יום בחיי ניצן ארגוב - ככה זה עכשיו, לתהות על קנקן של צירופי מקרים - עוד 365 ימים - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

יום בחיי ניצן ארגוב - ככה זה עכשיו, לתהות על קנקן של צירופי מקרים

בת 33, מינוס דירה, בן זוג ועבודה, פלוס שני תארים, מצלמת קאנון על הכתף ואבועגלה על הראש. וכל היתר: מלים ועובדות שלא מגדירות אותי ואינן חקוקות בסלע, אך הן אני ורק אני בעת הזו

תגובות
6
ניצן ארגוב

"אני ניצן ארגוב, בת 33, לא קרובה של זוהר או של סשה, אך מחזיקה בגאווה בשעטנז העדתי שלי. סטטוס נוכחי: מינוס דירה, בן זוג ועבודה. פלוס שני תארים ביד, מצלמת קאנון על הכתף ואבועגלה על הראש, שמשום מה מעורר באנשים השתאות כל פעם מחדש".

"לפני כחודש נפרדתי מהשדרה הכי יפה בעיר, מהדירה שהיתה לי לבית בשנים האחרונות, ומתל-אביב אחת גדולה שנתנה לי ולקחה ממני בו״ז במשך שמונה שנים יפות. מה שעבר עליי בחודשים האחרונים זה משהו שלא יכולתי לצפות כמובן, אבל בתוך תוכי כנראה היה כל מה שרציתי. את הדחיפה שתבעט אותי, שתעזור לי להתעורר ולהתחיל בתנועה. לאנשהו".

היום של ניצן ארגוב הוא היום ה-347 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

06:45

קמה בבית של ההורים שלי. אחרי לילה של מזגן מרכזי שהקפיא לי את הצורה. זה חלק ממה שקורה כשבוחרים לעזוב את העצמאות שלך ולשחרר בית שמשרת אך ורק את הצרכים שלך.

07:00

יוצאת לגינה, שואפת אוויר של ירוק ומתחילה שיעור יוגה. חזרתי ליוגה אחרי פציעה ארוכת שנים שהיתה לי בכתף שבאופן פרדוקסלי נוצרה מתרגול יוגה. טיפ קטן ממני: גמישות היא לא חוזק וצ׳אטורנגה (תנוחה ביוגה - ס"ק), חביבי, זה דבר שמצריך שריר או שניים. נדהמת מאורך התנועה, מגמישות הגוף שזוכר הכל ומהנשימה שמצליחה ללוות אותי בקלילות, אפילו יותר מהרגיל.

5
ניצן ארגוב

08:15

בכל בוקר בחודש האחרון אני מתעוררת ופותחת את היום עם כוס מים פושרים וחצי שעת מדיטציה. הבוקר, בחרתי להיכנס למדיטציה משותפת בזום עם רון, מנחה של קורס מיינדפולנס שהתחלתי במארס. זה פתח לי ערוץ חדש לגמרי של חשיבה, נתן לי כלים פרקטיים להתמודד עם מלא שיט, ששנים של טיפול פסיכולוגי לא הצליחו לעשות. אז אני מתיישבת על כרית, נכנסת למוד ״מודטת״, ומודה על הבחירות שאני עושה בכל רגע נתון.

09:00

קפה שחור של עלית. מנה גדושה בכוס זכוכית, מים מבעבעים ושלוש דפיקות על השיש, זה כל מה שצריך כדי לפתוח את הבוקר מבחינתי. ולא משנה כמה ינסו לשכנע אותי לבגוד - אצלי זה רק קפה שחור של עלית. לוקחת גם פרוסת כוסמין עם טחינה וסילאן, ואני מסודרת.

10ֿ:00

טקס הבוקר הסתיים ואני מתחילה את החלק השני של היום. מחליטה להכין אוכל לכמה ימים ועוגיות טחינה טבעוניות בריאות (מדי) שיוצאות כמו לחם כוסמין לא מוצלח. לאחר מכן מתגלגלת צפונה לקיבוץ עין כרמל, לדירה של חברה שמחכה רק לי.

4
ניצן ארגוב

12:20

בדרך, עוצרת ביקנעם לפגוש זוג חברים שחזרו משנה של טיול קרוואן באפריקה. נופר ואני מתחבקות בקושי, כי קורונה, אחרי שלא נפגשנו טריליון זמן, וכי בחתונה שלהם הייתי בקירגיזסטאן וטיפסתי על כל הר מושלג שהסכים לקבל אותי.

אנחנו משלימות פערים וחושבות מה יהיה נכון עבורי מכאן והלאה. זו חתיכת תקופה ועם כל הזֵן שאני מתארת, לא פשוט לי. אז אנחנו מדברות, מנתחות, אני קצת מתעייפת ואז, ברגע הנכון, ממשיכה. תנועה. כל הזמן. גם אם לא פיזית, אז בגוף, בנפש.

16:00

מגיעה לקיבוץ ועוקבת אחר ההנחיות המדויקות שאמורות להוביל אותי אל היעד הנכסף. מרגישה קצת כמו פעם, כשהיינו משתמשים ב״קחי ימינה כשאת מגיעה לעץ אבוקדו ושמאלה כשאת רואה את הבית עם האבנים הצהובות״. מוצאת את המפתח מתחת לשטיחון (מלה אחרת לדשא סינטטי מסתבר), ומרגישה שהצלחתי במשימה של המרוץ למיליון.

3
ניצן ארגוב

17:00

תחושה נעימה אופפת את גופי. בחוץ חום אימים ובתוך הבית תענוג, אפילו בלי מזגן. מסתבר שידעו לבנות לא רע בכלל בשנות החמישים. בידי בירת קורונה קורנת וקרירה פלוס קערה מלאה בטופו צלוי וירקות קלויים. אני מבסוטה. איך טעים...

18:30

שחר שולח לי הודעה בוואטסאפ ושואל ״איך את עם כל זה״? אחרי שלא שוחחנו כמה חודשים טובים. אני עונה לו: ״טוב מאוד״.

שוכבת על המיטה, בחדר שהוא לא שלי, נעצרת על המלים ״כל זה״. טיים ליין שלם מתחיל לרוץ לי בראש ואני קולטת מה זה ה"כל זה" ששחר דיבר עליו. זה לעזוב את העבודה בינואר 2020, חודש וחצי לפני הקורונה, לא למצוא עבודה אחרת ולא לדמיין שזה מה שהעתיד טומן בחובו. מהלך מילניאלס קלאסי שלי: 0-1 לטובתי.

מה זה עוד "כל הזה"? זה להכיר את שחר בטינדר בערב סילבסטר ״הקדוש״ ולהזמינו בספונטניות לתה נענע בשדרה, כדי לחגוג את בואה של שנת Twenty Twenty המבטיחה, לא עלינו. זה להחליט לטוס יחד לטורקיה אחרי שבוע וחצי של היכרות לחופשת טיפוס, כשאין לי מושג אפילו איך לקשור רתמה, ולאכול פחמימות עתירות חמאה וגבינה מקומית תחת בקתה חלומית מעץ באמצע היער.

זה להיפרד משחר ולחוות שברון לב. נוסף. כי אני בת 33 ועברו הרבה מים בנהר. זה לנסוע לסיני עם עומרי החתיך כדי להמשיך להזריק אדרנלין למוח שלי, להמתיק את גלולת הפרידה ופשוט להמשיך להיות בתנועה.

זה לחזור ב-2 במארס כי יש בחירות לא רלוונטיות, שוב, ולהבין אחרי חמישה ימים שאני אולי צריכה להיכנס לבידוד. זה לא להבין מה זה בידוד, לקחת את הרכב ולעשות טיול מעיינות בגולן כשאני מבודדת. בכל זאת, אזרחית למופת שחזרה מסיני בשביל הבחירות.

זה להעביר שעות, ימים, חודשים על השטיח בסלון, כי כמו החינוך האנתרופוסופי גם אני אוהבת לשבת רק על הרצפה ולהעסיק את עצמי בצורה מופתית. זה ללמוד מקרמה, עמידות ידיים, נפילות ידיים, ציורים על קנבס, בניית אתרים, ספרי מדע, מגע ומה לא. זה להחליט שאני עפה מתל אביבה.

זה לעבור לחווה ביודפת לחודשיים. לא להאמין שאני זוכה לראות את הנוף הזה כל בוקר, למרות לילות של גירודים אינסופיים ומינימום שעות שינה. ועדיין, כל אלו מתגמדים לעומת העוצמה שאני חשה בתוכי.

זה לקום בחמש וחצי בבוקר, כל בוקר, כדי לחלוב את העיזות עם העיניים המכשפות, לשתות תה ולאכול חביתה שמוגשת בתוך טאג׳ין מרוקאי, ולמלצר לאנשים שחושבים שאני בת 22 ומבקשים ממני לספר את הסיפור שלי כל פעם מחדש. זה להכיר קאובוי שרוצה לתת לי כל מה שאי-פעם רציתי, לוקח אותי לטיול סוסים בשקיעה היפה של יודפת ונוסע איתי לראות מטר מטאורים במצפה רמון, רק כי ביקשתי, ולבסוף לא להצליח להרגיש.

זה לעזוב את החווה ולהבין שאולי חוואית אני לא אהיה, לא כרגע לפחות. זה להחליט שאני מתקפלת מהעיר, לוקחת את עצמי וחוזרת להורים, כשאני ללא עבודה, ללא בית וללא בן זוג. זה להתחיל מאפס. להגיע לדירה שזימנו לי, לרגע הזה ממש, ולקרוא את המלים שמחכות לי שאקרא בהן.

19:30

כל החיים שלי רציתי ״למות להיות אני״. להפסיק להשוות לאחרים או להאמין שכל תמונת פייסבוק היא אכן המציאות, ופשוט ״לקנא״ בחיים שלי עצמי, ללא תלות באושרו או בחייו של האחר. זה האידיאל לטעמי.

בינתיים החושך יורד. תוך כדי חיפוש אחר מתג האור, אני מבחינה בספר על המדף ששמו ״מתה להיות אני״. זה נתן לי את האות לשים לב אליו ואני זורמת. נשכבת על המיטה, פותחת את העמוד הראשון, ותוהה על קנקנם של צירופי מקרים. מהרגע שאני פותחת את העמוד הראשון, זה סופי. אני מאוהבת. אני יודעת את זה. אני טורפת את המלים, עוברת בהתלהבות בין העמודים ובוכה. וגם קצת מתרגשת. כי מלים הן הרבה עבורי. אני מאחלת לעצמי למצוא את המקום שלי. להיות אני. אני ולא אף אחת אחרת.

2
ניצן ארגוב

21:30

נכנסת למחשב, פותחת עמוד חדש בתיקיית ״דברים שלעצמי״ בדרייב - המקום בו המחשבות שלי מקבלות ביטוי בכתב, והמלים מתחילות לצאת ממני. כל החיים שלי אני דוחפת, עובדת קשה כדי להשיג את המטרות והיעדים שלי ולא מוותרת, אך ההתנהלות הזאת גבתה ממני מחירים קשים, הן ברמה הפיזית והן ברמה הנפשית.

החיים לימדו אותי שלפעמים צריך גם לשחרר, ולהאמין, שכל הדברים הטובים יתגלו בזמנם, למרות שזה כל-כך לא בטבע שלי (כמזל אריה טיפוסי ושואג). אני מזכירה לעצמי שזו תקופה, שהעובדות היבשות לא מגדירות אותי והן אינן חקוקות בסלע. הדברים יגיעו וכרגע כל מה שעליי לעשות זה להניח לדבר להתגלות ולהיות אני.

1
ניצן ארגוב

22:30

עייפה. ובכל זאת נכנסת לרגע למייל שלי. הוא נמשך קצת יותר מרגע, כי מסתבר שקיבלתי הצעת עבודה שאפילו נראית מעניינת. מחייכת לעצמי ותוהה בשנית על קנקנם של צירופי מקרים. מכבה את האור ומשגרת את המוח שלי לממד אחר.

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו ל-sivan.klingbail@gmail.com 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#