בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","type":"htzMobileApp","items":[]}

"שלוש שנים ללא שם" מאת יוליה שקודובה: פרק לקריאה

ב-27 במארס 1942 נכנסה בשערי אושוויץ רכבת ועליה 999 נשים צעירות ורווקות מסלובקיה, שסברו לתומן שהגיעו למחנה עבודה לשהות בת שלושה חודשים. לימים יוגדר השילוח הזה כטרנספורט הראשון שהגיע לאושוויץ. כל תעשיית המוות כפי שהכרנו אותה עוד לא היתה

תגובות
יוליה שקודובה
באדיבות ידיעות ספרים

כבר מריחים את הגז

יום 26 במאי 1942 הוא ציון דרך בחיי המחנה. עדיין אין אנו תופסות את היקפו ומידת הטרגיות שלו. הפיצו שמועה שעל פיה נשים מבוגרות יותר ואמהות לילדים יקבלו בגדים מסודרים חדשים ויצוידו במזון בדרכן ללובלין. שם ישוכנו, יחד עם בעליהן, במחנה משפחות. אין לדעת את מקורן של שמועות כאלה. מישהי שמעה זאת בשיחה בין שתי מפקחות, והשמועה פשטה כאש בשדה קוצים. כל אדם שמֵח לשמוע ידיעות מעודדות. אנחנו מצוּות להיכנס לבלוקים מוקדם מן הרגיל. הרחוב במחנה ריק מאדם. בדרך כלל, כך הוא נראה כאשר מגיעים טרנספורטים; הפעם מדובר על טרנספורט יוצא. אנחנו צובאות על חלונות הבלוק כדי לצפות בנעשה. והנה, אמת לאמיתה! נשים לבושות היטב עומדות עם ילדיהן ברחבה ובידיהן חבילות קטנות. זו הפעם הראשונה מאז בואי לכאן ניצת בי זיק של תקווה. לראשונה מציפה אותנו תחושת משב רוח מרענן של חודש מאי.

***

למחרת היום אנו קמות עם שחר, כרגיל, כפי שקמנו מאז בואנו לכאן, לפני כחודשיים. שוב מצפה לנו יום קר, והבטן הריקה מתכווצת בכאב. לא נותר לנו אלא לצפות לשגרה העלובה. בתום המסדר ניגשת אלי אֶלָה, האופטימית ללא תקנה. בפיה תמיד חדשות מעניינות, וכל אימת שהטלתי ספק בדבריה, כעסה עליי. הפעם היא נרגשת במיוחד. במכבסה התקבלו חפצים שנראו כמו בגדי הנשים שהועברו ללובלין. איש אינו מעז להביע בקול את השערותיו, אך בסופו של דבר התחוורו העובדות מפי אחת המפקחות, בעלת משולש ירוק. אישה זו נאסרה בעבר בגין גניבת אופניים שבע פעמים. יש לה ילדים בבית, אבל היא נמצאת במחנה מזה ארבע שנים. נראה בעליל שהשתבשה עליה דעתה. היא אישה הגונה וטובת לב. כאשר התכוונו הבחורות לקחת בגדים מהמכבסה, היא קראה לעברן: "השאירו חפצים אלה במקומם! אלה בגדי הנשים שהלכו לגז".

זו הפעם הראשונה שהמילה גז חודרת למוחותינו. עד עתה מעולם לא שמענו מונח זה. אמנם קרה שגרמנייה כלשהי המעוטרת במשולש שחור אמרה, תוך שניסתה לסחוט חפץ כלשהו מהבחורות שלנו: "לשם מה את צריכה את הדבר הזה? האם את שומרת אותו בשביל הארובה?" עד עתה אף אחת מאיתנו לא הרהרה במשמעותה של אמירה כזאת.

באותו זמן כבר עבדו מספר בחורות במשרדים. עם בוקר יצאו לעבודה קבוצות קומנדו אחדות, המכונות "המחלקה הפוליטית",[1] "משרד הרישום"[2] "מחסן האספקה הראשי". בחורות אלה מתהלכות בבגדי פסים דומים לאלה של הגרמניות, אך המראה שלהן גרוע משלנו, לובשות הסמרטוטים הבלויים. למרבה הפלא, אף שהבחורות בקבוצות קומנדו אלה אינן סובלות כמונו, הן עושות רושם הרבה יותר מדכא. הן יודעות על המתרחש יותר מהאחרות, ומה שהן יודעות הוא איום ונורא. הן מתחמקות מתשובה על שאלותינו ומסרבות לספר על מעשיהן וכיצד נוהגים איתן.

כריכת הספר
ידיעות ספרים

רגינה מנסה לשכנע אותי שאבקש לסדר אותי בעבודה משרדית. אני ממאנת לשמוע על כך. טוב לעבוד בחוץ מלשבת באותו חלל עם אנשי ס"ס ותחת השגחתם. הקיץ קרב ובא, ואיש אינו חושב על מה שיהיה אחריו. אנחנו עובדות בגן בעיירה רייסקו (Rajsko), שם עורכים ניסויים בצמח דמוי גומי.[3] עלינו לנכש בזהירות את העשבים השוטים הגדלים סביבו וכמעט חונקים אותו. במשך כל היום אנחנו כורעות על האדמה בשלג ובגשם, ברעב ובצמא ומנכשות. והנה, השמש זורחת, וכמו מתוך רחמנות מתחילה לחמם אותנו. בימי שמש אלה אנו חוות ביתר שאת את אשר מתחולל איתנו. אנחנו רואות את הדרך שלאורכה נוסעות מכוניות ופוסעים נשים וגברים לבושי סחבות, מן הסתם פועלים פולנים. אני חושבת על העולם, על הערים שראיתי בעבר, על הקונצרטים שהאזנתי להם, ושוב מתחשק לי לשוחח על ספרים. בלא משים אני מרימה את עיני מהאדמה השחורה. לידי כורעת בחורה שאין לדעת את גילה. וכי כיצד ניתן לנחש את הגיל כאשר זיפי השיער שעל ראשינו העלובים אינם מרמזים כלל על היותנו נשים?! אני רואה אותה ואת שאר הבחורות המנכשות בכריעה את העשבים, וביניהן מְהלכים אנה ואנה אנשי משמר ס"ס, נכונים לפעול במקרה שאחת מאיתנו מנסה להזדקף, ולו לרגע קט. אני מביעה בקול את המחשבה המעסיקה אותי: "האם איפעם יימצא מישהו שיהיה מסוגל לתאר את המראה הזה בכל מערומיו?"

הבחורה מתחברת להרהורי: "יכול להיות שיימצא, אבל רק בתנאי שיצליח לצאת מכאן בחיים". אנחנו פותחות בשיחה. מוצאה מברטיסלאבה, שם היתה מעצבת אופנה. שמה גרֵטה (Gréta). היא האדם הראשון שבתום חודשיים של אדישות וקהות חושים אני משוחחת איתה על משהו שונה מהמסדרים, הסלק, הרגליים הכואבות, הזוהמה והרעב. וכך, תוך כדי ניכוש, מופיע בינינו שטפן צווייג (Zweig),[4] ובראשינו חולפים ייסוריה של מרי אנטואנט, מאבקיו של ארסמוס (Erasmus),[5] ארנולד צוַוייג (Zweig) עם גרישא שלו,[6] דןסיהואה (Den SiHua) של טרטיאקוב (Tretyakov),[7] הקתדרלה של וולפול (Walpole)[8] והר הקסמים של תומס מאן (Mann).[9] וכאשר אוזנינו קולטות שריקה ארוכה המודיעה על סיום העבודה, אנו מביטות זו בזו בפליאה. לא שמנו לב עד כמה מהר חלף היום, יום שלם של ניכוש עשבים מייגע. אני חושבת שאלמלא תאי הגז, הבחורות היו מחזיקות מעמד בעבודה, על אף התנאים הבלתינסבלים של רעב וקור.

כעבור ימים אחדים מגיע טרנספורט חדש, ובו נשים צרפתיות. אנחנו, הדוברות צרפתית, פוסעות לקראתן כדי לעזור להן ולשמוע מפיהן מה קורה בעולם. האם בני האדם יודעים על הפורענות שנפלה עלינו? התשובה שלילית. הצרפתיות אינן מצליחות להסתגל לתנאי המחנה. מרביתן היו כבר במחנות אחרים; מאז כיבוש צרפת בידי גרמניה נדדו מאחד למשנהו, אבל הן אינן מסוגלות לתפוס את הזוהמה, הקור והרעב הנורא שכאן. הקבקבים נופלים מרגליהן. נערות החן הקטנטנות האלה נראות אומללות ביותר. אנחנו מרחמות עליהן יותר מאשר על עצמנו.

בדמיוננו, המונח "צרפתיות" מתחבר לחן מעודן. אף שהן אסירות מזה זמן רב יחסית, לא איבדו את האופטימיות באשר לסיום המלחמה. היות שאינן שולטות בשפה הגרמנית, מנחיתים עליהן הרבה יותר מכות מאשר עלינו בעוון "איציות", ורוֹדים בהן עד אין קץ. ניהול הבלוקים נמצא עתה ברובו בידי בחורות סלובקיות. מטבע הדברים, הצרפתיות אינן יכולות לתקשר איתן, וכך הן סופגות גערות וחצי ביקורת מכל הכיוונים.

מגיעים טרנספורטים מהולנד. הנשים ההולנדיות מתנהגות כמטורפות. הן באו מארצן היפיפייה, שהיתה עד לא מזמן חופשית. המתרחש כאן אינו חודר לתודעתן. באחד הבקרים גילינו אחת הבחורות שלהן תלויה בגדר התיל המחושמלת. היא בחרה במוות. כמוה עשו עוד אחת ועוד אחת. מבין אסירות המחנה, מספר המתאבדות ההולנדיות הוא הגדול ביותר. רק עם מעטות ביותר מביניהן אני מסוגלת לתקשר, וכאשר אנו מוצאות שפה משותפת, אני מביעה את התנגדותי להתאבדויות אלה, שכן ויתור כה מהיר על החיים יש בו כניעה ומוּגוּת לב. האם אני משוכנעת באמירתי, או שמא מוות כזה מצביע על גדוּלה? אני מישירה מבט לעבר חוטי התיל. האם הייתי מסוגלת לעשות זאת? לא, לכך עדיין לא הגיע הזמן. אני יודעת שנגזר עלי לשאת את הייסורים הנוראים במקום זה. אמי הלכה לעולמה שמונה חודשים לפני ששילחו אותי לפה. עמדתי ליד מיטת חוליהּ. היא נחה מנוחת עולמים בארץ הולדתה ואינה מודעת לסבלה של בתה. האם יש בכך נחמה? מפי אנשים שהגיעו לאחרונה למחנה נודע לי שאבי נמצא בבית, וגם אחי עדיין חופשי. אף על פי שכל יום קשה מקודמו, אל לי להתייאש! רגלי נפוחות, גופי תשוש. והסלק ההוא... עדיין אינני מסוגלת לבלוע אותו, ומה שנותר לי הוא מנת הלחם היומית שלי. אינני יודעת איך אני נראית, כי אין פה מראות. המראה שלי הנשקף מהשלוליות יש בו כדי להטעות. נראה שהאימה הנשקפת מעיני חברותי הרואות אותי רק פעם בשבוע, בימי ראשון, מדויקת יותר.

בינתיים רגינה פועלת על דעת עצמה, ללא הסכמתי. היא פונה לדוֹדינה (Dodina), בחורה אחרת מלבוצ'ה העובדת ברישום האסירות המגיעות, ומוסרת לה את מספר האסירה שלי. היא עושה כן לאחר שנודע לה שמחפשים עובדת נוספת למשרד.

***

16 ביוני. היום היינו אמורות לשבת סביב שולחנות עם מפות לבנות במסעדת גן אחת, לחגוג עשור לקבלת תעודות הבגרות שלנו. רגינה שולפת כבמטה קסם גבינה שהשיגה ממקום כלשהו. בערב שתֵינו יושבות ליד שולחן בלתימהוקצע. רוצות להיזכר בימים ההם, אבל איננו מצליחות. או אז רגינה חולמת על מה יהיה בעוד שנה.

"אנא ממך, לפחות היום אל תחמיצי פנים. ואת יודעת מה? בואי, התקרבי, רצוני לומר לך דבר". התקרבתי אליה. "הייתי רוצה לברוח. האם חשבת איפעם על בריחה? לא?"

מעולם לא חשבתי על בריחה. בחושבי על כך בפעם הראשונה, אני יודעת שניסיון כזה אינו אפשרי. "לו את, רגינה, היית יוצאת בשיירה לעבודה אל מחוץ למחנה, מעבר לתחום עשרת הבלוקים האלה, היית נוכחת שהדבר אינו בא בחשבון. האם את סבורה כי די להגיע לשער העץ ומעֵבר לו מצפה לך חופש? לא ולא! תחום המחנה משתרע הרחק הרחק מעבר לגדרותיו, והלאה משם נמצא הכביש. ונניח שתגיעי לכביש; לאן תפני בעולם זר, בין בני אדם שאינך שולטת בשפתם? מיד יבחינו שמוצאך מארץ אחרת".

האורות כבים. יש למהר, כל אישה למקומה. על הרצפה, כי לדרגש לא נוכל להגיע. נושא שיחתנו לא מוּצה, אבל המחשבה שבשתיקה לובשת צורה חדשה, ומדירה שינה מעינַי.

[1].    המחלקה הפוליטית (Politische Abteilung), שנקראה גם "הגסטאפו של המחנה", היתה המדור שעסק בשמירה על הביטחון במחנה: מניעת קשר בין אסירים, סיכול ניסיונות התמרדות ופיקוח על ביצוע התקנות הפנימיות של המחנות השונים. במחלקה זו הועסקו קציני ס"ס, שהיו להם מזכירות מבין האסירות. במדור בוצעו חקירות גם עבור הגסטאפו שבסביבה ובמקומות אחרים. בתוך המחלקה הפוליטית פעלה גם מחלקת הרישום, שעסקה בעניינים שוטפים של אסירים חיים ובמרשם האסירים.

[2].    משרד הרישום (Stabsgebaeude) היה מחלקת הרישום שבה נוהל רישום מדויק של האסירים שהושארו בחיים כדי להעבידם, ובמשרדיה הועסקו אסירים שידעו על המתרחש במחנה. מחלקת הרישום עסקה בעניינים שוטפים של אסירים חיים ובמרשם התושבים, ובעיקר במיתות. במזכירות עצמה היו "ספרי מתים". יצוין כי לא נרשמה כלל המתתם של היהודים שנשלחו לתאי הגזים היישר מהרכבת, עובדה המקשה לדייק במספריהם. עד 25.2.1943 נרשמו במחלקה זו כל המיתות במחנה, מלבד המתות בתאי הגזים. הנשלחים לתאי הגזים ישר מהטרנספורט לא נרשמו כלל. תיקיהם של אלה שנכנסו למחנה ונשלחו בהמשך לתאי הגזים הושמדו. מתאריך זה הופסק כליל רישום מיתות היהודים ונרשמו רק מיתות "מיוחדות", של אסירים שהתאבדו או ברחו, וכן של יהודים שנשלחו לאושוויץ על ידי משטרת הפלילים, שהיו מיעוט זעום במחנה. באביב 1943 החלו להגיע מכתבים ממחלקות דומות ברחבי גרמניה שהביעו תמיהה לגבי מספר המיתות המרובה בעיירה הקטנה ותהו אם הם רושמים את כל המיתות החל מ1870. כתוצאה מכך הורה מפקד המחלקה באותה תקופה, גרבנר, לרשום כל 180 מיתות כמיתה אחת. מובן שזה היה חלק מהקמופלאז' הנאצי. לכאורה נרשמו רק מיתות "טבעיות", אך למעשה היו מיתות אלה יופמיזם להמתה בזריקות פנול ללב האסירים או באמצעות גז. רעיה כגן, שהיתה אסירה במחלקת הרישום, מספרת בפתח ספרה: "קומץ האנשים שישבו בשטאבסגבוידה היה רק נווה במדבר שנתקרא אושוויץ ובירקנאו. אין ללמוד מגורלו של קומץ זה על גורל ההמונים שנשמדו בסביבה, במרחק שני קילומטרים וחצי" (כגן, נשים בלשכת הגיהנום, עמודי הפתיחה ללא ציון מספר עמוד).

[3].    מחנה רייסקו (בפולנית Rajesko, בגרמנית Raisko) היה אחד מכ40 מחנות משנה של אושוויץ. המחנה הוקם בכפר רייסקו שרוב תושביו גורשו באביב 1941. המבנים שהתפנו נהרסו חלקית והשדות הפכו לחלק מ"חוות המחנה". עד 1942 עבדו במחנה רק גברים ולאחר הגעת היהודיות הסלובקיות, גם נשים. האסירים והאסירות צעדו למחנה רייסקו, מרחק של שלושה קילומטרים וחצי, ושבו לאושוויץ מדי יום. מיוני 1943 עברו האסירות שעבדו במחנה להתגורר בו וחולקו לשתי פלוגות עבודה  גינון וגידול צמחים. פלוגת העבודה השנייה עבדה בחווה ניסויית שניסתה לביית צמח טרופי לתנאי גידול אירופאים לצורך ייצור גומי. המחנה חוסל יחד עם שאר מחנות הבת של אושוויץ, וב18.1.1945 הוצאו ממנו האסירות בצעדת מוות, שהגיעה בסופו של דבר למחנה ראוונסבריק.

[4].    שטפן צווייג (18811942) היה סופר יהודי יליד וינה, מהמצליחים באירופה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, וספריו נמנו עם הספרים שנשרפו בגרמניה. בין עשרות ספריו: אמוק, מגלן ומרי סטיוארט: ביוגרפיה. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה היגר לברזיל וב1942 התאבד עם אשתו על רקע האירועים באירופה.

[5].    ארסמוס מרוטרדם היה ממבשרי הרפורמציה וביקר קשות את הנצרות בימיו, אף על פי שנותר נאמן לאפיפיור.

[6].    ארנולד צווייג (18871968) היה סופר יהודי יליד גרמניה. ספרו הידוע ביותר יצא ב1927 ותורגם גם לעברית (הריב על אודות הסרג'נט גרישא, תל אביב, 1930). הספר האנטימלחמתי עז המבע נמכר בגרמניה ביותר מ300 אלף עותקים.

[7].    סרגיי טרטיאקוב (18921937) היה סופר יליד רוסיה, שנידון למוות ברוסיה הסובייטית ב1937. הספר שמזכירה שקודובה הוא A Chinese Testament: The Autobiography of Tan ShihHuaא (1934). מדובר בסיפור חייו של אחד מתלמידיו המבריקים של טרטיאקוב באוניברסיטת בייג'ינג, שחייו השתרעו מימי המהפכה הראשונה של סון יט סן ועד לשנות ה30 של המאה ה20, אז נכתב הספר.

[8].    יו וולפול (18841941) היה סופר יליד ניו זילנד. בהמשך עבר לאנגליה. פרסם עשרות ספרים והיה אחד הסופרים רבי המכר ביותר בשנות ה20 וה30 של המאה ה20. ספרו "קתדרלה" (1922) מספר על אדם שעלה לגדולה בכנסייה צבר עוצמה וכיצד זו השפיעה על חייו האישיים ועל קהילתו.

[9].    תומאס מאן (18751955) היה סופר ומחזאי יליד גרמניה, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1927. הרומן הר הקסמים (1924), מספריו הידועים, מתאר את אירופה במפנה המאה ה20 ומתרחש בבית הבראה בשווייץ. הספר מעביר את רוח התקופה ומסתיים בהיעלמותו של הגיבור בשדות הקטל של מלחמת העולם השנייה. הספר היה רב מכר עולמי ותורגם ליותר מ30 שפות.

_____________________

"שלוש שנים ללא שם", יוליה שקודובה, ידיעות ספרים, 232 עמודים, 98 שקלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו