עכשיו מלחמה, אח"כ נבדוק מי בכוחותינו - אמרתי לכם - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

עכשיו מלחמה, אח"כ נבדוק מי בכוחותינו

ההפגנות חשובות לשינוי התודעה ולחידוש התקווה, אך השינוי הוא פוליטי. הוא תמיד פוליטי. הסיבה שאנחנו תקועים מול ההוא מבלפור היא שהמספרים קשיחים וזה קורה בגלל פחד ורפיסות

תגובות
מפגינים מול מעון ראש הממשלה בירושלים, החודש
אמיל סלמן

לא משנה כמה מפגינים יהיו ברחוב; לא משנה כמה אנשי מחאה יגדשו את הצמתים והגשרים; לא משנה כמה שלטי "אין מצב" או "קריים מיניסטר" יונפו בכל פינה; זאת אומרת, זה כן משנה, זה אפילו חשוב חשוב ומרעיד את האדמה תחתיו, מטריד ומפחיד אותו - אבל בסוף בסוף הכל פוליטי. הדיון הוא לא בהכרח מפלגתי, אבל הוא תמיד פוליטי. המעשה הוא פוליטי, ולכן השינוי יהיה פוליטי.

את האמת הבסיסית הזאת, את מה שהליכוד והחרדים שכחו מזמן - מפלגות המרכז (שהן תמיד ימין הנתמך בקולות של מצביעי שמאל) לא ילמדו לעולם. כי זו האמת הפשוטה: הכל פוליטי ופוליטיקה זה כוח. ואת הכוח, ההשפעה, הכסף, המעמד, הג'ובים, המינויים - את כל מה שצד אחד משיג באמצעות עוצמה פוליטית, רק כוח פוליטי נגדי יוכל לבלום. לא המשטרה (ראינו), לא מערכת המשפט (ראינו), לא היועץ המשפטי לממשלה (ראינו), לא הנשיא (לא ראינו).

זו הסיבה שאנחנו תקועים. וככל שאנחנו מנסים להיחלץ מהבוץ הטובעני הזה, אנחנו מתחפרים ושוקעים בו עוד ועוד. אז כן, ההפגנות חשובות. המחאות מערערות את עצבי השלטון ובעיקר את עצביה הרופפים ממילא של המשפחה ההיא, יש להתמיד במחאה, לצאת לרחובות, לצמוח ממאות לאלפים, מאלפים לרבבות, למאות אלפים, למיליונים. אבל בסופו של דבר, המעשה היה ויהיה רק פוליטי. העגלה נוסעת אין עצור בכיוון שהכוח הפוליטי מקנה לה. ורק הפעלת כוח פוליטי בכיוון המנוגד תשנה את מסלולה. גם אם רוב ראשי הממשלה כאן לא סיימו את הקדנציות שלהן בדרך הטבע, ההיסטוריה לא בהכרח תחזור על עצמה. כי הזמנים אחרים והאנשים אחרים. וההוא לא יילך מרצונו.

***

המציאות החברתית הישראלית היא המציאות המוכרת לנו ומספריה קשיחים. מפא"י לא תקום מקברה, התנועות הסוציאליסטיות לא יתנערו ולא יכבשו עוד את הלבבות, וגם מקסם השווא (עוד מסוף שנות השישים וביתר שאת מאז 1977) של אותו "מרכז" קסום שהכל מתנקז אליו לכדי בשורה, הוא בפועל עוד בורג חיוני במכונת הימין הלאומני הדורסני. הצבעת מרכז - קיבלת ימין.

הימין שולט זה שנות דור (כבר כמה דורות) ללא התנגדות ממשית. זה קורה בעיקר כי הצד השני לא מוכן לקפוץ לבריכה הפוליטית. הימין שולט כי למען הנצחת שלטונו הוא יכרות בריתות אד-הוק עם כל שותף מזדמן, אפילו יהיה זה השטן בכבודו ובעצמו. והשמאל? הוא בעיקר עסוק בלהיות צודק. ומה עם להיות חכם? זה קצת פחות. שנאמר: את מה שהימין שכח מזמן, הצד השני לא ילמד לעולם. הימין אינו פוסל באופן עקרוני שום שותף. תמיד יימצא האידיוט השימושי. אם כמרכיב מסורס בקואליציות מזדמנות או סתם אחד שהיום אפשר לגנוב איתו סוסים ומחר לחוקק על הראש שלו חוק לאומני גזעני. המרכז הפתטי שלנו נופל בפח הזה כבר דור שני ושלישי. וכך גם הימין שמימין לימין, והשמאל שמשמאל לשמאל. 

אבל הדבר הכי גרוע זה מה שעשה הימין לשמאל. למלה "שמאל". לביטוי "שמאל". הימין הצליח להפוך את שמאל לבלתי קביל. כזה שאינו ראוי. ומכיוון שכך, אין שום חשיבות לעמדות שמציג השמאל. גם אם יקום מחר גוף מפלגתי חדש שכל עמדותיו המדיניות, החברתיות והכלכליות יהיו ימין נטו - מספיק שיכונה "מפלגת שמאל" בשביל שיחוסל חיש קל. הימין לקחו מושג לגיטימי והפך אותו למוקצה מחמת מיאוס. ומילא הימנים, הביביסטים והפשיסטים, הסלידה מהמלה שמאל הגיעה גם אל אזרחים מן המניין. אל הבלתי מפלגתיים, הצעירים והמבוגרים, נשים וגברים מכל גוני הקשת הפוליטית. מדהים להיווכח כמה אנרגיה משקיעים חלק מהמפגינים בניסיונות נואשים לברוח מהמלה הנוראית הזאת, "שמאל".

וכך נולדה הסיסמה שנהפכה לאחד מסמלי המחאה. בסך הכל חמש מלים שממחישות את עליבותו של מה שנשאר מהשמאל הישראלי: "לא שמאל, לא ימין - ישר!" קשה לחשוב על רפיסות גדולה יותר המסמלת הסיסמה הזו. למה אנשים שכל הוויתם שמאל מתון (לפחות בגרסתו המקומית המינימלית); שזה מי שהם; כאלה שאינם גזענים; שהשקפת עולמם ליברלית במידה; שמתנגדים לכיבוש; שואפים לשוויון, רווחה וחמלה; שאינם אנטי-דתיים במפגיע; שמכבדים את הזולת -  מתעקשים להצהיר שהם לא "שמאל"? ממה לעזאזל הם מפחדים? מה יקרה אם יגידו: "כן, אנחנו שמאל - יש לכם בעיה עם זה? בעיה שלכם".

הפגנה מול מעון ראש הממשלה
אמיל סלמן

נכון, הנאשם מושחת וחלש. הוא אסון וחייב ללכת. עם ובלי קשר לזהות הפוליטית שלו ושלי. אנחנו שמאל ואנחנו נגדו. זה נכון גם לגבי ימנים או לכאלה שזו השקפת עולמם. אתם ימנים שסולדים מהנאשם? יוצאים לצומת או לגשר למחות נגדו? וולקאם. תגידו שאתם ימין. תהיו גאים במה שאתם. ימין שלא מוכן לקבל ראש ממשלה נאשם בפליליים. מה זה "לא ימין ולא שמאל? מאיפה מגיע הפחד הזה להיות מי שאתה? למה הם לא יכולים להגיד: "כן, אנחנו ימין ואנחנו מתנגדים לראש ממשלה מושחת". למה זה כל-כך מסובך?

***

אז איך מבתקים את הקשר הגורדי הזה? כאמור: רק במעשה פוליטי. וכמו שיודע כל קצין צעיר, את ההתקפה חייבים למקד בבטן הרכה של היריב. לתקוף בתפר שבין הארמיות. לרכז כוח מול האזורים שבהם ההתנגדות רפה, שהמוטיבציה שבירה, בגזרה שבה יש סיכוי לכיתור. כי מי שמצוי בנחיתות מספרית חייב להבין שיצליח רק אם יהיה נחוש, ירכז מאמץ וינכה מקרבו גורמים רופסים, צדקנים, טהרנים, כאלה שנוטים להישבר מול לחץ. כאלה שלא מסוגלים לעמוד בפיתויי העריקה. צבא נחוש מרכז מאמץ ומעמיד בחזית את הקמיקזות שלו, את אלה שיזנקו ראשונים. וכך, אחרי הכוח המסתער, יבואו כל השאר.

מי שמצוי בקרב על חייו לא פוסל על הסף שום שותף. הוא חייב להבין שאויבו של האויב שלו הוא בעל ברית. שבמלחמה כמו במלחמה. שבשביל להכריע את ראש הקנוניה חייבים להפעיל מולו כוח שיהיה לפחות שווה לכוח שלו. רק אז יהיה סיכוי להתמודד ואולי גם לנצח. חייבים גם להבין ולהפנים שברגע שהצד המתנגד מצטרף לרוע, הוא נהפך לחלק ממנו. ובגלל זה, אין טעם לשרוף יותר מדי אנרגיה במלחמה מול הגוף העיקרי כי הוא לא ישנה את עורו. על כן, חובה להתמקד בשוליים, בתפרים, להלום במשתפי הפעולה, בחלשים, בפחות נחושים. ובעיקר - לאחד כוחות וליצור כוח גדול, נחוש וממוקד מטרה.

את המאבק חייבים למקד קודם כל במשת"פים. כי הם הכי גרועים. מעבר לזה שגנבו ללא בושה את קולותיהם של מיליונים שתמכו בהם שוב ושוב ושוב, מעבר לזה שמעלו באמון והכשירו את כל השרצים - ההיסטוריה מוכיחה שללא משתפי הפעולה הרעים לא היו שורדים. שמעולם לא היה כוח מתנגד שבאמת "השפיע מבפנים". מכאן שהמסקנה האופרטיבית היא להפעיל לחץ בלתי פוסק על השוליים הרכים של מפלגת השלטון. על אלה שערקו מהמערכה והצטרפו אל השררה. על הסמרטוטים שהגיעו ממה שהיתה פעם מפלגת השלטון. על כל מי ששביר. על מי שאפשר להפעיל עליו לחץ. על סביבותיו, מקורביו. אזורי השפעתו. המאבק הוא על החיים, אחרי שננצח נבדוק מי עמית ומי טורף. מי שכשיר שיגיע לאפסנאות ויחתום על קיטבג. במלחמת קיום אין פטורים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#