לסרב לגור בבניינים שבהם הכניסו אנשים במקום קירות - מתחת למטפחת - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","type":"htzMobileApp","items":[]}

לסרב לגור בבניינים שבהם הכניסו אנשים במקום קירות

בעולם הפוסט מודרני אנשים לא מקבלים אחריות. מהקבלנים, היועצים ומשרדי הממשלה לא תבוא הישועה, אבל אנחנו, כחברה, יכולים להחליט שבניין שנבנה בדם - בנייתו לא תסתיים

תגובות
זירת התאונה ביבנה
אילן אסייג

בכיתי כששמעתי ברדיו את השיחה עם קרובת משפחתו של גיל חזאזי מחדרה, אחד מארבעת ההרוגים בקריסת המנוף ביבנה החודש. אם להיות כנה, הבכי חזק יותר כשההרוג הוא "משלנו". כשמבינים שאנחנו לא רק רעים לבני עמים אחרים, כשאנחנו לא מפקירים לגורלם רק את "ההם".

ואז נזכרתי באגדה המספרת כיצד השתמשו המצרים האכזריים בגופם של יהודים כדי לבנות בניינים. "ר' עקיבא אומר: ספקלטורין של פרעה מחנקין את ישראל בקירות בתים לבניין, והיו צועקין מתוך הבנין, צועקין מתוך הקירות והקב"ה שומע נאקתם" (ילקוט שמעוני, שמות, קס"ט). כן, אנחנו לא הראשונים שמקריבים אנשים למטרות בנייה. נראה שעבדות מצרים נתנה משמעות חדשה לביטוי "דם, יזע ודמעות": "ועתה לכו עבדו ותבן לא יינתן לכם, היו ישראל מקוששין את הקש במדבר ורומסין בחומר ובקש, היה נוקב את עקביהן, והדם מתבוסס בחומר. רחל בת בנו של תושלח היתה הרה ללדת ורמסה בחומר עם בעלה, ויצא הולד ממעיה ונתערב בתוך המלבן וירד מיכאל והעלהו לפני כסא הכבוד ובאותו לילה הכה כל בכורי מצרים" (ילקוט שמעוני, שמות, קע"ו).

שלושה מההרוגים בקריסת המנוף ביבנה. מימין: סבג, חזאזי ודקלו

עוד לפני עבדות מצרים, במרחב אחר של המזרח התיכון הקדום, אנשים נתנו את דעתם על בנייה לא ראויה: "אם יבנה הבנאי בית לאיש, אבל לא יעשה את עבודתו כהלכה, והבית שיבנה יתמוטט ויגרום למותו של בעל הבית, מות יומת הבנאי. אם יגרום הדבר למות בנו של בעל הבית, מות יומת בנו של הבנאי" (חוקי חמורבי, 229-230). אלפי שנים לפנינו, הם כבר ידעו מהי האחריות הכרוכה בבנייה. אינני היסטוריונית ואני יודעת שיש דיון ער בשאלה אם אכן חוקי חמורבי יושמו ונאכפו. אבל נראה שהם מלמדים על תפישות חברתיות, על סטנדרט, על נורמות. אפשר להניח שלא היה צורך להרוג את הבנאים ואת בניהם - בנאים שדאגו לעצמם ולבניהם, פשוט בנו כמו שצריך את הבתים. אך עצם האיום, עצם הידיעה שהם ובניהם נושאים באחריות האישית ברמה הגבוהה ביותר שלה, גרמה להם להגביה סטנדרטים.

נאסים טאלב טוען בספריו Anti-Fragile  ו-Skin in the Game שחלק ניכר מהשבריריות של תנאי העולם הפוסט מודרני נעוץ בעובדה שאנשים לא מקבלים אחריות. הוא מצביע על העובדה שיועצים מקצועיים אינם מושקעים באופן אישי בחברות שעליהן הן ממליצים. לכן הם תמיד מרוויחים ולעולם לא מפסידים כשהחברה מפסידה. הנתק בין העולם האמיתי לבין המחוקקים והיועצים מנפץ את הסדר והביטחון. תחשבו על המרחק בין המשרד המהודר באתר הבניה, בין התמונות הנפלאות של הבניינים והגנים הירוקים, לבין הזוועה של עבודת הפועלים - נמחצים, נופלים, מועדים אל מותם.

כתבת "כאן" על אסון קריסת המנוף ביבנה

האם יכול להיות שאנחנו רק מנסים להתרחק מאחריות? הרי החברה שמוכרת את הבית לא באמת בונה אותו. היא לוקחת קבלן משנה, שלוקח קבלן משנה, שמעסיק אנשים בתנאים שאפילו בעולם השלישי כבר השתנו. עוד ועוד אנשים מוקרבים למולך הבנייה. אנחנו בונים בדם ואת היזע והדמעות מחליפים סוללות של עורכי דין מיומנים, שמשקיעים שנים בנסיונות להבין איזה קבלן משנה אחראי על איזה מיקור חוץ. למשרד האוצר, כך נראה, אכפת רק מתוצרי הבנייה - שם לא לוקחים אחריות, רק רוצים בניינים. גבוהים. ומהר.

אולי מה שנשאר זו האחריות האישית שלנו. נכון, לא נהרוג את הבנאים ואת בניהם, אבל לא נסכים לגור בבתים שבהם הכניסו אנשים במקום קירות. אנו כחברה יכולים להחליט שבניין שנבנה בדם - בנייתו לא תסתיים, והוא יעמוד כגל-עד לעריצות הכסף והחמדנות. גל-עד לחברה שרוצחת (כן, בעיני זה רצח, לא הריגה ברשלנות) בני אדם כדי לסיים בניין יותר מהר. רק זה יכול לגרום לכך שהנרצחים ביבנה יהיו האחרונים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#