כל עוד ניצולי השואה מהלכים בינינו, יש בירור אחד שעוד יחכה - זה סוף החדשות - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","type":"htzMobileApp","items":[]}

כל עוד ניצולי השואה מהלכים בינינו, יש בירור אחד שעוד יחכה

הייתי ילד ששאל שאלות. את התשובות, אם ישנן כאלה, קיבלתי בשירים ובספרים. ועדיין, יש משהו שאף מחקר על שורשי האנטישמיות לא נתן עליו תשובה. לא לי. לרגל יום השואה הבינלאומי

תגובות
יגאל רביד בן השנתיים ואמו
אלבום משפחתי

ב-15 במארס 2005 נשלחתי מטעם ערוץ 1 לשדר את טקס פתיחת מוזיאון "יד ושם" החדש בירושלים. הסיטואציה לא הייתה זרה לי. לאורך שנים הכנתי כתבות והעברתי שידורים הנוגעים ליום הזיכרון לשואה, וביניהם הטקס לציון יום השואה הבינלאומי הראשון במחנה אושוויץ-בירקנאו.

לאורך יום השידורים ערכנו סיור במוזיאון, ובכלל זה בהיכל השמות שמנה אז 3.15 מיליון דפי עד, רישומי קהילות שנכחדו וכן מסמכים שאותרו ושוחזרו אחרי נפילת מסך הברזל. אני זוכר את המספר במדויק כי הדהימה אותי העובדה ש-60 שנה אחרי השואה הצליח העם היהודי למנות רק כמחצית מהמספר הנורא שעליו גדלנו והתחנכנו. מה קורה כאן?

לא צריך להיות דור שני לשואה או בוגר של מערכת החינוך הממלכתית בישראל כדי להבין את נפיצות הנושא ואת אוקיינוס הרגשות שמציף אותו. במהלך השידור הזכרתי את העניין בחטף, אבל לא נתתי לו ביטוי מאז. והנה, 17 שנים אחרי, אני מלא הערכה והערצה לבמאי דוד פישר, שביד בוטחת ובלי למצמץ מנסה לברר בסרטו התיעודי "המספר העגול" את הסוגייה הקשה מכולן: למה שישה מיליון? מי קבע? מתי? איך?

הספירה ביד ושם עדיין נמשכת. בימינו היא עומדת על 4.8 מיליון. מה זה אומר? שאף אחד לא יודע את המספר האמיתי ושההימנעות מהעיסוק בנושא רק משחקת לידיהם של מכחישי השואה, כולה או חלקה.

"המספר העגול", טריילר

אין ויכוח כי שואת העם היהודי היא האירוע המחריד ביותר בתולדות הקיום האנושי. היו השמדות עם ופשעים נגד האנושות לפניה ואחריה, אבל משך ההשמדה, מספר הנספים והנפגעים וחלקם באומה, הופכים את השואה לפשע הנתעב ביותר בתולדות העולם. הצורך והרצון לערוך בירורים אינה נוגעת רק לשאלה "כמה", אלא בעיקר לשאלה "למה".

אני דור שני לשואה. דיברתי על כך בעבר, אבל לא אמרתי הכול. אמי ומשפחתה היו מההונגרים שגורשו בידי אדולף אייכמן באפריל 1944. אמי הייתה באושוויץ ובמחנה עבודה במשך שנה. אבי ומשפחתו נמלטו מברלין והגיעו לארץ בדרך לא דרך. הבית שלנו לא היה מאותם בתים שלא דיברו בהם. אצלנו לא הפסיקו לדבר. אמי זכרה הכול ועם השנים זה רק גבר והלך. כה עמוק הייתה טבועה בה השואה, שבימיה האחרונים מלמלה את שמות הוריה, אחיה ואחותה שניספו שם. דרכה התוודעתי לא רק למוראות האסון, אלא גם לזרם התודעה מאז השחרור. הוא יצר את הנרטיב העיקרי המוכר לנו כיום.

"אני דור השואה והתקומה", נהגה אמי לומר בהרצאותיה והופעותיה הרבות בפני בני נוער ומשלחות שאליהן התלוותה במשך עשרות שנים. היא התנדבה בכל מקום והייתה ממקימי פרויקט "אנשי עדות", המוכר לכל מי שעשה את המסע לפולין. ״לא ראיתי גבורה. הלכנו כצאן לטבח ואף אחד לא ניסה להתנגד. אולי בגטו ורשה הייתה גבורה, אומרים שגם בטרבלינקה. אני לא יודעת. אני דור התקומה", אמרה בעדות מוסרטת בת כמה שעות לפרויקט ספילברג, שהעבירה לידינו רוחל'ה בוים היקרה מיד ושם אחרי פטירתה של אמי. היא, כמו רבים מבני דורה, פסלו את שמו הרשמי של יום הזיכרון ועיצבו אותו מחדש, על-פי דעתם. בכך התעצבה גם תפישת המדינה של דור השואה. רק דבר אחד עניין אותו: "לעולם לא עוד".

אל תשאל ילד

הייתי ילד ששאל שאלות. את התשובות, אם ישנן כאלה, קיבלתי בשירים של שלמה ארצי ויהודה פוליקר ובספרים כמו של כרמית גיא. כולנו דור שני. "אל תשאל ילד", שר ארצי באחד משיריו הראשונים, "קח את הכול כמו שהוא, אז יהיה לך טוב ויהיה לך קל". נשבע שניסיתי, אבל לא הצלחתי. למה, למען השם, שעל שמו וקידושו ניספו המיליונים, למה? 77 שנים כמעט אחרי תום מלחמת העולם השנייה, אני חייב להודות שטרם קיבלתי תשובה למה שנאו אותנו כך. לא רק היטלר וחבר מרעיו. כמעט כל עמי אירופה ששיתפו פעולה, מי יותר ומי פחות, כעולה משמו של החוק "לעשיית הדין בנאצים ועוזריהם" שחוקקה הכנסת עם קום המדינה. כל המחקרים על שורשי האנטישמיות הדתית, הפוליטית, התרבותית והכלכלית שקראתי לא נתנו תשובה מספקת. לא לי. 

מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו
REUTERS

בשנות השמונים, כשהייתי קריין צעיר ב"קול ישראל", הוטל עלינו להעביר את שידורי משפטו של ג'ון איוון דמיאניוק מירושלים. האזנתי למשפט, בין אם רציתי ובין אם לאו. נצרב בי משפט מעדותו של ניצול טרבלינקה אליהו רוזנברג: "האוקראינים היו יותר גרועים מהנאצים". האוקראינים? הרי אמא תמיד אמרה שההונגרים היו יותר גרועים; ואמו של גיסי פסקה שהפולנים היו הכי גרועים. לצערנו, הוויכוחים האלה בין שתיהן ליוו כל ארוחת חג ואירוע משפחתי ולא עזרו בקשות. ואז הגיעה עדותו של רוזנברג, ואחריה שמעתי את שמעון פרס אומר שהקרואטים היו הנוראים מכולם: הם הרגו יהודים במקלות ואבנים.

מאז שהייתי ילד, שאלתי. באמת ששאלתי. אך מעולם לא קיבלתי תשובה. גם היום אין. יש לי מחשבות, אין לי תשובות. אני מהרהר מעת לעת בא.ב יהושע, שאמר פעם משהו וחטף על הראש. כל שניסה לומר היה שחבל שהעם היהודי לא קיים חקירה נוקבת עם עצמו למה זה קרה לו. למה אנחנו? למה דווקא אנחנו? הרי שנאות ויריבויות מדממות יש והיו תמיד. למה אצלנו זה הגיע לרצח עם ושנאה אוניברסלית? כן, יש את הארמנים ויש עוד דוגמאות, אך הן לא רלוונטיות. למה אצלנו השנאה הזאת חצתה גבולות ותקופות?

מדוע מדינת ישראל, שחקרה ובדקה והקימה ועדות אחרי כל אירוע גדול או קטן, לא ניסתה בשם שליחותה ותפקידה ההיסטורי, לברר איך התרגש עלינו האסון הזה? הרי מנחם בגין, שהיה הקול התקיף ביותר בנושא, הקים ועדת חקירה ממלכתית לרצח חיים ארלוזורוב 50 שנה אחרי שנרצח ב-1933. האם לשישה מיליוני נרצחים לא מגיעה ועדה? גם אם זה לא נעים, מאוד אפילו, יש שאלות קשות שטרם נענו בכנות וכובד ראש. 

ג'ון איוון דמיאניוק בערעורו לביהמ"ש העליון, 1992
AP

ניסיתי ללכת בעצתו של שלמה ארצי. לקחתי הכול כמות שהוא. לא היה לי טוב, ובטח לא קל. לפני שנתיים הגבתי לציוץ של הרב שלמה אבינר, שהביע שמחה על כך שמגפת הקורונה גורמת לכך שאנחנו מתרחקים ממנהגי הגויים, אקדמיה, נסיעות לחו"ל, בתי משפט ועוד. עניתי לו שדברים כאלה עוזרים להבין את שורשי השנאה ליהודים. שערי הגיהנום נפתחו עלי ברשתות ובעיתונות הדתית. לא התרגשתי, אבל גם לא הופתעתי. כנראה שבירור נוקב, ואולי גם פוצע, שצריך ללא ספק להתקיים, לא יכול להתרחש כל עוד אחרוני הניצולים מהלכים בינינו. כשיבוא היום הזה, אוכל לתרום את השיחות שהקלטתי בסלון עם אמא ובינה לבין קרוביה וחבריה. עוד לא דיברנו על ההומור של שורדי השואה...

אסור שלהיסטוריה של שואת יהודי אירופה יהיה רק צבע אחד. אסור שלא ניתן יהיה לשאול שאלות. אם לא עבורם, אז לפחות בשבילנו ולבאים אחרינו. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#