האם אחרי ששרים "סנה חלוה יא ג'מיל" תבוא גם הכרה? - מיעוטלנד - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

האם אחרי ששרים "סנה חלוה יא ג'מיל" תבוא גם הכרה?

לא רק אני חגגתי יום הולדת בשבוע שעבר. לצלילי מוזיקה ערבית ו"סנה חלוה יא ג'מיל" חגגה מירי רגב את יום הולדתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. האם יש בזה תקווה גם עבורי?

תגובות
מירי רגב חוגגת יום הולדת לנתניהו, בשבוע שעבר
צילום מסך

סנה חלוה יא ג'מיל (سنة حلوة يا جميل), יום הולדת שמח עבורי! בשבוע שעבר חגגתי 33 אחרי שנה אינטנסיבית של הרבה אי-ודאות. מילא אם זה היה רק משבר הקורונה שאיכשהו הסתגלתי אליו ולמדתי כיצד לתמרן בינו לבין הקריירה, לאימהות ולדוקטורט. האירועים הפוליטיים, המשבר החברתי והיעדר תחושת הסולידריות העיקו עלי לא פחות. חוסר השוויון המגדרי ומקרי הרצח והאלימות כלפי נשים גרמו לי ללכת לאיבוד. לא הצלחתי למצוא את עצמי אל מול כל הסדקים האלה.

כל זה ועוד לא כתבתי מלה על ריבוי הזהויות שאיתן אני חיה. השנה גיליתי שאני נעה על רצף שבין דרוזית, ישראלית, אשה, בת מיעוט, ערבייה. האמת שחשבתי שעניין הזהויות פתור אצלי, שאני שלמה ומושלמת, אך השיח החברתי טלטל שוב את זהותי השבירה. חוק הלאום הזכיר לי שבכדי לחיות בחברה רב-תרבותית יש צורך להבין ולהכיל את פוליטיקת הזהויות; מקרי הרצח והאונס של נשים בחברה הישראלית הזכירו לי שאנחנו עדיין מוכפפות והמאבק רק בתחילת דרכו. שלא משנה מי את - ערבייה או יהודייה - אנחנו עדיין רחוקות מלהיות בטוחות.

ועם זאת, בשנה החולפת השתדלתי להיות אופטימית. לשמור על תקווה כלשהי שיום אחד כל מה שחונכתי לפיו על דו-קיום, הכרת האחר, כבוד הדדי ואהבת הארץ יחזור. והנה, סוף כל סוף, נחתם הסכם שלום. ידעתי שזה יקרה. איחוד האמירויות. יש! קפצתי כמו ילדה קטנה כששמעתי שנחתם הסכם עם מדינה ערבית נוספת. סוף כל סוף הישראלים יזכו להכיר בתרבות ערבית אחרת. לא של עמאן המאופיינת בפרבריה עניים והיעדר מרחבים ציבוריים נאותים, אלא של דובאי, עיר המגדלים, העוצמה והעושר. סוף כל סוף הישראלים יזכו להכיר ערבים שאינם עובד בניין או ניקיון. ערבים שבשבילם הישראלים יהיו מוכנים אפילו לדבר בערבית, לכתוב בערבית או לשיר בערבית. איזו אופטימיות ואושר.

לא רק אני חגגתי יום הולדת בשבוע שעבר. לצלילי מוזיקה ערבית חגגה שרת התחבורה, מירי רגב, את יום הולדתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ובירכה אותו: "לרגע אל תתעייף מהחמוצים, ולא מהסטייקים החמוצים" והשיר שהתנגן לו ברקע היה סנה חלוה יא ג'מיל. ברוח האווירה וקבלת הפנים החמה לספינה שהגיעה מאיחוד האמירויות, זה קרה. איזה יופי! מעתה השפה הערבית תהיה מבורכת ואולי גם הזהות הערבית. סנה חלווה יא ג'מיל - כך גם שרו לי ביום ההולדת.

מירי רגב מברכת את ראש הממשלה

חבריי הישראלים מתחילים בתקופה האחרונה ללמוד ערבית, לשפר את השפה, לשאול על משמעויות של מלים. כמה זמן הדבר הזה יחזיק מעמד? האם ההכרה בחשיבות השפה הערבית תביא איתה אולי את ההכרה באחר והכלתו? האם המחווה של רגב היא האור בקצה המנהרה? האם היא מחווה שנבעה מתוך הבנת החשיבות של הדו-קיום, השפה הערבית, האמנות הערבית, השיח המשותף ועוד? אולי זה לא רק בגלל איחוד האמירויות. אני מאחלת שבשנה הבאה יהיו רגעים שבהם מנהיגים פוליטיים נוספים יקחו את המושכות וינאמו בערבית, ידברו בשפתם של האחר. אני מניחה שזה ישמח את לבם של הערבים באיחוד האמירויות, אבל גם אנחנו בישראל נשמח. 

את יום הולדתי סגרתי בשיר של פיירוז "סאלתק חביבי לוין ראיחין?" (سالتك حبيبي لوين رايحين?" או בעברית: "שאלתי אותך אהובי באיזה דרך אנחנו הולכים?" בעיניי, דווקא ביום ההולדת הזה, זה הזמן לשאול כיצד אני ואנחנו ממשיכים מכאן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#