בלוגים

עוד 365 ימים / הבלוג של סיון קלינגבייל

יום בחיי עבד דארי - רק 200 מטר מהבית, אבל בלי אשתי זה עוד שעה

בן 55, נשוי, אב לארבעה וסב לשניים, גר בעיסאוויה, רכז ב"קו לעובד", לא ישראלי ולא פלסטיני, תמצית האפרטהייד הוא כביש עם חץ, שמעתם על קרן הפנסיה "שטחים"? מסתבר שהיא לא משלמת שקל

"אני עבד דארי, בן 55, מתגורר בשכונת עיסאוויה שבמזרח ירושלים עם אשתי, מיסון. יש לנו ארבעה ילדים, רובם כבר עזבו את הבית. הבת קטנה (19) לומדת יחסים בינלאומיים בטורקיה, אבל כבר לפני שלוש שנים יצאה מהבית לטובת לימודים בהוד השרון. הבן הקטן (22) חזר אלינו לא מזמן בגלל הקורונה. הבת והבן הגדולים (31 ו-28) נשואים וגרים בשכונה. יש לנו שני נכדים מהם וזה מקל על החיים. כל סוף שבוע כולנו נפגשים ואוכלים יחד".

היום של עבד דארי הוא היום ה-349 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

000
עבד דארי
להמשך הפוסט

יום בחיים סוניה סודרי - כותבת מחזות שיתאימו לאחרי הקורונה, לחצרות

נשואה, אם לשניים וסבתא לשבעה, גרה במודיעין עילית, מנהלת בי"ס למשחק ותיאטרון לחרדיות, חזרה בתשובה בגיל 32, משתדלת לא לשרוף את האוכל, אשה לעולם לא תספר את גילה ומשקלה

"שמי סוניה סודרי, נשואה ואמא לשניים - בן שנשוי וממנו יש לי שבעה נכדים מקסימים ובת שעדיין לא נשואה. גרה במודיעין עילית. כפי שראיתי במדור הזה נהוג לכתוב את הגיל, אך כצרפתייה חונכתי שאשה לעולם לא מספרת את הגיל שלה או את המשקל. ולכן אתן לקוראים לנחש על-פי התמונות בלבד 😊".

"נולדתי באלג'יר ובמהלך המלחמה לשחרור אלג'יריה החליטו הורי לעזוב לצרפת, ושם קיבלתי השכלה גבוהה בתחום המוזיקה והתיאטרון. כשסיימתי את הלימודים החלטתי להמשיך ולהתמקד בתחום ובגיל 24 התקבלתי לתיאטרון הלאומי. הייתה לי תקופה מופלאה, נסעתי בכל רחבי העולם, הופעתי, ובין לבין גם לימדתי סטודנטים למשחק, כתבתי מחזות ואפילו ביימתי חלק מהם".

3
סוניה סודרי
להמשך הפוסט

יום בחיי ניצן ארגוב - ככה זה עכשיו, לתהות על קנקן של צירופי מקרים

בת 33, מינוס דירה, בן זוג ועבודה, פלוס שני תארים, מצלמת קאנון על הכתף ואבועגלה על הראש. וכל היתר: מלים ועובדות שלא מגדירות אותי ואינן חקוקות בסלע, אך הן אני ורק אני בעת הזו

"אני ניצן ארגוב, בת 33, לא קרובה של זוהר או של סשה, אך מחזיקה בגאווה בשעטנז העדתי שלי. סטטוס נוכחי: מינוס דירה, בן זוג ועבודה. פלוס שני תארים ביד, מצלמת קאנון על הכתף ואבועגלה על הראש, שמשום מה מעורר באנשים השתאות כל פעם מחדש".

"לפני כחודש נפרדתי מהשדרה הכי יפה בעיר, מהדירה שהיתה לי לבית בשנים האחרונות, ומתל-אביב אחת גדולה שנתנה לי ולקחה ממני בו״ז במשך שמונה שנים יפות. מה שעבר עליי בחודשים האחרונים זה משהו שלא יכולתי לצפות כמובן, אבל בתוך תוכי כנראה היה כל מה שרציתי. את הדחיפה שתבעט אותי, שתעזור לי להתעורר ולהתחיל בתנועה. לאנשהו".

6
ניצן ארגוב
להמשך הפוסט

יום בחיי רועי יעקובינסקי, אשתי אפשרה לי להגשים את חלומי כאומן

בן 38, נשוי ואב לשניים, גר בתל אביב, אמן רחוב (BINSKY) ומורה, נוהג לחזור הביתה עם "הפתעות" שיחכו עד שתבוא הברקה, הקורונה שינתה את המדיום ולכן גם החשיבה שלי שינתה פאזה

"אני רועי יעקובינסקי, בן 38, חי בתל-אביב, אמן בסצנת הרחוב ומורה. כבר שש שנים שאני מתערב במרחב הציבורי תחת השם BINSKY. בדרך כלל האומנות מדברת בשמי, אך כעת זו הזדמנות לצאת מהקומפורט זון שלי ולשתף קצת גם במה שלא רואים".

"לאורך השנים יצרתי על קנבס, אך תמיד היה בי רצון להוציא את האמנות שלי מהסטודיו החוצה ובכך ליצור שיח בין הדמויות בעבודותי לבין האוכלוסייה. רק כשחזרתי לתל-אביב, לאחר ביקור קצר בחיפה ועוד יותר קצר בכפר יונה, הבנתי שהווייב שלי ליצירה הוא פה. המעורבות באומנות הרחוב בתל-אביב אפשרה לי לקחת סיכון, לעבוד בגדול, לנסות טכניקות שונות ולהכיר חברים מעוררי השראה".

7
אור גליקמן
להמשך הפוסט

יום בחיי רהאלי קמחי, לא בטוחה שהנכדים יודעים להעריך את הזמינות של היום

בת 74.5, נשואה, אם לשלושה וסבתא לשבעה, גרה ברמת גן, מטפלת הוליסטית, מברכת על נוכחותם של החתולים, תופסת את הסלון לטאי צי ופלדנקרייז, מאחלת לכולנו ימים מלאים בעשייה והתרגשות

"שמי רהאלי קמחי, בת 18++ 😉 או ליתר דיוק 74.5, גרה ברמת גן, נשואה למאיר, אמא לשלושה וסבתא לשבעה מופלאים. עסקתי בעבר בתחום האדריכלי וגם הייתי שנים מורה בתיכון ברמת גן, עד שב-1996 החלטתי לממש את ייעודי והפכתי לעצמאית בתחום הטיפול ההוליסטי. התחום בחר בי (כך גם היה עם הוראה לפני כן). כיום אני מאסטר מקור לאור המגן-דוד, הרייקי היהודי. מעבירה סדנאות וטיפולים, פותחת את ערוצי השפע לאדם בכל תחומי החיים על-פי עץ החיים בקבלה לפי שם ותאריך הלידה".

"מאז הצטרפותה של הקורונה ליום-יום, החיים שלי, כמו של כולם, השתנו מאוד. עם זאת, לא ויתרתי על הדברים המהותיים בחיים. התנועה חשובה לי, תמיד לזוז קדימה ולא לדרוך במקום. אז אני זזה. עושה הרבה ספורט (יש שיגידו הרבה מאוד) ודואגת ללמוד משהו חדש כל יום, גם מהבית (לפעמים למורת רוחו של מאיר כי אני תופסת לו את הסלון). ממלאת את הזמן גם במפגשים עם משפחה וחברים בעזרת הטכנולוגיה כשאי-אפשר להיפגש במרחב האמיתי".

8
רה-אלי קמחי
להמשך הפוסט

יום בחיי שלי צבן, כנראה שאני מומחית גדולה בגעגועים

בת 54, אלמנה ואם לשניים, גרה ברחובות, אחות במחלקת "הוספיס בית", יוצאת לחופשה מדי רבעון בגלל העומס הרגשי (וזו בעיה בקורונה), כולם שואלים: התספורת זה בגלל העבודה? התשובה בפנים

"אני שלי צבן, אוטוטו בת 54, גרה ברחובות, אלמנת ALS מזה עשור, אמא לשני ילדים בוגרים: מאי (33) וטאי (26). אחות מוסמכת זה חמש שנים ב"צבר רפואה", שהוא מערך אשפוז הבית הגדול בישראל. עובדת בעיקר במחלקת הוספיס-בית, המלווה אנשים בכל הגילאים החולים במחלות מאיימות חיים. בכל רגע נתון אני מלווה כ-20 משפחות היודעות כי יקירם עתיד לסיים את חייו ובדרך כלל בחירתו או בחירתה היא למות בבית".

"עבדתי שנים כקוסמטיקאית ולפני כעשור, בעקבות מחלתו של בעלי אלכס, התחלתי ללמוד סיעוד. אלכס טופל בצבר ובעקבות הניסיון שלדאבוני צברתי, החלטתי שאני רוצה לעסוק בכך".

00
שלי צבן
להמשך הפוסט

יום בחיי ענת לוינסקי, אני אמא יחידנית וזו הבחירה הכי טובה שעשיתי

בת 42, גרה במושב עין עירון, מאמנת נשים בתחומי הפוריות, ההריון והלידה, התרגלה לשתות קפה (שהתקרר) מצנצנות, איכשהו דווקא הזום הצליח להקפיץ לה את העסק

"אני ענת לוינסקי, בת 42, גרה במושב עין עירון שליד פרדס חנה, אם יחידנית לגאיה בת השנתיים. מאמנת אישית בדגש על עולמות הפוריות, ההריון והלידה, מלווה נשים בדרך לאמהות יחידנית. מלווה באופן פרטני, מנחה קבוצות נשים בתחילת הדרך, וגם מעבירה קורסי הכנה ללידה בגישת 'פשוט ללדת' (HypnoBirthing). בנוסף, אני גם צלמת ויש לי עסק בשם 'צילום בעיניים אוהבות'. זה מה שאני יודעת לעשות. להביט באנשים באופן אוהב וללכוד אותם בתמונות".

"כמו שניתן לנחש אין לי הרבה זמן פנוי, אבל אני שמחה מאוד ומאושרת מזה שכמעט כל רגע ביום שלי מוקדש למשהו משמעותי ושאני ממש אוהבת. מאמינה שהחיים הם טובים, חווה אותם ככאלה ומשתדלת לעשות בכל רגע את מה שאני יכולה באופן הטוב ביותר. אני גם סומכת על העולם שהדברים תמיד מסתדרים בדרכם. מאוהבת בגאיוש ובעשייה שלי, ומתרגשת ממסע החיים המטורף הזה".

9
ענת לוינסקי
להמשך הפוסט

יום בחיי זינה נסאר, כדי לעזור לתרבות לצמוח צריך להתחיל בנשים

בת 35, נשואה ואם לשלושה, גרה בכפר מנדא, רכזת בתוכנית לשילוב נשים מחברות מסורתיות בשוק העבודה, מחנכת את הילדים לקחת חלק במשימות הבית

"שמי זינה נסאר, בת 35, נשואה לסאמר המקסים והתומך ואמא לשלושה בנים: אבראהים (13), עבד-אלקאדר (6) ועדי (שנה ותשעה חודשים). גדלתי בכפר ראמה שבגליל העליון שבו חיים מוסלמים, דרוזים ונוצרים. כיום גרה בכפר מנדא שתושביו מוסלמים".

"המשפחה שבה גדלתי מאוד מיוחדת, אוהבת ומכילה. אני הבת הבכורה ויש לי עוד שתי אחיות ואח (פרידה, נור ונאיף). למדתי לתואר ראשון בסוציולוגיה וחינוך מיוחד באוניברסיטת בר-אילן, אך בעת שהתחלתי את הסטאז' הרגשתי שאני במקום שלא מתאים לאישיות שלי. במקום זאת, למדתי NLP, הנחיית קבוצות, יוגה צחוק, אימון אישי ותיאטרון".

0
זינה נסאר
להמשך הפוסט

יום בחיי בני מקונן - אני אתיופי בתרבות, אבל "אתיופי אסלי" זה משהו אחר

בן 55, נשוי ואב לארבעה, גר באשדוד, עובד תפעול בחברת ספנות, עלה בגיל 8, חי בדנמרק חמש שנים, יורד פעם בחודש לאילת, פרט טריוויה: הקצין הראשון בצה"ל מיוצאי הקהילה

"שמי בני מקונן, בן 55, גר באשדוד, נשוי ליפעת ואב לארבעה: אורן (15), יהב (12), מיתר (5) ולני (שנה וחצי). עליתי עם אמי ואחי מאתיופיה ב-23 בספטמבר 1973, שבועיים לפני מלחמת יום כיפור, והיינו אחת מארבע המשפחות הראשונות שעולות כמשפחות. לפני כן היתה עליה רק של בודדים. אבי עלה לארץ שלוש שנים קודם לכן וכשהגענו הוא היה במלחמה".

"בכל מקום תמיד הייתי יוצא אתיופיה היחיד. בבית ספר היסודי באשדוד הכינו את הילדים לזה שבאים שני תלמידים חדשים עם צבע עור שונה וכולם חיכו לנו בשער. הילדים בכיתה התנדבו לשבת לידי ולעזור לי עם השפה (למרות שבאתיופיה למדתי קרוא וכתוב בעברית, ללא הבנת הנקרא). היו לעיתים רחוקות הערות גזעניות ואבל בגדול הרווחתי בגלל צבע העור שלי. תמיד הייתי בולט וגם הייתי אתלט מצטיין. בצבא שירתתי כמד"ן (מדריך נוער). יצאתי לקצונה והייתי ליוצא אתיופיה הראשון שמסיים את בה"ד 1 בהצלחה". 

00
בני מקונן
להמשך הפוסט

יום בחיי מיכאל שמייצר, יש דבר כזה "עייפות זום" ואני חווה אותו על בשרי

בן 27, רווק, גר בנתניה, יועץ תקשורת בכיר ומורה פרטי, עלה לישראל בגיל 9, קיבל חינוך סובייטי איכותי, היפנים אומרים שלטפח גינה זה מרגיע, בין יח"צ להוראה יש המון קווי דימיון

"שמי מיכאל שמייצר, בן 27, מנתניה, במקור מחצי האי קרים. עליתי לישראל בגיל 9. כרגע רווק (מקווה שלא לעוד הרבה זמן). עובד כיועץ תקשורת בכיר במשרד 'בן חורין-אלכסנדרוביץ' ומורה פרטי בשעות הפנאי שכמעט לא קיימות. סיימתי לפני שנתיים תואר ראשון למדעי המדינה, יחסים בינלאומיים ותקשורת במוסד שלא היה יכול להתאים לי יותר - האוניברסיטה הפתוחה. אני אוטודידקט ואוהב ללמוד בעצמי, בלי האכלה בכפית יותר מדי".

"במהלך הלימודים לקחתי חלק במלגה מיוחדת להתמחות בתקשורת, יח"צ ואסטרטגיה. התאהבתי ביח"צ כשראיתי את גודל ההשפעה שיכולה להיות לעבודה שלך. מאז עובד בתחום. היקום מזמן לנו סגירות מעגל, היום אני מלווה זו השנה השנייה מלגאי. בעיני, יועץ תקשורת זה אחד התפקידים הכי משפיעים על סדר היום הציבורי והוא כולל עבודה עם עיתונאים, גופים וחברות מתחומים שונים, מדרכונים אירופאים ועד לסיוע לניצולי שואה. אני שואף לנהל בעתיד משרד יח"צ מוביל עם הלקוחות המשפיעים ביותר על פני החברה הישראלית".

00
מיכאל שמייצר
להמשך הפוסט

יום בחיי עומר רוזנבאום, ההחלטה להקדיש את אחה"צ לילדים היא הטובה בחיי

בן 39, נשוי ואב לשלושה, גר בקיבוץ עירוני בהוד השרון, רופא עור, דואג לקפה של רוחל'ה וגם מברך אותה במסרון, כל יום ב-11:00 בול: פק"ל חומוס (צריך רק למצוא זמן להגיח מהקליניקה ולבלוס אותו)

"אני עומר, בן 39, נשוי למיכל (או בשמה האחר בת"ז - בובה!) ואבא לשחר (8) ולתאומים שקד ושוהם (6.5). אנחנו גרים בהוד השרון במתחם מהמם שנקרא 1200. זה סוג של קיבוץ עירוני במגדלים גבוהים עם גינה באמצע. מיכל ואני גדלנו בשרון, היא בהרצליה ואני ברעננה, ואין סיכוי שנעזוב אותו".

"אני רופא עור מומחה ועובד בשירותי בריאות כללית בחולון במשרה מלאה (מנהל מחלקת עור במרפאת מומחים ורכז רפואת העור של המחוז) וגם מנתח בבית החולים בילינסון. מיכל עובדת בחברת הייטק אמריקאית כמנהלת שיווק מוצר ומנהלת צוות".

8
עומר רוזנבאום
להמשך הפוסט

יום בחיי עמרי אברמוביץ', גרתי ברחוב כדי להבין אנשים שחשובים לי במיוחד

בן 41, נשוי ואב לשתיים, גר בתל-אביב, עובד סוציאלי ומייסד עמותה המשקמת חסרי בית עם כדורגל ומוזיקה. לא מאמין בפסיכיאטריה הביולוגית שמדברת על "מחלות נפש", יש מחלות חברתיות

"שמי עמרי אברמוביץ', בן 41, עובד סוציאלי, נשוי לנטע ואב לסופי (7) ויולי (3). גרים בתל אביב. אני "עובד חברתי" שמאמין שהמעגלים החברתיים והתרבותיים הרחבים הם אלו שלבסוף עושים אותנו בני אדם. אני אוהב את המקצוע שלי מאוד וחש בו סיפוק אדיר, אך בשל הקושי להתפרנס ממנו השבוע שלי הוא שעטנז של חלקי משרה בעמותות ועבודה פרטית עם אנשים עם קשיים נפשיים מורכבים בבתיהם".

"הדוקטורט שלי עוסק במה שנהוג לכנות בעגה המקצועית 'אוכלוסיות קצה'. חסרי בית, פגועי נפש, בני נוער בזנות, מכורים, ילדים שהוצאו מבתיהם בצו בית משפט. חסרי הבית הם אנשים שחשובים לי במיוחד. התנסיתי בחיים ברחוב לפרקי זמן קצרים כדי להבין מעט טוב יותר את חוויית חייהם. לפני כשבע שנים הקמתי ביחד עם חברי, אורי שוהם, את עמותת 'מגרש ביתי', העושה שימוש בכדורגל ומוזיקה כדי לשקם חסרי בית. יש לנו סיפורי הצלחה כבירים. אנשים שיצאו ממקומות מאוד קשים בזכות הכוח הקבוצתי והאתגר שספורט מציב. בנוסף לקבוצות כדורגל, יש לנו גם מקהלת נשים חסרות בית ופרויקט חדש של עבודת רחוב בירושלים".

7
נטע פטריק
להמשך הפוסט

יום בחיי סופי מלניק אמתי - הגוף צעק, אבל הבת של הרופאים היתה עסוקה

נשואה ואם לשלוש, גרה ביבנה במעין חמולה רוסית שמחה, סמנכ"לית שיווק גלובלי שנמצאת בחשבון נפש לקראת התפקיד הבא, סרטן המעי הגס הוא הסרטן עם המחסור החמור ביותר ביחסי ציבור

"אני סופי מלניק אמתי, אמא למיה (18.5), יולי בת (16.5) ואנה (כמעט 14), שתי צופיפניקיות ומלש"בית. נשואה לגיא, חבר שלי. בת בכורה לד״ר סשה ולד״ר גניה מלניק ואחות של שני המהממת. מגדלת כלבה לברדורית בת 15 וחצי העונה לשם סאנוק, שזה סבבה בתאילנדית. רוב הזמן היא שוכבת ובוהה".

"אני גרה ביבנה ליד הורי ואחותי, מעין חמולה רוסית שמחה. במקצועי אני סמנכ״לית שיווק גלובלי ועד לאחרונה הייתי אחראית על אסטרטגיית המותג של Taboola (חברה העוסקת בניהול שירותי פרסום באמצעות המלצות מותאמות אישית - ס"ק). כעת אני במהלכו של חשבון נפש לקראת התפקיד הבא. מה שברור הוא שיהיה בו הרבה אימפקט והרבה טק. בנוסף, מתנדבת ומייסדת-שותפה בקהילת G-CMO, מנטורית ומרצה".

7
סופי מלניק אמתי
להמשך הפוסט

יום בחיי יעל אלעד, מסתכלת במראה ואומרת לעצמי "את סקסית אש"

בת 29, גרה בפרדס חנה, נשואה לנועם, מנחה סדנאות סביב עולמות האינטימיות והמיניות, מעגלי הנשים שינו את חיי, בעוד 5 שנים רואה את עצמי אחרי כתיבת ספר חינוך-מיני-אירוטי לבני נוער

"אני יעל אלעד, בת 29 מפרדס חנה, נשואה לנועם. ביחד קצת יותר מ-8 שנים. מנחה מעגלי נשים וסדנאות לזוגות סביב עולמות האינטימיות, יחסים, תקשורת, מגע ומיניות. אוהבת לרקוד, שיחות בלב חשוף, טבילות במעיין ואת השמש של אוגוסט. מתרגשת מכנות, מלאת תשוקה לחיים ומאוהבת בתהליכים קבוצתיים".

היום של יעל אלעד הוא היום ה-336 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

08:24

יעל אלעד
יעל אלעד
להמשך הפוסט

יום בחיי סיהאם אלזעריר, בקומדיה הסורית הזאת צפיתי שלוש פעמים

בת 23, נשואה לסאמר, גרה בלוד, סטודנטית שנה ד' להנדסה כימית ומתמחה בסטארט-אפ, ויתרה לפני כשנה על סוכר, קפאין וחלב, אוהבת לקרוא ולסרוג, אמא שלי היא סופרוומן אמיתית

"אני סיהאם אלזעריר, בת 23, מתגוררת בלוד, נשואה לסאמר ועדיין אין לנו ילדים. אמא שלי היא סופרוומן שגידלה אותנו לבד אחרי שאבא מת לפני 12 שנה. יש לי חמישה אחים. אני מאוד אוהבת לקרוא (בתקופה האחרונה ספרים שקשורים לפסיכולוגיה), לסרוג ולהכין עוגות".

"אני סטודנטית שנה ד' להנדסה כימית במכללת שנקר. בין שלל הקורסים המקצועיים עשיתי גם קורס המשלב התנסות מעשית ושובצתי בחברת סטארט-אפ. זה מאפשר לי לצבור ניסיון וקשרים שאי-אפשר להשיג במסגרת הלימודים (וגם לצבור נקודות לתואר). כשאצא לשוק התעסוקה, במיוחד בתקופת הקורונה, יהיה לי יתרון".

9
סיהאם אלזעריר
להמשך הפוסט

יום בחיי אמיר גרינשטיין, רק פעם אחת סטודנטית עזבה הרצאה כששמעה שאני ישראלי

בן 46, נשוי ליאנה ואב לשלושה, מתגורר בשנים האחרונות בברוקליין, מרצה וחוקר באוניברסיטת נורתאיסטרן, רק כשהגעתי לארצות הברית התחלתי להתמיד בקבלת שבת אלטרנטיבית

"אני אמיר גרינשטיין, בן 46, מרצה וחוקר שיווק פרו-חברתי באוניברסיטת נורתאיסטרן בארצות הברית, וממקימי תוכנית היזמות '50 50 Startups' לסטארט-אפים משותפים ישראלים-פלסטינים".

"נשוי ליאנה, יועצת ארגונית המתמחה בפיתוח מנהיגות, ואבא של אורי (16.5), נדב (12) ואלון (9). מתגוררים בשבע השנים האחרונות בברוקליין, עיר שצמודה לבוסטון (במקור הגענו רק לשנה). תיעדתי יום שישי שלי משום שבעיני זה היום הכי כיפי בשבוע, כשמתחילים להוריד הילוך".

אמיר גרינשטיין ליד האופניים
להמשך הפוסט

יום בחיי עמרי עומסי - פגשתם כריש בים סוף? אל תגעו בו או תחסמו אותו

בן 40, גרוש ואב לילד, גר באילת, פקח ביחידה הימית של רשות הטבע והגנים, ימי הסגר בקורונה הולידו הזדמנויות למי שעוסק בעולמם של בעלי החיים, בוקר שגרתי: שותה קפה ויורד אל הים

"קוראים לי עמרי עומסי, אני יליד אילת, בן 40, גרוש ויש לי ילד מקסים, עוז (7). אני עובד כפקח ביחידה הימית של רשות הטבע והגנים באילת. את דרכי בתחום הזה התחלתי בקיץ 2008 כפקח-מטפל בחי בר יטבתה ואחרי שלוש שנים נהדרות עברתי לתפקיד פקח בשמורת האלמוגים. בשנתיים האחרונות אני עוסק בפיקוח על דייגי אילת".

"אחרי שנה בהונדורס, שם עבדתי כמדריך צלילה, חזרתי לארץ ועבדתי במרכז. אחרי שנה החלטתי לחזור לאילת בגלל האהבה שלי לחיות. חבר סיפר לי על תפקיד קשה ביטבתה הדורש טיפול בחיות בר, ולשמחתי התקבלתי. זו היתה הזדמנות נהדרת לעבוד במשהו שמשקף אותי ולקחת את זה צעד קדימה".

12
עמרי עומסי
להמשך הפוסט

יום בחיי טלי מדינה, ברפת אי אפשר לנעול את הדלת ולחזור מחר

בת 48, נשואה ואם לארבעה, חברת קיבוץ אורים, מנהלת הרפת (ידעתי כמה זה תובעני כשנכנסתי לזה), בחום הזה הקירור חייב לעבוד פיקס, טרור הבלונים לא מרחם וגם הביטוח לא

"שמי טלי מדינה, בת 48++, נשואה לחיים ואמא לאיתן (20), להב (16), יעלה (12) ויסעור (3.5). יש גם שלושה כלבים וחתול. אנחנו חברי קיבוץ אורים שבמועצה האזורית אשכול בתשע השנים האחרונות".

"לפני שעברנו אל הנגב המערבי עבדתי כמה שנים כקונדיטורית וכמה שנים כמדריכת רכיבה וכמנהלת אורווה בכפר נוער חקלאי. כשעברנו, ביקשתי לעבוד ברפת ומאז ינואר 2018 אני מנהלת אותה. ידעתי כמה זה קשה ותובעני. בעבודה עם בעלי חיים אין חג, אין שבת, אין יום כיפור ואין ליל סדר. אי אפשר לנעול את הדלת ולחזור מחר. ברפת שלנו כ-330 פרות חולבות שמייצרות כארבעה מיליון ליטר חלב בשנה, ועוד 300 עגלות בגילאים שונים".

00
ורד גלעד פרידמן
להמשך הפוסט

יום בחיי מרים מג'דלה, האם גם האחיין שלי יצטרך שיפתחו עבורו דלת?

בת 27, רווקה, גרה בקרית אונו (במקור מבאקה אל-גרבייה), מלווה תעסוקתית ורכזת פרויקט המחבר בין חברות למחפשי ומחפשות עבודה בחברה הבדואית, קורונה טיים - גם אצלנו הכל עבר לזום

"שמי מרים מג'אדלה, בת 27, רווקה, במקור מבאקה אל-גרבייה ובשבע השנים האחרונות מתגוררת בקרית אונו. אני הגדולה בבית ויש לי אחות ואח, אמא ואבא מדהימים ביותר. דודה של מוחמד החוגג בדיוק היום (יום התיעוד - ס"ק) שנתיים".

"כבר יותר משנה שאני עובדת כמלווה תעסוקתית ורכזת פעילות בפרויקט ס'לה של עמותת תפוח בחברה הבדואית. המשמעות של המלה ס'לה בעברית היא קשר. בין היתר אני אחראית על הקשר בין מעסיקים וחברות למחפשי עבודה בדרום".

6
מרים מג'דלה
להמשך הפוסט

יום בחיי ליאת כהן - אם תהיה מלחמה אטומית, אני ממש אהנה מהאוכל

בת 35, נשואה, גרה בתל אביב, מנכ"לית משרד פרסום דיגיטלי, שונאת משימות לא גמורות, מטפחת את הכלב הכי מתועד בהיסטוריה, אם לפני הקורונה הייתי עמוק בדיגיטל, עכשיו זה כבר מטריקס

"שמי ליאת כהן, בת 35, גרה בתל אביב, נשואה לגבי ובלי ילדים. במקור ממושב בדרום. ביום-יום אני 200% אחוז בבייבי שלי - ממנכ"לת את FUNIA, משרד פרסום דיגיטלי שהקמתי לפני שמונה שנים. לצד זאת, תחביבים, כלב שחור ושמן, בן זוג ומטבח מבולגן".

"כולם אומרים שסדר היום שלי מופרע. ובכן, לפעמים הם צודקים. אני אשת דיגיטל מזה עשור, אבל האמת היא שאני אשת דיגיטל מאז שקיבלתי חיבור לאינטרנט בגיל 12 (MIRC האהוב 😉 ). הקורונה, הפכה את כולם לדיגיטליים והפכה גם מקור עיקרי לשיח, מפגש, עניין וחדשות. אז כן, מאז הקורונה אני עובדת קשה ומסביב לשעון בדיגיטל וגם נפגשת שם עם חברים ואפילו צורכת תוכן והרצאות שמעניינות אותי דרך זום. אם לפני הקורונה רוב החיים שלי היו דיגיטליים, אז עכשיו (ורגע לפני סגר שני) אני עמוק בתוך המטריקס".

7
ליאת כהן
להמשך הפוסט

יום בחיי יובל דביר - חברי הצוות: פלסטיני, גיאורגית, אמריקאיות, הדס ואני

בן 42, נשוי ואב לשלוש, גר בקיבוץ מענית, מנהל ביה"ס התיכון הבינלאומי למנהיגות בגבעת חביבה, אוהב לשחק "חי, צומח, דומם", ההיערכות לשנת הלימודים הבאה מורכבת - כישלון ויסגרו אותנו

"נעים מאוד! אני יובל דביר, בן 42, נשוי לרותי ואבא של עדי, שירה ודנה (14, 12 ו-7). אני המנהל המייסד של בית הספר התיכון הבינלאומי למנהיגות בגבעת חביבה ודוקטורנט בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת לונדון. אנחנו גרים בקיבוץ מענית, סמוך לפרדס חנה-כרכור. הגענו אל המקום המקסים הזה אחרי 16 שנה בגבעתיים".

"ניהול של בית ספר בינלאומי פנימייתי בתקופת קורונה היא משימה מאתגרת ומרתקת. יש לנו קהילה בינלאומית של תלמידים ומחנכים שמגיעים מיותר מ-20 מדינות. שלל הסיטואציות החינוכיות והארגוניות שיצרה הקורונה הוא באמת מדהים, ואנחנו לומדים יחד כל יום כיצד לתרגם את הסוגיות לפרקטיקות. מצד אחד, הקורונה הבהירה לכולנו עד כמה אנחנו חולקים חוויות, ערכים ופחדים משותפים, וגם תרמה להעמקת השייכות של הפרט לקהילה (תלמידים, מורים, הורים). מצד שני, לכולם יש מטרות חינוכיות וקהילת בית הספר צריכה לדעת לענות עליהן, בין אם תלמיד נמצא בבידוד בנמל תעופה בהודו, בבית בארה״ב או בקמפוס שלנו".

3
יובל דביר
להמשך הפוסט

יום בחיי רוני קרלניסקי, צנטריפוגות יש גם ברדיית דבש

בן 68, אב לשניים, חבר קיבוץ יד מרדכי, דבוראי (לא כוורן!) עם אישור מיוחד, הפסיק מזמן לספור את העקיצות, החריצות של הדבורים היא השראה, חם בסרבל - צריך לדעת לשתות ולשתוק

"שמי רוני קרלניסקי, חבר קיבוץ יד מרדכי, בן 68, אב לבן ובת. לקיבוץ הגעתי בשנות השמונים ובתחילה בחרתי לעבוד במוסך. לימים שיניתי כיוון ופניתי ללמד גיאוגרפיה במוסד החינוכי "שקמה" לבני נוער מזיקים, כרמיה, גברעם, יד מרדכי ויישובי הנגב המערבי. לשמחתי התקבלתי. בשנה הראשונה לימדתי, בשנה השנייה הייתי מחנך כיתה ומחנך ערב בפנימייה, ובשנה השלישית הטילו עלי את ניהול הפנימייה. עבדתי שם כעשור".

"ב-2006 עברתי למכוורת החקלאית של יד מרדכי, לא לפני שקיבלתי את הסכמתו של בני. הוא עובד שם במשך שנים והסכים בתנאי שלא יצטרך לעבוד איתי בכל יום. כך החל מסע מתוק מתובל בעקיצות. מכוורת יד מרדכי היא מכוורת גדולה שעוסקת בשלל תחומי הדבוראות: יצור דבש ורדייתו, האבקת גידולים חקלאיים, גידול וטיפוח מלכות ומלכונים (תא המלכה בחלת הדבש - ס"ק) עבור הקיבוץ ולמכוורות אחרות, טיפול ותחזוקה שוטפת בכוורות, ושכלול שיטות העבודה בכוורות על מנת לצמצם את העומס הפיזי. מעתה אמור/אמרי דבוראי, ולא כוורן כקביעת האקדמיה ללשון".

00
רוני קרלניסקי
להמשך הפוסט

יום בחיי רמי קנטור, מתח ותסכול זה מעייף יותר מעבודה בשדות

בן 72, נשוי, אב לשלושה וסב לארבעה, גר ברמת השרון, חקלאי מבטן ומלידה (כיום מגדל חסות, כרובים, צמחי תבלין), הטנדר הוא גם משרד נייד, עדיין שולח בדואר עם בול, אין אצלי "שוטף פלוס"

"אני רמי קנטור, בן 72, חי ברמת השרון, נשוי למיקי, אבא לשירלי (49), מיכל (45) ובועז (43), וסבא לניר, שני, בר וגל שנולדה באביב האחרון. אני חקלאי ובעבר גידלתי תותים, עגבניות, מלפפונים, גזר, ברוקולי, בוטנים ואפילו חיטה. היום אני מגדל בעיקר חסות (רומית, אייסברג, סלנובה ועוד), כרובים (אדום, לבן, קייל, בקצ'וי, ניצנים), צמחי תבלין (שמיר, פטרוזיליה, כוסברה), סלרי, כרישה, צנוניות ועוד".

"נולדתי ברמת השרון למשפחה חקלאית. כילד וכנער עזרתי במשק המשפחתי. בצבא שירתתי כעתודאי בחיל חימוש, אחרי לימודי הנדסת מכונות בטכניון. בתום השירות הצבאי למדתי לתואר שני בהנדסת רכב בבריטניה (מיקי ואני עברנו לשם עם שירלי לשנה). עבדתי שנתיים בתעשייה האווירית, אבל די מהר חזרתי אל המקום הטבעי שלי, ומאז 1977 אני בין הערוגות".

000
רמי קנטור
להמשך הפוסט

יום בחיי אורית זנבה - המפוטרים מכנים אותי "המרגיע הלאומי", כמו נחמן שי

בת 39, נשואה ואם לארבעה, גרה באשקלון, מנהלת לשכת תעסוקה, מפעילה קבוצת פייסבוק לאוכל אתיופי מסורתי, אורית זה תורה באמהרית, כל מי שאתם פוגשים בעת הזאת מצוי במאבק בלתי נראה

"שמי אורית זנבה, בת 39, גרה באשקלון, נשואה לשעיה ואם לארבעה מקסימים: מוריה (16), נועה (13), שילה (10) ואביה (7). בשש השנים האחרונות אני עובדת כמנהלת לשכת תעסוקה (כיום באשקלון, קודם לכן בקרית גת). לא שיערתי בנפשי שנגיע למציאות מטורפת כמו זו של היום".

"אני מכירה דרכים ארוכות וקשות. עליתי לישראל מאתיופיה בגיל שנה ובמהלך המסע, כשהגענו לסודאן, אחרי חודש של הליכה במדבר, כבר היו סביבי לא מעט אבידות בנפש. לצערי הרב איבדתי רבים מבני ובנות משפחתי. הם נקברו בדרך, ללא יכולת להתאבל. אני מאמינה שאם הקב"ה עזר לי כתינוקת לשרוד את המסע, עליי להיות במקום שלוקח את החיים בפרופורציות אבל בשום אופן לא כדבר מובן מאליו. עלי להתאמץ ולהיות אדם טוב יותר, ולזכור שאם יש לי נכס ידע כלשהו - חובתי לשתף בו ולהוסיף טוב לעולם. באמהרית, אורית זה תורה".

9
אורית זנבה
להמשך הפוסט

יום בחיי בתיה שקרון - גם עוזרת במיון וגם קונה אוכל לכולם

בת 20, רווקה, בת שירות לאומי, שעלתה מצרפת לבד ישר לליבה של המחלקה לרפואה דחופה בבבית חולים הדסה עין כרם ובערב עובדת במסעדה. גרה עם עוד שמונה עולות בדירה בירושלים. תמיד רציתי לחיות בישראל, אמרתי להורים שבצרפת אין לי עתיד

"אני בתיה שקרון, בת 20, עולה חדשה מצרפת, גרה בשכונת קרית יובל בירושלים ועושה שירות לאומי בבית החולים הדסה עין כרם. מאז שהייתי קטנה וגיליתי שיש מדינה ליהודים, ידעתי שאגור בה. בשבילי, לעלות לארץ היה תמיד דבר מובן מאליו. ההורים שלי לא רצו לעלות אבל גם לא התנגדו שאעלה לבד. סיפרתי להם תמיד כמה זה חשוב לי. אמרתי שלא אשאר בצרפת אחרי בית הספר כי אין לי בה עתיד. תמיד ראיתי את העתיד שלי בישראל".

"כשעליתי, הלכתי ללמוד במדרשת 'חמדת הדרום' בנתיבות, ושם שמעתי על האופציה של שירות לאומי. הצטרפתי לסיורים של עמותת שלומית, שמשלבת צעירים בשירות לאומי ובהתנדבויות. כשהגעתי לבית החולים הדסה עין כרם ידעתי ששם אשרת. התחלתי במרפאת הילדים, אבל העבודה היתה יותר מדי משרדית בשבילי. ברגע ששמעתי שיש מקום פנוי לחדר מיון - קפצתי על ההזדמנות. אני שם כבר שנתיים ומתה על זה. הצוות מושלם, כולם כמו משפחה גדולה. דואגים לי תמיד ושואלים איך אני מסתדרת בלי ההורים ואיפה אני בחגים. כולם סומכים עלי מאוד ונותנים לי המון מה לעשות. זה ממש כיף".

8
בתיה שקרון
להמשך הפוסט

יום בחיי בר ירושלמי, אני האיש בשוק שצועק "קסמים רבותי, קסמים"

בן 31, בזוגיות, גר בתל-אביב, אוצר לשעבר במוזיאון פתח תקוה לאמנות, לומד נהיגה (ברור שעם אשה), אי אפשר להסביר אמנות, הטריק הוא לדמיין, הצמחים מלמדים אותי את השיעור החשוב בחיים

"שמי בר. אני מתגורר בתל אביב בדירה קטנטונת בפלורנטין יחד עם בן זוגי והרבה מאוד צמחים. חזרתי לארץ לפני שלוש שנים, אחרי ארבע שנים בפריז, שנה במלבורן ושנתיים בלונדון, שם למדתי,עבדתי, חייתי, ובעיקר נדדתי.

אנשים מדמיינים כל מיני דברים כשהם חושבים על המקצוע אוֹצֶר, הם חושבים על פתיחות תערוכה, על הזזות ימינה ושמאלה של ציורים על קיר, ועל אנשים קרי מזג שנמצאים על סף דלת הכניסה אל עולם האמנות. אם הייתי יכול לתאר יום אחד בחיי, הייתי רוצה לאפשר חלון לסביבת עבודה משונה זו, שנעה בין האפרוריות היומיומית לרגעים של קסם אמיתי וכנה.

14
בר ירושלמי
להמשך הפוסט

יום בחיי מיכל פלטי, שני מתבגרים זה כמויות מזון שעולות כמו במרוץ חימוש

בת 53, פרודה ובזוגיות, אם לשני מתבגרים, גרה בתל-אביב, (תמיד) עיתונאית וכעת גם יזמית, שוחה בבריכה לואו-טק אבל עם כללי ברזל, לאכול בסלון על שולחן נמוך הופך את הארוחה ליותר כייפית

"קוראים לי מיכל פלטי, אני עיתונאית, בשלנית, יזמית ואמא לשני מתבגרים. מקפידה לכתוב 'עיתונאית' בתחילת הרשימה, למרות שכבר שנים מקפידה לעסוק בשלל עיסוקים אחרים,  אולי כי זה לא משהו שעובר: תמיד יש בחיי מערכת תקשורת כלשהי. בת 53, פרודה ובזוגיות, גרה בתל-אביב".

"הימים הם ימי קורונה, סגר וחצי-סגר, מתבגר אחד (17) לומד לבגרויות ועושה אחת בכל יומיים (לפחות כך זה נראה לי) ומתבגר שני (14) אבל על הפסקת הצופים, ביטול הנסיעות לחו"ל ועל השיעורים בזום. מעניין מה הם יזכרו מהתקופה המשונה הזו ועד כמה היא תשנה את חייהם. אני חושבת על זה לא מעט".

00
מיכל פלטי
להמשך הפוסט

יום בחיי סתיו בליטי - אני בבידוד והכלבה לא מתקרבת. היא יודעת משהו?

בת 23, רווקה, גרה בדרום תל-אביב, מלצרית וסטודנטית החל מעוד שלושה חודשים, באה לבקר אצל ההורים ומצאה עצמה בבידוד לשבוע וחצי בחדר הישן, במקום קפה נסו מקלחת קרה בבוקר

"אני סתיו בליטי, בת 23, הבת של בועז ואירית ממושב בארותיים שבעמק חפר. בחצי שנה האחרונה גרה בדירת שותפים ליד שוק לוינסקי בדרום תל-אביב. מתחילה באוקטובר לימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב (מחכה רק לציוני הבחינה באנגלית וזה יהיה רשמי) ובינתיים משתדלת לא לחשוב על הלימודים בזום".

"כמו לכולנו, הקורונה שיבשה לי את השגרה ואת התוכניות. במיוחד את המשמרות הארוכות כמלצרית במסעדה. לא אצליח להגיע ליעד החיסכון ששמתי לעצמי עד הלימודים, אבל כבר השלמתי עם זה ומיקדתי את המאמצים בפיתוח שגרה חדשה שמשלבת גם מלצרות וגם הליכות לים, יציאות עם חברים ולא מעט זמן לכתיבה או למידה".

9
רמי פזהר
להמשך הפוסט

יום בחיי אורי רחביה - מה לאכול? במשפחה כמו שלי זו החלטה קשה

בן 55, נשוי ואב לשלושה, מנהל מחסן בחברת "אלטמן", כותב שירים ומדברר מועדון כדורגל מליגה א', מרגיע נהגי משאית זועפים (אבל יודע גם להרים את הקול כשצריך), חיה ותן לחיות זה מוטו

"שמי אורי רחביה, בן 55, תושב אור יהודה, נשוי לרונית, אב לשלושה וסב לנכד אחד: ורד (31), אלינור (27), אושר (18) ואלרועי (4). עובד מזה 34 שנה כמנהל מחסן בחברת "אלטמן" לתוספי תזונה ומזון אורגני".

"גדלתי במשפחה ברוכת ילדים עם ארבעה בנים וארבע בנות. אני השלישי. אבי, אליהו, עבד כמנהל עבודה בחברת בנייה גדולה, ואימי דליה עבדה כטבחית ועובדת פס הייצור של מעשה ידיה, קסם בלתי נשכח לאניני הטעם. כנער עברתי מקרה טראומטי שבדיעבד הותיר לי שנים של תהומות, הדחקתי זאת שנים וגם בני המשפחה לא היו מודעים לכך. עם גיוסי לצה״ל ב-1983 נסקתי מעלה הן מבחינת הביטחון העצמי והן מבחינת העצמאות. השירות הצבאי בהחלט הפך אותי לאדם יותר מחוספס, אך לא שינה את הצד הרגיש שבי". 

00
אורי רחביה
להמשך הפוסט

יום בחיי אביבית דבי, עובדים סוציאלים הם הכלבויניק של כוווווולם

בת 49, בזוגיות ואם לשניים, גרה בחגור, עובדת במינהל הרווחה בנתניה, שובתת בתקופה הכי לחוצה, משתדלת לא להביא את העבודה הביתה, אבל לפעמים "מספרת רעל" כדי שכולם יצאו מהבועה

"שמי אביבית דבי, בת 49, עובדת סוציאלית כבר 25 שנה במינהל הרווחה בנתניה. אמא לאיתי והילה, בני 16.5 ו-15, ובת זוג לחיימון המבוגר ממני ב-19 שנה ויצא בשנה שעברה לגמלאות ממשרד הביטחון (כן, הוא נחשב בקבוצת סיכון). אנחנו יחד כבר 22 שנה ובהתחלה היינו ממש עוף מוזר בחברה. עברנו הרבה מהמורות בדרך אבל ניצחנו את כולן. אנחנו לא נשואים. גם זה היה ממש מחוץ למסגרת לפני כשני עשורים. אנחנו גרים במושב חגור, שבו גם נולדתי וגדלתי".

"עברתי כמה וכמה תפקידים כעובדת סוציאלית ובארבע השנים האחרונות אני ראש צוות. תפקיד בלתי אפשרי באופן שבו שירותי הרווחה עובדים כיום. חוץ מזה, אני מתנדבת במושב - חברת הוועד המקומי ונאמנת נוער. כן, גם זה חשוב. להשאיר חותם לדורות הבאים, להתעקש על תנועת נוער, לעזור להוציא אותם מהבית. איך יש לי זמן גם לזה? לא יודעת באמת".

3
אביבית דבי
להמשך הפוסט

יום בחיי ליבי טישלר - נמאס משילוט בזכר, דברו אלי בבת או ברבים

בת 41, בזוגיות ואם לשתיים, גרה ביפו, מסיימת את תפקידה כסגנית דובר עיריית תל אביב-יפו, אוהבת ורגילה לנהל הרבה עולמות במקביל, ספוילר: בנוסף לאיש ברמזור תהיה בקרוב גם אשה

"היי אני ליבי טישלר, בת 41, גרה ביפו עם בנותיי, אליה ונורי, תאומות בנות 4 וקצת, בהורות משותפת עם אמא שלהן שהיתה בת הזוג שלי במשך 9.5 שנים. כיום בזוגיות פרק ב' עם סתיו המהממת".

"בימים אלה אני מסיימת את תפקידי כסגנית דובר עיריית תל אביב-יפו, ועל כן ידועה גם כ-'ליבי מהעירייה'. בעבר הכינוי הזה נשמע לי ארכאי, משעמם, ליבי שעובדת בחדר בלי חלון שמחוצה לו מסדרונות אפורים. עם הזמן לא רק שהתרגלתי לכינוי הזה, אני גם גאה בו - כן, אני ליבי מהעירייה, זה היה הבית שלי בארבע השנים האחרונות ועזרתי להפוך לפתוח, נגיש, קשוב, שרואה את כולם.ן, מקום ממנו אפשר לשנות ולעשות טוב".

2
ליבי טישלר
להמשך הפוסט

יום בחיי אילן מור, דיפלומט הוא ממש לא (רק) איש של שמפניה וקוויאר

בן 64, נשוי ואב לשניים, שגריר ישראל בקרואטיה, "בזכות" הקורונה אין קבלות פנים רשמיות, חשיבה יצירתית ומחוץ לקופסה הן מלות מפתח בקידום ישראל, לילדים יש את "תסמונת משרד החוץ"

"שמי אילן מור. בן 64, יליד רמת גן, נשוי לאורה (41 שנה!!) ואב למירב ולנדב וסב לשני נכדים נפלאים - גבע (בן 6) ועומרי (בת 3.5). הצטרפתי למשרד החוץ ב-1983 ומאז ינואר 2019 אני משמש כשגריר ישראל בקרואטיה. את המסע הזה לא עשיתי לבדי. רעייתי ושני ילדיי הצטרפו אלי לנדודים ברחבי העולם – ממונרוביה (ליבריה), דרך לוס אנג'לס, בון, בייג'ין (סגן השגריר), ברלין (סגן השגריר), בודפשט (שגריר) וכעת זאגרב, תחנתי האחרונה לפני פרישתי לגמלאות"

"קרואטיה נחשבת מדינה ידידותית לישראל. מנהיגיה ותושביה רואים בנו מודל לחיקוי בעיקר בהתמודדות עם אתגרינו האזוריים לאורך השנים ("מעטים מול רבים") ובהישגינו בתחומי החקלאות, המדע, התרבות ובכלל. ביחסי ישראל-קרואטיה, כמו ביחסיה עם שאר מדינות מרכז ומזרח אירופה, העבר הנורא של השואה הוא חלק ממערכת היחסים, לצד הרצון לקדם ולהעמיק את הקשר לטובת שני הצדדים. עד 1941 היו בזאגרב 12 אלף יהודים. מרביתם נרצחו במהלך שלטון האושטסה הפרו-נאצי במחנה ההשמדה יאסנובאץ או נשלחו לאושוויץ".

10
אילן מור
להמשך הפוסט

יום בחיי סוזן אלוכילי, אלופת מקלובה ובקרוב גם אלופת הייטק

בת 23, רווקה, גרה ברהט (עברה לפני שבועיים מהכפר הלא מוכר ביר משאש), בוגרת תוכנית טכנולוגית ומחפשת אחר עבודה כמתכנתת, אצל אמא המטבח צריך להיות פיקס אחרי הבישולים

"שמי סוזן אלוכילי, בת 23, במקור מהכפר הלא מוכר ביר משאש שבנגב והחל מלפני שבועיים מתגוררת ברהט. אני הגדולה בבית ויש לי שני אחים ואחות. אוהבת מאוד לטייל עם החברות. למדתי כהנדסאית במכללה הטכנולוגית בבאר שבע וסיימתי את לימודיי בהצטיינות. לאחרונה סיימתי תוכנית בשם Coding Bootcamps ואני מחפשת עבודה כמתכנתת".

"כשנכנסתי לתוכנית חיפשתי מסגרת שתרחיב את הידע הטכנולוגי שלי וגם תאפשר לי הזדמנות תעסוקה בתעשיית ההיי-טק. ידעתי מראש שזו תוכנית אינטנסיבית, שישה חודשים, שתדרוש ממני המון מאמץ והשקעה, אך ידעתי גם שזה משהו פרקטי וממשי שעליי לעשות על מנת לקדם את עצמי".

4
סוזן אלוכילי
להמשך הפוסט

יום בחיי תמר פלד, הילדים יחזירו אותנו לארץ על אפנו ועל חמתנו

בת 44, נשואה ואם לשלושה, בעלת עסק קטן למדיה חברתית, ברילוקיישן באמסטרדם, החזרה לבית הקפה השכונתי היתה מרגשת כאילו חבר טוב הגיע לבקר, קורונה? לא הייתי רוצה להתאשפז כאן

"אני תמר! בת 44, חיה באמסטרדם (כמעט) שנתיים בעקבות הרפתקת רילוקיישן שבן זוגי, תומר, ואני רקחנו כשהתחיל לדגדג לנו הצורך בשינוי. עברנו לכאן עם שלושת הילדים: גלי (בן, כמעט 15), יותם (כמעט 12) ואסיה (6.5). במקור מתל-אביב".

"התקופה האירופאית בחיינו היא לא פחות ממדהימה ומטלטלת, כמו קפיצת ראש למים קרים ומרעננים. היא מאתגרת כל אזור נוחות, מאלצת אותנו להתמודד שוב עם עניינים חברתיים, משפחתיים ורגשיים, והעניקה לנו הזדמנות לבדוק ולמקם את עצמנו מחדש. הבטחנו לבנים שהרילוקיישן יוגבל לשלוש שנים והופעתנו לגלות כמה השורשים הישראליים שלהם נטועים עמוק. הם לא מוותרים לנו ויחזירו אותנו הביתה לארץ בשנה הבאה, על אפנו ועל חמתנו".

00
תמר פלד
להמשך הפוסט

יום בחיי יעל עינב - הקורונה גרמה לי להפסיד בקרב על המסכים

נשואה ואם לשלושה, חיה בשנגחאי כבר שלוש שנים ומנהלת חברה לפיתוח עסקים בסין. לא צריך לצאת עם ארנק (יש סמארטפון עם "קוד ירוק"), מכורה לניצול זמן ברמה לא בריאה ולא חיננית

"שמי יעל עינב, נשואה לרמי ואם לשתי בנות ובן. בשלוש שנים האחרונות חיה עם המשפחה בשנגחאי. זהו שיאו של רומן הדוק שאני מנהלת עם סין כבר 32 שנה, מאז ביקרתי בה לראשונה. יש לי תואר שני בלימודי סין ועוד MBA עם התמחות בסין. מנהלת את חברת YChina לפיתוח עסקים בסין".

היום של יעל עינב הוא היום ה-315 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

8
יעל עינב
להמשך הפוסט

יום בחיי עידן גרינבאום, בין מייל לטלפון מכוון טלסקופ לכנרת מלאה

בן 49, נשוי ואב לארבעה, ראש המועצה האזורית עמק הירדן, דואג לשמוליק החתול, מזפזפ בחיפוש נואש אחרי ספורט, נופשים בכנרת זה אומר גם הרבה אשפה, מנעולים שבורים ורעש לתושבים

"אני עידן גרינבאום, בן 49, בן קיבוץ אשדות יעקב איחוד, מתגורר כיום בשכונת ההרחבה. נשוי לד"ר מיכל רום, שאת ספרה "אז איך קוראים לך עכשיו?" העוסק בשמות משפחה של נשים וגברים אחרי הנישואים בוודאי כבר קראתם, והכי חשוב: אבא לארבעה - שניים בתיכון בית ירח ('גמיל' שנערך לבגרויות ו'אליפית' שסיימה את השנה במסגרת הטרלת משרד החינוך) ושניים ביסודי (אחד בכיתה ה' והשני בכיתה א' ואוהב את המורה שושי ואת בית הספר בכלל. האחים מבטיחים לו שזה יעבור בקרוב)".

"אתם בוודאי זוכרים אותי מעבודתי בטלוויזיה ובעיתונות, אבל בארבע השנים האחרונות אני מכהן כראש המועצה האזורית עמק הירדן. המועצה אחראית על שטח של 220 אלף דונם ממושב אלמגור שמצפון לכנרת ועד לקיבוץ אשדות יעקב שמדרום לה. מזה שנה וחצי אני מכהן גם כיו"ר איגוד ערים כנרת שאחראי על כל החופים המוכרזים באגם הלאומי ובעוד כמה תפקידים נלווים".

00
ארז ביט
להמשך הפוסט

יום בחיי ניב בן-יהודה, קערת מרק עם שקדי מרק לזכר הילדות בקיבוץ

בן 62, גר בלונדון מזה 22 שנה, מנתח מערכות בחברת תקשורת לוויינים, שרוף על מחול (יש לי חולשה לרקדנים), חייב לקרוא לפני השינה, מאז שהחלה הקורונה - השכנים גילו את הגינה המשותפת

"אני ניב בן-יהודה, ישראלי בן 62 שגר בלונדון מאז 1998, מנתח מערכות במקצועי, עובד בחברת תקשורת לוויינים. אוהב לטייל בעולם ולהכיר מקומות ואנשים. חובב אמנות בכלל ומחול מודרני בפרט. רוקד 'קונטקט אימפרו' המון שנים".

"גדלתי בקיבוץ מעיין ברוך שבגליל העליון. את הלימודים הגבוהים עשיתי בטכניון ואז חייתי בתל אביב שבע שנים. יצאתי מהארץ עם חברת היי-טק ישראלית וחייתי בדאלאס, טקסס, שלוש שנים וחצי. אותה חברה העבירה אותי לפרויקט בלונדון לפני 22 שנה ומאז אני כאן".

00
ניב בן-יהודה
להמשך הפוסט

יום בחיי יואב אמיר, כל בוקר בודק בוויקיפדיה מה קרה בתאריך הזה בעבר

בן 39, בזוגיות, גר בתל אביב, שחקן תיאטרון ועובד אגף החינוך במוזיאון ארץ ישראל, קורבן FOMO, רבץ בבית שלושה חודשים ומתרגש שהחיים חוזרים למסלולם (למרות שאין אירועי גאווה השנה בעיר)

"שמי יואב אמיר, בן 39, בזוגיות ארוכת שנים עם איתי, גר במרכז תל אביב. אני שחקן בקבוצת התיאטרון תספיס ועובד אגף החינוך במוזיאון ארץ ישראל. בתקופה שבה כל עולם התרבות חווה מציאות עגומה, אני שמח שאחרי חודשיים של חל"ת ובטלה, אנחנו מתחילים לאט לאט לחזור לחיים שהכרנו".

"בהיותי שחקן, הרביתי לנסוע בארץ ולהופיע בהצגות ילדים ומבוגרים כאחד. תקופת הקורונה גדעה את אורח החיים הזה. כבר שלושה חודשים לא עמדתי על במה מול קהל. חיים שהיו מלאי פעילות ותזוזה הפכו לחיי רביצה ממושכת בבית ותחושת התנוונות".

00
גיל גרין
להמשך הפוסט

יום בחיי יהודה אייזיקוביץ, הקשר עם החילוניות חיזק את החרדיות שלי

בן 42, נשוי ואב לחמישה, גר באלעד, איש הסברה ויח"צ, מקפיד ללמוד תורה עם צעירים, לפרסם בתקשורת אייטם חיובי על חרדים זו תחושה נהדרת, כשאשתי ואני יושבים לארוחת ערב זה רק שנינו

אני יהודה אייזיקוביץ, בן 42, חרדי, תושב אלעד, נשוי לאורית (פקידת בנק במקצועה) ואב לחמישה: אבי (17), תמר (16), הדס (11), יעקב (5) ואיידי (3). רק בגיל 33, כשהצרכים הכלכליים והמשפחתיים דרשו זאת יצאתי מהכולל לשוק העבודה ומצאתי משרה נחמדה בארגון שעסק בהכשרת סטודנטים חילונים למסעות הסברה בחו"ל. הופתעתי לרעה כשגיליתי את הפער בין איך אני נתפש בעיני עצמי (חרדי, אדם רציונלי, הגון ותורם לחברה) לבין איך שהציבור הרחב תופש אותי (פרמיטיבי, נטול יכולת חשיבה על עצמו ונצלן)". 

"מאז אני עוסק בפעילות הסברה להנמכת חומות הניכור בין הציבור הרחב לחברה החרדית. אני מפיק סיורי עומק והרצאות להכרת החברה החרדית ומקדם הנכחה של חרדים וחרדיות בתקשורת הכללית. אני מוצא המון סיפוק בעבודה שלי. בכל פעם שאני מצליח להביא לתקשורת מרואיין או אייטם חרדי בהקשר חיובי, אני חושב על ההשפעה שיש לזה על אלפי האנשים. זו תחושה נהדרת".

00
יהודה אייזיקוביץ
להמשך הפוסט

יום בחיי ענבל ג'וריני-פרץ, מדברת עם נציגי ממשלה יותר מבעלי

בת 47, נשואה ואם לשלושה, גרה בקרית אונו, מנכ"לית איגוד האמרגנים ומפיקי אמנויות הבמה, חיוך והומור הוא מצרך חיוני כדי לשרוד מאבק, לעבוד בהפקות ובאירועים זה חיידק (ואני ההוכחה לכך)

"שמי ענבל ג'וריני-פרץ, בת 47 עוד חודש (אבל מי סופר), נשואה לעמית ואמא של בן (17), עלמא (13), מכאלה (10) וצ'ייני הכלב. גרה בקרית אונו ומאז דצמבר עובדת כמנכ"לית איגוד האמרגנים ומפיקי אמנויות הבמה".

"כשנכנסתי לתפקיד היו לי תוכניות גדולות לגיבוש התעשייה שלנו ואז הגיעה הקורונה ואיתה המשבר הגדול. אם בכל משבר מסתתרת הזדמנות, אז במשבר שלנו הסתתרה ההזדמנות לחבור יחד. כבר כמעט ארבעה חודשים שאנחנו, תעשיית התרבות ותעשיית האירועים הפרטיים (כ-200 אלף איש) נאבקים יחד. שכירים ועצמאים שהפסיקו לעבוד במארס וקורסים תחת הנטל הכלכלי. מאבק משמעותו מיליוני שיחות ועידה, פגישות והפגנות וגם מאמץ לשמור על חיוך והרבה הומור. הם נותנים כוחות להמשך הדרך!"

00
פביאן קולדורף
להמשך הפוסט

יום בחיי מרגריטה גולובוב - חייבת סדר, אחרת חיי הדיירים יהיו בבלאגן

בת 60, בזוגיות, אם לאחת וסבתא לשניים, גרה בכפר סבא, אם בית בארגון המטפל בבעלי צרכים מיוחדים, הוסטל זה לא מוסד אלא בית שני, חוסר ודאות (כמו בקורונה) היא עניין רגיש עבור הדיירים

"שמי מרגריטה גולובוב, בת 60, עליתי לישראל ב-24 ביוני 1991 מקייב, אוקראינה. הגעתי לכפר סבא בגיל 32 ואני מתגוררת בה עד היום. מצאתי את ישראל מקום מאוד שונה והיו לי לא מעט קשיים לקבל את השינוי במנטליות. באוקראינה עבדתי ככלכלנית ראשית וכאן הרגשתי שאין הערכה לכישוריי. כשעליתי גם סבלתי מאלרגיות קשות מהאבק ומהפריחה".

"אני לא מרגישה מקופחת ולא אתן לאף אחד לתת לי את התחושה הזאת. המשכתי ללמוד ולעשות קורסים מקצועיים. הקושי הכי גדול היה העברית. למדתי באולפן והמורה, שהיתה בעצמה עולה חדשה לא לימדה כמו שצריך. הראש שלי מתמטי ואם הוא לא רואה הגיון - קשה לי להבין. בעברית החוקים של השפה שונים וזה היה לי מאוד קשה. אני עדיין מרגישה את הקושי הזה אבל מתמודדת".

00
מרגריטה גולובוב
להמשך הפוסט

יום בחיי יצחק יצחקי, בנורווגיה עובדים פחות בקיץ כדי ליהנות מהשמש

בן 47, נשוי ואב לשניים, גר באוסלו כבר 20 שנה, במקור מקיבוץ בארי, אנימטור בבית חולים, לא היצור הכי חברתי ביקום, לומד גיטרה ושר יוסי בנאי על הטוסטוס, הדבר הכי טוב כאן הוא מי השתייה

"אני יצחק (צחי) יצחקי, בן 47, גר באוסלו, עדיין נשוי איכשהו ואב מסור למיה (15) ולוק (13). אם הייתם אומרים לי לפני 20 שנה שאחיה בנורווגיה הייתי אומר שחוש ההומור שלכם לא משהו. אבל כמו שמאיר אריאל שר: 'ניגון המרגל שהתרגל לנוף לאקלים לשפה, לריחות לתבשילים לקולות, לאנשים ובעיקר לאשה'".

"אני מקיבוץ בארי במקור. כשעזבתי בגיל 30 ועברתי לתל אביב הכרתי נורווגית מתוקה וכשהיא נכנסה להריון זרמתי עם האהבה ועברתי לכאן בלי לחשוב יותר מדי. מאז אני חי באוסלו ומגדל שני ילדים לתפארת. נעים ויפה כאן אבל אני לא קשור להוויה. מילדות אני זאב בודד בכל מקום, אז פה בכלל. אני די מנותק מהחדשות. יש איזו פרשת מוות של אשת מיליארדר שמעסיקה בימים אלה את נורווגיה ואני בכלל קורא 'הארץ'... ימין ושמאל ורק חול וחול".

000
יצחק יצחקי
להמשך הפוסט

יום בחיי מרים טובעלם, לקנות מתנות לנכדים זה משהו שלא עשיתי מזמן

בת 86, אם לארבע, סבתא ל-11 וסבתא רבתה ל-13. גרה כבר תשע שנים בדיור מוגן, עלתה מברזיל ולכן חיה בנתניה ליד החוף, המנכ"ל הוא ילד שלנו ואנחנו הילדים שלו

"אני מרים טובעלם, ילידת ברזיל 1934 ודיירת בדיור מוגן 'לב גנים' נתניה, אליו עברתי כי רציתי להיות מוקפת באנשים וליהנות מחוגים מגוונים ונגישים. בגיל מבוגר, בעיקר אם בן הזוג הלך למקום טוב יותר - 'מרגישים את הלבד'. יש לי פה חברות בנות 80 וגם 'ילדות' בנות 67. יש לנו חוגי ציור, קרמיקה, ספורט, שירים ועוד ועוד. הדיור המוגן גם מקל עלי להיות עצמאית".

"אני אמא לארבעה ואחת מילדותיי עדיין בברזיל ואני מתגעגעת אליה נורא. אני סבתא ל-11 ויש לי 13 נינים ועוד נין בדרך. שיהיו בריאים. בזמן הקורונה לא ראיתי אותם חוץ משיחות וידאו בוואטסאפ או זום. מאז שכבר אין סגר התראתי עם הנכדים מספר פעמים. אני מברכת על כל רגע איתם".

00
גפנית פרידמן
להמשך הפוסט

יום בחיי ליז אזולאי - קפה ויאללה, פורקים קרונות לרכבת הקלה

בת 29, רווקה, גרה ביבנה, הסוורת הראשונה בנמל אשדוד, סטודנטית לאדריכלות ועיצוב פנים (ובקרוב גם לגמולוגיה), מהאנשים המעצבנים שחייבים שנ"צ, טיפ לפיברומיאלגיה - תחליטו שזה לא קיים

"אני ליז אזולאי, רווקה, בת 29 מיבנה. בתם של מזל (נונה) ויתומה מאב (אלברט ז"ל). יש לי אח גדול ושתי אחיות תאומות (כן כן, שלישייה) שהן חלק בלתי נפרד ממני, החברות הכי טובות שלי.

"בקצרה על עצמי: עשיתי 12 שנות לימוד כמו ילדה טובה. עיצוב גרפי היה המקצוע המוגבר שלי. התגייסתי להיות לוחמת במערך הנ"מ והשתחררתי אחרי כמעט שנתיים כי התגלתה אצלי את מחלת פיברומיאלגיה (דאבת השרירים). התחלתי לעבוד בביטחון של נמל אשדוד ושם החלטתי שאני רוצה להגשים חלום וללמוד בחו''ל. עשיתי מסע להשלמת בגרויות ופסיכומטרי וטסתי לאיטליה לעשות הכנה ללימודי ארכיטקטורה בפוליטכניקו של מילאנו. למדתי תולדות האומנות, מתמטיקה ופיזיקה. זה היה כמו שזה בערך נשמע: כל יום מסעדה אחרת וחברים מכל העולם. שופינג? ממממממ... בלי סוף".

00
ליז אזולאי
להמשך הפוסט

יום בחיי הילין זעריר-נזאל, עוברת כל יום בג'לג'וליה עבור "ברכת הדרך"

בת 38, נשואה ואם לשלוש, גרה בכפר קאסם, מורה לערבית בבית ספר בהוד השרון, הקשר עם המשפחה מהשטחים דווקא התחזק בקורונה, לא מראה לתלמידים "פאודה" ויש לי סיבה

للمقالة بالعربية: يوم في حياة هيلين زعارير- نزال: أمر يوميا عبر جلجولية من أجل بركة الطريق

"אני הילין זעריר-נזאל, ערביה מוסלמית והמורה הראשונה מג׳לג׳וליה שלפני 16 שנים יצאה לעבוד בבית הספר יהודי (תל"י, הוד השרון). בת 38, נשואה לעלי ואמא לשלוש נסיכות: אלין (15), סיניאל (11) וסאלי (7). גרים בכפר קאסם. מלמדת ערבית ומצליחה לקרב לבבות ולהגדיל את ההיכרות עם האחר באמצעות השפה. חוויתי בעבודתי הרבה עליות ומורדות (יותר עליות) ורגעי המשבר גרמו לי לדבוק יותר במטרה ובחזון שלי".

4
הילין זעריר-נזאל
להמשך הפוסט

יום בחיי יאן טורמן-כהן, פסטה בשקית אטומה עם מים - איזה פינוק!

בן 24, רווק, במסע אופניים שחוצה את יבשת אמריקה כבר שנה וחצי, העביר את הקורונה בהתנדבות בחוות, להתעורר באוהל ל-10- מעלות ומים קפואים זה אתגר, להיות לבד זו לא מלה גסה

"אהלן! אני יאן טורמן-כהן, 24, בן לעולים מצרפת, במקור מקיבוץ נחשונים ומאז אוגוסט 2018 רוכב על אופניים מצפון אמריקה לדרומה. לאט, אבל בטוח. מדי פעם נעזר בטרמפים. התחלתי בניו יורק, המשכתי לקנדה ואז פניתי דרומה ואני מתקדם (בזיגזגים) אל הנקודה הדרומית ביותר בעולם לפני אנטארקטיקה - טיירה דל פואגו. כרגע אני נמצא בגואטמלה".

"יומיים אחרי שהשתחררתי מצה"ל יצאתי למסע טרמפים לאורך החוף המזרחי של אוסטרליה. כשחזרתי לארץ, צעדתי את שביל ישראל. מה עוד? מדי פעם אני גם קופץ ממטוסים, אני מתכוון לעשות זאת עוד כמה פעמים עד שאגיע ליעד".

3
יאן טורמן-כהן
להמשך הפוסט

יום בחיי נורית צור רבינו - התייאשתי מלחפש זוגיות, עברתי לגליל, ואז...

בת 45, נשואה ואם לשניים, גרה בקרית שמונה, מנכ"לית אשכול רשויות גליל מזרחי, פמיניסטית מלידה, הקורונה חוסכת הרבה כסף (לאמץ עבודה מהבית) מחכה לאיש המזגנים ביום הכי חם בשנה

"שמי נורית צור רבינו, בת 45, נשואה לשי ואמא ליובל (4.5) ולליבי (3), גרה בקרית שמונה. בנובמבר ימלאו שבע שנים למעבר שלי לגליל המזרחי ולעבודתי כמנכ"לית אשכול רשויות גליל מזרחי. זוהי זרוע ביצועית שנועדה לקדם שיתופי פעולה בין 18 רשויות מקומיות בגליל המזרחי וברמת הגולן לבין הממשלה".

"אם מישהו היה אומר לי לפני עשר שנים שאגור בגליל, הייתי צוחקת לו בפנים. גרתי בתל אביב, למדתי בלונדון לתואר שני, חזרתי, וכפמיניסטית מהיום שאני זוכרת את עצמי - התברגתי לניהול שדולת הנשים בישראל. עשיתי בדיוק מה שחלמתי עליו ואהבתי כל רגע. עבדתי יום ולילה ובשאר הזמן חייתי חיים של רווקה תל אביבית מצויה".

0
נורית צור רבינו
להמשך הפוסט

יום בחיי עדי הגין - הקורונה הכניסה קהילתיות לחיי בגרמניה, זה חסר לי

בת 41, נשואה ואם לשתיים, גרה בפרנקפורט, עיתונאית וכותבת תוכן, לומדת גרמנית עם פליטים ומהגרים, אספרגוס לבן זה מעדן, הגנים לא יחזרו לפני ספטמבר והימים מתפרקים ליחידות זמן קטנות של כלום

"קוראים לי עדי הגין, 41, נשואה לסבסטיאן ואמא לאלמה (ארבע וארבעה חודשים) ולנעמי (שנתיים ושמונה חודשים). אני עיתונאית, עורכת וכותבת תוכן. לפני יותר מחמש שנים עברתי לפרנקפורט, גרמניה, כדי לבנות את חיי החדשים עם סבסטיאן. בין הבאת ילדות לעולם, חופשות לידה ועבודות פרילאנס בישראל, התפניתי רק באחרונה להשלים את לימודי הגרמנית. נותר לי חודש אחד בלבד, כדי להיבחן ברמה שנדרשת עבור תושבות קבע".

"בפברואר הצטרפתי לקורס אינטגרציה המיועד בעיקר לפליטים ולמהגרים, והייתי בין הבודדות ששילמו עליו באופן מלא. הרוב המוחלט של התלמידים קיבלו אותו חינם משירות התעסוקה או עם סבסוד כמעט מלא של המשרד לענייני זרים. הקורס היה מרתק, בעיקר בגלל הרכב האנשים שבו. שמעתי את סיפורה של פליטה סורית, שהגיעה לבדה עם פעוטה בת שנה בסירה מתנפחת ומתפנצ'רת, ושל אוקראינית שביתה והעסק שלה נהרסו במלחמה עם הכוחות הנאמנים לרוסיה. שוחחתי ארוכות עם מבקשי מקלט איראניים ודיברתי על מאכלים מוכרים עם דליה העיראקית. בגלל הקורונה הקורס נקטע והמבחן נדחה. אני מתגעגעת לעמיתיי התלמידים, ובינתיים אנחנו בקשר בקבוצת וואטסאפ, שבה אנחנו מחליפים בעיקר ממים וסרטונים מצחיקים ומדווחים על מצבנו בגרמנית עילגת".

00
עדי הגין
להמשך הפוסט

יום בחיי נבו יעקובוביץ, חולם על ספר לימוד בשם "הנבטת אפונים למתקדמים 2"

בן 34, רווק, גר בבאר שבע, מטפל בצמחים ומגדל קקטוסים, מתבודד מבחירה, חולם על בית תה ומקום לגינון טיפולי, חי בהרמוניה עם "דיירי המשנה" (יונים, חולדות, חתולים), לטאטא זו פעולה שמיימית

"אני נבו יעקובוביץ, בן 34. עד לא מזמן עסקתי בהוראה וכיום עוסק ב... גידול קקטוסים. לפני כשנה וחצי חזרתי לבאר שבע, עיר הולדתי, שכרתי חירבה בעיר העתיקה והתחלתי להכניס אליה צמחים במטרה להפוך אותה לבית תה ולמקום שעוסק בגינון טיפולי וטיפוח צמחייה מדברית. אני מאוד אופטימי לגבי היחס שלנו לסביבה ומדמיין שבעתיד יהיו ספרי לימוד עם שמות כמו "הנבטת אפונים למתקדמים 2".

"בזמני הפנוי אני אוהב לטייל, לרכוב על אופניים ולהיות עם משפחה וחברים, אך בכנות אני בחור די מתבודד ומבחירה. בנוסף, בשנים האחרונות, לאחר לכתו של אבי, החלטתי להוריד את הרגל מהגז. אני משתדל לעבוד פחות שעות ביממה, לאכול קצת יותר מסודר, בקיצור, לקחת את החיים בקלות".

00
נבו יעקובוביץ
להמשך הפוסט

יום בחיי אורי איידלסברג, אף אחד לא רוצה מנתח שעובד כבר יותר מיממה

בן 35, נשוי ואב לשניים, גר בתל אביב, רופא בבי"ח שערי צדק, מתמחה בנוירוכירורגיה, אוהב קונצרטים, משתדל להתאמן כדי להוציא עצבים, הקונספט של "זוג רופאים" עובד (צריך הרבה עזרה)

"שמי אורי איידלסברג, בן 35, גר בתל אביב, נשוי לסיון ואבא ליונתן (שלוש) ועלמה (שנה). אני רופא בבית החולים שערי צדק בירושלים, מתמחה בנוירוכירורגיה. בזמני הפנוי אני אוהב לנגן על פסנתר, לקרוא, ללכת לקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית ולהיפגש עם חברים. כמו כל הרופאות (סיון רופאת ילדים) והרופאים, האחים והאחיות - חשוב לי לעזור לאנשים. נשמע קלישאי משהו, אבל זה אני :-) ".

"הרבה אנשים שואלים על הקונספט הזה 'זוג רופאים'. ובכן, זה קשה אבל זה עובד. יש אגב די הרבה זוגות כאלה והם מסתדרים איכשהוא, אנחנו לא זן נדיר. בעבר היתה הרבה עזרה מההורים וגם הרבה מאוד בייביסיטרים. זה לא קל אבל עוברים את זה. כשאתה בתוך ההתמחות הדברים צריכים לזרום וכל בעיה שמגיעה פותרים. זו הגישה היחידה שאתה יכול להפעיל בתקופה הזו בחיים, כי אחרת פשוט אי אפשר להתקדם".

00
אורי איידלסברג
להמשך הפוסט

יום בחיי סמיר סובחי מחאמיד - כפי שציפיתי, תפקיד ראש עיר הוא כפוי טובה

בן 56, נשוי ואב לחמישה (בנו החמישי מת אשתקד בגיל 15), דוקטור להנדסה גנטית וראש העיר אום אל-פחם בהווה. רמדאן שונה השנה בגלל המגבלות: אין כינוסים והמסגדים סגורים

"שמי סמיר סובחי מחאמיד, תיכף בן 56, נשוי, אב לחמישה וסב לחמישה. בני החמישי, מוחמד-סמיר, היה ילד מחונן ובגיל 12 פגע בקיר בעת שרכב על אופניים. הוא היה בתרדמת תקופה ארוכה, התעורר, אבל אחרי שלוש שנים איבדנו אותו ב-2019. את איבריו תרמנו לחמישה אנשים".

"נולדתי באום אל-פחם ובה אני גר גם היום. יש לי דוקטורט בהנדסה גנטית של צמחים (זיהוי והשבחה של זני אבוקדו). במשך שנים לימדתי בבתי ספר ובאקדמיה, שימשתי כמנהל בית ספר "אלאהליה" בעיר במשך 15 שנה וכיום אני ראש העיר אום אל-פחם".

00
סמיר סובחי מחאמיד
להמשך הפוסט

יום בחיי איה אקר - חזרנו לכיתות של עשרה תלמידים, ככה אפשר לנהל דיון!

בת 49, נשואה ואם לשלושה, גרה בהרצליה, מחנכת ה' וכעת מלמדת קפסולה של כיתות ג', כמה כיף ללמד שוב פנים מול פנים, מביאה שני בקבוקי מים כי אין קפה ותה ואסור לשתות מהקולר

"שמי איה אקר, בת 49, גרה בהרצליה, נשואה ואם לשלושה (רון - 17.5, שי - 14.5 ואור - 12), נמצאת במסלול סטאז' כמורה לאנגלית ומחנכת כיתה ה' בבית הספר 'צוקי אביב' בתל אביב".

"למדתי תואר ראשון במשפטים וכלכלה ותואר שני במנהל עסקים. במהלך השנים עסקתי בתפקידי ניהול השיווק בחברות שונות בתחום הטלקום וההייטק, ולאחר רילוקיישן של שנתיים בקנדה עם המשפחה, החלטתי להגשים חלום ילדות ולהשפיע בתחום החינוך. מערכת החינוך היא בעיני הבסיס לחברה טובה יותר כי היא נוגעת בכל משפחה בישראל. עשיתי הסבת אקדמאים בתוכנית מואצת לדוברי אנגלית בסמינר הקיבוצים והנני כאן".

00
איה אקר
להמשך הפוסט

יום בחיי רחל אביגד, הנחתי לאידיאלים והשארתי את האהבה לאנשים

בת 37, דתייה שנשואה לאתאיסט ואם לשתיים, גרה במושב בית זית, מורה למדעים, באה מהמשפחה הכי קיצונית שיש, מלמדת בזום בטרנינג (תמיד דמיינתי שככה חיים יבין מגיש חדשות)

"שמי רחל אביגד, בת 37, נשואה לשימי ואמא לנועה (8) ורוני (5). גרה במושב בית זית שבפרוזדור ירושלים. אני מורה למדעים כבר 17 שנה ונהנית מכל רגע. לאורך כל שנותיי במקצוע, מעולם לא הענשתי תלמיד. אני מאמינה שכאשר מקפידים לתת אמון ולראות את הטוב באחר, אפשר לזנוח את כל השפות האחרות. בשנה האחרונה אני עוסקת ביזמות חינוכית, אבל הקריירה האמיתית שלי והאהבה הכי גדולה שלי היא האימהות לבנותי".

היום של רחל אביגד הוא היום ה-297 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

5
רחל אביגד
להמשך הפוסט

יום בחיי גמא פריד - יש שמועה שזה זמן טוב לעבור דירה, האמנם?

בן 32, בזוגיות עם עברי, במאי ומורה, גר בדרום תל אביב, החלים מקורונה אחרי שבעה שבועות בבידוד, מלחמות הטריטוריה הולידו צורך בחדר נוסף, סוף-סוף הבראתי וכבר חוזרים לשגרה?

"אני גמא פריד, בן 32, במאי תיאטרון (כרגע זה נשמע כמו זיכרון ישן או חלום רחוק) ומורה - מה שמשאיר אותי עסוק ומועסק בימים אלה. גר בשכונת נוה שאנן בתל אביב עם בן הזוג שלי, עברי. את שבעת השבועות האחרונים העברנו בבידוד, אחרי שחזרנו מלונדון עם קורונה קלה. כשנסענו, חשבתי שמקסימום נחזור לבידוד של שבועיים. לא דמיינתי לעצמי שנצא להרפתקת הישרדות אישית וזוגית בין ארבעה קירות".

"בשגרה, היום-יום שלי מורכב מהרבה מוקדים והרבה פעילות, שיעורים, חזרות, ישיבות, נסיעות, משפחה ועברי, ובין לבין, לפעמים, יש לי רגעים של שקט עם עצמי. הקורונה הפכו כל יום להרבה יותר מינימליסטי, כאילו קווי היום נמתחו וכל קו מורגש הרבה יותר. מתגעגע לשגרה הישנה וגם מפחד ממנה, בינתיים".

00
גמא פריד
להמשך הפוסט

יום בחיי סג'א עדוי - מנפלאות הקורונה: בעלי במטבח, יפה שמצא את הסכו"ם

בת 30, נשואה ואם לשניים, גרה בטורעאן, פיזיותרפיסטית בבית אבות בטבריה, מטפלת בקשישים מול כנרת מלאה, התיק האלגנטי הפך מחסן אמצעי מיגון, חשה הקלה בכל פעם שמד החום מראה 36.6

"היי, אני סג'א עדוי, בת 30 מטורעאן שבגליל התחתון, נשואה לאבראהים ואמא גאה לשני ילדים מהממים - שאוכת (5) וג'וד (1.5). למדתי לתואר ראשון בפיזיותרפיה ולתואר שני בניהול מערכות בריאות. עובדת כפיזיותרפיסטית מזה שבע שנים בבית האבות 'עמל ומעבר' בטבריה".

"מי שמכיר אותי יודע שהחיים שלי הם מרוץ. עבודה, ילדים, לימודים, מטלות ועוד מטלות. לפני הקורונה היתה לי שגרה עמוסה ולחוצה מאוד (האמת שאני די מתגעגעת אליה). בעלי רופא שיניים, מתמחה ומדריך במחלקה לשיקום הפה באוניברסיטת תל אביב. בדרך כלל הוא יוצא מהבית לפני הזריחה וחוזר כשהילדים ישנים. לכן, אני חייבת לשרוד רוב הזמן עם שני הילדים ומוצאת את עצמי מתמודדת עם לא מעט דברים לבד, כמו קניות וחוגים לילדים. יחד עם ימי עיון והשתלמויות לקידום הקריירה - כמעט לא נשאר לי זמן לתחביבים".

00
סג'א עדוי
להמשך הפוסט

יום בחיי תום בקר - "הטיול הגדול" בסימן שאלה, האם להירשם ללימודים?

בן 20, עושה שירות לאומי בירושלים, חזר הביתה לעוטף עזה לימי הקורונה, מעצב אופנה, שמח להעביר את התקופה המוזרה הזאת עם חברים, מצד שני: סבא גר כל-כך קרוב ואי אפשר לבקר אותו

"שמי תום בקר, בן 20, מעצב אופנה, אומן רקמה ויוצר. יש לי שתי אחיות קטנות וחמודות, מיה (17) ודנה (10), ושתי כלבות אהובות. אני לקראת סוף השנה השנייה שלי בשירות לאומי, אותו אני עושה בהתנדבות עם קשישים בירושלים. בעיצוב אופנה התחלתי לעסוק בערך בגיל 14 דרך העולם הנפלא של הכנת תחפושות". 

"בימי הקורונה אני מתגורר אצל ההורים במושב יבול, סמוך לגבול מצרים. זה גן עדן כל עוד שקט, כשנהיה מתוח - זה סיוט. אחרי שנה וחצי של מגורים מחוץ לבית, לא התנגדתי כשהציעו לי לחזור קצת אל המשפחה בימי המגפה. אבא שלי (גיל) הוא חקלאי ואמא (סיגל) צלמת. בתור מעצב אופנה, אמא צלמת זו פריבילגיה. אחת לכמה זמן אנחנו נוהגים לעשות סשן צילומים, ואני תמיד נהנה לדגמן לעצמי את העיצובים".

00
תום בקר
להמשך הפוסט

יום בחיי שי אליאש, המלה שבני שמע ממני יותר מכל היא "תיזהר"

בן 49, אב לשלושה, מתגורר בהרחבה של קיבוץ המעפיל, שותף במשרד יח"צ וקשרי משקיעים, אחיו גיא נפל ביומו האחרון בשירות סדיר לפני 33 שנה, בנו אורי יתגייס בקרוב לצה"ל

שמי שי אליאש, בן 49, שותף במשרד יחסי ציבור וקשרי משקיעים, במקור מרעננה, מתגורר כיום בהרחבה של קיבוץ המעפיל. אבא לשלושה ותמיד אח של גיא אליאש. גיא נהרג בגבול לבנון בגיל 21, ביום האחרון של שירותו הסדיר. אני הייתי אז בן 16. חיי וחיי משפחתי חדלו להיות כפי שהיו עד אותה נקישה בדלת. השנה, לנוכח מגבלות התנועה ביום הזיכרון, עליתי לקברו של גיא כבר בתחילת השבוע.

היום של שי אליאש הוא היום ה-293 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

8
שי אליאש
להמשך הפוסט

יום בחיי עטייה אלאעסם - אלפי בדואים פוטרו, הם סומכים רק עלינו

בן 61, נשוי ואב לשמונה, יו"ר המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב, הרמדאן כבר כאן, אין אצלנו אפשרות אמיתית ללמידה מרחוק, את הרס הבתים הפסיקו אך צווי הריסה עדיין מחלקים כרגיל

للمقالة بالعربية: يوم في حياة عطية الأعسم

שמי עטייה אלאעסם. בן 61, יו"ר המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב, נשוי לחאכמה, אב לשמונה ילדים וסב ל-12 נכדים. תושב הכפר הבדואי אבו-תלול שנמצא סמוך לכביש 25, בין באר שבע לדימונה, מול בסיס חיל האוויר נבטים.

00
עטייה אלאעסם
להמשך הפוסט

יום בחיי ליאת לוי-עזרן, אוכלים יחד צהריים בזמן ההפסקה בביה"ס המקוון

בת 47, נשואה ואם לשלושה, גרה ברומא, עוסקת בקיימות באופנה, היציאה מהבית נעשית עם אישור מיוחד ואך ורק לסופרמרקט הקרוב, מפנטזת כל לילה על המקום הראשון שאליו אלך כשהכל יסתיים

"שמי ליאת, בת 47, נשואה ואם לשלושה: אמה (בת 12, חגגנו לפני כמה ימים בת מצווה בהסגר), תאה (בת 10, תחגוג השבוע יום הולדת בהסגר) ואלכסנדר (בן חמש). תל אביבית במקור, אך בשנתיים האחרונות מתגוררת ברומא. שתי הערים האלה שונות מאוד - בירת איטליה ממש לא קרובה להיות "עיר ללא הפסקה" וזה גם ייחודה. האיטלקים בכלל והרומאים בפרט יודעים לקחת פסק זמן. המושג "פיאנו פיאנו" מאפיין אותם מאוד. יש כאן "נמנמת" שהיא חלק בלתי נפרד מהקסם של העיר. ההאטה הזאת הפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי".

"אני בעלת תואר שני בהיסטוריה ובעבר לימדתי בבית הספר לאמנויות בתל אביב. לפני כשמונה שנים עשיתי הסבה מקצועית לעולם האופנה. לאיטליה נסענו בעקבות העבודה של בן זוגי. אני לומדת קיימות באופן מקוון וזהו גם תחום העיסוק שלי היום. קיימות וזכויות אדם בהקשרים גלובליים ובעולם האופנה בפרט. בעיקר הנזקים הסביבתיים והסוציאליים שלה".

00
ליאת לוי-עזרן
להמשך הפוסט

יום בחיי ורד ברוקר - לא זזה ממטר מרובע במטבח, כולנו עבדים של הבלאגן

בת 44, אם לשניים, גרה בקיבוץ שער העמקים, סגנית מנהל בית האבות "מול כרמל", הוואסטאפ של הסגל נראה כמו שדה קרב, טפטופים של תוצאות שליליות הם שקט בימים האלה

"אני ורד ברוקר. בת 44, גרה בקיבוץ שער העמקים. כאן נולדתי ולכאן חזרתי, אחרי 11 שנה בתל אביב, כדי לגדל את שני ילדיי (5.5 ו-3) שהם הדלק בחיי. לפני כשנה וחודשיים התגלגלתי לתפקיד סגנית מנהל בית האבות "מול כרמל" שבקיבוצי. בימים אלה אני זוכה רק לאדי דלק במחיצתם".

"ספוילר: היום שלי הולך להיות בין המשעממים שקראתם. לא כי לא קורה בו כלום, אלה כי הוא מקשה אחת ארוכה של ישיבה סטטית באותו כסא עד שעות הלילה. כל הפעולות שהוצע לי לתאר בבלוג הזה הופקעו מחיי על ידי הנגיף בששת הימים האחרונים. אני לא יוצאת לעבודה, לא חוזרת ממנה, לא נפגשת עם אנשים, לא זזה מהמטר המרובע של האי במטבח. זה לא יום שגרתי בחיי".

9
ורד ברוקר
להמשך הפוסט

יום בחיי שחף סגל, אנשים כאילו חיכו לרגע שבו לא יצטרכו לפתוח לשליח

בת 49, בזוגיות ואם לשניים, גרה בתל אביב, מנהלת יח"צ, שחקנית וכעת גם עושה שליחויות, רוקדת מול הטלוויזיה במקום במסיבות, לא קונה מסכות ואלכוג'ל (ובהצלחה למי שעושה כסף מהפחד)

"קוראים לי שחף סגל, בת 49, בזוגיות (יאללה, גם כן מלה, הכי נשואה אבל בלי טיפת רבנות בעסק) עם שי נייבורג, שכולם מכירים מהאינסטגרם והפייסבוק שלי בתור #הגבוה, ואמא לעומר (בן 11) ואדם (תיכף בן 10). כן, עומר אדם. גם אותנו זה עדיין מצחיק ושאין שום קשר. גרים בתל אביב".

"בחיים האמיתיים, אלה שלפני הקורונה, אני מנהלת יח"צ של 'מלונות בראון', שחקנית בתיאטרון הבימה (22 שנה בבוסתן ספרדי, ההצגה הכי מצליחה בישראל. נחמד להיות חלק ממשהו שהוא 'הכי') ומדי פעם גם בסדרות טלוויזיה, פרסומות וגם קריינית פרסומות. לרוב האנשים זה נשמע הרבה, אני יודעת, אבל ככה אני אוהבת. אני חושבת שאיבדתי את היכולת לנוח".

00
שחף סגל
להמשך הפוסט

יום בחיי ענבל טור-שלום, בהולנד מסבים את אולם האירוויזיון לבית חולים

בת 49, בזוגיות עם אמסטרדמי (הולנדי זה זן אחר), צלמת, לא נשארת בטרנינג כל היום - עניין של החלטה, שומעת מכל כיוון ש"חייבים לשמור על רלוונטיות עסקית" - אז עושה כל מאמץ

"שמי ענבל טור-שלום, בת 49, נולדתי וגדלתי במזכרת בתיה ומאז קיץ 2010 אני חיה באמסטרדם. אני צלמת שמתמחה בצילום אדריכלות, פורטרטים וצילומי תיירות. בשנים האחרונות עוסקת גם בהדרכת סיורים פרטיים בעיר, סדנאות צילום ושירותי צילום לתיירים".

"במהלך טיול לניו זילנד התאהבתי בבחור הולנדי. אחרי שגרנו ביחד שם, עברנו לאמסטרדם. בשלב מסוים ההולנדי שוחרר מתפקידו ואני נשארתי באמסטרדם, בה אני עדיין מאוהבת. בשנים האחרונות אני בזוגיות עם אמסטרדמי, שזה זן אחר מהולנדי".

00
ענבל טור-שלום
להמשך הפוסט

יום בחיי גל אלפרוביץ, 23:30 - נכנס למסיבה בזום עם מאות אנשים. נחמד!

בן 25, רווק, גר בתל אביב, מובטל ותקוע בבית, זומם מהלכים לקיצור התור בסופר (קניתי אוכל לשבועיים, איך נגמר הלחם?!), כשהעיניים כואבות סימן שבהית במסך יותר מדי זמן

אני גל אלפרוביץ, בן 25, רווק וגר בתל אביב. בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה ומובטל כבר חודש (זה הולך יחד). מהתחביביי בעידן החדש: לעשות כושר בבית, לאגור אוכל בבית, לשחק בקונסולה שלי בבית ולאכול ה-מ-ו-ן בבית".

"גדלתי ברמת השרון להורים גרושים ואני בנם הצעיר. התגייסתי לצבא, שירתתי חודשיים והשתחררתי מוקדם מהצפוי. אני מאוד אוהב לעזור ולתת (באמת), אז מיד אחרי השחרור התחלתי לעשות שירות לאומי ב'משפחתון' בפנימייה מוכרת והדרכתי נוער בסיכון. משפחתון זה מעין בית לילדים ונוער מכיתה א' ועד כיתה יב'. העבודה שלי היתה להיות איתם - מהסנדוויץ לבית ספר ועד הכי קשים (והיו)".

00
גל אלפרוביץ
להמשך הפוסט

יום בחיי ירין מש, במתחם "היבדק וסע" למדתי שהעיניים אומרות הכל

בן 30, רווק, גר בתל אביב, סטודנט לרפואה, מתנדב בבדיקות קורונה, בודק כל בוקר את התחזית כדי להבין כמה חם יהיה ב"חליפת החייזר", מתגעגע להיעדר הכבוד למרחב אישי ולפקקים

"שמי ירין מש, בן 30, רווק, במקור מראשון לציון, גר בדירת שותפים בתל אביב, סטודנט לרפואה שנה הרביעית באוניברסיטת תל אביב. בדומה לכל אדם שפוי, גם אני עצמי מתקשה לעכל את המציאות האפוקליפטית שנקלענו אליה. הקלפים נטרפו באכזריות והזכירו לי בבוטות את מה שתמיד ידעתי: אני שונא את פסח. ועכשיו ברצינות, אין טעם להמשיך ולציין את כל מה שרע בווירוס הזה שכולנו מנסים לפענח (אבל ממרחק של שני מטרים לפחות). יש טעם להתנסות בשגרה הקצת שונה שהוא הביא עלינו כי, מי יודע, אולי עוד נתאהב בה... (אני סקפטי)". 

"עד 14 במארס החיים שלי היו רגילים עד משעממים. זאת האמת לאמיתה. אפשר למלא פסקאות בתיאורים אקזוטיים כדי לעבות את היום שלי, אבל הפשטות מחייבת. את ימי ביליתי כסטודנט מן המניין במחלקה פנימית (מגשים את חלום ילדותי, עדיין צובט את עצמי) ובסופי שבוע הייתי ממלצר, מבשל ארוחות שהעיקר שהצטלמו יפה ופוגש חברים. ואז זה קרה. מבזקים שוטפים על התפשטות הקורונה, הודעה פתאומית על סגירת מקום העבודה ולבסוף גם הבשורה המרה על הקפאת הלימודים. אחרי מספר ימים של בטלה עצובה בבית התנדתי לתפקיד דוגם במתחם 'היבדק וסע' בגני יהושע. מאז, ככה נראה יומי:"

4
ירין מש
להמשך הפוסט

יום בחיי שני ברוש, "השטחת העקומה" תלויה בעלייה של עקומה אחרת

בת 43, נשואה ואם לשניים, גרה בחיפה, סגנית מנהל ביה"ח כרמל ומנהלת מחלקת קורונה, החולים מרגישים את חום היד של איש הצוות דרך הכפפות, כל הפחדים והדאגות עולים סביב המיטה

"שמי שני ברוש, בת 43, גרה בחיפה, אמא של שירה (18, התגייסה לפני כשלושה שבועות) ורותם (בן 15.5). סגנית מנהל בית החולים כרמל ומנהלת מחלקת הקורונה בשבועות האחרונים. נשואה לנדב שעוסק בלעשות אותי מאושרת ובזמנו הפנוי עובד בחברת Medtronic המתמחה בפיתוח, ייצור ושיווק מכשור רפואי". 

"את דרכי ברפואה התחלתי כעתודאית. למדתי בטכניון ומאז אני חיפאית. בצבא הייתי רופאה ושירתתי במגוון תפקידים בהם נחשפתי לצדדים רבים של המקצוע. במהלך השירות גם השלמתי התמחות ברפואת המשפחה. בחרתי בתחום הזה מתוך הבנת החשיבות שיש בגורם הרואה את המטופל באופן כוללני ושלם - הסביבה ממנו הוא מגיע, בני משפחתו וסט הערכים שמנחים אותו. בתפקידי האחרון בצה"ל שירתתי כראש צוות רפואה בנציבות קבילות חיילים, וממארס 2019 אני בבית החולים כרמל".

00
שני ברוש
להמשך הפוסט

יום בחיי אילאיל רבינוביץ, שומעת את צפצופי המוניטור גם בבית

בת 40, נשואה ואם לשלושה, גרה ברמת גן, אחות בפגיה של בית החולים שיבא, אחרי 12 שעות משמרת את לא סופרת קלוריות, עם ילד בן עשרה חודשים - קצת מחבקת את ההסגר הזה

"שמי אילאיל רבינוביץ. בת 40, נשואה באושר לדובי, אמא של שלושת הנפלאים: אלי (בת 7.5), אורי (בן 6) וגל (בן עשרה חודשים). גרים ברמת גן, אחות בפגיה של בית החולים שיבא בתל השומר".

"אתחיל בהתחלה - אילאיל? - כן, כן, יש שם שכזה. שאול טשרניחובסקי כתב 12 שירים יפיפיים למאהבת שלו (עם שם חינני פחות) וזה השם שהוא המציא לה. בחיי! מרבית האנשים מיד מעוותים אותו - גיל? איל? אליאל? ויש שאומרים "היי! כמו אילאיל כתבתנו המדינית!" (אילאיל שחר מגל"צ - ס.ק). אני מודה שלרוב אני לא מתקנת אלא אם זו עומדת להיות מערכת יחסים ארוכה 😊. המיעוט שייך בד"כ לאלה שעשו 5 יחידות ספרות בתיכון. בחיוך של מנצחים הם מיד חייבים לציין: "הא! נו בטח! זה השירים שכתב ביאליק". "לא, טשרניחובסקי", אני חייבת לתקן. המעמד מחייב - אמא שלי דוקטור לספרות. וכך הכל החל..."

4
אילאיל רבינוביץ
להמשך הפוסט

יום בחיי גיל מימון, שונאת קניות אבל הסופר עכשיו זה עולם ומלואו

בת 29, בזוגיות (החתונה ביוני כנראה תידחה), גרה בתל אביב, דוקטורנטית ומרצה באוניברסיטה העברית, לא ראתה את ההורים וסבתא יותר מחודש, כל יום מרגיש כמו שישי - אז שותה יותר יין

שמי גיל מימון, בת 29, דוקטורנטית למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועובדת בה כמרצה ועוזרת הוראה. גרה ברחוב דיזנגוף בתל אביב, בקומה שלישית, עם בן זוגי, אודי, ויחד אנו משקיפים על הרחוב (העצוב) בימים אלה ומשתדלים להרגיש שאנחנו עדיין חלק מהעולם שבחוץ. היינו אמורים להתחתן ביוני, אבל כבר התחלנו להפנים שלקורונה יש תוכניות אחרות.

היום של גיל מימון הוא היום ה-283 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

0000
גיל מימון
להמשך הפוסט

יום בחיי רומן פילשטינסקי, רואה משאית בדרך להתנגשות ולא יכול לעשות דבר

בן 37, נשוי ואב לשלושה, גר בקרית מוצקין, אח במחלקת צנתורים וחבר צוות קורונה בביה"ח כרמל. מלמד מול כיתה ריקה (יש מצלמה), מחפש כל יום סידור לילדים, מסכות חדישות זו פריבילגיה

שמי רומן פילשטינסקי, בן 37, גר בקרית מוצקין, נשוי פלוס שלושה (מאיה - 9, אריאל - 6, סהר - 3). אני אח מוסמך, בוגר תואר שני בבריאות הציבור ודוקטורנט. בימי שגרה מחלק את זמני בין בית הספר האקדמי לסיעוד בבית החולים הלל יפה ומחלקת הצנתורים בבית חולים כרמל. תקופה לא פשוטה עוברת על כולנו, ועל הצוותים הרפואיים והסיעודיים בפרט.

היום של רומן פילשטינסקי הוא היום ה-282 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

2
רומן פילשטינסקי
להמשך הפוסט

יום בחיי חליל עיד, היתרון של שיחות המסכים הוא השיפור בתרבות הדיון

בן 38, נשוי ואב לשלושה, גר בנצרת, מנהל מפעל HP Indigo בקרית גת, נוהג ארבע שעות ביום (כעת זה פחות), מנגן עוד, מאמין שאבא רגוע במשבר הקורונה = ילד רגוע במשבר הקורונה

שמי חליל עיד, בן 38 מנצרת, נשויי לנידאא ואבא של גיריס (10), מארין (8) וגויל (5). מנהל מפעל מוצרים מתכלים של חברת HP Indigo בקרית גת. מאמין בקיום, לא מתחבר לביטוי "דו קיום". ברגע שאני מבין את הסיפורים של האחר, ניתן יהיה לעשות דברים מדהימים ביחד".

"גדלתי במשפחה צנועה. אמי עבדה במפעל ואבי היה צבעי. היו ימים שלא היה חלב במקרר. בזכות הנחישות של אבא וההבנה של אמא שהשכלה זה מה שחשוב - לקחתי את עצמי בידיים, למדתי בטכניון ועבדתי במקביל. עשיתי תואר ראשון בהנדסה כימית ותואר שני בהנדסה סביבתית. לא היה לי כסף אבל חונכתי לעבודה קשה. עברתי מספר משברים, אך למדתי שתמיד יש הזדמנות ללמוד, לתקן ולשנות".

00
חליל עיד
להמשך הפוסט

יום בחיי אסף בריט - דוגל בלא להיות חייב כספים, והנה אני בדרך להלוואה

בן 40, בזוגיות ואב לאחד, גר בתל אביב, בעלים של בית קפה גדול, חולה ספורט (ואין מזה עכשיו), אוכל עם המשפחה (ויש מזה הרבה עכשיו), חובה לדאוג גם לעובדים הזרים בעת הזו אחרת יהיה רע

"שמי אסף בריט, בן 40, במקור מקיבוץ כברי, כנראה לעד אציין את זה כסוג של גאוות יחידה שאין לה באמת סיבה, ב-17 השנים האחרונות חי בתל אביב. בזוגיות עם מילי שמגדלת רוב הזמן לבד את בננו בן ה-4, לואי. אני הבעלים והמנהל בפועל של בית הקפה "התחתית". אני שם כבר 14 שנה. התחלתי ביום שבו פרצה מלחמת לבנון השנייה ובעצם את החודש הראשון שלי בעבודה ביליתי בלבנון".

"בימים שאינם קורונה יש לי שגרה עמוסה ולחוצה מאוד. עסקי המסעדנות הפכו לקשוחים בשנים האחרונות ואין דרך לשרוד בזה בלי לאהוב את הדבר הזה שנקרא מסעדנות. בשבילי האהבה זו מורכבת משלושה דברים: אנשים (כן כן, בסופו של דבר אני מאוד אוהב אינטראקציה בין אישית), ניהול וחינוך (של לקוחות ושל עובדים) ועבודה פיזית. בקיצר, אני מאוד מחכה לחזור לשגרה. כולנו מבינים שנחזור לעולם שונה, אבל התחתית תחזור!"

111
אסף בריט
להמשך הפוסט

יום בחיי ליאנה קציר, ברצלונה כל ערב בחלונות כדי למחוא כפיים לצוותי הרפואה

בת 29, בזוגיות, בעלת עסק לסיורים בעברית, בהסגר מלא כבר יותר משבוע, מתצפתת על השכנים, משקיעה בפאזלים, מוטרדת מעתיד התיירות, גם עם הקורונה הספרדים התמודדו בסיאסטה

"שמי ליאנה קציר, בת 29, מדריכת טיולים כבר ארבע שנים בברצלונה, העיר המדהימה של האמנות, הטפאס והכדורגל. מה הוביל אותי כאן? האהבה כמובן. לפני כחמש שנים וחצי הכרתי באינדונזיה את פול, בן זוגי הקטלאני (לא ספרדי, קטלאני!), סיפור אהבה רומנטי שכזה, וככה, אחרי שנה וחצי, מצאתי את עצמי כאן. למזלי, התאהבתי בעיר לא פחות משהתאהבתי בו".

"לפני כשנתיים הקמתי את חברת 'ברצלולה' לסיורים חינמיים בברצלונה על בסיס טיפ בעברית. היא מפעילה מגוון רחב של סיורים רגליים בתחומים שונים כמו: היסטוריה, אמנות, אדריכלות, קולינריה, יהדות. הכל היה נפלא, עד הקורונה. בעת כתיבת שורות אלה אני בהסגר ביתי כבר יותר משבוע, כמו כל אזרחי ספרד. מלבד בתי המרקחת והסופרמרקטים - כל העסקים, המסעדות ומסגרות החינוך סגורות. גם הגבולות היבשתיים".

1
ליאנה קציר
להמשך הפוסט

יום בחיי האשם אסדי, טיפול במכון דיאליזה מתחיל במדידת חום בלובי

בן 57, נשוי ואב לארבעה, גר בג'דיידה-מכר, מנהל מכון דיאליזה בעפולה, נרגע מהיום בטיול עם הכלב ובקריאה, להיות אח יותר מ-30 שנה זה לתת מעצמך מבלי לצפות לקבל בחזרה

"שמי האשם אסדי, בן 57, גר בכפר ג'דיידה-מכר שבגליל המערבי, נשוי לאירמגרד ואב גאה לארבעה: ג'מיל (27) - סטודנט להנדסת מכונות בגרמניה, סוזאן (23) - סטודנטית שנה רביעית לרפואה, מרסל (18) - עובדת בתחום הקוסמטיקה, וסלאם (16) תלמידת תיכון. מנהל את מכון הדיאליזה 'נפרומור" בעפולה. אח במקצועי כבר יותר מ-30 שנה. הלב והנשמה שלי בעבודה הזו".

"בגלל משבר הקורונה הימים שלי עמוסים כעת עוד יותר. אני אחראי לדאוג שהמטופלים שלנו, המוגדרים אוכלוסייה בסיכון, לא יידבקו בנגיף וימשיכו בשגרת טיפולים מבלי לחשוש. אנחנו נוקטים בכל הצעדים הדרושים כדי לשמור על היגיינה מירבית. שינינו דפוסי התנהגות, הצוותים מתודרכים וכמובן שחובשים מסכות. החולים עוברים בדיקת חום בלובי ורק לאחר מכן מקבלים אישור לעלות אל אולם הדיאליזה. מה קורה עם חולה דיאליזה לוקה בקורונה? אי אפשר כמובן להפסיק את הטיפול, הוכשרו לשם כך מכונים בכל הארץ".

2
האשם אסדי
להמשך הפוסט

יום בחיי שימי גשייד, חוזר מבית החולים ובורח מחיבוקי הילדים

בן 35, נשוי ואב לחמישה, גר באשדוד, מנכ"ל מרכז תמיכה ארצי לילדים חולי סרטן, לומד גמרא בבית, תוהה מתי נוכל לנסוע שוב לחו"ל, המחלקה האונקולוגית היא מקום ממגנט

"שמי שימי גשייד, בן 35, גר באשדוד, נשוי לשרהל'ה ואבא של דיתי (13), לייבי (11), נוחי (8), ריקי (6) ורותי (3). מנכ"ל ארגון 'רחשי לב', מרכז תמיכה ארצי לילדים חולי סרטן, ומנהל פעילות בארגון 'חברים', שמתפעל מערך שירות אזרחי לבני המגזר החרדי".

"לפני כ-13 שנה, כתלמיד בישיבת גור, החלטתי להשתלב בשירות האזרחי ולהיות חלק מהאנשים הנפלאים שמתנדבים עבור אזרחי ישראל מתוך תחושת הדדיות ועשיית חסד למען העם הנפלא והמיוחד שלנו. השתלבתי במחלקה האונקולוגית בבית החולים שיבא והקמתי יחד עם חברים יחידת מבצעים לחולי סרטן לצד הצוותים הרפואיים. המקום הקשה הזה מגנט אותי. כל סיפור חיים מורכב הופך לאתגר שבמהלכו ובסופו ישנם המון רגעים טובים ותחושת סיפוק של עשייה חיונית וברוכה".

4
שימי גשייד
להמשך הפוסט

יום בחיי עידו קינן, המגפה הזו היא לא זמן להימנע מפחמימות

בן 41, בזוגיות ואב לשני חתולים, פעיל רשת, איש פודקאסטים ועיתונאי אינטרנט, חובב בישול ושינה, נוהג להירדם אצל רופאת השיניים, הסרטים הלבנים-אדומים באוטובוסים נראים כמו זירת רצח

"אני עידו קינן, בן 41, גר בתל אביב עם הדר, אל-הורה לחתולים בדינג'אן ומלפוף. פעיל רשת ועיתונאי אינטרנט כבר יותר מ-20 שנה, כותב הבלוג 'חדר 404', מנהל תוכן ב-PODCASTI.CO שעוסקת בחיבור עולם הפודקאסטים הישראלי לאיכויות ברודקאסט, מגיש-שותף של הפודקאסט 'סייברסייבר' ומגיש פינת 'האחראי על האינטרנט' בגל"צ. חובב בישול ושינה".

היום של עידו קינן הוא היום ה-276 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

00
עידו קינן
להמשך הפוסט

יום בחיי תמי גניגר, מה שקורה בקבוצת וואטסאפ למבודדים נשאר בקבוצה

נשואה ואם לשניים, גרה בתל אביב, מנהלת קשרי לקוחות במשרד עורכי דין, מבודדת כבר שמונה ימים, מתאמנת מול יוטיוב, מתנחמת בסשימי, רוצה לחבק את הבעל כדי להריח את הבחוץ

שמי תמי גניגר, נשואה לחיליק, אמא של אורי (13) ויאיר (כמעט 10), מנהלת תחום קשרי לקוחות במשרד עורכי דין פישר-בכר-חן-וול-אוריון ושות'. גרה בשכונת נחלת יצחק בתל אביב. יום שמיני בבידוד.

בימים רגילים אני אחראית על יצירך ערך מוסף וחיבור בין המשרד לבין לקוחות. התפקיד הזה נולד מהרקע שלי באסטרטגיה שיווקית והמטרה היא לתת ללקוחות, בנוסף לשירותים משפטיים, הזדמנות לצמוח באמצעות שיתופי פעולה.

00
תמי גניגר
להמשך הפוסט

יום בחיי דרור דעדוש, הבונוס בלהיות נהג קטר זה הנוף

בן 32, נשוי ואב לשתיים, גר בבאר שבע, נהג נוסעים ברכבת ישראל, מתחזק פינת קפה סודית בכל תחנת רכבת בארץ, בנסיעה על המסילה אין שום אילתורים והכל קבוע מראש, גם מרחק הבלימה

"שמי דרור דעדוש. בן 32. נשוי לרעות (30) ואבא של עומר (בת 2.5) וניב (בת שנה). תושב באר שבע. עובד כנהג נוסעים ברכבת ישראל".

"לפני חמש שנים ראיתי מודעת דרושים לנהג קטר. הייתי בצומת דרכים בחיים, מבולבל. כשראיתי את המודעה הרגשתי שנדלקה נורה מעל ראשי, כמו בסרטים המצוירים. התפקיד נשמע מעניין, מאתגר, בעל חשיבות ואחריות".

00
דרור דעדוש
להמשך הפוסט

יום בחיי ישי אביאור, הפחד שלי מהבידוד הוא לא הבדידות אלא ההשמנה

בן 32, רווק. נמצא כרגע בבידוד. בעבר מבקר ספרי בישול, היום עושה מדיטציה בכל בוקר לפני העבודה בסטארטאפ ירושלמי, שמתאים תרופות נגד דיכאון לחולות וחולים. ב-17:00 מגיעה עצבות הבידוד

"שמי ישי אביאור, בן 32 (בעוד שבוע וקצת), רווק ומתגורר בירושלים. אני חי בעיר כבר 12 שנה, במהלכן עשיתי תואר ראשון, תואר שני ודוקטורט באוניברסיטה העברית, ולמדתי לאהוב את העיר המורכבת בתבל. אני עובד כיום כמדען בכיר בסטארט אפ קטן שנמצא בקמפוס של האוניברסיטה העברית בגבעת רם. אני גר לבד בשנתיים האחרונות בדירה שקטה על גבול רחביה, קטמון וטלביה, השכונות השקטות של העיר. חזרתי מגרמניה לפני שלושה ימים מביקור קצר עם אחותי והוכנסתי לבידוד מבהלת קורונה. הפחד מהשמנה ושעמום התחילו לנקר עוד הרבה לפני שעלה הבוקר על יומו הראשון של הבידוד".

היום של ישי אביאור הוא היום ה-274 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

ישי אביאור
ישי אביאור
להמשך הפוסט

יום בחיי שירי שילדקראוט, לא אתרגל לזה שהקניונים כאן נסגרים ב-17:00

בת 46, נשואה ואם לארבעה, גרה במלבורן, דולה ואחות מוסמכת, כבר יותר מ-15 שנה באוסטרליה, חובבת קעקועים, כשאני ב"כוננות לידה" - כל התוכניות יכולות להשתנות בשיחת טלפון אחת

"אני שירי שילדקראוט, בת 46 נשואה לשי ואם לארבעה: שחר בת 25 ,הדר בת 24, זהר בן 21 ואורי בן 14. אני מדריכת הכנה ללידה (דולה), אחות מוסמכת וגם סטודנטית לייעוץ הוליסטי. מתגוררת במלבורן, אוסטרליה, כבר יותר מ-15 שנה".

"תמיד חלמתי להיות דולה או מיילדת. לדעתי אין דבר נפלא יותר מלעזור לאנשים, ללוות משפחות ולתמוך בהן באחד הרגעים הכי מרגשים ומאתגרים בחייהם. יש לי סטודיו לתמיכה בהריון ולידה ואני מעבירה קורסים וסדנאות העצמה לאמהות טריות ומשפחות בהריון. להיות דולה פירושו זמינות מלאה 24/7 בתקופות של כוננות לידה, גם אם זה אומר לעזוב באמצע אירוע משפחתי או לבטל תוכניות בדקה ה-90".

פרופיל
שלי שילדקראוט
להמשך הפוסט

יום בחיי בוריס סטולבה, רק הבאתי קומפוסטר לשכונה וכבר מתנכלים לו

בן 35, בזוגיות, גר ביפו, מנהל מחוז בעמותה שמשלבת חינוך ותעשייה ודואג לסביבה, מנסה להכניס את היוגה הביתה (ונכשל כל פעם מחדש), פה ושם שוטף כוסות לכולם בעבודה - רק לא חד"פ...

"שמי בוריס סטולבה, בן 35, מתגורר ביפו יחד עם זוגתי אילה והכלבה שלנו ג׳סי.  אני משלב בחיי את שתי האהבות הגדולות שלי: חינוך וסביבה. אחרי שהייתי מורה כשבע שנים במשרד החינוך, היום אני מנהל מחוז ב'תעשיידע', עמותה שמשלבת חינוך ותעשייה. בזמן הפנוי אני תורם את חלקי לסביבה".

"למדתי לתואר ראשון בחינוך וביולוגיה ולתואר שני בגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב בגיאוגרפיה. התמחתי בתכנון עירוני ואקלים. פעם חשבתי שאהיה חוקר ממש טוב, אבל אחרי שהבנתי שהאקדמיה זה כנראה לא המקום בשבילי - חזרתי אל הצד שאני מתחבר אליו יותר: חינוך בשטח".

00
בוריס סטולבה
להמשך הפוסט

יום בחיי אפרת בלוססקי, לא מעזה לסנן שיחות חוזרות ממוקדי שירות

בת 59, אם לתאומות, גרה בגבעתיים, צלמת, אוהבת לקרוא חוברות הדרכה של מכשירים, החוק אצל הירקן: לא קונה שום דבר שעולה יותר מ-10 שקל לקילו, למעט אבוקדו

"שמי אפרת בלוססקי. אם לאביגיל וזהר, תאומות בנות 14 (לא זהות). אין להן אב. התגרשתי מבעלי לשעבר שיחיה לפני 30 שנה ולא נישאתי בשנית. אנחנו מתגוררות בגבעתיים יחד עם החתולה מרגו (5.5) והכלבה בוני (1.5). בערב סילבסטר האחרון הייתי בת 59 (!)"

"אני בעיקר צלמת סטילס, אך יש לי עוד כמה עיסוקים: מנהלת מדיה חברתית, בונה אתרים (תדמיתיים), מאיירת, מרטשת ואמנית. כל כמה שנים מחליפה/מוסיפה/מורידה עוד איזה מקצוע. ככה הייתי תמיד. פעם היו אומרים לי 'חסר לך מיקוד בחיים', היום קוראים לזה 'מולטידיסציפלינריות' או הפרעת קשב".

00
אפרת בלוססקי
להמשך הפוסט

יום בחיי אלה אגור, הורים לילדים מיוחדים יודעים לדבר בלי מלים

גרה בתל אביב, בזוגיות, אם לשתיים ולילד מיוחד, נדב, המצוי על הרצף האוטיסטי. ליצנית רפואית לשעבר בבי"ח שניידר (אלה סינדרלה) שנשאבה לעולם הלקויות. המשימה: להכין את נדב לגן רגיל

"שמי אלה אגור, אך אני מוכרת לרבים כ"אלה סינדרלה" בגלל עבודתי הקודמת כליצנית רפואית. בת זוגו של ליאור (מנהל נכסים במקצועו) ואמא לתמר (13), שחר (11) ונדב (4.5). גרים בתל אביב.

"עד שהמציאות החדשה והמיוחדת נכנסה לחיינו, ניהלתי את מערך הליצנות הרפואית והג'לולוגיה (Gelao ביוונית - עליז, תוסס) במרכז הרפואי שניידר ועבדתי במחלקות הדיאליזה והאונקולוגיה. כשנדב אובחן בגיל שנה ותשעה חודשים על הספקטרום האוטיסטי, התחברתי בכל לבי לעולם האוטיזם והלקויות בכלל. הכובע העיקרי שלי זה האימהות, אבל אני עושה עוד דברים: משתתפת בוועדות עירוניות כנציגת הורים של החינוך המיוחד ומנהלת יחד עם מספר חברים את קהילות הפייסבוק 'חינוך מיוחד בתל אביב-יפו' ו'הורים מיוחדים בתל אביב-יפו'. בערבים/לילות אני עובדת כמתאמת שירות במיון ילדים בשניידר".

00
אלה אגור
להמשך הפוסט

יום בחיי פנחס גולדשמידט, הזמן הכי טוב לתשובות על ההלכה הוא עם שחר

בן 56, נשוי ואב לשבעה, מכהן כרב הראשי של מוסקבה מאז 1993 וכנשיא ועידת רבני אירופה, מודאג מהשימוש ברשת ככלי תעמולה אנטישמי, תהליכי הגיור מייצרים פרדוקסים בעייתים יום-יומיים

"אני הרב פנחס גולדשמידט, בן 56, נשוי לדרה ואב לשבעה וסב לתשעה. שמות הילדים: דוב - 34, בנימין זאב - 33, אסתי - 29, פריידי - 27, נשואים וחיים בארה"ב. רחל - 25, אלי - 22, נשואים בחיים בישראל. אריאל - 20 חי בישראל. אני מכהן כרב הראשי של מוסקבה מאז 1993 ומשמש כמנהיג הרוחני של בית הכנסת הגדול בעיר. בתשע השנים האחרונות משמש גם כנשיא ועידת רבני אירופה (CER), ארגון שמאגד יותר מ-700 רבנים קהילתיים מדבלין במערב ועד חברובסק במזרח".

היום של הרב פנחס גולדשמידט הוא היום ה-269 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

00
פנחס גולדשמידט
להמשך הפוסט

יום בחיי מיה שלק, "הוראה מתקנת"? מושג ארכאי שקשה לי איתו

בת 45, נשואה ואם לשניים, גרה בתל אביב, מסייעת לסטודנטים עם לקויות, מתאפרת גם בבקרים שבהם עובדת מהבית, מתה על טלוויזיה, הקושי הכי גדול בטיפול בדמנציה זה להפוך לאפוטרופוס

אני מיה שלק, בת 45 (מה, באמת?), גרה בתל אביב, נשואה ליוני ואמא לשני ילדים מושלמים - גיא (10) ועומר (7). במשבצת המקצוע בטפסים רשמיים כותבת "מורה" ובכרטיס הביקור שלי כותבת "מומחית לאסטרטגיות למידה". קוראים לזה לא פעם "הוראה מתקנת", אבל זה מושג ארכאי שקשה לי איתו. אני לא מנסה לתקן בני אדם, וגם אי אפשר.

"ב-12 השנים האחרונות אני עצמאית ועוסקת באימון סטודנטים עם לקויות למידה והפרעות קשב. אחרי שסיימתי תואר שני בחינוך מיוחד והתנסיתי במסגרות חינוך שונות והבנתי שאני רוצה לעבוד עם האוכלוסיה הזו. יש לה כל-כך הרבה פוטנציאל (מלה מאוסה של מורות) וכל-כך מעט תמיכה מול הדרישות הגבוהות של החיים האקדמיים".

00
מיה שלק
להמשך הפוסט

יום בחיי איתמר כהן, עם בודה בודה או מוטאטו בדרך לביה"ח הפסיכיאטרי

בן 31, פסיכולוג קליני, עובד עם זוגתו שירלי באוגנדה. אוכל קאסבה, מטוקה ואורז עם בוטנים אצל בטי ורון, מנסה להתחבר לאליזבת ואסתר ולהבין את התפישה המקומית על בריאות הנפש (וזה קשה)

"קוראים לי איתמר כהן, אני בן 31, פסיכולוג קליני בהכשרתי. עובד מזה שלושה חודשים בבית החולים הפסיכיאטרי בוטאביקה שבקמפאלה, בירת אוגנדה. זוגתי  שירלי היא גם פסיכולוגית קלינית ואנחנו עובדים באותו בית חולים. היא בעיקר במחלקות המבוגרים ואני במחלקת הילדים. בנוסף, שירלי עובדת באופן פרטי ואני מלמד סטודנטים לתואר שני באוניברסיטת מקאררה שבמרכז העיר".

"אני במקור ממושב סלעית ועברתי ללונדון עבור הדוקטורט. שירלי במקור מצור הדסה אבל חיה בלונדון ב-12 השנים האחרונות. עד מתי נישאר כאן? לא ברור. יש לנו חוזה פתוח לעוד שנה לפחות. כרגע אנחנו מתכוונים להישאר לתקופה ארוכה. שנינו רוצים להתמקצע בעבודה הומניטרית. עבורי זה חלום ילדות. בתחילה היינו אמורים לעבוד עבור 'רופאים ללא גבולות" בקונגו, אבל התפרצות האבולה מנעה מהארגונים ההומניטריים לגייס עובדים חדשים. למזלנו, לארגון הבריאות הבריטי יש שלוחות במדינות מתפתחות, ביניהן אוגנדה".

14
איתמר כהן
להמשך הפוסט

יום בחיי מיכל גרוסמן, המצב הקיומי שלי הוא להיות באיחור

בת 37, נשואה ואם לאחת, גרה בתל אביב, מנהלת מדיניות וכלכלה סביבתית בחברת ייעוץ, יצור ישנוני (גם לפני הילדה), אוהבת לצייר, מכירה את נהג האוטובוס הנחמד והמגניב בישראל

"קוראים לי מיכל גרוסמן, בת 37, נשואה לדני, עיתונאי ב'הארץ', אמא לאביגיל (1.5), מנהלת מדיניות וכלכלה סביבתית בחברת הייעוץ AVIV AMCG. מה זה אומר? שאני עובדת על הרבה פרויקטים במקביל, שואלים אותי שאלות מעניינות על מדיניות בתחומי הגנת הסביבה ונעזרים בניתוח כלכלי או בכלים אחרים כדי לענות עליהן. משלבים מודלים כלכליים, מחקרים מהעולם, ניתוח נתונים וקורט יצירתיות כדי לסייע לקבלת ההחלטות".

"אל המקצוע הזה התגלגלתי עם החיים. אחרי הצבא היה לי דחוף ללמוד מיד כי סבלתי ממוח מיובש. המצפן נטה לשילוב בין מקצוע ריאלי להומני וכך החלטתי ללמוד כלכלה וספרות. אח"כ הבנתי שאין הרבה עבודה בספרות ושאיאלץ להמשיך עם הכלכלה. חשבתי מה אפשר לעשות טוב לעצמי ולעולם בתחום הזה וכך התגלגלתי ללימודי סביבה".

00
מיכל גרוסמן
להמשך הפוסט

יום בחיי אתי קצבורג, כשנולדתי קיבלתי שתי ידיים ששייכות לשמאל הרדיקלי

בת 38, נשואה ואם חמישה, גרה במודיעין עילית, חרדית שמסקרנת גם חרדים, מבקשת מבורא עולם כל מה שאפשר (מה 'כפת לי, לא עולה כסף), רוצים להרוג אותי? תאכלו לידי טונה ו/או קלמנטינה

"אני אתי קצבורג. בת 38, אמא לחמישה (קובי - 17, ישראל - 15.5, נעמה - 14.5, הדס - 10.5, אפי - 7.5), נשואה לצבי, גרה במודיעין עילית, מלווה עסקית של יזמים ועסקים קטנים ובינוניים, מרצה, קופרייטרית ופרסומאית. עולם הכתיבה הוא חלק ממני כל החיים".

"גדלתי בירושלים בשכונת רמות ולמדתי בסמינר. הקמתי וניהלתי לאורך השנים שני עסקים וצברתי בהם ניסיון רב. נחשפתי לעולם האינטרנט ובניית האתרים בזמן שעבדתי בחברת פרסום. אז, ב-2007, עולם הדיגיטל עוד היה זר למגזר החרדי אך אני נשאבתי אליו והתפתחתי ממנו הלאה".

00
אתי קצבורג
להמשך הפוסט

יום בחיי אמירה ז'אן, כל בוקר מתחיל במפגש משפחתי על (שתי) כוסות קפה

בת 42, רווקה, גרה עם אמא בכפר ירכא, מורה לאמנות וצלמת, נערכת לתערוכה במוזיאון לאמנות האיסלאם, מודה לאלוהים על מה שאין לה ועל מה שיש לה

"אני אמירה ז'אן, בת 42, רווקה, גרה בכפר ירכא שבגליל המערבי עם אמא שלי ג'מילה ועם הכלבה המקסימה אליר. זה שם צרפתי ומשמעותה 'אושר'. אני אמנית במדיום הצילום המבוים ועוסקת בנושאים הקשורים לזהות החברתית והתרבותית של הדרוזים ולסוגייה המגדרית שסובבת אותה".

"בתחילת הדרך למדתי הנדסת כימיה ומנהל. סיימתי, אבל לא עבדתי בזה, כי פשוט לא מצאתי את עצמי בזה. לא הייתי מודעת לאמנות עד שנגעתי בה. למדתי לתואר ראשון אמנות וצרפתית באוניברסיטת חיפה ואחר כך המשכתי לתואר שני באמנות. עובדת כמורה לאמנות בחטיבת הביניים בירכא ומציגה בתערוכות בארץ ובחו"ל".

00
אמירה ז'אן
להמשך הפוסט

יום בחיי עדי ארבל, על כל ירק שאני אוכל - לוקח שני מאפים

בן 40, רווק, גר בירושלים, מנהל "הפורום לחברה האזרחית", שומר את צחצוח השיניים למקלחת כדי להרוויח זמן מתחת לדוש, עושה דיאטה עם תמריץ שלילי מצוין, משחק כדורגל פעמיים-שלוש בשבוע

"קוראים לי עדי ארבל. נולדתי בחולון לפני 40 שנה. בעשר השנים האחרונות אני גר לבדי בירושלים. מנהל את "הפורום לחברה האזרחית" שבו אנו מסייעים ליזמים חברתיים להגדיל את השפעתם בעיקר בתחומי המדיניות. יש לי תואר ראשון בכלכלה, פסיכולוגיה וגיאוגרפיה. את התואר השני בניהול ויישוב סכסוכים לא השלמתי. השנה הצטרפתי לתוכנית של 'מכון מנדל' למנהיגות בתרבות יהודית".

"עד 2008 הייתי מתכנת. עשיתי את המעבר לתחום הפוליטי-אזרחי באופן הדרגתי בעקבות ההתנתקות. עבדתי 11 שנה במכון לאסטרטגיה ציונית והייתי שותף להקמת לא מעט מיזמים. בנוסף הגשמתי את ייעודי כאידאולוג נהנתן והקמתי בלוג מסעדות ירושלמיות בשם 'מאכלי י-ם', קבוצת הטיולים הליליים 'פטור משמש' ודף פייסבוק בשם 'המלצה ירושלמית יומית'. מרבה לכתוב וכך גם התפתיתי להשתתף בבלוג הזה".

00
דוד וייל
להמשך הפוסט

יום בחיי רונה קינן, הפרידה בגן בבוקר עוברת בשלום עם שוחד

בת 40, בזוגיות ואם לאחד, מוזיקאית, גרה בתל אביב, אוהבת חזרות (וזה יוצא דופן), יש רק סוג אחד של עגלות עבור המדרכות הפקוקות של ת"א, מיצג דוחה של קורקינטים גורם לי להרגיש זקנה

"רונה קינן, בת 40, בת זוג של שירי, אמא למתיאו (מתי) בן שנה וחמישה חודשים. גרה בתל אביב, מוזיקאית".

היום של רונה קינן הוא היום ה-262 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

3
רונה קינן
להמשך הפוסט

יום בחיי רותם כהן, ביום המעבר לירושלים החלטתי להישאר בת"א

בן 25, משוחרר טרי, גר בתל אביב עם שני שותפים, עובד אצל אבא, מת על ג'ונתן פרנזן, שונא להתאמן (אבל גילה שעם פודקאסט אפשר ליהנות מזה), המוזיקה מלווה כמעט כל פעולה

"אני רותם. בן 25, מתגורר בתל אביב עם שותף ושותפה. השתחררתי מצה"ל לפני כמה חודשים והתכוונתי להתחיל ללמוד באוקטובר באוניברסיטה העברית. ביום שבו הייתי אמור לעבור לירושלים התחרטתי והחלטתי להישאר בתל אביב. התובנה הזו נחתה עלי מאוחר מדי. למזלי, הצלחתי בעזרת טוב לבם של הרבה אנשים, וגם לא מעט כסף, להשיב את המצב לקדמותו".

"אני עובד בחברה הקטנה של אבי ומתכנן שוב להתחיל ללמוד - כלכלה ומדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. אני מאוד אוהב מוזיקה, מאוד. המוזיקה מלווה אותי כמעט בכל פעולה שאני עושה במהלך היום. החלטתי לצרף לכל תמונה ביום שבחרתי לתעד את השיר שליווה אותי (במוחי או באוזניי) באותם רגעים. אתם מוזמנים להאזין!

00
רותם כהן
להמשך הפוסט

יום בחיי יצחק רשקובסקי, הקסם קורה כשאני אומר "אחת, שתיים, שלוש"

בן 64, נשוי ואב לשניים, עלה מבריה"מ בגיל 18 אך חי בלונדון כבר שנים רבות, פרופסור לכינור באקדמיה המלכותית והמנהל המוזיקלי של מרכז "קשת אילון", הכינור הוא כמו תינוק

"אני יצחק רשקובסקי. בן 64,  נשוי לאני שנרך, ואב לשני ילדים: שירי (31) ואיתמר (24). פרופסור לכינור באקדמיה המלכותית למוזיקה בלונדון כבר שנים רבות. יש לי ארבעה אחים ואחיות ואני הצעיר מכולם".

"עליתי לארץ מאודסה כשהייתי בן 18 ביחד עם הורי. חלק מהאחים עלו לפנינו. אנחנו היינו מסורבי עליה כי אחד מבני המשפחה שירת בצבא וכי היה צריך להחזיר את הכספים שבריה"מ הוציאה על הלימודים שלנו. חיכינו שבע שנים. כיום אני מבקר בישראל לפחות שלוש פעמים בשנה, כדי למלא את תפקידי כמנהל המוזיקלי של מרכז 'קשת אילון' וגם כדי לבקר חברים ומשפחה".

000
טל קרפ
להמשך הפוסט

יום בחיי רביד בן יהודה, ארבע מדידות חום וטיסה מבייג'ין בלי להוריד מסיכה

בת 34, רווקה, עובדת בנאנג'ינג שבמזרח סין, חוזרת לחופשה אחרי שישה חודשים ובתזמון מעולה, הרחובות שוממים וכולם נמנעים ממגע, צ'ק אין בטרמינל ריק, עוד מעט אני בקיבוץ

"אני רביד בן יהודה. בת 34, מעצבת גרפית במקצועי. רווקה. אחרי שנים בשוק הפרסום הישראלי בחרתי לנסות דברים אחרים ובחצי השנה האחרונה אני עובדת בחברה הפועלת להגברת קשרי התעשייה בין סין לישראל. גרה בדאון טאון נאנג'ינג, עיר במחוז ג'יאנגסו. חיים בה כשמונה מיליון תושבים. מתגעגעת לאוכל הישראלי ולכלבה שלי, באבו, שאוהבת להתפלש בפחי אשפה".

היום בחיי רביד בן יהודה הוא היום ה-259 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

00
רביד בן יהודה
להמשך הפוסט

יום בחיי נעמה צור - גם אם המטופלים לא זוכרים, הרושם הרגשי ממני נשאר

בת 45, בזוגיות, גרה בתל אביב, גרונטולוגית ומטפלת באמנות, מתבאסת כשיורד גשם, אוהבת את הרוך, המוכנות ושיתוף הפעולה עם הדור השלישי, אבל קשה מאוד לראות אנשים נסוגים מול העיניים

"שמי נעמה צור. בת 45, בזוגיות, גרה בתל אביב, גרונטולוגית ומטפלת באמנות. עובדת ומטפלת בבני הגיל השלישי בבתיהם באזור גוש דן. נותנת מענה לצרכים הרגשיים היחודיים והמשתנים של מבוגרים ומסייעת להם בהתמודדות עם בדידות, דיכאון, אובדן בני משפחה, שבץ, אלצהיימר ועוד".

"אנשים חיים היום עד גיל מאוד מבוגר. הזיקנה מצריכה הסתגלויות ולכן עולים הרבה צרכים שדורשים מענה ייחודי. אני חושבת שאין עדיין בציבור הרחב (בוודאי למי שאין לו נגיעה אישית או מקצועית לנושא) מספיק מודעות לאספקטים הרגשיים של הזיקנה".

00
נעמה צור
להמשך הפוסט

יום בחיי דברת צפרוני - "חישמול" טוב והסוללה הוורקוהוליקית שלי מוכנה

נשואה ואם לשניים, גרה בשוהם, מנהלת קבוצת תוכנה בחברת היי-טק בינלאומית, ראשת "המטבחון" של צוותי העבודה, אהבה כילדה לפרק טרנזיסטורים ומחשבונים, חולמת בהקיץ בזמן ספינינג

"שמי דברת צפרוני. נשואה ליובל ויש לנו שני ילדים - אשכר (סטודנטית) ואלמגור (בחטיבת ביניים). גרים בשוהם יחד עם התוכים גורדון וספיריט והכלב ברונו, שתמיד שמח לקראתי ולא משנה באיזו שעה הגעתי הביתה או איך קמתי בבוקר".

"עוד כילדה התעניינתי כיצד פועלים מכשירים שונים. פירקתי בבית לא מעט טרנזיסטורים ומחשבונים בבית. הם אמנם לא חזרו לעבוד, אבל הכיוון שלי היה ברור: הנדסת חשמל ומחשבים בטכניון. כיום אני מנהלת קבוצת פיתוח תוכנה במארוול (Marvell), חברה עם כ-5,000 עובדים, 700 מתוכם ביקנעם ובפתח תקוה".

00
יובל בן-ציון
להמשך הפוסט

יום בחיי שלומית שליט - קניית מצרכים בניו יורק? תענוג מפוקפק ביותר

בת 34, בזוגיות ואם לשניים, עו"ד ומנהלת פרויקטים משפטיים בסטארט-אפ, משחקת I Spy על הבוקר, נדהמת בכל פעם מהמבחר על המדפים בארה"ב, תוהה מתי ימציאו כבר תרופה להצטננות

"היי, אני שלומית, בת 34 (עד לחודש הבא), אמא של עמליה (4.5) ודורי (3), ובת זוגו של מיכה. לפני כמעט שלוש שנים עברנו מתל אביב, בה שנינו נולדנו וגדלנו, לניו יורק לצורך הפוסט דוקטורט של מיכה בפיזיקה. אם נודה על האמת, עשינו זאת גם כדי לחיות כמה שנים בעיר המטורפת הזאת".

"אני עורכת דין בהשכלתי. לפני המעבר לארה"ב עבדתי בקליניקה לזכויות עובדים באוניברסיטת תל אביב, וכאן למדתי לתואר שני במשפטים ב-NYU. כיום אני עובדת כמנהלת פרויקטים משפטיים ואחרים בסטארט-אפ בתחום הבריאות".

00
שלומית שליט
להמשך הפוסט

יום בחיי מרתה נסאר - כל יום אותה שיחה מאמא: "תחליפי עבודה, תני לי את בעלך"

בת 34, נשואה ואם לשניים, גרה בג'יש, עוסקת בקידום צעירים ערבים ומנהלת מכון למנהיגות נשית, כל יום מתחרטת שלא הכינה לעצמה קופסת אוכל, הכישלון בפיז"ה? שישקיעו בחינוך בלתי פורמלי

"שמי מרתה נסאר. אני בת 34 מהכפר ג'יש (גוש חלב) שבגליל העליון. נשואה לג'ורג' ויש לנו שני ילדים: מיכאל (8) וגבריאל (6.5). עובדת כבר שש שנים בארגון 'מרכז מעשה' של קרן רש"י, העוסק בקידום צעירים מהפריפריה החברתית-כלכלית באמצעות התנדבות בקהילה. אני מנהלת את תוכנית דורוב שפועלת בקרב צעירים וצעירות מוסלמים ונוצרים שעושים שנת התנדבות פרטית או במסגרת שירות לאומי-אזרחי. בנוסף, מנהלת מכון למנהיגות נשית בחברה הערבית".

היום של מרתה נסאר הוא היום ה-255 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

00
מרתה נסאר
להמשך הפוסט

יום בחיי רועי טל, לנהל סטארט-אפ זה רכבת הרים של מאניה דפרסיה

בן 35, נשוי, גר בראש פינה ועובד בתל אביב וביפן, מפתח אפליקציה שהופכת מוזיקה לכלי לטיפול באלצהיימר, "סובל" מחולשה למתוקים, היפנים מאוד שונים אבל גם מאוד משלימים אותנו

"שמי רועי טל, בן 35, נשוי לליהי ואבא למיאל הכלבה הג׳ינג׳ית המהממת. מחלק את לילותיי בין תל אביב לראש פינה, שבה אנחנו גרים בשנתיים האחרונות. מנכ"ל הסטארט-אפ 2gether שמנסה לשנות את הדרך שבה מטפלים באלצהיימר. אנו מפתחים אפליקציה שהופכת מוזיקה לכלי טיפולי".

"אני מוזיקאי מלידה ובזה עסקתי כל חיי. היה לי אולפן הקלטות 12 שנה ומסגרתו גם ייצגתי והפקתי אמנים מהשורה הראשונה. את עמותת Imagine ניהלתי יחד עם שירלי ויינר ויחד עסקנו בחינוך מוזיקלי לילדים ומבוגרים עם צרכים מיוחדים. משתדל להיות גם מוזיקאי פעיל ומופיע עם השירים שלי. מבחינתי יום ללא מוזיקה הוא יום מבוזבז. מוזיקה היא לא משהו שאתה בוחר בו. אם יש לך מזל היא בוחרת בך.

00
רועי טל
להמשך הפוסט

יום בחיי יעל גיל, הסמול-טוק בגרמנית קולח יותר אחרי קצת אלכוהול

בת 23, זמרת אופרה, לומדת בבית ספר גבוה למוזיקה בברלין, בייביסיטר שלוש פעמים בשבוע, מיקרו כדי לחמם אוכל מבושל לא כל-כך מקובל פה, מתנות לשכנים שלי לרגל חג המולד זה מוגזם או מתוק?

"אני יעל גיל. בת 23, גרה בברלין מאז אוקטובר עם השותפה דפנה. זמרת סופרן ולומדת לתואר ראשון באופרה (שנה שלישית) בבית הספר הגבוה למוזיקה הנס אייזלר. עובדת כבייביסיטר שלוש פעמים בשבוע. בזמני הפנוי מטיילת, מצלמת, קוראת, מבשלת ואופה, רצה והולכת לשיעורי פילאטיס/ משקולות/ זומבה - מה שבא. רוצה להמשיך לתואר שני בטיפול. בזמן האחרון זוממת גם על בימוי".

"התחלתי ללמוד בארץ. החלטתי לעבור מתוך דחף לטייל, ללמוד שפה ותרבות אחרת. הבנתי שזו הזדמנות ושמסגרת תקל ותאיץ את התהליך (לימודים בגרמנית למשל, נמצאת עכשיו ברמה A.2.2). כל זה, בשילוב עם העובדה שיש פה המון עשייה בביצת המוזיקה הקלאסית וההתאהבות שלי בעיר, הוביל לכך שהכל זרם מעצמו לברלין".

10
יעל גיל
להמשך הפוסט

יום בחיי עידו פרומר, עברנו לירוחם כי לא רציתי יותר לגור ב"נוה כמוני"

בן 49, נשוי ואב לארבעה, מנהל אגף החינוך בירוחם ומורה למתמטיקה, מנגן בתופים, מסייר עם ויקטור, בטוח שילדיי נתרמו מהמעבר לנגב, חושב שהם גם נהנים מכך

"אני עידו פרומר, בן 49, נשוי למילכה, ואב לארבעה בנים: אביחי - 25, יניב - 23, אוהד - 19 ויהונתן - 12. הייתי איש חיל אוויר ואחרי שפרשתי לפני 7.5 שנים עברנו להתגורר בירוחם והפכתי למורה למתמטיקה. ניהלתי את מרכז המדעים של ירוחם וכיום אני מנהל את אגף החינוך במועצה המקומית. אוהב מאוד את העיירה בזכות המגוון האנושי, אחרי שנים שגרתי בבועות עם אנשים שדומים לי מדי".

היום של עידו פרומר הוא היום ה-252 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

00
עידו פרומר
להמשך הפוסט

יום בחיי מקס האוזר, בישראל למדתי לא לקחת ללב ועל "אגרסיביות מקסימה"

בן 23, אמריקאי, טרנסג'נדר, גר בתל אביב ומתמחה ב-TLVFest כחלק מתוכנית "מסע", מעולם לא אכלתי כל-כך הרבה ירקות כמו כאן, נהנה מתרבות העבודה אך לישירות הישראלית לקח לי זמן להתרגל

"שמי מקס (מקסוול) האוזר, בן 23, מברקלי שבקליפורניה (המקום בו הומצאו ההיפים, מצטער תל אביב). שחקן בעל תואר ראשון בתיאטרון. באתי לתל אביב כדי להתגבר על הבלוז של אחרי התואר. זו הפעם השנייה שלי כאן. הגעתי לישראל לראשונה בתחילת 2019 לביקור ואחרי שחזרתי לארה"ב - ידעתי שאני חייב לחזור לכאן לתקופה ארוכה יותר, ולא לטיול".

"בחיפושיי ברשת מצאתי את ארגון 'מסע' ואת Destination Israel, אחת התוכניות שלו, המאפשרת התמחות, סטאז', התנדבות ופעילויות משמעותיות אחרות בישראל. חזרתי הנה והצטרפתי אל צוות הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה (TLVFest). מה עוד? הו כן, עוד משהו שאתם צריכים לדעת לגבי הוא שאני טרנסג'נדר. הטבע החליט לברוא אותי נקבה, אך בשלב מוקדם מאוד הבנתי שאני זכר וכשהייתי בן תשע התחלתי להזדהות כזכר. מאז אני חי כאני האמיתי שלי".

00
מקס האוזר
להמשך הפוסט

יום בחיי יוסי אשד, לשבת חצי שעה בים עם תורם משיג יותר מיום במשרד

בן 53, נשוי ואב לשלושה, שליח גיוס משאבים באוסטרליה מזה ארבע שנים, חוזר מאימון הבוקר ומאזין ל-"24 היום שהיה", בקרוב גם הבן הצעיר יחזור לישראל ונצטרך להתרגל למציאות חדשה

"היי! אני יוסי אשד, אוטוטו בן 53, בן קיבוץ נחשולים. נשוי לעידית וביחד אנחנו הורים לרון (26, גרה בקיבוץ מעגן מיכאל וסטודנטית), שיר (23, גרה בבאר שבע וסטודנטית) וגיא (19, חוזר בקרוב לארץ לקראת גיוסו לצה"ל). תושבי בנימינה, אבל בארבע השנים האחרונות אנחנו חיים בסידני, אוסטרליה. אני משמש כשליח גיוס משאבים ב-JNF Australia. זהו ארגון עצמאי המחבר בין הקהילה היהודית ביבשת החמישית לישראל. בישראל JNF פועל תחת קק"ל".

"תמיד חיפשתי דרכים להיות מעורב ופעיל חברתית. כעשר שנים הייתי עורך ברשת שוקן ואח"כ הייתי מנהל השיווק של עיתון 'הארץ'. במקביל שימשתי יו"ר ועד הורים בבית הספר היסודי 'אשכולות' בבנימינה ובהמשך חבר מועצה מטעם מפלגת הורים שהקמנו. ניהלתי את פעילות עמותת 'אור ירוק' עם נהגים צעירים, ואח"כ יצאנו לשליחות משפחתית בקייפטאון, דרום אפריקה. ניהלתי שם את משרד העלייה המקומי ביחד עם תנועת הנוער הציונית 'הבונים דרור'. אחרי שחזרנו לארץ ניהלתי את תוכניות 'מסע' (נוער יהודי שמגיע לתקופה של כמה חודשים לישראל), שימשתי כמנהל מטה הבחירות של ראש מועצת בנימינה לשעבר, פינקי זוארץ, ואחר כך הייתי דובר המועצה".

9
יוסי אשד
להמשך הפוסט

יום בחיי אודליה חן - בגיל 40 הדרך למטה היתה סלולה, ואז הופיע גבי

בת 43, נשואה בשנית, אם לשניים ועוד שניים של בן הזוג, גרה בתל אביב, אחות מוסמכת, משכתבת חלומות לעתיד פעם בשבוע, מתלבטת אם היא אשה שגרתית שחייה חיים לא שגרתיים או להיפך

"אני אודליה חן. בת 43, נשואה (בשנית) לגבי, ונמצאת בזוגיות שתמיד חלמתי עליה - מתקנת, מעצימה, מפרגנת, מאפשרת, מכילה ונוכחת. יש לנו ארבעה ילדים: בן ובת שלי (איתי - 12, קורן - 7.5) והתאומים של גבי (עדן ועדי - 19). גרה בתל אביב ועובדת כאחות מוסמכת כבר 20 שנה. מטפלת בפסיכותרפיה בשיטת CBT. זה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי קצר מועד שעובד על שינוי דפוסי חשיבה לצד למידה ותרגול של התנהגויות חדשות. לומדת לדוקטורט בסיעוד ובתהליך של פתיחת עסק עצמאי. אחת לשבוע משכתבת לעצמי את החלומות לעתיד".

"תמיד התלבטתי ביני לבין עצמי אם אני אשה שגרתית שחייה חיים לא שגרתיים, או שאני אשה לא שגרתית שהלכה במסלול חיים נורמטיבי. התשובה היא כנראה היא גם וגם. בגיל 40 התגרשתי ונאלצתי לעזוב עבודה נוחה. תוסיפו לזה אמא שחלתה באלצהיימר - והדרך למטה היתה סלולה היטב. לשמחתי, הכרתי את גבי והתחלתי לחיות באמת. מצאתי מישהו שזורם איתי על כל השטויות שלי וגם יודע לשים גבולות. מושלם, כבר אמרתי?

00
אודליה חן
להמשך הפוסט

יום בחיי שאדי אבו סיני - "אהה העבודה שלך קל"ב. רגע, איך? מה?! למה??"

בן 33, נשוי ואב לשתיים, גר בנצרת ועובד כמנהל מוצר במחלבות יטבתה, אוכל תמיד עשה אותו סקרן, מתאמן יותר בימים של טעימת קצפות, עושה את קו נתב"ג-רמון פעמיים בשבוע

"שמי שאדי אבו סיני, בן 33 מנצרת, נשוי לרואן פלוס שתי נסיכות - לורנה (7) ומילא (6). אוהב אוכל, נושם אוכל וחי מארוחה לארוחה. אגב, משתדל (ולא מצליח) לא לאכול בין ארוחות. מאז ומתמיד סקרן אותי איך עושים אוכל, במיוחד אוכל להמונים".

"אני בן זקונים במשפחה בת ארבעה ילדים. אמא שלי, נאדרה, לא רצתה ילד רביעי, אבל אבא שכנע אותה בקלות. 'אמלא לך את המחסן בטיטולים, הרי בילדים הקודמים לא היו טיטולים', אמר לה. זה היה מספיק משכנע או שהיא פשוט ידעה מי מסתתר לה בבטן".

00
שאדי אבו סיני
להמשך הפוסט

יום בחיי אביחי בקר - ברלין מתנהלת בדממה, את הישראלים זה מלחיץ

בן 68, נשוי ואב לבן, מדריך טיולים בבירת גרמניה, פותח את היום עם פרי ממין אחד, מכור לסרטים, השנה מחולקת לשבעה חודשים בת"א וחמישה בברלין, לגעגועים למשפחה יש חוקים

"שמי אביחי בקר. יליד חדרה 1951. נשוי לבלה ואב לדניאל. לפני 15 שנה נפרדתי שלא מרצוני מעולם העיתונות. התחנות העיקריות שלי באותם ימים היו "קול ישראל", "העיר", "חדשות" ו"הארץ". חתמתי אבטלה לזמן קצר ובאביב 2009 הטיתי בחדות את עוגן ספינתי והקמתי את "הולך בברלין - סיורים בתפירה עילית. משלח ידי: מדריך מטיילים".

"בעשור האחרון אני מחלק את זמני בין ביתי בתל אביב (שבעה חודשים בשנה) לדירתי השכורה שרובע פרידריכסהיין (חמישה חודשים בשנה). כשאני בגרמניה אני ממר את הירקון בנהר שפרה ואת הרב-קו בכרטיס החודשי Monatskarte. למעשה אני עובד עונתי. בישראל אני שובת ממלאכה, בברלין אני עמל ללא לאות".

00
אביחי בקר
להמשך הפוסט

יום בחיי רון-אל תשובה, חיבוק גדול ללירון זה טקס בוקר חיוני

בן 30, נשוי, גר בקרית שמונה, מנהל תוכנית להתיישבות קהילות צעירות בצפת, "מתחבר לשטח" במדרחוב ובקו 511, קשה לשים סטופ לשיחות על העבודה עם אשתי - אנחנו קולגות

"שמי רון-אל תשובה, בן 30, נשוי טרי ללירון, מנהל תוכנית 'תוצרת הארץ' בצפת. זו תנועה הפועלת להתיישבות קהילות צעירות בפריפריה הגיאו-חברתית. אני תושב קרית שמונה וסטודנט לתואר שני בממשל במרכז הבינתחומי הרצליה". 

"נולדתי בצפת וגדלתי בעיר. לפני שש שנים עברתי עם הוריי לקרית שמונה. באותם ימים הייתי בקבע ורגע לפני השחרור החלטתי שאני רוצה ללמוד תואר ראשון בחינוך במכללה האקדמית תל חי. שם הכרתי את לירון וגם שימשתי כיו"ר אגודת הסטודנטים".

00
רון-אל תשובה
להמשך הפוסט

יום בחיי שקד ינאי - בעבודה, קוראת להוריי בשמותיהם (בכל זאת, המנכ"לים)

בת 31, בזוגיות, גרה במושב חגלה, עובדת במשתלה המשפחתית, עוברת מ-0 ל-300 קמ"ש בתוך חצי שעה, נהנית מאותה דייסה כל בוקר, חברת "הפורום המרובע", המשתלה היא כמו עוד ילד במשפחה

"שמי שקד ינאי. בת 31, גרה במושב חגלה בעמק חפר, בזוגיות עם ארז, עובדת סוציאלית בהכשרה ובלב, חולמת בגדול, רצה רחוק, מדברת מהר, ערה כמו השמש והכי חשובה לי שמחת החיים. ביום - חקלאית במשתלה המשפחתית. בערב - נלחמת לא להינמס על הספה מוקדם מדי".

"למה אני לא עוסי״ת? גדלתי לתוך העסק המשפחתי. המשתלה היא כמו עוד ילד. תמיד ידעתי שבשלב כלשהו אצטרך לבחור בינה לבין משהו אחר, והאמת - זה הטריד אותי מאוד. איך בוחרים? בסוף לימודי התואר הראשון רציתי לעבוד בשירות בתי הסוהר. עשיתי מיונים ארוכים מאוד ובשלב האחרון נפלתי. באותה נקודה ידעתי שאם זה לא שב״ס - זו המשתלה. כמו אסימון שפשוט נפל ברגע הנכון ובזמן הנכון.

00
שקד ינאי
להמשך הפוסט

יום בחיי תרצה שמע - גם אחרי 16 שנה בתפקיד, לפטר זה צובט

בת 48, נשואה ואם לארבעה, גרה בקיבוץ הזורע, סמנכ"לית משאבי אנוש, אשה של טקסים, לא יכולה לעבור את החורף בלי הקמין, ניצבת בפני דילמה אם לצאת להרפתקה מקצועית חדשה