"עד שיצאתי ממנה, החרדיות היתה חבילה אוטומטית חסרת פשר" - הצצה לחצר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

"עד שיצאתי ממנה, החרדיות היתה חבילה אוטומטית חסרת פשר"

חרדים רבים בוחרים לצאת מאזור הנוחות של הגטו. לא בגלל פריקת עול. לא מתוך אידאה גדולה. אין בהם את היומרה של הגרעינים התורניים וגם לא את הלהט החב"די. הם באו לקבל מהסביבה

תגובות
וירוס הקורונה בני ברק
מוטי מילרוד

הבניינים אפורים. ספק טחב, ספק חלודה. הם משחירים מזה עידנים את קירות הבתים הישנים, החד-גוניים. "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כתב שאול טשרניחובסקי, והתבנית המסוימת הזו היא אני. מעגלים צפויים, מוכתבים מראש. להיוולד ב"מעייני הישועה", לתרום ל"עזר מציון" ול"קרן ההסעות", לקרוא "יתד נאמן". יש משהו מגונן לכאורה בסוג החיים הזה. אתה יודע למה לצפות.

אבל אז מכה בך תחושת הסתמיות. כאילו, בשביל מה? למה? ואיפה ה"אני" כאן, במרחב העצום הזה שמשכפל את עצמו. בעולם של אינדוודואליזם, החומות האמיתיות והמדומות לא צלחו במשימת מחיקת ה"אני" לטובת קולקטיביזציית אוכלוסין של חברה שלמה. סדקים נבעו בהתבצרות התרבותית החרדית שעליה מדבר פרופ' בני בראון.

העין כמהה למעט ירוק, לאיזשהו שגב של נוף אורבני, לתחושת שחרור. לראות אדם ואופניו מסיימים את יומם תחת שדרת עצי שקמה עתיקים מימי הבריטים. לשחרר אנדרופינים במוח. פתאום טוב לך ורגוע והסביבה מאפשרת לך מן התערסלות נפשית שכזו. אתה חלק מהעולם, בוקע ממש מתוך העלים והשורשים, כמו שדוד זלר כותב "ואתה-יותר-אתה".

חרדים רבים בוחרים לאחרונה לצאת מאזור הנוחות החרדי. מהגטו. לא בגלל פריקת עול. לא מתוך אידאה גדולה. אין בהם את היומרה של הגרעינים התורניים של הציבור הציוני-דתי, גם לא את הלהט החב"די שהוא בבחינת "שליחות". לא, להיפך. הם באו לקבל מהסביבה. לא לתת. גם לא לקבל אמונה.

לקבל מעט צבע, מעט חיים, מעט תחושה שהחיים זה אני, החיים זה עכשיו, שהמציאות באמת קיימת. כי מעגל החיים החרדי הצפוף, הלוהט, מוחק אותך, ואותי. דווקא בגלל שהוא קל כל-כך, מובן מאליו כל-כך. והמצג הזה של "אנחנו/הם", הדיכוטומיה הזו מול החילוני, מול המדינה, מול העובדות, מייצרת חיים אלטרנטיביים בלי עננים. אתה בעולם אחר. אשלייתי, למעשה. בועתי.

חרדים רבים לא בחרו בתל-אביב בכוונה תחילה, למרות שהיתה להם יכולת. "זה להחליף דחיסות חיים אחת בדחיסות חיים שנייה", הסביר לי חרדי מבית, בן 50, ש"עשה את זה". הוא חיתן את שלושת ילדיו - "משפחת מינימום", כפי שהסביבה קראה לזה - והרגיש פתאום ש"נגמר". האתגר הגדול שהסביבה החרדית שידרה לו היה מאז ומעולם "חתן את ילדיך". זה קרה. כעת, כשכולם מדברים על "לקצור את הפירות", הוא לא מאמין שמשמעות החיים היא רק להיות סנדק בברית של עוד נכד. בלי לזלזל, צריך עוד משהו: "כשעברתי לכאן, גיליתי שאשתי ואני זה בעצם זוג. זוג שיש לו את עצמו".

הוא גר בהוד השרון. כל שכניו חילוניים. "אני יוצא לסיבוב של חצות עם אשתי בבגדים שנוחים לנו. כשהשתחררנו מהמחשבה האוטומטית על מה תאמרנה המקומיות על מה שיעטו רגלינו. אנחנו מדברים על עצמנו", הוא אומר. "כדי להתפלל מצאתי בית כנסת בעיר, רחוק, וזה טוב. פתאום יש לי סיבה לקום בחמש בבוקר וללכת 40 דקות. אנשים מקסימים, עובדים, פנסיונרים, כל מיני כיפות, גם בעלי כיפות של שנת אבל. פשוט בני אדם שחולקים איתי אותה אמונה".

מכפירה הוא איננו נבהל. "זו עוד פוביה שאתה משתחרר ממנה יחד עם הפחד מבעלי חיים", אומר, "יצא לי לא פעם לשוחח עם אנשים ברחוב בשבת. הם עם סיגריה, בדרך לים או לשופינג. עובדות החיים של תינוקות שנשבו. לא אמרתי לו 'שבת שלום'. זה מתנשא ומיסיונרי. אמרתי לו 'היי, בוקר טוב'. נורמלי. כאן אתה קולט שהאמונה שלך היא לא נושא ציבורי. היא שלך. ואז מתפתחת שיחה אמיתית. הוא לא מתחנף, לא מתריס, כי גם אני לא. ולפעמים מדברים ממש על 'זה'. על אמונה וכפירה. והוא זורק ציטוט וזה משחרר. רק כאן גיליתי שאני בעצם אדם מאמין: עד אז האמונה היתה חלק מחבילת חרדיות אוטומטית חסרת פשר. טוב לי ונעים לי בהוד השרון. אני חי! זה קודם כל. חי כבנאדם, כחרדי שיצא מההלחם של דת וקולקטיביזציה. וכן, כישראלי. זו לא מלה גסה'".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#