על הבמה בלונדון, ראיתי את יגאל עמיר בגרסתו ההודית - חשאי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","type":"htzMobileApp","items":[]}

על הבמה בלונדון, ראיתי את יגאל עמיר בגרסתו ההודית

עם כל ההבדלים וההסתייגויות הנדרשות, ההצגה "האב והמתנקש" כוללת כמה קווי דמיון מפחידים עד אימה בין רוצחו של מהאטמה גנדי, נאטורם גודסי, לבין רוצח ראש ממשלת ישראל

תגובות
הקבוצה שהואשמה ברצח גנדי. סאבארקאר יושב שני משמאל, גודסי יושב שלישי משמאל
ויקיפדיה

באולם אוליביה, בקומה השנייה של ה-National Theatre הבריטי, ראיתי על הבמה את יגאל עמיר. שמו אמנם הוא נאטורם גודסי, אבל הוא בן דמותו של רוצח ראש הממשלה. שניהם ירו שלושה כדורים שלא רק גדעו את חייהם של מנהיגים נערצים, אלא קטעו תקוות לשלום ופיוס בין עמים. גודסי רצח ב-30 בינואר 1948 את מהאטמה גנדי, אבי האומה ההודית, ודמותו עומדת במרכז המחזה "האב והמתנקש" (The Father and the Assassin), שהצגות הרצה שלו עולות בימים אלה בלונדון. עמיר רצח ב-4 בנובמבר 1995 את יצחק רבין ויושב בבית הסוהר.

הפיתוי לערוך השוואות בין גודסי לעמיר הוא גדול, אך גם מתעתע. ההבדלים בזמן, במקום, במרחב, בהקשר הפוליטי וברקע התרבותי הם עצומים. ובכל זאת, למרות כל ההבדלים ועם כל ההסתייגויות הנדרשות, יש כאן כמה קווי דמיון מפחידים עד אימה: לשניהם היו/יש אמהות חזקות ודומיננטיות, שניהם חוו תסכול מיני, עברו תהליך הקצנה לאומנית, ספגו שנאת מוסלמים, הונעו מתחושות של שליחות משיחית, אמונה בצדקת המעשה, ושניהם בנו לעצמם דימוי מהפכני, של מי שנועדו לגדולה ולעיצוב הגורל של אומותיהם.

המילים שגודסי משמיע על הבמה - "בוגד", "פייסן", "רודף שלום", "אוהב מוסלמים" - מכוונות כלפי גנדי, אך נשמעות מוכרות להפליא. מורה ההלכה שהסית אותו לרצוח היה וינייאק סאבארקאר, לאומן הינדי ואיש רוח, אתאיסט שהטיף לאלימות, לעצמאות הודו, שנאת פקיסטאן והבריטים ונגד חלוקת תת היבשת ההודית. מוריו של עמיר היו גם כן לאומנים, אם כי אנשי דת, רבנים, שהוציאו פסקי הלכה של "דין רודף", הסיתו לרצח רבין ותבעו למנוע את חלוקת הארץ מתוך שנאת הערבים והתרבות המערבית.

את "האב והמתנקש" כתבה אנופאמה צ'אנדראסאקאר, מחזאית הודית מצליחה ובעלת מוניטין בינלאומי. הבמאי הוא הינדו רובאסינגהאם, שותפה המקצועי של צ'אנדראסאקאר גם בעבודותיה הקודמות. המחזה הוא חגיגה צבעונית של תנועה בלתי פוסקת, קולות, מוזיקה ותלבושות ססגוניות ברוח התקופה. תחילתו בראשית המאה העשרים, עם שובו של גנדי מדרום אפריקה להודו כעורך דין צעיר. המשחק הוא חגיגה לעיניים (כל השחקנים הם בריטים ממוצא הודי) וההפקה - כפי שרק התיאטרון הבריטי יודע.

גנדי בעת הפגנה במארס 1930
Yann / ויקיפדיה

במרכז העלילה עומד סיפורם של גנדי וגודסי, אך ברקע שזור סיפור חתירתה של האומה ההודית להשתחררות מעול הכיבוש הקולוניאלי. אף-על-פי-כן, זהו אינו מחזה ריאליסטי. מציאות ודמיון דרים בו בכפיפה אחת. לצד דמויות היסטוריות כמו פנדיט ג'אווארל נהרו, סארדר וואלאבהאי פאטל, מוחמד עלי ג'ינה ווינייאק סאבארקאר, לוקחות בו חלק גם דמויות בדויות. "כל המחזה דרמטית של היסטוריה מעניקה למחזאי רישיון לשימוש בדמיון", כותבת צ'אנדראסאקאר בתוכניה. "אלפי ספרים נכתבו וניתחו בפירוט עצום כל היבט בחייו של גנדי ואת הפילוסופיה והפוליטיקה שלו. גנדי עצמו היה נואם וכותב פורה. מאות כרכים שנאספו בידי חוקרים מאגדים כל מילה שלו. לעומת זאת, מעט מאוד מחייו של גודסי זכה לתיעוד". לדבריה, הסיבה לכך היא שנהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו, מנע את פרסום הודאתו אחרי שהוצא להורג.

ממעט המידע שהצליחה צ'אנדראסאקאר לאסוף, היא משחזרת את תולדות חייו של גודסי. הוא נולד ב-1910 לזוג ברהמיני (בחלוקה המעמדית ההיסטורית של הודו, המעמד שאחראי על שימור כתבי הוודות וביצוע טקסים. יש לחלוק להם כבוד ולתמוך בהם במתנות) שאיבדו שלושה מילדיהם בהיותם תינוקות. בת רביעית ששרדה הובילה אותם לתובנה שהאלים הטילו קללה על הזכרים במשפחה. משנולד ילדם החמישי, נאטורם, החליטו בני הזוג לגדלו כבת, כסגולה להבטחת הישרדותו. נאטורם הולבש בבגדי ילדה ונתפס כמעין מדיום או אורקל המתווך את כוונות האלים ומשמיע דברי נבואה. במקביל, הדמות שעיצבו ההורים לבנם סייעה להם לאסוף סביבם חסידים, שהעלו תשורות ומתנות וסייעו לפרנסת המשפחה.

נאטורם גודסי בעת משפטו, 1948
Indian Government / ויקיפדיה

בגיל עשר לערך מרד נאטורם גודסי בהוריו. הוא החל ללבוש בגדי בנים ולהתנהג כבן. הוא לא הלך למכללה והועסק כשוליית חייט או במלאכות מזדמנות עד שפגש בסאבארקאר. עד אותו רגע היה גודסי חסיד נלהב של גנדי, אך המפגש עם הלאומן ההודי שינה את השקפת עולמו ואת חייו. הוא הצטרף לתנועתו והפך בה לפעיל זוטר.

ב-1944 התפרסמה ידיעה בעיתון מקומי ובה דווח על צעירים לאומנים שפגשו בגנדי וקראו לעברו קריאות בוז. גודסי היה אחד מהם. באותה תקופה הוא פתח בעצמו עיתון מקומי יחד עם חבר. שניהם תכננו לרצוח את גנדי. בהזדמנות אחרת, שלף החבר סכין לעבר גנדי בתנועה מאיימת. הוא נעצר ולאחר זמן קצר שוחרר. עשרה ימים לאחר מכן ירה גודסי שלוש יריות בחזהו של גנדי מטווח אפס בעת שבירך אנשים בדלהי.

אנופאמה צ'אנדראסאקאר
צילום מסך

למרות שחלפו 74 שנים מאז רצח גנדי, "האב והמתנקש" הוא מחזאות פוליטית יוצאת דופן, הנותנת במה וקול לרוצח נתעב. על-אף עמדותיה הליברליות של צ'אנדראסאקאר, יש במחזה גם משהו שמתכתב עם התפתחות הלאומנות ההינדית מאז עלייתו של נרנדרה מודי לשלטון ב-2014. בעובדה שמודי, חבר לשעבר בארגון ההינדי הקיצוני RSS, הוא ראש ממשלה היום יש יותר משמץ של אירוניה היסטורית. בעיר אחמדאבאד, שבה הקים גנדי את האשרם המפורסם שלו, נולד מודי ב-1950. 

הלאומנות ההינדית עברה כברת דרך ארוכה מאז היותה תנועת שוליים בימיו של גודסי ועד לעליית "המפלגה העממית ההודית" (BJP) לשלטון. בחסות מודי, נולד גם המסע לשינוי מעמדו של גודסי מרוצח לגיבור, לפחות בעיני חלק מהציבור. הלאומנים רואים בו "פטריוט" ומנסים בשנים האחרונות לקרוא על שמו רחובות, אפילו עיר, להקים לכבודו מקדשים, אתרי הנצחה ואנדרטאות. עד כה רוב ניסיונותיהם נחסמו בבתי המשפט, אבל המגמה ברורה. בישראל, יגאל עמיר הוא עדיין מוקצה מחמת מיאוס. תומכיו ומעריציו הם עדיין קומץ, אך ככל שמתחזקים חוגי הימין הקיצוני - תלמידי הרב כהנא - ומוכנסים מהשוליים אל המיינסטרים בחסות בנימין נתניהו, כך גוברים הקולות בעד חנינה לרוצח ואלו הרואים בו פטריוט וגיבור.

עברו כבר 27 שנים ועמיר עדיין בכלא. הוא רק בן 52. אולי בעוד 20 או 30 שנה עוד יהפוך מרוצח לגיבור. המגמה ברורה וכמוה האווירה הציבורית. אין כמעט ישראלי בוגר שזוכר את רצח רבין ואינו זוכר את המערכון של "החמישייה הקאמרית" מ-1997, שבו רמי הויברגר מגלם את הרוצח המחויך. "יום אחד בעוד 20 שנה אקבל חנינה. אתם יודעים את זה. עמוק בלב אתם יודעים את זה", הוא אומר. "יגידו העם היה מפולג ואז יסדרו לי חנינה. עשיתי את זה בהשפעת אווירה ציבורית וכולם ישכחו. ראש העיר ירושלים יצטלם איתי. אתם הרי יודעים את זה. וכולם ימחאו כפיים".

ללאומנים ההודים לקח כ-60 שנה להתחיל ב"הכשרת גודסי". בשם חופש הביטוי והאמנות, צ'אנדראסאקאר נותנת במה בולטת ומכובדת לנקודת מבטו, כולל הרבה מאוד אמפתיה. אולי משום כך, כדי להשקיט את מצפונה ואת מצפונו של הקהל, ההצגה מסתיימת במילותיו: "כל אחד יכול להיות רוצח. אפילו אני".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

הכתבות הנקראות היום באתר

כתבות שאולי פספסתם

*#