עזבו אתכם מביבי, זה השסע האמיתי של החברה הישראלית - הבלוג של רמי לבני - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

עזבו אתכם מביבי, זה השסע האמיתי של החברה הישראלית

בקפה, בחנייה, בכביש, בשירות הלקוחות או בשעת לילה מאוחרת - הישראלים חולמים על קורקטיות אך גם זקוקים לפמיליאריות כמו אוויר לנשימה. אכן מסובכת נפש ישראלי, מי אמר שאין כאן תרבות?

תגובות
"שמעת? אני לא סובל קצף. ושיהיה חם-חם, כמו שאתה מכין לי תמיד". בית קפה בשוק הפשפשים ביפו
אוהד צויגנברג

"כן, מה בשבילך?" מפטיר ביעילות פורמלית, מה שמכונה כיום "שירותיות", המוכר בחנות הנוחות לעבר הלקוח המזדמן, שתפס את ראש התור. הלקוח מרווח את רגליו, מעביר משקל מצד לצד בין הכפכפים ומותח למעלה זרוע אחת, האוחזת בקצה בצרור מפתחות מקרקש, באתנחתא של שרעף אנין, חולמני.

"אהלן גבר, מה קורה? תעשה לי בבקשה קפה הפוך חזק, על בסיס סויה, אבל בכלל-בכלל בלי קצף. שמעת? אני לא סובל קצף. ושיהיה חם-חם, כמו שאתה מכין לי תמיד. ולידו תחמם לי איזה קרואסון חמאה. זה שאני מצביע עליו. הוא טרי מהיום? בטוח? אתמול לקחתי אצלכם קרואסון, והוא היה יבש לגמרי. ואני מה-זה רעב, לא אכלתי כלום מהבוקר. סבבה, אחי? סומך עליך. אני מחכה כאן בצד, אז תקרא לי שמוכן, טוב? תותח אתה".

שטות היא לחשוב שהחברה הישראלית קרועה בעיקר בפער שבין ימין או שמאל, או בין ביביזם לאנטי-ביביזם ואידאולוגיות אחרות. אלה רק פני השטח, שלא מעניינים אף אחד ממש. המתח המרכזי, שמזין ומפיח חיות בתרבות הישראלית כיום, על כל שכבותיה ועדותיה, וממלא את חיינו מדי יום ויום, הוא המתח בין קורקטיות לפמיליאריות.

סניף דואר בפתח תקוה. אילוסטרציה
זאב שטרן

הישראלים חולמים להיות קורקטיים. כמו באמריקה. כאלה שמדברים מעט ובאיפוק, נוהגים לפי החוקים, לא חודרים למרחב של הזולת ושומרים על גבולות. לכן הם בונים חומות ענק מסביב לבתים הפרטיים שלהם, לכן הם משקיעים בחלונות כפולים, בכלי רכב מוגבהים ובאוזניות משוכללות. לכן הם קובלים על רעשים, לכן הם מחפשים צימרים מבודדים ואתרי תיירות בחו"ל שאחיהם הישראלים עוד לא הגיעו אליהם.

דא עקא, בצד החלום על קורקטיות, הישראלים לא יכולים להיפרד מהכמיהה העזה שלהם לפמיליאריות, כלומר לפריצת גבולות ושבירת כללים ולהתחככות אינטנסיבית בזולת. לכן הם עושים הכל כדי לטשטש את החיץ בין הפרטי לכללי, משתלטים ככל יכולתם על המרחב הציבורי, אם בחניה או נסיעה על המדרכה, אם בצפירות מחרידות ואם בהשמעת מוזיקה קולנית, כופים את נוכחותם על אחרים, ומתגודדים בעדרים בישראל ובעולם.

אכן, הנפש הישראלית מסובכת. מחד-גיסא, יש בה כמיהה עזה אל קיום נקי, מסודר ומפוקח יותר, שיהיה הפוך מהכאוס, שהם מכירים כה טוב מתרבותם, מהשטעטל ועד ה"שכונה" הישראלית. מאידך-גיסא, לבם האמביוולנטי של הישראלים, כמו בכורח גנטי, עדיין נכסף בעוצמה בלתי נשלטת אל העונג הארוטי שבעקיפת הסדר, בפריעת המוסכמות ובהנדוס דרכי קיצור, הנחות וקומבינות יקרות מפז.

הקורקטיות מאפשרת שקיפות וענייניות, והיא שוויונית ונטולת פניות. סוד קסמה של הפמיליאריות, לעומת זאת, בכך שהיא מקנה תחושה של אינדיווידואליות, תושייה פעילה במאבק על גורלך, ובעיקר - היא חותרת תחת הניכור שמייצרת הרשמיות בין בני אדם, וזועקת לקבלת תשומת לב אישית, פיצוי והכרה בקורבניותך האימננטית מעצם היותך ישראלי. מסיבות היסטוריות, כנראה, הישראלים רעבים לתשומת לב והכרה, גם כשהם במרכול. המון תשומת לב והכרה.

אז כיצד מיישבים בין הסתירות? פשוט מאוד, לכאורה. פמיליאריות – לך; וקורקטיות – לרעך. כיבוד גבולות – בשבילך; פלישה טריטוריאלית – מנת חלקו של חברך. למשל, אם אתה עומד ושומר חנייה למכונית מתמהמהת – מותר לך. כי בכל הכבוד, זה ישראל פה, לא אירופה הסטרילית וקפוצת הישבן. יאללה מה נהיינו, אשכנזים? אולם אם מישהו אחר עושה זאת – תתבונן בו בפלצות מתחלחלת על חוצפתו הבלתי נתפסת, שלא נודע כמוה מימי בראשית, וגל של צדקנות וקפדנות יקית באשר למה שראוי ולא ראוי לעשותו בחברה מתוקנת יגאה בך, מלווה בהתקפים דידקטיים.

אם השכן מפעיל רדיו בפול-ווליום בשבת - הרי זה גועל נפש, המוניות וברבריות מזעזעת. ברם, אם אתה עולץ במסיבה לתוך הלילה, ומתלוננים עליך – מדובר בקטנוניות מרושעת של קנאים אובססיביים ומשביתי שמחות בעלי אישיות מעוותת. ולא, זה לא אותו דבר. נו, באמת. מה הקשר? איך אפשר לא לראות את ההבדל בינך לבין ההוא? אתה קורבן! קורבן של מה? קורבן של כל-כך הרבה דברים... אתם יודעים מה? קורבן של הישראליות! והוא? הוא לא קורבן?! מה פתאום! הוא עושה חיים! חוגג! בגלל אנשים כמוהו אתה קורבן.

וכך זה ממשיך: מול המלצר במסעדה או הזבן בחנות – אתה יכול להיות אינטימי, בלתי אמצעי ומלהג. להורות ש"יעשה לך קפה" (ולא סתם לבקש "קפה") ובכך לממש את זכותך ליחס סינגולרי תחת השמש. בה בשעה, אם זאת שעומדת לפניך תחמיא לקופאית על העגילים או תתעניין להרף עין בשלום בתה שבצבא – זה יהיה מבחינתך שיא הטרחנות, שאינה יודעת את מקומה, שאפשר להתפוצץ. אם זה שמשרת אותך בחנות יתעכב שתי שניות בהגיע תורך, יתעכב בטיפול בקופה, ירטון שאין לו כסף קטן או יגרד באוזן, כלומר יחרוג מאלמוניותו האימפרסונלית הקורקטית, ויתבע גם לעצמו תשומת לב על בסיס פמיליארי – זה כבר לחלוטין לא מקובל ומעצבן עד להתפקע. מה זה כאן, הודו?

מי שטוען שהתרבות הישראלית מתה, טועה או מגזים. רק אל תתורו אחריה בחנויות הספרים, בין דפי העיתונים וברשימות השירים החדשים. היא מחכה ב-yellow . בין מכונת הקפה למדפי התפוצ'יפס.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#