו וורשה קוראת לדור הצעיר בישראל להמשיך במרד - דלג
Eitan M Altman

רומנטיזציה בצד - אין ספק שקיימת בעייתיות באידיאליזציה שעברנו, כמתבגרים שעומדים בסופו של המסע לפולין מול אנדרטת בראשית שהקימו לוחמי המרד הנותרים ומתאווים להיות צביה או אנטק. כמו כל בחירה חינוכית הנובעת מתוך אג'נדה לייצר אנשים ברוחה; כשתנועת נוער, מערכת חינוך, עמותות או מוסדות הנצחה לוקחים על עצמם אחריות לעשות זאת, בידיהם כוח אדיר לשנות: הם יכולים לחנך דור עצמאי, המטיל ספק במוסכמות, שואל שאלות, מודע ליכולותיו האיומות של האדם ובוחן תהליכים חברתיים; והם יכולים לחנך בוגרים בעלי תודעת קורבנות מובנית, הנתונים במצב לחימה תמידי, באיום מתמשך, אנשים שפועלים מפחד ושלעד יהיו נרדפים.

זוהי מערכת ערכים מורכבת ועדינה, אותה צריכה להנחות השאלה הגדולה והחשובה מכולן - מהי המטרה שעומדת לנגד עינינו, הורים ומחנכים, כאשר אנחנו מעצבים את תוכנו של המסע לפולין, ובכלל את זיכרון השואה של דור העתיד?; חיזוק כוחה של מדינת ישראל והצבא שלה? הנצחת הנשמות המיוסרות שנספו בתופת? עיצוב זהות יהודית חדשה? למידת הלקחים של תהליכי שנאה והזרה ממוסדים? ומה עם פירוק הגזענות על כל פניה?

הרי מדובר ביותר מתשובה אחת, ובוודאי יותר משיעור אחד בבית הספר או פעולה אחת בתנועת הנוער. השואה היא אבן יסוד היסטורית אנושית משמעותית, הן יהודית והן עולמית, לאורה מתחנכים בישראל דורות שלמים; ככזו עלינו לענות על השאלות הללו לא רק מתוך ראייה מורכבת של העבר או בחינה ביקורתית של ההווה, אלא בעיקר - מתוך ראיית העתיד הנגזר מהבחירה לעצב אותם כפי שהם. אם לצטט את אחד מגיבורי נעוריי, מרטין בובר: "הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושרה של האנושות, המזדמן לה וחוזר ומזדמן - מחדש, וזו מאבדת אותו וחוזרת ומאבדת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו