בלוגים

אנחת רווחה / הבלוג של רעות בן עמי

מאז שהתחלתי לבקר קשישים, רגעי הגאולה שלי מתרבים

כשאני פוגשת אותם אני מרגישה רק מהות, צמצום, מיצוי ואת נקודת המפגש המזוקקת בין מה שנשאר מהחומר למה שנשאר מהרוח. וכשהם מזמינים אותי לשבת לידם, מתרחש הנס הזה שנקרא "טיפול"

לפני כשנה התגרשתי והתחלתי לשבור את הראש איך להרוויח יותר כסף. כל זה קרה בשנת קורונה. לא היה לי שום רעיון, לא היה לי שום דבר למכור, וגם לא היה לי כל-כך זמן, כי רציתי רק לחלום ולאהוב את מי שהפך אז לאהובי ולסובב את ההגה לכל מיני מקומות שאף פעם לא נסעתי אליהם.

יכולתי להגדיל משרה באגף הרווחה שבו אני עובדת, אבל זה לא היה רווחי וגם פחדתי שהזקנה תקפוץ עליי פתאום בין 08:00 ל-16:00. שלא אוכל להיכנס לאוטו ולשוטט, לעבור על פני אותו הים ואותם מקומות ואנשים שנעים בתנועת התמיד החוזרת, משהו שעשיתי הרבה בתקופה המחורבנת והנהדרת ההיא - מתוך הבנה שהגאולה שלי לא תתרחש ברגע אחד בודד, אלא דרך עשרות חזרות והתגלויות.

"ליטפנו והרגענו אותו ביחד והייתי צריכה כבר לבטל את ביקור הבית הבא" (אילוסטרציה)
הדס פרוש
להמשך הפוסט

כשמפת העיר היא המפה של הלב

הנה אני, נינה של אשה שהשאירה עקבות של משמעות, בת של עובדת סוציאלית וסלבית מקומי, שהפכה לעו"ס ומצאה עצמה נזרקת בימים של מגפה אל התת-מודע הקולקטיבי

כל השמות בפוסט בדויים

אנחנו עובדים עכשיו בלשכה במתכונת חירום שכזאת. באים לעבודה ועושים מה שהמציאות והקורונה מנחיתות עלינו. בהרבה מובנים זה מצמצם או מרחיב את העבודה המקצועית לעבודה קהילתית, שמבוססת על קשר בלתי אמצעי, יציאה לשטח ותגובתיות גבוהה.

"לשני אלה אני דווקא לא דואגת. הם מחוברים באופן שהם בעצמם לא מבינים עדיין". אילוסטרציה
אייל טואג
להמשך הפוסט

הקורונה תיבהל, אנחנו ננצח, אבל כבר לא נהיה אותו דבר

עם המחשבות על המשפחה המתפרקת שלי, פרומה מחיי ומכל מה שקשר אותי אליהם, ירדתי לוועדת תכנון טיפול למשפחה מתפרקת אחרת. חצי שעה אחרי כבר צללתי לתמונה של בית כאוטי ועצוב

זה לא היה קל אז, עם כל החדשות האלה על הקורונה. הקריין הראה בשקפים אזורי הדבקה והתפשטות וכולם חישבו את קיצם לאחור במעין פאניקה אפוקליפטית קתרטית. באחד מהימים האלה, בעבודה, זאת שיושבת לידי ונראתה די שקועה בקפה של הבוקר מול האינטרנט, צעקה פתאום והטיחה חזק את הספל: "עובדים עלינו בעיניים! לא מספרים לנו את כל האמת! הזמנתי שמונה חבילות של מסכות לפנים בעלי אקספרס! אם אתם רוצים להזמין גם, אז תדעו לכם שאין יותר! נגמר! ראיתי סרטון ששלחו לי, רואים שם אנשים הולכים ברחוב, עושים קניות כרגיל, ואז, פתאום, נופלים, מפרכסים ומתים. זהו, ככה זה נגמר! כולם הולכים למות ולא מספרים לנו כלום!"

ואז, היא שאלה אם מישהו יכול להחליף אותה בתורנות היום, כי היא חייב ללכת לאסוף את החבילה של המסכות, חזרה לקפה והעיניים שלה חזרו לארובות. אני הייתי בדרך לוועדת תכנון טיפול, והפאניקה מדבריה דבקה בי קלות. ככה זה עובדים סוציאליים - הם מיד הופכים להיות נשאים של נגיפי פאניקה שכל עובר אורח חסר אחריות מפזר באוויר. חשבתי על הסוף וחשבתי על המשפחה שלי, שמתפרקת, ועל תקנות החירום החדשות, ודמיינתי איך אנחנו נסגרים בבית, כולנו, אבא ואמא שאבדה להם הדרך לאהוב ושלושה ילדים שהם דבק מתוק ומסתופף ומבוהל. אין בא ואין יוצא, עוצר של ימים ולילות ארוכים, כרוניקה של התפוררות משפחתית שתטחן למולקולות, ובית שהאוויר בו יהיה כל-כך דחוס שהקורונה תיבהל ואנחנו נינצל, אבל כבר לא נהיה אותו הדבר.

אילוסטרציה רבנות
איור : ליאו אטלמן
להמשך הפוסט

ב״משפט הצדק״ הזה, העו״סים הם האשם המיידי‎

לא מפתיע שכל כך הרבה אלימות מופנית כלפי עובדים סוציאליים. הפונים, עד כמה שזה נוגע להם, צודקים כל הזמן. השיבוש התודעתי שלהם, אוזלת היד והשיתוק הזמני שאוחזים ברשויות, וחוסר היכולת שלנו להגיב להשמצות - חתומים בחוויה שלי

עובדים סוציאליים מקבלים מכות. אחת לאיזה זמן מישהו מעיף עליהם קומקום עם מים רותחים. לפני עשרים שנה מישהו ירה למוות בשלוש עובדות וגם בפסיכולוגית בתחנה לבריאות הנפש. קללות ואיומים זה עניין שבשגרה. חלק מהגדרת התפקיד היא "יכולת הכלה", אז אני מניחה שזה בסדר.

יש לי את זה אפילו במספרים: בסקר שערך ב-2018 איגוד העובדים הסוציאליים העידו 30% כי ספגו אלימות פיזית, 30% חוו איומים על חייהם או חיי יקיריהם ו-23% הותקפו פיזית יותר מחמש פעמים. מתוך 159 מקרי אלימות נגד עובדים סוציאליים אשתקד, 70 קשורים לאלימות מילולית, 48 להפרעה לסדר, 12 לפגיעה פיזית, חמישה לפגיעה ברכוש פרטי, ארבעה לשיימינג ופרסום פרטים אישיים ברשת, שלושה לפגיעה ברכוש לשכות הרווחה, מקרה אחד הוגדר כהכפשה ועוד מספר מקרים נפלו לקטגוריה "אחר".

הפגנת עובדים ועובדות סוציאלים בבאר שבע (למצולמים אין קשר לכתבה)
אליהו הרשקוביץ
להמשך הפוסט

הם התחבקו על החוף של ג'סר א-זרקא. ואני נשטפתי מהקקה

הרבה מהפונים של הרווחה נתונים בסדים. הכלא שלהם, בין אם הוא דימיוני או גשמי, בין אם זה שמייצר עבורם הגוף או המצב הכלכלי, משורטט בכל נקודת זמן. שלוש אפיזודות מחייה של עובדת סוציאלית

*כל השמות בכתבה בדויים. השמות האמיתיים שמורים במערכת.

"קקה!" הוא אומר לי. "יוצא לי קקה כל הזמן. אני לא יכול לצאת מהבית. קקה לא שואל איפה יוצא. יכול יוצא באוטובוס, יכול יוצא ברחוב". אני רק אמרתי "אדוני, ספר לי בבקשה למה הגעת לפה היום", והנה קקה לפרצוף שלי.

חוף הים בגיסר א-זרקא (למצולמים אין קשר לכתבה)
רמי שלוש
להמשך הפוסט

הדרך אל נפשו של "השקוף" עוברת בשקיפות של החש לעזרו

סצינה מרגשת של אב המאכיל את בנו העיוור הזכירה לי סצינה בלתי נשכחת מ"סלאח שבתי". בשני המקרים מדובר על עזרה המגיעה מתוך מימד של מצוקה, שעוזרת להבין את הצד הנזקק

יום אחד, בזמן שאספתי צהריים ממסעדת פועלים שממש מצדיקה את השם שלה ומאכילה פועלים, הגיעו אבא בן 70 ובנו העיוור שהיה בערך בן 40, שניהם אנשים גדולים, תפסו שולחן והתיישבו אחד מול השני בשתיקה. בעל הבית (האמת היא שאין שם אף אחד שאפשר לקרוא לו בעל הבית. כולם מבשלים, מגישים, על הקופה ועל הכלים) העמיס צלחות על השולחן שלהם והאבא, שנראה רעב, החזיק שני מזלגות - אחד בשבילו ואחד בשביל הבן שלו.

על כל ביס שהכניס לפה שלו, הכניס בסבלנות אחד לפה של הבן. הבן ישב מולו בשתיקה ובתזמון מושלם פתח את הפה בכל פעם שהיד העבה של אבא שלו התקרבה אליו. בלי דרבון, בלי "תפתח, הביס מגיע" והבן, כאמור, עיוור מוחלט. מילה הם לא החליפו ביניהם בכל הזמן הזה. כשקצת שבעו וקצב המופע המהפנט הזה, שנמתח למימד הנצח, נחלש, הוא הוציא שקית עם בקבוק ויסקי וכמה כוסות חד פעמיות, מזג לעצמו ואז, למרות שלא היה בינינו שום קשר עין ולמרות שנזהרתי לא לעשות בנוכחותם תנועות חדות מדי, הוא שאל אותי "בא לך גם, נכון?"

ניחוח אישה"
City Light Films
להמשך הפוסט

עוני הוא סיפור מורכב, שירותי הרווחה אינם צבא קלגסים

הרבה חושבים שמשפחה ענייה עלולה לעלות על הכוונת של הרווחה. שאנחנו אגרסיביים, דוגמטיים, חושבים שזו סטייה מנורמה חברתית. תציצו בפייסבוק, אלה דעות קדומות עם שורשים תרבותיים

*כל השמות בכתבה בדויים. השמות האמיתיים שמורים במערכת.

לפני כמה חודשים יצאה ריטה, עובדת שלנו בלשכה, לפנסיה. היא היתה אשה מבוגרת ומתוקה, ללא תואר בעבודה סוציאלית ולכן החזיקה תיקים שעיקר העבודה נוגע לנזקקות חומרית. כפתיל בודד ועיקש היא ישבה בקיוביקל הסמוך אלי והכסא שלה חרק, נאנח ונאנק תחת תחושת קוצר היד שלה. במשך רוב היום היתה מנהלת שיחות טלפון חרישיות שתכליתן הרגעת הרוחות של מטופלים מתוסכלים. התסכול היה מוצדק בדרך כלל ונבע מהתגלית המרעישה שהסיוע החומרי המוגש מטעם הרווחה, איך לומר זאת בלי להעליב את השירות שבו אני עובדת, אינו תואם את ציפיות המשפחות.

"לא ניתן לנתק את החוט שקושר כל אחד מאיתנו לפחד הקמאי להפוך קורבן רנדומלי של מערכת"
אליהו הרשקוביץ
להמשך הפוסט

כשהזמן שאמא נרקומנית צריכה כדי לעשות טעויות יקר מדי

עם איריס ברור לי שהיא אינה יכולה לסרב לקחת אחריות על התינוק שלה. אנרכיה ותרפיה לא הולכים יד ביד. אך יש גם מקרים אחרים של הזנחה, מובחנים פחות, המחייבים גבולות אחרים

*כל השמות בכתבה בדויים. השמות האמיתיים שמורים במערכת.

אני אמא טובה. או לפחות חושבת לפעמים שאני כזאת. לעתים יושבת אצלי בסלון עובדת סוציאלית דמיונית ומחזיקה קלסר. הרגליים שלה, שגרביונים דקים מתוחים עליהן, משוכלות. לפעמים היא אומרת משהו. לפעמים היא לא אומרת שום דבר ובכל זאת אני מתכווצת.

ארכיון
ניר כפרי
להמשך הפוסט

הלוואי שמירה תגדל את מיכאל, אבל הקונספירציה חזקה ממנה

המצב התודעתי של העובדת הסוציאלית הוא הפריך ביותר בעולם. נעדרות ממנו כל ההגנות האנושיות שגורמות להפרדה מוחלטת בין "האני" לבין "האחר", ובמקרה הזה - ילד בן חמש מוכה גורל. בלוג חדש

*כל השמות בכתבה בדויים. השמות האמיתיים שמורים במערכת.

עובדת סוציאלית. 13 שנות ותק. 60% משרה. חרא משכורת אבל זה ה-obvious. שלושה בקרים בשבוע אני מחתימה כרטיס באגף הרווחה של הרשות בה אני עובדת. בניין כתום, דהוי, כניסה אפורה. חונה, לוקחת נשימה ארוכה ונכנסת.

אילוסטרציה
ניר שמול
להמשך הפוסט