בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","type":"htzMobileApp","items":[]}

"המתנדב" מאת ג'ק פרוודר: פרק לקריאה

סיפורו של ויטולד פילצקי, לוחם מחתרת פולני שהתנדב להיכלא באושוויץ ולתעד את זוועות נאצים. הסיפור התגלה על-ידי ג'ק פרוודר, כתב ה"טלגרף" בבגדאד ו"וושינגטון פוסט" באפגניסטאן

תגובות
ויטולד פילצקי. בקיץ 1940 התנדב לגלות מה עלה בגורל אלפי אנשים שנכלאו במחנה ריכוז חדש, לא רחוק מקרקוב
ויקיפדיה

פלישה

קרופה, מזרח פולין, 26 באוגוסט 1939

ויטולד עמד על מדרגות בית האחוזה וצפה במכונית שהעלתה ענן אבק מאחוריה בנסיעתה לאורך שדרת עצי הלימונית לעבר החצר, עד שנעצרה בתוך ענן לבן לפני עץ הערמון המסוקס. הקיץ היה כה יבש, עד שהאיכרים דיברו על כך שעליהם לשפוך מים על קברו של אדם שמת בטביעה, או לרתום בתולה למחרשה, כדי להוריד גשם – כאלה היו המנהגים בקרֶסִי, במחוזות הספר המזרחיים של פולין. לבסוף הגיעה סערת רעמים וברקים ענקית, רק כדי לשטח את מה שנותר מהיבולים ולהעיף את קִני החסידות ממקומותיהם הגבוהים. אבל דאגתו של ויטולד באותו חודש אוגוסט לא הייתה נתונה לדגן שיהיה נחוץ בחורף.

גלי האתר געשו בידיעות על ריכוזי כוחות גרמניים על הגבול ועל איומו של אדולף היטלר להחזיר לארצו את השטחים שנמסרו לפולין בתום מלחמת העולם הראשונה. היטלר האמין שהעם הגרמני שרוי במאבק אכזרי על משאבים כנגד שאר הגזעים. רק על־ידי "הכחדת פולין... וכוחותיה החיוניים," אמר לקציניו במעונו ההררי באוֹבֶּרזַלצבֶּרג ב־22 באוגוסט, יוכל הגזע הגרמני להתפשט. למחרת היום חתם היטלר על הסכם אי־תוקפנות סודי עם יוסיף סטלין, שמסר את אירופה המזרחית לברית המועצות ואת רוב פולין לגרמניה. אם יצליחו הגרמנים לממש את תוכניותיהם, ביתו של ויטולד ואדמתו יילקחו ממנו, ופולין תהפוך למדינה־צמיתה, או תיהרס לגמרי.

מהמכונית המאובקת יצא חייל ובידו פקודה לוויטולד לאסוף את אנשיו. פולין הורתה על גיוס המוני של חצי מיליון אנשי מילואים. ויטולד, סגן־משנה במילואי חיל הפרשים ואיש מעמד בעלי האדמות, קיבל 48 שעות להביא את יחידתו לקסרקטין בעיירה הסמוכה לִידָה, שם יועלו אנשיו על כלי רכב שיובילו אותם מערבה. הוא עשה כמיטב יכולתו לאמן 90 מתנדבים במשך הקיץ, אבל רוב האנשים היו איכרים שמעולם לא השתתפו בפעולה צבאית ולא ירו ברובה בכעס. לאחדים מהם לא היו סוסים, והיה בדעתם להילחם בגרמנים כשהם רכובים על אופניים. לפחות עלה בידי ויטולד לצייד אותם ברובי לֶבֶּל 8 מ"מ, קרבינים נטעני־בריח.

ויטולד הזדרז ללבוש את מדיו ולנעול את מגפי הפרשים שלו, וחטף את אקדחו מדגם וִיס מהדלי בחדר העישון הישן, שם החביא אותו אחרי שתפס בתחילת הקיץ את בנו בן השבע אַנדזֵ'יי כשהוא מנופף בו מול אחותו הקטנה. אשתו מריה וילדיו היו בביקור אצל אִמהּ של מריה בקרבת ורשה. יהיה עליו להזעיקם לשוב הביתה. הם יהיו בטוחים יותר במזרח, הרחק מציר ההתקפה של היטלר.

ויטולד שמע את נער האורווה מכין את סוסתו האהובה בַּייקָה בחצר, והשתהה לרגע כדי לבדוק את מדי החאקי שלו מול אחת המראות התלויות במסדרון, לצד הדפסים דהויים המתארים את ההתקוממויות המפוארות, אך הכושלות, שבהן לחמו אבותיו. הוא היה בן 38 שנים, בעל מבנה גוף בינוני ופנים נאות אך מצטנעות, ומבנה שפתיו שיווה לו מראה תמידי של חצי חיוך. אנשים שהבחינו באיפוקו וביכולתו להקשיב טעו לפעמים וחשבו אותו לכומר, או לביורוקרט בעל כוונות טובות. לפעמים הוא היה חמים וגלוי־לב, אבל לעיתים קרובות יותר עורר את הרושם שהוא צופן משהו בתוכו, קשר פנימי שהוא לא היה מוכן לפרום: קשה לומר אם מתוך תחושה של רשמיות או בגלל איזו מתיחות שלא יושבה – רצון להוכיח את עצמו. הוא החמיר מאוד עם עצמו ולפעמים החמיר עם אחרים, אבל לעולם לא לחץ חזק מדי. הוא נתן אמון בבריות, וביטחונו העצמי השקט הניע אחרים לתת את אמונם בו.

בצעירותו הוא שאף להיות צייר ולמד ציור באוניברסיטה בעיר וילנה, אבל נטש את לימודיו בשנים הסוערות שלאחר מלחמת העולם הראשונה. פולין הוכרזה כעצמאית ב־1918, על חורבות האימפריות של רוסיה, גרמניה ואוסטרו־הונגריה, אבל כמעט מיד פלשה לתוכה רוסיה הסובייטית. ויטולד וקבוצת הצופים שלו התכתשו ונלחמו עם בולשביקים ברחובות וילנה. ההתנסות צרבה את ליבו; הוא איבד חבר שטבע בנהר, אבל בלהט ההתרגשות היה קל לשכוח את הסכנות. ויטולד לא השתוקק לשוב ולאחוז במכחוליו בימים מסחררי־הראש שלאחר הניצחון, אבל לא היה ביכולתו להתרכז בשום דבר אחר. הוא עבד זמן מה כפקיד במרכז אספקה צבאי ובאגודת איכרים, והחל בפרשת אהבים רבת תשוקה אבל נכזבת. ואז, ב־1924, נפל אביו למשכב, והייתה זו כמעט הקלה כשיד הגורל החליטה במקומו: היה עליו לקבל על עצמו את ניהול אחוזתה המדולדלת של המשפחה, סוּקוּרצֶ'ה, עם בית האחוזה המט לנפול שלה, המטעים שיצאו מכלל שליטה ו־2,200 הדונמים של שדות חיטה ענוגים.

פתאום מצא ויטולד את עצמו אחראי לקהילה המקומית. איכרים מהכפר המקומי, קרוּפָּה, עבדו בשדותיו וביקשו את עצתו על פיתוח אדמתם שלהם. הוא הקים קואופרטיב רפתנים כדי להשיג מחירים טובים יותר לתוצרתם, ואחרי שהוציא חלק נכבד מירושתו על סוסתו הערבייה האצילה, הקים את יחידת המילואים המקומית. הוא הכיר את אשתו מריה ב־1927, בעת שצייר נוף עבור התפאורה למחזה בבית הספר החדש של קרופה, וחיזר אחריה בזרי לילך שמסר לה דרך חלון חדר השינה שלה. הם נישאו ב־1931, ובתוך שנה נולד בנם אַנדזֵ'יי; תריסר חודשים אחריו באה לעולם בתם זוֹפִיָה. האבהות עוררה בוויטולד את הצד המפנק שבו. הוא טיפל בילדים בעת שמריה נותרה מרותקת למיטתה אחרי שילדה את זופיה. לאחר זמן, הוא לימד אותם לרכוב ולשחות בבריכה שליד הבית. בערבים, הם העלו מחזות קטנים למען מריה בשובה הביתה מעבודתה.

עם כל זאת, חיי המשפחה השלווים שלו לא היו מנותקים מהמערבולות הפוליטיות שסחפו את הארץ בשנות השלושים, וּויטולד היה מודאג. במשך רוב ההיסטוריה בת אלף השנים שלה הייתה פולין אחת החֲבָרות הפלורליסטיות והסובלניות ביותר באירופה. אבל המדינה שקמה מחדש ב־1918, אחרי 123 שנה של חלוקה, התקשתה לגבש זהות משל עצמה. הלאומנות עלתה כפורחת ברחבי אירופה. כמה פוליטיקאים ובכירי כנסייה דרשו הגדרה יותר ויותר צרה של פולניוּת, שתתבסס על זהות אתנית ועל קתוליוּת. הממשלה פירקה ודיכאה קבוצות שדגלו במתן זכויות רבות יותר למיעוטים האוקראינים והבלארוסים, ואילו היהודים – שהיוו כעשירית מאוכלוסיית פולין לפני המלחמה – תוארו בעיתונות כמתחרים כלכליים, סבלו מאפליה בחינוך ובעסקים, ונקראו לעזוב את הארץ. כמה לאומנים לקחו את העניינים לידיהם, החרימו חנויות של יהודים ותקפו בתי כנסת. בריונים בעיירתו של ויטולד, לִידָה, ניפצו חנות ממתקים ומשרד עורכי־דין יהודיים. הכיכר הראשית התמלאה בחנויות מוגפות שהשתייכו ליהודים שברחו מהארץ.

ויטולד סלד מפוליטיקה ומדרכם של הפוליטיקאים לנצל שסעים למטרותיהם. משפחתו ייצגה את הסדר הישן, את הימים שבהם הייתה פולין מדינה עצמאית ומעוז של תרבות. עם זאת, הוא היה בן זמנו ובן המעמד החברתי שלו. יש לשער שהוא גילה יחס פטרוני כלפי האיכרים המקומיים, הפולנים והבלארוסים, והיה שותף לאחדות מהדעות האנטישמיות הרווחות. אבל בסופו של דבר, תחושת הפטריוטיות שלו חבקה כל קבוצה וכל עדה אתנית שראתה את עצמה כפולנית לכל דבר. ועתה היה צורך לאחד את כולן להדיפת האיום הנאצי.

משעלה על סוסתו, נדרש לוויטולד רגע של תפילה חרישית כדי לעבור מרחק של קילומטר וחצי ולהגיע לקרופה. משם, יש לשער, הוא טלפן אל מריה מאחד הבתים המעטים שהיו בהם טלפונים. אחר־כך רכב אל שטח האימונים שליד בית האחוזה כדי לכנס את אנשיו ולאסוף אספקה. ויטולד קיבל תחמושת ומנות קרב ממִפקדת החטיבה בלידה, אבל את שאר הצידה היה עליו ללקט מתושבי המקום: לחם, חיטה, נקניקיות, שומן, תפוחי אדמה, בצלים, קפה בקופסאות, קמח, עשבי תיבול מיובשים, חומץ ומלח. הסוסים היו זקוקים לכ־30 ק"ג של שיבולת שועל בשבוע. לא כל תושבי הכפר שמחו לתרום את חלקם, מפני שלא היה להם הרבה לעצמם, ויום ממושך עבר בחום היוקד עד שהועמסו העגלות בחצר בית האחוזה.

ויטולד נידב את ביתו למגורי הקצינים, ולא היה בבית כשהגיעו לבסוף מריה והילדים למחרת בערב, רצוצים וסובלים מהחום, ומצאו אנשי צבא נמים במיטותיהם. היא התרגזה, שלא לומר יותר מזה. הנסיעה הייתה ארוכה. הרכבת הייתה עמוסה במידה כזו שהיה צורך להעביר תינוקות לקרונות דרך החלונות, ונעצרה לעיתים תכופות כדי לפנות את המסילה לרכבות צבא. היא הזעיקה מיד את ויטולד מהשדה, והוא נאלץ לבקש מהקצינים לצאת מהבית.

ויטולד ומריה התפללו יחד, כמנהגם לפני עלותם למשכב, אבל היא עדיין הייתה נרגזת כאשר התעוררה ושמעה כי כמה איכרים פרצו לאחת משיירות המטען וגנבו אספקה. אבל היא לבשה את אחת השמלות האהובות עליה לפרידה מבעלה בקרופה, והקפידה שאנדז'יי וזופיה ילבשו את בגדי החג שלהם. ילדי הכפר נאספו לפני בית הספר, והרחוב היחיד של קרופה היה מלא באנשים שבאו להיפרד, מנופפים בדגלים או במטפחות. תרועות נשמעו כשהוביל ויטולד את טור הפרשים שלו ברחוב. הוא לבש מדי חאקי וחגר למותניו אקדח וחרב פרשים.

ויטולד חלף על פני בני משפחתו מבלי להביט מטה, אך לאחר שעבר הטור והקהל התחיל להתפזר הוא חזר בדהרה, סמוק פנים, ונעצר לפניהם. הוא ידע שהוא משאיר את מריה בלי שום הגנה מלבד אחותו ויוּזֶפָה הזקנה, מנהלת משק הבית שנהגה לעשן בשרשרת. במלחמה האחרונה, הגרמנים נודעו לשמצה על מעשי הזוועה שעשו באזרחים. הוא חיבק ונישק את הילדים. מריה, שעשתה היטב את שערהּ הפרוע מטבעו ומשחה את שפתיה בשפתון, התאמצה שלא לבכות. 

"אני אחזור בתוך שבועיים," אמר להם. ודאי שלא היה ביכולתו לומר כי בצאתו על גב סוס כדי להתעמת עם המכונה הצבאית האדירה ביותר באירופה, ספק רב אם יהיה בחיים בעוד כמה ימים. היטלר פיקד על צבא של 3.7 מיליון איש, כמעט כפליים מגודלו של צבא פולין, עם מספר טנקים גדול ב־2,000 ומספר מטוסי קרב ומפציצים גדול פי עשרה כמעט. זאת ועוד, שום מכשול טבעי לא הפריד בין שתי המדינות לאורך הגבול ביניהן, שנמשך על־פני 1,500 ק"מ – מהרי טַטרָה בדרום עד חוף הים הבלטי בצפון. פולין לא יכלה אלא לקוות שתחזיק מעמד די זמן עד שיֵצאו בעלות־בריתה בריטניה וצרפת להתקפה על גרמניה ממערב, ויאלצו אותה להילחם בשתי חזיתות.

כריכת הספר
באדיבות הוצאת מודן

ויטולד הספיק לעלות לקבר הוריו ליד הבית. אביו מת שנים לפני־כן, אבל עברו רק כמה חודשים מאז שקבר את אימו. ויטולד קשר את סוסתו לעץ, שלף את חרבו ודיגל אותה בהצדעה. לאחר מכן יצא לדרכו, ותהה אם ישוב אי־פעם לראות את שדרות הלימונית הללו. ועם זאת, האם היה בו משהו שחש ריגוש חשאי על שובו לשדה הקרב, עם כוח המשיכה שלו, המשלב הכרח ויצריות?

ויטולד הדביק את אנשיו כשהגיעו לקסרקטין בלידה. הם נערכו על מגרש המסדרים עם יחידות אחרות, וכומר עבר בין השורות והיזה מֵי קודש. ויטולד ראה את הרכבת הממתינה על שלוחת המסילה, מעבר להמוני האנשים שנאספו כדי להיפרד מהם. אנשיו היו נרגשים, רובם ככולם, מהמחשבה הסוחפת על יציאה למלחמה. ויטולד חש סערת רוח. מפקד החטיבה נשא נאום משלהב ותזמורת החטיבה ניגנה, אבל עד שהעלתה יחידתו של ויטולד את סוסיה ואת אספקתה לרכבת, והאנשים מצאו להם מקומות על הקש בקרונות המשא, כבר חדלו המנגינות ותושבי העיירה שבו לבתיהם.

סוף־סוף קרטעה הרכבת והחלה לנוע בחשיכה. היא נעצרה פעם אחר פעם בדרך של 400 ק"מ לוורשה, והם הגיעו סמוך לחצות הלילה ב־30 באוגוסט. ויטולד הבחין מקרונו במראות העיר: חלונותיהם של בתי הקפה והבָּארים הואפלו בציפייה להפצצות גרמניות; אנשים נושאי מסכות גז על שכם מילאו את הרחובות, שכן החום והדאגה הדירו שינה מעפעפיהם. הם נופפו בידיהם אל רכבות הצבא החולפות.

עיר הבירה בת מיליון התושבים צמחה מהר יותר מרוב כרכי אירופה. הארמונות בסגנון הבארוק ובצבעי הפסטל של העיר העתיקה, הנשקפים על הנהר וִיסלָה, היו זכר לעברהּ של ורשה; העגורנים והפיגומים והרחובות הגמורים למחצה, שהסתיימו בשדות, העידו על העתיד שהיא רק החלה לדמיין לעצמה. העיר הייתה גם המרכז העשיר ביותר של חיים יהודיים מלבד ניו יורק – מקום של מוזיקה תוססת וחיי תיאטרון שנגדשו בנמלטים מגרמניה הנאצית, בתי דפוס יידיים ועבריים ושפע של תנועות פוליטיות ודתיות, החל בציונים חילונים שחלמו על ארץ ישראל וכלה בחסידים שדיברו על ניסים ונפלאות בפולין.

תחנת הרכבת הראשית של ורשה הייתה מלאה וגדושה בחיילים שנדחקו כדי לעלות לקרונות, או רבצו להם על הרצפה, נשענים על תרמיליהם ומנסים לישון. המעמסה הלוגיסטית הכרוכה בהובלת מיליון חיילים פולנים לשטחי הכינוס שלהם לאורך גבול גרמניה הייתה קשה מנשוא למערכת מסילות הברזל הפולנית. ויטולד ואנשיו הגיעו לבסוף לנקודת הפריקה שלהם בסוֹחָצֶ'ב, עוד חמישים קילומטרים מערבה, שלושה ימים אחרי צאתם מלידה. עדיין היה עליהם להמשיך במסע של יותר ממאה קילומטרים כדי להגיע לעמדות שהוקצו להם בקרבת העיירה פּיוֹטרקוּב טרִיבּוּנַלסקִי, החולשת על הכביש הראשי לוורשה. השיירה הארוכה של כמה אלפי אנשים נעצרה שוב ושוב בגלל עגלות שנשברו. יחידתו של ויטולד חצתה את השדות ברכיבה, אבל היתר נאלצו לצעוד כל היום ואל תוך הלילה, ועדיין לא הגיעו ליעדם. "הבטנו בקנאה בפרשים – איך הם דוהרים כאילו במסדר, יושבים זקופים באוכפיהם, ועל פניהם ארשת של משובה שחצנית," כתב אחד החיילים שניטל עליהם לשרך את רגליהם.

למחרת בבוקר, ב־1 בספטמבר, ראה ויטולד את הגלים הראשונים של מפציצי הַיינקֶל, דוֹרנִיר ויוּנקֶרס גרמניים כשהופיעו מעל האופק, גופיהם נוצצים לאור השמש העולה. רוב המטוסים נשארו ברום גבוה בדרכם לוורשה, אבל אחד מהם הנמיך מעל הכביש ומשך אליו אש. קליעה מוצלחת הפילה אותו בשאגה עמומה לשדה סמוך, וגרמה להתרוממות רוח לשעה קלה. אבל בבוא הערב עדיין צעדו האנשים, והמשיכו גם למחרת. הם הורשו לנוח סוף־סוף בערב 4 בספטמבר – יותר משבוע מאז שגויסו – ביער ליד פיוטרקוב טריבונלסקי. לא היו ידיעות של ממש מהחזית, אבל שמועות על התקדמות גרמנית מהירה התרוצצו בשפע. האדמה רעדה מהלמות הארטילריה הרחוקה.

מפקדו של ויטולד, רס"ן מיֵיצִ'יסלָאב גַברִילקיֵיבִיץ', הופיע למחרת בבוקר במכונית פִיאָט פתוחה כדי לערוך את הכוחות בעמדותיהם מדרום לעיירה. גברילקייביץ' אמר לוויטולד שעליו לנוע בדרכים ולא ביערות. הם יהיו מטרות חשופות, הבין ויטולד, אבל ציית לפקודות שקיבל. הם אך זה יצאו לדרך כשחלף מעליהם מטוס קרב גרמני, נעלם וחזר כעבור כמה דקות עם חצי תריסר מפציצים שהחלו לתקוף את הטור. יחידתו של ויטולד חשה לרדת מהכביש, ומשכה את הסוסים לתעלה שלצידו כשהחלו הפצצות ליפול. המטוסים חזרו כדי לצלוף בהם במקלעיהם, ולאחר מכן נסקו והסתלקו. איש לא נפגע, אבל הם טעמו משהו מן העתיד לבוא.

ויטולד צפה באש התופת שכילתה את מרכז העיירה פיוטרקוב טריבונלסקי כשעבר שם עם אנשיו באותו ערב. הוא הקים חניון במרחק כמה קילומטרים מהעיירה, על קפל קרקע שנשקף מערבה לעבר גרמניה, ויצא עם שמונה מאנשיו לסיור. מהיער, הם ראו לראשונה את הגרמנים: יחידת סיור משוריינת חנתה בכפר ששכן מעבר לפלג צר. הוא חזר לחניון, הציב שמירה והמשיך לצפות בשמי הלילה המוארים בלהבות העיירה הבוערת. הלחימה תתחיל מחר. אנשיו, שידעו כי זה עלול להיות הלילה האחרון בחייהם, שוחחו על משפחותיהם ועל אהובותיהם בבית. הם נרדמו בזה אחר זה.

מה שוויטולד לא ידע הוא שפלוגת הפרשים שלו מוקמה היישר מול חוד המחץ של התקפת דיוויזיות הפנצר הראשונה והרביעית הגרמניות לעבר ורשה. כוח זה כבר הבקיע את הקווים הפולניים בקלוֹבּוּק שעל הגבול, והתקדם יותר ממאה קילומטרים בימי הלחימה הראשונים. לפולנים לא היה דבר שיוכל לעמוד בפני טקטיקת הבּלִיצקרִיג החדשה של הגרמנים – הבקעה בריכוז מסיבי של טנקים, עם מפציצי צלילה שטוּקָה בסיוע צמוד. לעבר אנשי לידה שעטו יותר משש־מאות פנצרים, מהר יותר מכפי שיכלו סוסיהם לדהור.

עם אור ראשון קיבל ויטולד פקודה לסגת ליער בקרבת פּרוֹשֶניֶה, כפר זעיר כעשרה קילומטר מצפון־מזרח לפיוטרקוב טריבונלסקי, שם שיכנה הדיוויזיה את מִפקדתה ואת שיירת המטען שלה. כעבור שעה קלה נפתחה ההתקפה הגרמנית. מטחי ארטילריה פגעו בהם ביער, ריסקו את העצים והתיזו חניתות של עץ לעבר האנשים והסוסים. ההפגזה הייתה גרועה יותר מזרחה משם, במקום שהושארה חטיבה יחידה להגן על דרך הגישה לעיר. האנשים השתוחחו כמיטב יכולתם, אבל אז הגיעה השמועה שהפנצרים הבקיעו, והמפקדה פתחה בנסיגה מהירה לאורך הכביש הראשי לוורשה. הם עברו רק כמה קילומטרים כשנבלמו בפקק תנועה לפני גשר צר בעיירה ווֹלבּרוּז'. לפחות, המפציצים הסתלקו עם רדת החשיכה.

מעט אחרי שמונה בערב נשמע פתאום רעם של שרשראות טנקים, ולפני שהם הספיקו להגיב, התנפלו עליהם הפנצרים בעוצמה כזו שהרוכבים מאחור הועפו מעל סוסיהם, ואלה שמלפנים נקצרו במהירות בברד של אש תותחים. בייקה, סוסתו של ויטולד, קרסה מתחתיו נקובת כדורים. הוא השתחרר והתגלגל לתעלה, שם שכב לצד הסוסה המפרפרת עדיין, בעוד מקלעי 7.92 מ"מ של הטנקים מפלחים גופי אדם ומרססים את הבתים הכפריים שלצד הכביש.

חושיו אמרו לו שעליו לשכב דומם, ובכל זאת הוא התייסר לשמע הצווחות והאנקות של אנשיו הנטבחים. בסופו של דבר השתתקו התותחים, והוא חמק מזירת ההרג ומצא תריסר ניצולים וכמה סוסים בשדות החשוכים שמעבר לעיירה. ההתקפה נמשכה רק דקות ספורות, אבל הוא איבד את רוב אנשיו – הרוגים, פצועים או שבויים. ויטולד עשה את דרכו לוורשה עם שאר הניצולים, בידיעה שהכול יֹאבד אם הם לא יצליחו להחזיק בעיר הבירה.

בתחילה, דומה היה שהם נמצאים מאחורי קו החזית. בהתאם למצוותו של היטלר להשמיד את הפולנים, הפציץ הצבא הגרמני וריסס את האזרחים הנמלטים, וגוויות נערמו בשולי הדרך לצד עגלות עמוסות במטלטלים וברהיטים. אך כאשר התקרבו לוורשה למחרת היום התחילו הדרכים להתמלא באנשים חיים, ואז הבין ויטולד שהוא מקדים את הגרמנים. המוני אנשים, נושאים צרורות על שכם או מריצים בהמות, ונשים גוררות ילדים, הביטו בחשש בשמיים.

ויטולד נכנס לוורשה במוצאי 6 בספטמבר, רכוב על סוס. לא היה לו מכשיר קשר והוא לא ידע מאומה על ממדי האסון שהתחולל בשאר המקומות: הגרמנים הבקיעו את הקווים הפולניים בנקודות רבות ונעו במהירות לכתר את ורשה. היחידות הקדמיות היו צפויות להגיע בכל רגע. בריטניה וצרפת כבר הכריזו מלחמה על גרמניה, אבל לא היה שום סימן לפעילות של ממש מצידן. ממשלת פולין כבר נמלטה מהארץ, והנציגות הבריטית בעיר התכוננה לעשות כדוגמתה.

"בתוך השגרירות, ארגזי היין של השגריר נחו נטושים במסדרון, השרת שלו הזיל דמעות, ועל המדרגות היו פזורים כל מיני חפצים אישיים, כולל זוג מהודר למשעי של מגפי פולו," סיפר פיטר וילקינסון, אחד מאנשי הנציגות, שהקפיד להעמיס את מרתף היינות המשובח של השגרירות על משאית חמש הטונות שלה לפני הפינוי.

אמצעי המגננה היחידים שראה ויטולד בדרכו אל מרכז העיר היו כמה קרונות חשמלית הפוכים ששימשו מתרסים. תושבים חלפו במרוצה, לבושים בכל מה שהיה בארונותיהם, כמדומה, או מהודרים במכנסיים ססגוניים ובמטפחות בנדנה, כאילו יצאו למדרונות סקי. חיילים שאך זה הגיעו מהחזית שכבו שרועים על המדרכות. די היה במראה פניהם הלאות והאדישות כדי להבין מה אירע. אפילו צופרי האזעקה חדלו לייבב. כשנעצר ויטולד ליד גבר בכובע ציידים שעמד לו ועישן סיגר, כדי לשאול על הדרך, הוא נענה בגרמנית ובגיחוך של לעג. האיש היה בן האוכלוסייה הגרמנית־האתנית הגדולה למדי, שההנהגה הנאצית קראה לה לִפנות כנגד שכניה הפולנים. ויטולד התרתח, סטר על פניו בצד חרבו, והמשיך לרכוב.

בסופו של דבר מצא ויטולד את המפקדה הצבאית של ורשה ברחוב קרָקוֹבסקִיֶה פּזֶ'דמִיֵישצ'יֶה, בקרבת הטירה המלכותית, ושם שמע שיש תוכנית להגן על העיר ולגייס את עזרת האזרחים בהקמת מתרסים ובהתכוננות למצור. ויטולד קיבל שיבולת שועל וחציר לסוסו, אבל לא זכה לקבל הוראות מדויקות – לאיזו יחידה עליו להצטרף, או מה עליו לעשות. הוא החליט שמוטב להם להמשיך לסגת ולהצטרף לכוחות הפולניים שיתארגנו מחדש במזרח כדי לצאת להתקפת־נגד, אם ימצאו כוחות כאלה. ב־9 בספטמבר, כשהכיתור הגרמני כמעט הושלם, הצליחו ויטולד ואנשיו לחמוק אל העיירה לוּקוּב, מאה קילומטר מדרום־מזרח לוורשה, כי נאמר לו ששם יוכל למצוא את הפיקוד העליון הפולני. עד שהגיע לשם ויטולד, הוא מצא שהעיירה הופצצה מהאוויר והפכה לגל חורבות מעלה עשן. איכרה שכבה ליד מכתש פצצה אחד, חצאיותיה מופרחות מעל ראשה וחושפות את ירכיה הלבנות־חיוורות, ולצִדה רבץ סוס שסוע לגזרים.

ג'ק פרווד'ר
האתר הרשמי של ג'ק פרוודר

בלוקוב נאמר לו שהמפקדים נסוגו לעיירה הבאה, אבל כשהגיע לשם חזר הסיפור על עצמו. וכך נמשך הדבר, מקום אחר מקום מופצץ ונטוש. האסטרטגיה הגרמנית כללה הפצצות עורף של ערים ותשתיות, כדי למנוע מהפולנים להתארגן מחדש. אפילו תחנת הרכבת של לידה, עיירתו הרחוקה של ויטולד, הופצצה. הדרכים היו מלאות באזרחים ובחיילים שמפציצי הצלילה דלקו אחריהם בתנועתם מזרחה. "עכשיו כבר לא היינו צבא, גם לא יחידה או סוללת ארטילריה," סיפר יָאן קַרסקִי, שנעשה לימים בלדר, "אלא רק חיילים בודדים שצעדו יחד לעבר יעד לא־מוגדר."

לא היה מנוס מן האמת: ויטולד ידע שפולין איבדה שוב את עצמאותה, והשאלה שניצבה בפניו – ובפני כל פולני – הייתה אם להיכנע או להמשיך להילחם, בידיעה שהדבר לא יועיל במאומה. ויטולד לא היה מסוגל בשום פנים להשלים עם האפשרות הראשונה. ב־13 בספטמבר הדביקו אותם שוב מפציצים גרמניים ליד העיירה וְלוֹדָבָה, 230 ק"מ מזרחה לוורשה, אבל לפחות שם מצא ויטולד קצין שהיה מוכר לו מהמערכה נגד הבולשביקים – רס"ן יאן וְלוֹדַרקיֵיבִיץ' – שהיה מוכן לעמוד ולהילחם. קצין זה, גבר גוץ וחסון שנראה והתנהג כמו מתאגרף, קיבל פקודה להיערך על גבול הונגריה. בדומה לוויטולד, הוא אסף נחשלים, ועכשיו יצרו השניים פלוגה. אבל בדרך לגבול הם נתקלו ברס"ן גברילקייביץ', עדיין במכוניתו, עם קציני מטה אחרים במכוניות משלהם. הקצינים נראו שאננים להפליא, והסבירו שיש בדעתם להתארגן מחוץ לגבולות הארץ כדי להמשיך בלחימה. בעיניו של ויטולד נחשב הדבר כעריקה והוא מחה, אבל הם רק משכו בכתפיהם והמשיכו לנסוע.

כיוון שכך, היה על ויטולד ויאן לערוך תוכנית משלהם. לא היה טעם להמשיך ולנוע לעבר הגבול, שכן הדבר היה צפוי למשוך את תשומת־ליבם של הגרמנים במוקדם או במאוחר. לכן הם עשו את דרכם ליער, שם יוכלו לנהל התקפות פגע־וברח ואולי למצוא מספר רב די הצורך של שותפים לעמדתם כדי לתכנן פעולה נרחבת יותר. במשך הימים הבאים הם תקפו כמה שיירות גרמניות ואפילו מנחת מטוסים קטן, שם פוצצו מטוס, אבל ויטולד ידע שהתקפות כאלה לא ישיגו הרבה. הגרמנים הקימו מחסומי ביקורת בכל מקום, והם נאלצו להישאר בתוך הסבכים והביצות ולחפש לעצמם מזון ביער, או לבקשו מידי איכרים מבודדים. להוסיף חטא על פשע, הגשם לא הפסיק לרדת. פלגי מים ניגרו על גבם, ובוץ דבק לכפות רגליהם.

בשלהי ספטמבר נודע להם שכוחות סובייטיים פלשו לפולין ממזרח. סטלין טען שהדבר נועד להגן על המיעוטים בפולין, אבל כוונתו הייתה ברורה לרוב הפולנים; הרודן הסובייטי החליט לחטוף את חלקו בשלל. אם קיווה ויטולד שיעלה בידו לכנס די אנשים לפעולה ממשית, תקוותיו התנדפו בו ברגע. עכשיו הכבידו על ליבו דאגות אחרות: בהתחשב למוניטין שיצאו למשפחתו על מאבק נגד הרוסים, קרוב לוודאי שנשקפה סכנה למריה ולילדים.

ב־28 בספטמבר נכנעה ורשה. העיר החזיקה מעמד עוד שבועיים אחרי צאתו של ויטולד, למרבה זעמו של היטלר, שפקד על הגנרלים שלו להשחיר את שמי ורשה בפצצות נופלות ולהטביע את תושביה בדם. ההרעשה האווירית והארטילרית שעליה ציווה הותירה 40,000 הרוגים והרסה כליל, או החריבה קשות, חמישית מבנייני העיר. בתי ספר, בתי חולים וכנסיות הופצצו בלי הבחנה. העיר העתיקה הייתה לגל חורבות, ומבית האופרה החדש, הגדול ביותר באירופה, נותרו רק כמה עמודים. רבבות אנשים שאיבדו את בתיהם הסתופפו בין החורבות.

אל ויטולד הגיעו רק שמועות על חורבן העיר. הוא הסתתר עם יאן באחד היערות ליד העיירה לוּבּרָטוּב, מלוכלך ולא־מגולח. היה ברור לוויטולד שהלחימה על שחרור הארץ לא תתחיל שם אלא בוורשה, מרכז השלטון. הוא ויאן פקדו על אנשיהם לחפור בורות גדולים ולקבור את כלי הנשק שלהם, והם החליפו את מדיהם בבגדים אזרחיים שהשיגו מהמקומיים. ויטולד קיבל מעיל ישן מעור כבש.

כאשר פנו האנשים שוב מערבה, הם התפצלו ליחידים או לזוגות כדי לחזור הביתה. לפני שהגיע ויטולד לוורשה, הוא החליט לסטות מדרכו ולבקר באוֹסטרוּב מָזוֹביֵיצקָה, עיירה במרחק של 100 ק"מ מהבירה, שם התגוררה אמהּ של מריה, פרָנצִ'ישקָה. הוא קיווה למצוא שם את אשתו וילדיו. הוא ויאן לחצו ידיים והסכימו ביניהם להיפגש בדירת אימו של יאן בוורשה בעוד שבועיים. "נגמור את מה שהתחלנו," הבטיח יאן.

ויטולד עשה את דרכו בין השדות והקפיד לעבור בסבך במשך כמה ימים, עד שהגיע לנהר בּוּג בקרבת אוסטרוב מזובייצקה. הנהר מהיר הזרם נעשה לאחרונה הגבול החדש בין הכוחות הגרמניים לכוחות הסובייטיים. חיילים רוסים סיירו על גדת הנהר בצד שבו נמצא ויטולד. הוא התחבא עד רדת החשיכה, ואז שכנע דייג מקומי להשיט אותו בסירתו אל מעבר למים, במרווח שבין סיור לסיור. הסירה היטלטלה והתחבטה בזרם, אבל הם הגיעו לגדה שמנגד, שם מתחו הגרמנים גדרות של תיל דוקרני. ויטולד פילס דרך ביניהן וחש הלאה אל אוסטרוב מזובייצקה, דרך של עוד כמה קילומטרים.

במקום שרר שקט מצמרר. מחצית מ־17,000 תושבי העיירה היו יהודים, ומרביתם ברחו לשטח הכיבוש הסובייטי. חנויותיהם ובתיהם נבזזו, ובכמה מקרים התנחלו בהם משפחות פולניות. פרנצ'ישקה גרה בבית כפרי בפאתי העיירה. כשהגיע לשם ויטולד, הוא ראה כלי רכב גרמניים חונים בחצר המבשלה מול הבית, שם השתכנה המפקדה המקומית של השירות החשאי הגרמני, הגסטפו. הוא נכנס בזהירות לבית מאחור. פרנצ'ישקה הייתה שם – בריאה ושלמה – אבל היא לא שמעה דבר ממריה. ויטולד נרדם על הספה בחדר המגורים, שעה שפרנצ'ישקה כיבדה את עצמה בכוס משקה הגונה.

במרוצת הימים הבאים שמע ויטולד על הסדר הגזעני והאכזרי החדש שאכפו הגרמנים על העיירה. הם ריכזו כמה מאות מתושביה, נעלו אותם בחדר ההתעמלות של בית הספר, ופיצלו את הקבוצה בין פולנים־אתניים ובין יהודים. רוב הקתולים שוחררו עד מהרה, אבל היהודים עברו סלקציה ונלקחו לקבוצות עבודה. הגרמנים עודדו את הפולנים־האתניים להתעלל ביהודים ולהכותם, ולהצביע על חנויותיהם כמיועדות לביזה. משפחות יהודיות גורשו מבתיהן, לקול קריאות הלעג של אחדים משכניהן הקתולים. אבל רוב התושבים סירבו לקבל את ההנחיות הללו של הגרמנים. ראש העיירה הסתיר משפחה אחת במרתף ביתו. הוריה של מריה עשו את המעט שחשו כי יש ביכולתם לעשותו, והתירו ליהודים הנסים דרך העיירה לקטוף תפוחים מהמטע שלהם.

ויטולד לא הרחיב את הדיבור על תקופת שהותו באוסטרוב מזובייצקה. הדעת נותנת שהוא חש מגינת נפש לנוכח גילויי האנטישמיות בקרב חלק מהמקומיים, ששיחקו לידי הגרמנים. מדי בוקר התעורר בתפילה על שפתיו שמריה תיכנס בפתח עם הילדים, ומדי לילה שכב לישון בפחד מפני הגרוע מכול.

בסופו של דבר, נראה שהוא ניחש כי מריה נשארה בקרופה, אולי במסתור אצל ידידים, והיה עליו לבחור בין המתנה למשפחתו ובין חזרה למאבק נגד הגרמנים. הוא ידע שהסיכוי למצוא אותה ואת הילדים, אם יצאו לדרך, היה זעום ביותר לנוכח מספר הפליטים שנהרו אל מעבר לגבול. בין כה וכה, ההחלטה הייתה ברורה: הארץ לפני המשפחה. בבוקר 1 בנובמבר שאל ויטולד זוג אופניים ויצא לדרך הארוכה אל ורשה, לפגישה עם יאן. היה זה יום כל הקדושים, שבו מלאו בתי הקברות בנרות דולקים ובחיים שהתפללו על מנוחת המתים, אבל לוויטולד לא היה פנאי לזאת: הוא יצא לדרך המוליכה לוורשה כדי להילחם.

_____________________

"המתנדב", ג'ק פרוודר (מאנגלית: עמנואל לוטם), הוצאת מודן, 432 עמודים, 98 שקלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו