הצייטגייסט הגלובלי - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלוגים

הצייטגייסט הגלובלי / הבלוג של לי-און הדר

עדכון למי ששכח: המלחמה הקרה הסתיימה

עם תמ"ג קטן מזה של איטליה, רבים חלוקים בשאלה אם אפשר בכלל לקרוא לרוסיה "מעצמת על" ב-2022. מאידך, הרעיון שארה"ב תצא להגן על אוקראינה הוא לא פחות ממגוחך

מאז נפילת חומת ברלין והתמוטטות בריה"מ סובלים חברי אליטת מדיניות החוץ בוושינגטון ממה שכינה השגריר לשעבר צ׳ס פרימן "תסמונת היעלמות המלחמה הקרה" (Cold War Deprivation Syndrome). אחרי הכל, בזמן המלחמה הקרה, המאבק הגיאו-אסטרטגי והאידאולוגי בין שתי מעצמות העל היה קרב איתנים עולמי שעלול היה להסתיים במלחמה גרעינית ובהכחדת האנושות.

בוושינגטון חשו באותם ימים שהם השחקנים הראשיים על בימת ההיסטוריה ושהחלטותיהם יזכרו לדורות. עברו הרבה שנים מאז ופחות ופחות אנשים זוכרים את הדרמה שליוותה את משבר ברלין ב-1961, את משבר הטילים בקובה שנה לאחר מכן, ואת תחושת האפוקליפסה בהתהוותה.

חיילים בצבא אוקראינה בתרגיל בפארק בקייב, בשבוע שעבר
Efrem Lukatsky/אי־פי
להמשך הפוסט

מלמן, מטריה גרעינית היא משענת קנה רצוץ

האינטרסים של ארה"ב וישראל לא חופפים ומעולם לא היו כאלה. זו הסיבה לכך שרעיון ברית ההגנה לא נדון אף פעם ברצינות בוושינגטון או בירושלים. ישראל צריכה לשמור על כוחה העצמאי

ידידי הוותיק יוסי מלמן ועבדכם הנאמן זכינו בתקופת נעורינו המאוחרת ללמוד יחד את רזי האסטרטגיה הגלובלית מכמה מהמומחים החשובים בנושא במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. ביניהם היו רוברט ג׳רביס, אלן דוואטי ושאול פרידלנדר. עם זאת, אינני שותף להערכה שמלמן פרסם השבוע ב"הארץ" ולפיה ישראל נדרשת להחליטה אמיצה: הגנה על האינטרסים הביטחוניים שלה באמצעות מטריה גרעינית אמריקאית.

ראשית, יש לציין כי ארה"ב מעניקה מטריה גרעינית רק למדינות שחתומות על הסכמי הגנה רשמיים עם חברות נאט״ו. יפן ודרום קוריאה הן שתי דוגמאות. שנית, הסכם שכזה מבוסס על אינטרסים אסטרטגיים משותפים מול איום גלובלי שמציבות שתי מעצמות - רוסיה וסין - וגם צפון קוריאה שפיתחה כוח גרעיני עצמאי.

F-35 של חיל האוויר ממריא. מה תעשה ישראל עם מטריה גרעינית? תחכה לאור ירוק
דובר צהל
להמשך הפוסט

אין מנצח במלחמת הרעיונות

אינטלקטואלים אוהבים לתאר כל שינוי במערכות הפוליטיות כניצחון אידאולוגי של צד זה או אחר. בפועל, מדובר בסחר בנרטיבים ובסוג של אוננות שבמקרים רבים מנותקים מכל מציאות

אינטלקטואלים, ואני יכול לומר זאת מניסיון אישי, נוטים להגזים בחשיבות שהם מעניקים לעצמם ולרעיונות שלהם. האינטלקטואל המצוי חי בתוך הראש שלו וחווה סיפוק שגובל באורגזמה כשהוא נזכר בתזה האחרונה שלו. זו הסיבה שבעטיה הגדיר הסופר הבריטי אלדוס האקסלי את האינטלקטואל כמישהו ש״מצא בחיים דבר יותר מרגש מסקס”.

אינטלקטואלים אוהבים לתאר כל שינוי במערכות הפוליטיות כניצחון של צד זה או אחר במלחמת הרעיונות. ובעידן שלנו, ה״שמאל״ וה"ימין". נניח שתושבי העיר החליטו להיפטר מחברה לא יעילה ובזבזנית שניהלה את מערכת הביוב שלהם. איש השמאל יחגוג את האירוע כ״תבוסה היסטורית של הניאו-ליבראליזם”. או לחילופין, אם ייבחר לראשות העיר איש עסקים מצליח שהוא גם שומר מסורת, בימין יראו בזה סימן ברור לכך שהרעיונות הלאומיים-דתיים שלהם רשמו הישג ניצח.

"פוליטיקת הזהויות מבוססת על האגדה שקיימות קבוצות אתניות מונוליטיות"
ערן וולקובסקי
להמשך הפוסט

בין ארה"ב לסין, אסור לישראל להיות נרקיסיסטית

נדמה כי רבים מהישראלים סבורים שאחת השאלות המרכזיות שמעסיקות את וושינגטון ובייג'ין קשורה למקומה של ישראל במאבק ביניהן. זה רחוק מלהיות כך וגם אין שום מלחמה קרה בדרך

הדיון הציבורי בישראל בדבר הצורך באסטרטגיה הנוגעת לתחרות וליחסים המתוחים בין ארה״ב לסין, מזכירים פתגם אפריקאי ידוע: ״כשהפילים נלחמים, הדשא סובל". לאמור: החלשים הם הקורבנות העיקריים של מלחמות בין ענקים. ישראל לחוצה בין פטרונה הגלובלי לבין מעצמת על אחרת שהיא ידידה מזדמנת, אך העיסוק שלה בנושא משקף מידה מסוימת של נרקיסיסטיות. נדמה כי רבים מהישראלים סבורים שאחת השאלות המרכזיות שמעסיקות את וושינגטון ובייג'ין קשורה למקומה של ישראל במאבק הגיאו-אסטרטגי והגיאו-כלכלי ביניהן. משהו בנוסח "האם ישראל לצדנו או לא?"

בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה הסתובבה בדיחה לפיה כשהתבקש מאו דזה-דונג להחליט על המדיניות הסינית כלפי ישראל, אז מדינה בחיתוליה עם פחות משני מיליון אזרחים, הוא שאל "באיזה מלון הם שוהים?" נכון שמאז אותם ימים הפכה ישראל ל"מעצמה אזורית" (אם כי לא ברור מה זה אומר בדיוק), ל"סטארט-אפ ניישן" המחזיקה לפי פרסומים זרים בנשק גרעיני ומוכרת סדרות לנטפליקס, ויש לה השפעה מסוימת על המערכת הבינלאומית ובוודאי שעל יחסי הכוחות במזרח התיכון, אבל יכולתה לשחק תפקיד כלשהוא במאבק בין ארה"ב לסין מוגבלת ביותר.

ג'ו ביידן, כשהיה סגן נשיא ארה"ב, עם נשיא סין שי ג'ינפינג, ב-2015
Carolyn Kaster / AP
להמשך הפוסט

ביי ביי אפגניסטאן. שלך תמיד, ארה"ב

באיחור של 20 שנה אימץ הממשל את אסטרטגיית "מעבר לאופק" ויבטיח את האינטרסים האמריקאים במרכז אסיה באמצעות מודיעין וכוחות אוויריים בלבד. מי יודע, אולי אפגניסטאן תגמור כמו וייטנאם

כצפוי, שרידי המחנה הניאו-שמרני בוושינגטון הגיבו בהיסטריה להחלטתו של נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, להוציא את הכוחות האמריקאים מאפגניסטאן אחרי 20 שנה. אלה שפינטזו בזמנו על מלחמת התרבויות בין המערב לעולם המוסלמי ועל השימוש בכוח צבאי לייצוא הדמוקרטיה הליברלית אל המזרח התיכון, מזהירים כעת שנסיגה מאזור הינדו-כוש תגרום לאובדן "האמינות" האמריקאית בעולם ותהווה ניצחון לאיראן, רוסיה, סין וכל שאר בני החושך שימלאו מיד את הוואקום. כאילו מדובר בחוק פיזיקלי לפיו אי-נוכחותם של חיילים אמריקאיים גורמת באופן טבעי לאנטרופיה גלובלית.

לשיטתם, נסיגה מאפגניסטאן תהיה לא פחות משידור חוזר של הנסיגה מווייטנאם, עם מסוקי הצלה ממריאים מגג השגרירות בקאבול, עם תמונת ניצחון לטליבאן ומשמעויותיה לנשים ומיעוטים דתיים, ועם תרחיש סביר שבו המדינה מידרדרת שוב לאנרכיה עקובה מדם, וכתוצאה מכך, למעורבות צבאית הכרחית של השכנות ומלחמה אזורית.

כוח מארינס אמריקאי במחוז הלמאנד באפגניסטאן, ב-2009
MANPREET ROMANA - AFP
להמשך הפוסט

בסופה של שנה ארורה, גבר המדע על הפופוליזם

אחתת הסיבות העיקריות לכישלונם של טראמפ ומשלהבי המונים אחרים להגיב ביעילות לקורונה היתה התעלמותם מהעצות שקיבלו מאלה שהם תופסים כיעד להתקפה. התוצאה היתה מערכת כזבים

אחת הקלישאות העייפות שסייעו לכוחות הפופוליסטים לחזק את כוחם בשנים האחרונות כוונה נגד "האליטות" המושחתות שפועלות כביכול לערער את רצונו של "העם״, המיוצג על-ידי דמגוג האוחז בשלטון בוושינגטון, בודפשט או ברזיליה. בהקשר זה, מנהיגים פופוליסטיים כמו נשיא ארה"ב היוצא דונלד טראמפ ניהלו מערכה אגרסיבית נגד הבירוקרטים של ה״דיפ סטייט״ וקראו תיגר על חוכמתם של המומחים או "המומחים״, כולל רופאים ואפידמיולוגים.

ואכן, אחת הסיבות העיקריות לכישלונם של טראמפ ומשלהבי המונים אחרים להגיב בצורה יעילה לקורונה היתה התעלמותם מהעצות של מדענים בכירים, כולל אלו ששירתו בממשליהם, כיצד להיאבק בנגיף הרצחני. טראמפ לא רק התעלם מהאזהרות, הוא גם זלזל בהמלצות, כולל הפשוטות והטריוואיליות ביותר כמו עטיית מסכות. הוא גם התיימר לשמש כסמכות רפואית ולנצל את פחדי הציבור על-ידי להתקפה על שעירים לעזאזל, כמו המהגרים ושוב האליטות.

דונלד טראמפ (ללא מסכה) צופה עם צוערים בצבא ארה"ב (עם מסכה) במשחק פוטבול בווסט פוינט, החודש
Andrew Harnik / AP
להמשך הפוסט

עורו יוצאי ספרד, גם אתם "היספנים"

טופס מועמדות שהגשתי לאוניברסיטה אמריקאית שלח אותי לבירור האופן שבו מגדיר הממשל קבוצות אתניות וגזעיות שונות. למה זה מעניין? כי יש בעסק הזה המון בולשיט. בידקו את נתוני הבחירות ותראו

לפני מספר שנים הגשתי מועמדות למשרת הוראה באוניברסיטה אמריקאית. בתגובה נשלחו לי הרבה טפסים ובין השאר התבקשתי למלא מהי הקבוצה האתנית או הגזעית (Ethnicity or Race) שאליה אני משתייך. הואיל ורבים מידידי בשמאל נוהגים להשתמש באנלוגיות מאירופה של שנות השלושים, קצת לא נעים לי לומר, אבל כשקראתי את ההגדרה לשחור שהופיעה בטופס ("אתה מוגדר כשחור אפילו אם רק אחד מההורים שלך היה אפרו-אמריקאי״, נזכרתי בחוקי נירנברג.

כשאני מסתכל במראה, גם עם שיזוף קייצי, אני רואה גבר מאוד לבן. לכן, הערכתי שחבל לי לבזבז זמן על מילוי הטופס. עם זאת, הייתי סקרן לגלות מהי ההגדרה ל"היספני" לאור העובדה שאחד מידידי הטובים הוא בן למהגרים מקובה. הוא אפילו יותר לבן ממני ובקושי מצליח לענות לי בספרדית, כשאני מנסה להשתמש בכמה מילים שאני יודע בלאדינו. אם הוא היספני, אז למה לא אני?

שחור, תומך טראמפ בהפגנת "בלק לייבס מאטר", ביוני
Manuel Balce Ceneta/אי־פי
להמשך הפוסט

ניצחון ביידן משקף תזוזה למרכז, לא לשמאל

הדמוקרטים לא קברו את הרפובליקאים במערכת הבחירות האחרונה והמהפך בזהות הנשיא לא מבשר על שידוד מערכות. הטראמפיזם אולי היה תופעה חולפת, אבל אין לצפות שהביידניזם ייצג את העתיד

קוראים לזה Landslide Elections, או בתרגום חופשי: מערכת בחירות שבה אחד המועמדים נקבר תחת מפולת אלקטורית וניצחון גורף של יריבו מבשר על שידוד מערכות. Realignment, היערכות מחדש, ברמה הפוליטית וברמה ההיסטורית.

זה מה שקרה כשבבחירות לנשיאות של 1932 מחץ המועמד הדמוקרטי פרנקלין דלאנו רוזוולט את הנשיא הרפובליקאי הרברט הובר, ויצר את הבסיס לקואליציה חדשה שכללה את האיגודים המקצועיים ומדינות הדרום הגזעניות, עירוניים וחקלאיים, שחורים ויהודים. הקואליציה הזו שמרה על כוחם הדומיננטי של הדמוקרטים במשך 20 שנה.

ג'ו ביידן בביקור באטלנטה במהלך קמפיין הבחירות
Andrew Harnik / אי־פי
להמשך הפוסט

הגל הפופוליסטי מתנפץ על סלעי המציאות, ועכשיו תורו של טראמפ

את הסימנים לשינוי המגמה אפשר היה לראות באירופה כבר בשנה שעברה. אח"כ באה הקורונה וגרמה לאנשים להבין: המגפה היא הסיפור, לא ההגירה. נשיא ארה"ב כשל בקריאת המפה

מלחמות פורצות ונגמרות בתאריכים מסוימים. קשה יותר לקבוע את תחילתו וסופו של תהליך פוליטי. מדינות דמוקרטיות, תוצאות של בחירות עשויות לשמש ברומטר למדידת עוצמתם של טרנדים - ״מהפך״ למשל מסמל את ניצחונה של מגמה הפוכה לזו הקיימת.

כשהיסטוריונים יחקרו בעתיד את הסחף הפופוליסטי במדינות המערב בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21, הזאת עשויים להגיע למסקנה שתוצאות הבחירות המוניציפאליות בווינה שהתקיימו בחודש שעבר, בה התרסק כוחה של "מפלגת החירות" (FPÖ) מ-31% ל-9% בלבד, היו רגע מפנה סמלי בכרונולוגיה. זו אותה מפלגה קיקיונית, עליה השתלט ירג היידר הניאו-נאצי ב-1986 ובאמצעותה הוביל קו לאומני עם דגש על התנגדות להגירה. זו אותה מפלגה שהדהימה את אירופה והעולם כולו כשזכתה ב-27% בבחירות לפרלמנט האוסטרי ב-1999.

דונלד טראמפ בעצרת בחירות בנמל התעופה בבוסטון, השבוע
Alex Brandon/אי־פי
להמשך הפוסט

קורונה, מגפה שהיא תרופה לאינרציה

הנה תחזית: עוד יגיע היום שהצאצאים שלנו יתפוצצו מצחוק כשיקראו על מה שכתבו ב-2020 אנשים שהתיימרו לחזות את העתיד. ולמרות זאת, עבדכם הנאמן מוכן להסתכן בעוד תזה מסוג זה

אני מעריך שאת כל המאמרים שהתפרסמו בחודשים האחרונים וכללו תחזיות על השפעת הקורונה על עולמנו, החל ממשבר האקלים וכלה בחיי המין של הצפרדעים, ניתן כבר לאגד לכמה כרכים עבים. אז אפרופו, הנה עוד תחזית: עוד יגיע היום שהצאצאים שלנו יתפוצצו מצחוק כשיקראו על מה שכתבו ב-2020 אנשים שהתיימרו לחזות את העתיד. אגב, זה כולל גם את עבדכם הנאמן, בהתייחסויותיו למות הגלובליזציה או לדעיכת הערים הגדולות.

ולמרות זאת, אני מוכן להסתכן ולשטוח בפניכם את התזה הבאה שלי: המגפה תזרז תהליכים שהיו קורים בכל מקרה, במוקדם או במאוחר, ותיתן בין היתר דחיפה לנפילתם של דונלד טראמפ ובנימין נתניהו מהשלטון, כמו גם דחיפה שתהפוך את הסקס הווירטואלי למיינסטרים. מדוע? כי הקורונה היא כמו מכונת זמן שמסיעה אותנו במהירות האור אל 2025 ומעבר, ופועלת נגד אחד הכוחות החשובים לא רק בפיזיקה, אלא גם בחיים האישיים והחברתיים שלנו - האינרציה.

"הוועידות המפלגתיות בדרך לקבורה ואיתן גם העימותים הטלוויזיוניים עם קהל". טראמפ בכנס בטקסס
מתוך דף האינסטגרם של דונלד טראמפ
להמשך הפוסט

כשהמודל אינו עובד יותר, הפרגמטיזם מנצח

בניגוד לאירופאים שכילו זמנם בוויכוחים בעת המשברים החריפים של המאה שעברה, ארה"ב תמיד ידעה להיות תכליתית. כיום, היא צריכה שוב אנשים כמו רוזוולט ורייגן כדי להיחלץ ממבוי סתום

הפוליטיזציה של הוויכוח הציבורי בארה״ב סביב ניהול משבר הקורונה הגיעה לנקודה שבה עטייה או אי-עטיית מסכה הם סמל של זהות אידאולוגית-תרבותית. אצל חלק מפעילי הימין המחויבות לאג׳נדה הפוליטית שמייצג הנשיא, דונלד טראמפ, עולה בחשיבותה על הנחיות של הממונים על בריאות הציבור ונשענות על תוצאות מחקרים שעליהן אין הרבה ויכוח בקהילה המדעית. במידה מסוימת, התגובה הזו מימין גם מערערת על תכונה אמריקאית קלאסית, "שכל ישר" (Common Sense), שהיא במקרה גם שם ספרו של תומאס פיין, אחד האבות המייסדים. השכל הישר של ארה"ב נמצא כעת בסכנת חיים. 

הפרגמטיזם האמריקאי, במהדורתו המודרנית, מתמצא בביטוי Let’s Cut the Bullshit and Get to Work. כך ניתן למשל להסביר כיצד נבנה האמפייר סטייט בילדינג ב-410 ימים בתקופת השפל הכלכלי הגדול של שלהי שנות העשרים וכיצד נבנה הפנטגון ב-16 חודשים במהלך מלחמת העולם השנייה. בעוד שהדודנים מאירופה בזבזו את זמנם בוויכוחים פוליטיים אינסופיים שהובילו למשברים לאומיים ומלחמות אזרחים, שלא לדבר על מלחמות עולם, אצל "הדוד סם" חיו אנשים אמפיריציסטים וביצועיסטים שלא נתנו לדוגמות דתיות ודוקטרינות פוליטיות עדיפות על פני שיקולים מעשיים שלוקחים בחשבון את תנאי המציאות. "אם זה עובד - זה עובד! אז, קדימה, בואו נשב סביב השולחן ונגשר בפרקטיות על הפערים. ASAP!"

ג'ו ביידן מוריד לרגע את המסיכה ומחייך
TOM BRENNER/רויטרס
להמשך הפוסט

לחלוף עם הרוח או להיקבר במרתף מוזיאון

אני יכול לחוש אמפתיה כלפי שחור שחייב לראות כל יום בדרכו לעבודה את האנדרטה של רוברט לי. זה שהיתה לו "קלאסה" שביקשה לשמור על ״אורח החיים״ הדרומי אינה מייתרת את הצורך בהעלמתה

בשבוע שעבר הסירה רשת הטלוויזיה האמריקאית HBO את הסרט המפורסם "חלף עם הרוח" משירות הסטרימינג שלה. זאת, בעקבות טור דעה שפרסם התסריטאי ג'ון רידלי בעיתון "לוס אנג'לס טיימס", על רקע הפגנות השחורים בארה"ב, ובו דיבר על סטריאוטיפים גזעניים ורומנטיזציה שעושה הסרט לתקופת העבדות.    

כשראיתי את "חלף עם הרוח" בפעם הראשונה בקולנוע תל אביב ז״ל, זלגו לי דמעות למראה סבלה של המשפחה הדרומית על רקע כיבוש עירה, אטלנטה, בידי הגנרלים של נשיא הצפון אברהם לינקולן. לפי הסרט, בני המשפחה התייחסו נהדר לעבדים השחורים שלהם, שממש לא רצו לעזוב אותם. איזה מסכנים, חשבתי, ולבי נכמר על גורלם במלחמת האזרחים של ארה"ב.

עובדי עיריית ריצ'מונד לקראת הסרת פסלו של רוברט לי, בשבוע שעבר
Steve Helber/אי־פי
להמשך הפוסט

מיומנו של דונלד טראמפ

אף פעם לא הבנתי את האובססיה של הישראלים עם כל השיט הולס בגדה המערבית. אני מנסה למנוע את כניסתם של כמה מאות מוסלמים לארה״ב והם רוצים לספח? קטע סטירי

מיומנו של דונלד טראמפ:

יכול להיות שהיום יהיה קצת פחות רועש מול הבית הלבן. הצרחות של השמאלנים בחוץ הפריעו לי אתמול לצפות ברשת FOX ולצייץ. הוראתי למשמר הלאומי לעזוב את וושינגטון אבל הם ישארו בכוננות. הרוב השקט, אם להשתמש במושג שטבע ריצ'רד ניקסון, אחד הנשיאים האהובים עלי, מצפה ממני למנוע כאוס ולהשליט חוק וסדר כאן ועכשיו (אם כי לא אסלח לטריקי דיק על שסלל את הדרך ליחסים דיפלומטיים עם הקומוניסטים הסינים). זאת הסיבה שהבוחרים ישאירו אותי בבית הלבן בנובמבר ולא יצביעו בעד ג'ו ביידן והדמוקרטים, שלשונם נמצאת עמוק בישבן של הטרוריסטים בחוץ.

שלט שהונף באחת ההפגנות בעקבות הריגתו של ג'ורג' פלויד במיאמי, החודש
Lynne Sladky/אי־פי
להמשך הפוסט

ארה"ב לא בעמדה להטיף דמוקרטיה לעולם

בעוד הממשל מתייחס למאבק בסין כמאבק של בני אור בבני חושך, כדאי שבוושינגטון יפנו מבט הביתה: אם הם רוצים לייצא דמוקרטיה לעולם, שיבטיחו קודם קונים "למוצר" שלהם בשוק המקומי

זה היה יכול להיות מצחיק אם זה לא היה כל כך טרגי: ימים אחרי שסין החליטה לאמץ שורה של חוקי חדשים לחיזוק שליטתה על הונג קונג, האליטות הפוליטיות בוושינגטון והמדיה האמריקאית פתחו בהתקפה מאסיבית על המשטר הסיני. לא רק שבייג'ין אשמה בהתפשטות הקורונה בעולם, למותם של מאות אלפי אמריקאים ולמשבר כלכלי, היא גם הוכיחה שוב כי תפסיה את מקומה של הגוויה הנרקבת, בריה"מ, כמעצמת הרשע הגלובלית שמטרתה לפגוע במאמצים של המערב הדמוקרטי לקדם את ערכי החירות בעולם.

כשהוא מוקף ביועציו הבכירים, ותוך ניסיון ברור להסיט את תשומת הלב הציבורית מהניהול הכושל של משבר הקורונה ומהגידול באבטלה, הופיע נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, בגן הוורדים של הבית הלבן וגינה בחריפות את מדיניות הדיכוי הסינית בהונג קונג, וכמו שהוא עושה תמיד כשמדובר במשטרים לא דמוקרטיים שהוא לא מחבב (בניגוד לסעודיה למשל), איים בהטלת סנקציות כלכליות על בייג'ין. מי שקרא את האותיות הקטנות של הודעתו גילה שמדובר באיום ותו לא. הדבר האחרון שהממשל צריך בעת הזו היא מלחמה כלכלית עם המעצמה הכלכלית השנייה בגודלה בעולם.

טראמפ בוושינגטון, אתמול לפנות בוקר
Patrick Semansky/אי־פי
להמשך הפוסט

לא לקפוץ אל העגלה האנטי-סינית של טראמפ

הניהול הכושל של משבר הקורונה מניע את הנשיא אל אסטרטגיה אלקטורלית שמקדמים גורמים ומובילי דעה לאומנים. ישראל לא צריכה להיות חלק מהנרטיב הזה, הוא לא בהכרח משרת אותה

ישראל היא מעצמה צבאית אזורית עם כלכלה וטכנולוגיה מתקדמת ועם חשיבות אסטרטגית למקבלי ההחלטות בוושינגטון. אבל החלטתו של שר החוץ האמריקאי, מייק פומפאו, להגיע לביקור בישראל בזמן שמגבלות הקורונה עדיין בתוקף בשתי המדינות, לא נניח לבריטניה, אוסטרליה או גרמניה - מעוררת תמיהה.

גם הפרשנים חלוקים בדעתם לגבי עיתוי הביקור. חלקם תיארו זאת כפעולת מנע דיפלומטית נגד החלטה ישראלית אפשרית לספח את בקעת הירדן ו/או חלקים מהגדה המערבית. זאת, הואיל ומשבר בינלאומי על רקע מהלך שכזה הוא הדבר האחרון לו זקוק כעת נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ. תזה אחרת גורסת שטראמפ ופומפאו דווקא מעוניינים לתאם עם בנימין נתניהו ובני גנץ את עניין הסיפוח מתוך מטרה להמריץ את הציבור האוונגליסטי לקראת הבחירות לנשיאות בנובמבר.

גרפיטי של נשיא ארה"ב טראמפ ונשיא סין ג'ינפינג מתנשקים, בברלין
AFP
להמשך הפוסט

טראמפ בדרך להפסיד מכל הכיוונים

כשלאיש כבר לא היה קמצוץ של ספק לגבי הקורונה, דונלד טראמפ המשיך לראות משהו אחר לנגד עיניו: הבחירות לנשיאות. כעת הוא עלול להפסיד גם בנובמבר וגם בקרב על הנרטיב

כבר בנובמבר הזהירו שירותי הביון של ארה"ב את הממשל כי נגיף הקורונה מתפשט בסין. "החוקרים שלנו הגיעו למסקנה כי יש לצפות לאירוע קטקליזמי (אסון כתוצאה מאירוע מהיר ובלתי צפוי בטבע)", דיווח המרכז הלאומי למודיעין רפואי (NCMI) את צבא ארה"ב ואת המועצה לביטחון לאומי - כך פרסמה לפני כחודש רשת ABC. בינואר ובפברואר כבר היה ברור בוושינגטון שהנגיף לא רק גרם למותם של המוני סינים והפך את ווהאן למעין גיהנום עלי אדומות, אלא שהוא כבר החל להתפשט בעולם, כולל בארה"ב.

והנה, הנשיא דונלד טראמפ, שהעמיד את המאבק במדיניות הסחר של סין בראש האג'נדה הגלובלית שלו, תוך שהוא מאשים אותה בהרס התעשייה האמריקאית, צייץ ב-24 בינואר שורה של מחמאות לנשיאה, שי ג'ינפינג, והביע ביטחון כי היחסים בין שתי המעצמות ישתפרו כתוצאה מ"התוצאות הגדולות" של החתימה על הסכם הסחר בשלהי 2019. הסכם הסחר היה מעין "שביתת נשק" במלחמת  המטבע שניהלו וושינגטון ובייג'ין וטענות הראשונה כי השנייה גונבת סודות טכנולוגיים כחלק מאסטרטגיה שמטרתה לפגוע בביטחון הלאומי של ארה"ב.

טראמפ בכנס וירטואלי של פוקס ניוז בנושא ההתמודדות עם הקורונה וחזרה לשגרת עבודה, שלשום
JOSHUA ROBERTS/רויטרס
להמשך הפוסט

הדיסוננס הטראמפי כבר צלצל פעמיים

בינואר-פברואר התייחס נשיא ארה"ב לקורונה כאל שפעת שאולי תיעלם עם בוא האביב ותשאיר חותם שולי. כשהמשבר החריף נכנס לז'רגון שלו "הווירוס הסיני" וכעת הבחירות מנהלות אותו

אחת ההנאות הקטנות שלי היא לעמת אידאולוגים דוגמטים עם חוסר העקביות הפוליטית שלהם ולצפות כיצד הם מתמודדים עם הדיסוננס הקוגניטיבי. למשל, ליברטריאנים מהימין האמריקאי שמתנגדים למעורבות ממשלתית ויטיפו גם על הצורך להפריט את בתי השימוש הציבוריים, נאבקים בחירוף נפש על כך שהממשל ישתמש בכוחו למנוע הפלות. "העובר הוא בן אדם ויש להגן על החופש שלו", היא בדרך כלל תשובתם. מצד שני, ליברלים מהשמאל שרואים עצמם לוחמים להגנת חופש הביטוי והעיתונות, תומכים בצנזורה כשמדובר בחומרים הפוגעים כביכול ברגשות של קבוצות מיעוט. "זאת הסתה", הם מסבירים.

וכך, בתקופה מדכאת זאת, מצאתי עצמי פונה שוב ושוב אל ההנאה הקטנה שלי בעת המעקב אחר ההתמודדות עם נגיף הקורונה בישראל ובעולם. אקדים ואציג את המסקנה: התגיות המקובלות של ימין נגד שמאל וליברלים נגד שמרנים לא רלוונטיות לחלוטין. הדיסוננסים הקוגניטיביים, לעומת זאת, חוגגים את ניצחונם הגדול.

טראמפ בבית הלבן, אתמול
LEAH MILLIS/רויטרס
להמשך הפוסט

הנגיף מתכתב עם שחיקת הגלובליזציה, אך לא יהרוג אותה

התפשטות הקורונה עולה בקנה אחד עם מגמות שנמשכות כבר מספר שנים ומשפיעות על המערכות הכלכליות והפוליטיות בעולם. אך אתגרים ושינויים מחייבים שיתוף פעולה, לא הקמת חומות

אם אתה מבקר חריף של הגלובליזציה אפשרותך להתחיל את ניתוח משבר הקורונה בהיסטוריה חלופית: נניח שנשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון לא היה נוסע לבייג'ין ב-1972 ולוחץ את ידו (כן, פעם נהגו כך) של מאו דזה דונג. או אז, סין הקומוניסטית היתה נשארת סגורה ומסוגרת ופתיחת שעריה לכלכלה העולמית, זו שבישרה את עידן הגלובליזציה, לכאורה לא היתה מתרחשת.

גם אם התרחיש החלופי הזה היה מתממש, הוא כנראה לא היה משנה את השתלשלות האירועים שהובילו ב-10 בדצמבר 2019 את ווי גואישיאן, מוכרת הדגים בת ה-57 מווהאן, להירשם כנדבקת הראשונה בנגיף. יתרה מכך, המגפה, היתה מתפשטת בסין אחרת, סין שאין בה כל נגישות לרפואה מערבית, והופכת אותה לסצינה מהסדרה "מתים מהלכים" (The Walking Dead).

טראמפ ושי בפגישה בבייג'ין, 2017. על ארה"ב לבסס את יחסיה עם סין על עקרונות חדשים
Andy Wong/אי־פי
להמשך הפוסט

בין הרצוי למצוי עובר דואופול ציוני

הליכוד דומה לרפובליקאים של טראמפ, כחול-לבן דומה לרפובליקאים של בוש. אחרי הבחירות, שתיהן יצטרכו לעצור את התעצמות כוחם של הערבים והחרדים. אבל קודם צריך להסכים על דבר אחד

הפילוסוף דייויד יום המליץ להבחין באופן ברור בין מה שנראה לנו רצוי/צריך להיות (ought to be) לבין מה שמצוי או ישנו (is). נזכרתי בעצתו כשהתעוררתי בבוקר ה-9 בנובמבר 2016 וגיליתי שוושינגטון שרויה באבל כבד על תבוסתה של הילרי קלינטון בבחירות לנשיאות. ירדתי במעלית ונתקלתי בשכנתי, יהודיה ליברלית, שהסבירה לי בעיניים אדומות מבכי ש״זה (ניצחונו של דונלד טראמפ) לא היה צריך לקרות". אחרי הכל, בחודשים שהובילו לבחירות היא קראה מדי יום את "ניו יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט" וצפתה ב-CNN. כולם הבטיחו לה שמה שהיא רוצה - הוא מה שיקרה. כך סברו כ-70% מבעלי זכות הבחירה בבירת ארה"ב כשהצביעו עבור קלינטון.

חבל שפרשנים פוליטיים לא מאמצים ערב בחירות את גישתם של מבקרי קולנוע ערב הענקת פרסי האוסקר. האחרונים נוהגים להבחין במפורש בין הסרט שהם אהבו, ולדעתם צריך לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר, לבין הסרט שהם מעריכים שיזכה. על אותו משקל, ההערכה הפוליטית הריאלית ערב בחירות 2016 היתה צריכה להיות: רצוי/צריך שקלינטון תשב בבית הלבן, אבל רוב הסיכויים שטראמפ ייבחר. אם הפרשנים רק היו מזיזים את ישבנם אל העיירות בפנסילבניה ואוהיו, גם הם היו מגלים שתקוותם לניצחון קלינטון היא בגדר משאלת לב.

שלטי בחירות ברמת גן
Oded Balilty/אי־פי
להמשך הפוסט

"עסקת המאה" אינה בהכרח עסקה סופית

הגישה העסקית שמניעה את מדיניות החוץ של טראמפ בכלל ובנושא הישראלי-פלסטיני בפרט, שולחת מסר ברור לרמאללה: "רוצים שזה לא יקרה? בואו לשולחן ותגלו איך אני מאתגר את נתניהו"

שבוחנים את התגובות בישראל ל"עסקת המאה" של דונלד טראמפ להסדר שלום ישראלי-פלסטיני, מגלים מדוע עקרון האי ודאות של הפיזיקאי ורנר הייזנברג, ולא הניתוחים המקובלים במדע המדינה, מסבירים את המודוס אופרנדי של נשיא ארה"ב. טראמפ, אם תרצו, הוא הנשיא הקוואנטי הראשון. אי אפשר לדעת באופן מדויק בכל נקודת זמן נבחרת מה עמדותיו ובוודאי שאי אפשר לחזות את מדיניותו. וכך, ברגע שמנסים להגדיר במדויק מהי "עסקת המאה" - האי ודאות לגביה גדל.

אין זה מפתיע שהשמאל הישראלי רואה בתוכנית טראמפ "אור ירוק" לסיפוח חלקים מהגדה המערבית, ובאותה מידה - אין זה מפתיע שחסידי ארץ ישראל השלמה מזהירים ממהדורה שנייה של הסכמי אוסלו ומתכון להקמת מדינה פלסטינית. כחול-לבן, מפלגת המרכז-שמאל הגדולה והאלטרנטיבה הראשית לשלטון הליכוד, מאמצת את התוכנית. בנוסף, האהדה המסויגת לה זכתה התוכנית בכמה מבירות ערב מקשה על הטיעון כי היא "אנטי ערבית". 

טראמפ ונתניהו בהצגת תוכנית השלום בבית הלבן
AFP
להמשך הפוסט

זו לא הכלכלה, טיפשון

איך יכול להיות, שואלים כולם, שהפריפריה החברתית רואה בבנימין נתניהו, מעריצה הגדול של תאצ׳ר, את אלילה הפוליטי? התשובה היא שהפרדוקס הזה אינו פרדוקס, צריך פשוט להחליף משקפיים

הריאיון ב"הארץ" עם פרופ' ניסים מזרחי, הוויכוח שעורר מעל דפי העיתון, והמאמר המקיף של אלוף בן, בו הציג את המתאם בין מעמד כלכלי לאוריינטציה פוליטית, מפנים פעם נוספת את תשומת הלב לכך שהתיוגים האידאולוגיים הקלאסיים של "שמאל" ו"ימין" אינם מסבירים עוד את המערכת הפוליטית בישראל ואת המבוי הסתום שבו היא נתונה. עוד ב-2011 פרסמתי ב"הארץ" מאמר שבו הדגשתי כי המערכת הפוליטית בישראל משקפת יותר יותר ניגודים היסטוריים המבוססים על זהות אתנית מאשר על הבדלים אידאולוגיים. הוספתי וציינתי שבטיפולוגיה השבטית של ישראל יש דמיון רב לזו של ארה"ב, שכן גם בה זהויות תרבותיות, אתניות וגזעיות הן אלה שמסבירות את דפוסי ההצבעה, ולא המתח בין "ליברלים" ל"שמרנים". בספטמבר חזרתי על טענה זו במסגרת בלוג זה.

הפרדוקס הפוליטי הגדול, לכאורה, הוא המצב שבו בוחרים מהמעמד הבינוני והנמוך, מרביתם אנשי צווארון כחול, נותנים את קולם למפלגות שדוגלות בשוק חופשי, ממשלה קטנה וקיצוצי קצבאות, בעוד שבוחרים מהמעמד הגבוה והבינוני-גבוה תומכים על-פי רוב במפלגות סוציאל-דמוקרטיות המזוהות עם האינטרסים של האיגודים המקצועיים. איך זה יכול להיות, שואלים כולם, שהפריפריה החברתית רואה בבנימין נתניהו, מעריצה הגדול של מרגרט תאצ׳ר, את אלילה הפוליטי? איך זה יכול להיות שברמת אביב, אחוזה ורחביה מזוהים עם השמאל? את שתי השאלות הללו ניתן לשאול גם בארה"ב: כיצד ניתן להסביר ששתי המדינות העניות ביותר, מיסיסיפי ווירג'יניה המערבית, שהיו פושטות רגל ללא סיוע פדרלי, הן גם שתי המדינות שבהן התמיכה במפלגה הרפובליקאית, בעלת הברית של ההון והאויבת של מדינת הרווחה, היא הגדולה ביותר? מדוע במרכזים האמידים בחוף המזרחי ובחוף המערבי - בוחרים במפלגה הדמוקרטית שמצדדת בהגדלת המיסוי על העשירים?

נתניהו בסיור בשכונת התקווה ב-2017
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

על חתול כזה אפילו שרדינגר לא חשב

אסטרטגיית החוץ והביטחון של הנשיאים האמריקאים לדורותיהם לא מנעה מעולם מהמזה"ת מלהיות כאוטי. לטראמפ אין דוקטרינה לביטחון לאומי ואין בטיח, המצפן שלו מכוון למקום אחר

אחד העיסוקים המקובלים של עיתונאים ופרשנים בוושינגטון הוא לנסות ולחשוף את דוקטרינת הביטחון הלאומי של נשיא ארה"ב, כשההנחה היא שהיושב בבית הלבן מגבש, במוקדם או במאוחר, דוקטרינה שכזו לאסטרטגיה גלובלית. אחרי הכל, פעם היתה דוקטרינת טרומן, דוקטרינת ניקסון ודוקטרינת רייגן, אז למה שלא תהיה דוקטרינת טראמפ? זה אפילו מתבקש כשמדובר בנשיא נרקסיסט שאוהב כשקוראים על שמו בניינים או יישובים ברמת הגולן.

האמת היא שנשיאי ארה"ב לא מגיעים לבית הלבן עם דוקטרינה. מדינות החוץ וביטחון שלהם קורמת עור וגידים כחלק מתהליך אמפירי של ניסוי וטעייה המתמקד בתגובות למשברים. במקרים רבים התהליך הזה מחייב שינויי מדיניות שהנשיא הבטיח לקדם במהלך מערכת הבחירות או אחרי ניצחונו. וודרו ווילסון ופרנקלין דלאנו רוזוולט הבטיחו לבוחרים לא לערב את ארה"ב באירופה ומצאו את עצמם מנהיגים את האומה בשתי מלחמות העולם של המאה הקודמת. ביל קלינטון התמודד תוך שהוא מותח ביקורת חריפה על סין, והפך לאחראי על האינטגרציה שלה בכלכלה העולמית. ג׳ורג׳ וו. בוש תקף את הניסיונות לשנות משטרים במדינות זרות, ואחרי 11 בספטמבר 2001 העמיד את יצוא הדמוקרטיה במרכז מדיניות החוץ שלו, ולא רק במזרח התיכון.

טראמפ במסיבת עיתונאים אחרי התקיפה על הבסיסים האמריקאים בעיראק, בשבוע שעבר
JONATHAN ERNST / רויטרס
להמשך הפוסט

ההזדמנות של ישראל מול טראמפ ופוטין

מה שמתחולל כעת מעבר לגבול הצפון הוא מבחינות רבות מלחמת התשה בין ישראל לבין איראן וגרורותיה. אלא שבניגוד למצב ב-1970, ישראל נמצאת כעת בסיטואציה אסטרטגית הרבה יותר טובה

שתי ההצלחות הגדולות ביותר של התנועה הציונית בדרך להקמת מדינת ישראל נבעו ממדיניות אקטיביסטית שהתבססה על קריאה נכונה של המפה הבינלאומית: ההערכה שהבריטים ייצאו כשידם על העליונה ממלחמת העולם הראשונה, וששתי המנצחות הגדולות של מלחמת העולם השנייה יתמכו בהקמת מדינה יהודית.

מאז 1948 הגביל מאזן הכוחות הבינלאומי את יכולתה של ישראל לקדם הכרעות מדיניות, וזאת למרות ניצחונותיה צבאיים ב-1956, 1967 ו-1973. היו לכך שתי סיבות עיקריות: נוכחותה הקבועה של בריה"מ באזור לאורך המלחמה הקרה, והתלות של כלכלות המערב במקורות האנרגיה במזרח התיכון. אחד הכשלונות האסטרטגיים הגדולים של ישראל באותה תקופה הוא ההסכם שנכפה עליה, בלחץ סובייטי, לסיום מלחמת ההתשה ב-1970. הוא אפשר למצרים לקדם סוללות טילים לאזור תעלת סואץ והעניק לה את הביטחון ביכולתה לחצות את התעלה שלוש שנים לאחר מכן.

"ישראל צריכה לחתור לעבר מה שנקרא "Grand Bargain"
עמוס בידרמן
להמשך הפוסט

שינוי שיטת הבחירות? ישראל יודעת למצוא את הסדר שלה

התיקו האלקטורלי מעלה שוב שאלות אם יש צורך לשנות או לעדכן את המנגנון. אך כשבוחנים אותו ביחס לזה של ארה"ב או בריטניה למשל מתגלה כי הסיכוי למצוא אצלנו מכנה משותף גדול בהרבה

לפחות שלוש מדינות מערביות - ארה״ב, בריטניה וישראל - חוות בעת הזו משבר פוליטי בקנה מידה היסטורי, המשקף שסעים חברתיים, תרבותיים ובין-שבטיים עמוקים שעלולים לסכן את יסודות הדמוקרטיה שלהן. רק תגידו את המלים "טראמפ", "ברקזיט" או "ביבי" - והכל יהיה ברור. אלא שבשונה מארה"ב ובריטניה, לישראל, כך אני סבור, יש סיכוי טוב יותר לייצב במהירות יחסית את מערכות השלטון שלה. בוושינגטון ובלונדון נראה כי הכאוס הפוליטי והחוקתי כאן כדי להישאר, לפחות בינתיים.

וכך, בעוד שלהערכתי שני הבנימינים ישירו בסוף "שבת אחים גם יחד" ויעלו את לחץ הדם לאלה שבטוחים שהפער בין "סמולנים" ל"פשיסטים" בלתי ניתן לגישור, המאבק להדיח את נשיא ארה"ב או למצוא נתיב למימוש תוכנית היציאה מהאיחוד האירופי - רחוק מסיום. אל תתפלאו אם עוד תשמעו שבחו"ל נאנחים "אילו רק היינו ישראל" ומהללים אותנו ככאלה שיודעים לפתור את מחלוקותיהם. זה אירוני במיוחד לנוכח הרטינות שנשמעות בימים אלה בישראל על שיטת הממשל. "אילו היינו כמו אמריקה או מאמצים את שיטת הבחירות של בריטניה, צרפת, קנדה או אוסטרליה - הכל היה נראה אחרת", מפנטזים פרשנים ומזהירים ממלחמת אחים. בקרוב: חורבן בית שלישי.

הנשיא ריבלין עם בנימין נתניהו ובני גנץ, השבוע
עמוס בן גרשום / לע"
להמשך הפוסט

"ימין" ו"שמאל" הם תיוגים ארכאיים וחסרי משמעות

כשהנרטיבים להמשגת המציאות הפוליטית הופכים להשתקפות של משאלות לב או מבטאים חוסר נכונות לחשוב מחוץ לקופסה, התוצאה של כל אלה היא תסבוכת שאינה רלוונטית עוד לרוב הבוחרים

הבוחר הממוצע בישראל, כמו גם במדינות אחרות במערב, ויתר מזמן על הניסיון להגדיר עצמו באמצעות המונחים "ימין" ו"שמאל". הוא בוחן בצורה עניינית בעיות כלכליות, חברתיות ומדיניות ומגדיר עצמו ביחס אליהן באופן פרטני. הוא יכול להתנגד להקמת מדינה פלסטינית ובו בזמן לתמוך בנישואים חד-מיניים וגם לדרוש את הוצאת כל מבקשי המקלט; יכול להתנגד להדתה, אך לתמוך בחוק הלאום וגם לדרוש את הגדלת התקציבים לישובים הערבים; יכול לצדד בעקרון היוזמה החופשית, לתמוך בחיזוק אושיות הרווחה והגדלת נטל המס על בעלי הון, ובה בעת להתנגד לנסיגה מרמת הגולן.

מדעני חברה ועיתונאים מחפשים תיאוריות, מודלים ונרטיבים כדי לפשט תהליכים פוליטיים וכלכליים מורכבים. שהרי במציאות לא קיימים יצורים מוגדרים ששמם "מעמד הביניים", "דעת הקהל", "גלובליזציה" או "ימין" ו"שמאל". הבעיה מתחילה כשהמודלים או נרטיבים הללו הופכים להשתקפות של משאלות לב, לביטוי פחדים עמוקים, לארכאיות או חוסר נכונות לחשוב מחוץ לקופסה. התוצאה של כל אלה היא תסבוכת מושגים ותיוג שאינו רלוונטי לרוב הבוחרים.

ימין שמאל
ערן וולקובסקי
להמשך הפוסט

תפסיקו להתבכיין, הליברליזם חי ובועט

הדיכאון והחרדה כאילו אנו חווים מחדש את ימיה האחרונים של רפובליקת ויימאר וכי אוטוטו יכנסו בשער היטלר, גבלס והחולצות החומות - גרסת המאה ה-21, מתפוגגים בבחינת ההתפתחות ההיסטורית

מי שמגדיר עצמו ליברל ועוקב אחר כלי תקשורת המגדירים עצמם ליברליים, מצוי בשנים האחרונות בדיכאון וחרדה. ההנחה הרווחת היא שאנחנו, כלומר ליברלים שחיים בדמוקרטיות של העולם המערבי, חווים מעין מחדש את ימיה האחרונים של רפובליקת ויימאר. הגל הימני-לאומני-שמרני-פופוליסטי כבר נמצא מעבר לדלת ואוטוטו יכנסו בשעריה היטלר, גבלס והחולצות החומות - גרסת המאה ה-21.  

ההיסטריה שגורפת את האליטות הפוליטיות והאינטלקטואליות יוצרת לא פעם את התחושה שהאתגר שמציבים הכוחות הא-ליברליים למערכות ולערכים שעוצבו עם סיום מלחמת העולם השנייה, הוא ניצני אפוקליפסה גדולה יותר: קץ עידן הנאורות ורגרסיה לתקופה חשוכה נוסח ימי הביניים.

26 ביוני 2015 - הבית הלבן בצבעי דגל הגאווה בעקבות פסיקת ביהמ"ש העליון המתירה נישואים חד-מיניים
Pablo Martinez Monsivais/אי־�
להמשך הפוסט

ברוכה הבאה מלחמה קרה שנייה, מי צריך אותך בכלל?

לארה"ב יש קייס רציני בכל הנוגע לתנאי הסחר הלא מאוזנים עם סין, אבל לנרטיב שמתגבש והולך בוושינגטון כאילו בייג'ין היא "בריה"מ החדשה" אין שום בסיס

ב-22 בפברואר 1946 פלט מכשיר הטלקס של משרד החוץ בוושינגטון מברק ובו 5,500 מלה. הנמען: שר החוץ של ארה"ב ג'יימס ברנס. השולח: ג'ורג' קנאן, דיפלומט אמריקאי צעיר שהוצב בשגרירות במוסקבה. הנושא: אזהרה כי בריה"מ, בעלת בריתה של ארה"ב עד לאחרונה, שואפת להרחיב את מעגל השפעתה הפוליטית והצבאית. מדיניותה, כך לדברי קנאן, תוביל בהכרח להתנגשות עם האינטרסים האסטרטגיים של ארה"ב ולכן על וושינגטון להגיב מיד. מדיניות "הכלה" (containment) חובקת עולם היתה הצעתו.

מברקו של קנאן זכה לימים לכינוי "המברק הארוך" ושימש בין היתר כקטליזטור לתוכנית מרשל ולהקמת ברית נאט"ו, כחלק ממדיניות שמטרתה למנוע התפשטות סובייטית ברחבי העולם. אך המלחמה הקרה, שהגיעה לסיומה באופן רשמי עם התמוטטות בריה"מ בדצמבר 1991, היתה הרבה יותר מתחרות בין שתי מעצמות. היא חייבה הירתמות של הכלכלה והחברה האמריקאית, הגדילה מאד את מספר העובדים בממשל הפדרלי, ניפחה את התקציבים הצבאיים לממדים אסטרונומיים והובילה להגבלת חופש העיתונות וזכויות האזרח בשם הביטחון הלאומי.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונשיא סין שי ג'יפינג
נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ ונשיא סין, שי ג'ינפינג
Kevin Lamarque / REUTERS
להמשך הפוסט

"החשיבה העסקית" של טראמפ במוקד מגבלתו הדיפלומטית

הגישה של נשיא ארה"ב מבוססת על התפישה שהיריב המדיני, כמו המתחרה העסקי, מבין שבנקודה כלשהי עליו לחתור להסכם. זה לא עובד ככה כשמסביב לשולחן יושבים נציגי ציוויליזציות עתיקות יומין

דונלד טראמפ טען במערכת הבחירות ב-2016 כי אחת הסיבות המרכזיות לכישלונות של ארה"ב במדיניות החוץ היא שהנשיאים הקודמים ויועציהם לא הוכשרו ל"עשיית עסקים". התוצאה, לדבריו, היתה שהם לא ידעו לסיים משאים ומתנים כשידם על העליונה ואפשרו למדינות אחרות לתמרן את וושינגטון ולצאת ברווח גדול.

הסכם הגרעין עם איראן היה אחת הדוגמאות של טראמפ לכך שהנשיא דאז ברק אובמה, ושר החוץ שלו ג'ון קרי, הם לוזרים בקנה מידה קוסמי שנתנו לסוחרי שטיחים לעבוד עליהם בגדול. זה, לשיטתו, כמובן לא היה קורה אם דונלד היה יושב מצדו השני של השולחן. הוא היה יודע לעשות שחמט לפרסים הערמומיים.

טראמפ וקים בפגישתם השלישית באזור המפורז שבין שתי הקוריאות, החודש
Kevin Lamarque/רויטרס
להמשך הפוסט

הדילמה האיראנית של טראמפ מתחילה במינכן ונגמרת בעיראק

מרווח התמרון של נשיא ארה"ב בין פייסנות, הכלה ולוחמנות עומד למבחן עם התגברות המתיחות במפרץ הפרסי. אם ייגרר אחרי הקו של ג'ון בולטון ומייק פומפיאו - כישלונו האלקטורלי מובטח

עם סיום מלחמת וייטנאם התהווה בארה"ב קונצנזוס לאומי חדש: מכאן ואילך, העם האמריקאי, באמצעות נציגיו בוושינגטון, לא יהיה מוכן עוד להעניק אור ירוק לפרישת כוחות צבאיים גדולים ברחבי העולם עבור מטרות שלא נוגעות באופן ישיר לביטחון הלאומי האמריקאי. את "סינדרום מינכן", אותה תפישה שבהשפעת נזקי הסכם מינכן קבעה שלא תנוהל עוד מדיניות פייסנית כלפי מי שמאיים לערער את הסטטוס קוו הבינלאומי, החליף "סינדרום וייטנאם", לפיו ארה"ב לא תטבע עוד בבצה אי שם על פני הגלובוס ותשתמש בכוחה רק אם תעמוד בפני איום ברור.

ואכן, מאז, בכל פעם שהיו סימנים לכך שנשיא ארה"ב מתכוון להתערב במשבר בינלאומי או לפרוש כוחות במדינה שכוחת אל, התגובה בגבעת הקפיטול ובתקשורת האמריקאית היתה נחרצת שלא לומר היסטרית: "לא תהיה וייטנאם נוספת!". אלא שב-1991 הגלגל התהפך שוב בעקבות הניצחון המרשים במלחמת עיראק הראשונה וגירוש כוחותיו של סדאם חוסיין מכוויית אחרי לחימה קצרה יחסית. העם האמריקאי והאליטות הפוליטיות בוושינגטון הסיקו כי מבצע צבאי מוגבל, תוך שיתוף פעולה עם בנות ברית ומטרה אסטרטגית ברורה - לא מובילה בהכרח לווייטנאם נוספת. צריך פשוט לקבוע מראש היכן ומתי מסתיים המשחק.

טראמפ על מדשאת הבית הלבן
Evan Vucci/אי־פי
להמשך הפוסט

הרבה לפני הדמוקרטיה, מנגינת הלאום היא זו שקובעת

מדינות אפריקה בעידן הפוסט קולוניאלי, "האביב הערבי" וחדירת הליברליזם לאירופה מוכיחים כי אי אפשר לכפות סט של מהלכים טכניים כמו חוקה ובחירות. אפשר לשנות תרבות, זה פשוט דורש זמן ורצון

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ואחרי שעמי אפריקה השתחררו מכבלי הקולוניאליזם וזכו לעצמאות מדינית, שטפה אופוריה את מעוזי הנאורות במערב. האינטלקטואלים והמומחים למדע המדינה ולמשפט חוקתי נהרו לקינשאסה, ניירובי ודקאר כדי לסייע לממשלות החדשות בהכנת החוקות ולייעץ להן כיצד לבנות את יסודות המשטרים הדמוקרטיים שהיו אמורים לקום ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, קניה וסנגל.

אז, זה נראה כמו סדרת המשך לסרט על כינון החוקה האמריקאית לאחר השחרור מעול הבריטים. כיום, אנחנו יודעים כיצד העלילה הסתיימה. לומר שהדמוקרטיה לא הכתה שורשים באפריקה זה פשוט לציין עובדה. מדי פעם אנו קוראים תחזיות שהנה אוטוטו אוגנדה או אתיופיה עולות על הנתיב לדמוקרטיזציה, ועדיין ב-2019 המדינה היחידה ביבשת שניתן להגדיר כדמוקרטיה ליבראלית, לפחות על פי סטנדרטים מערביים, היא דרום אפריקה.

ינואר 1896 - המושל מקסוול מחייב את המלך פרמפה והמלכה האם להשתחוות לפניו כמנהג אומת האשאנטי
Hulton Archive / Getty Images
להמשך הפוסט

חוזרים להתנגשות הציביליזציות?

בוושינגטון הסינים מחליפים את המוסלמים כסכנה הקיומית הגלובאלית דה ז׳ור

חמש שנים לאחר לאחר שפורסם, ועורר וויכוחים אין סופיים בקרב האליטות האינטלקטואליות במערב, זכה ספרו של פרופסור סמואל האנטינגטון ״התנגשות הציביליזציות״ - שהתיזה המרכזית שלו היתה שבמרכז המערכת הבינלאומית שתתפתח לאחר סיום המלחמה הקרה יהיה המאבק בין תרבויות ודתות - לעדנה מחודשת. זה קרה לאחר ההתקפה על מגדלי התאומים וכל מה שבא אחרי, כולל המלחמה בטירור, כיבוש אפגניסטאן ועיראק יצרו את הרושם שאנו עומדים בפתחו של מאבק איתנים בין הציביליזאציה המערבית והמוסלמית. 

התיזה הזאת של הספר ששמו המלא היה ״התנגשות הציביליזציות ועיצובו מחדש של הסדר העולמי״ ושהתחיל את דרכו כהרצאה שהפכה למאמר במגזין בפוריין אפיירס, היוותה מעין אנטי-תיזה לתרגיל אינטלקטואלי אחר עם שם בומבסטי דומה - שגם היא עברה תהליך של הרצאה שהפכה למאמר (במגזין נשיונל אינטרסט) שהפך לספר - ״סוף ההיסטוריה והאדם האחרון״ מפרי עטו של מדען מדינה אחר, פרנסיס פוקוימה. על פי  פוקויומה, שהיה תלמידו של האנטינגטון,  התמוטטות הגוש הקומוניסטי סימלה את סופם של כל המאבקים האידיאולוגיים הגדולים והמודל הדמוקרטי-ליבראלי יאומץ כעת על ידי כל האנושות.

טראמפ בשער עיתון סיני
JOHANNES EISELE/אי־אף־פי
להמשך הפוסט

לא כל תמיכה באג'נדה לאומית היא "לאומנות"

המתח גובר בין הגלובליזציה לתגובת הנגד שלה הוא שגורם לחיזוק הזהות השבטית, הלאומית, האתנית, הדתית והגזענית. בין זה לבין תנועה רדיקאלית פשיסטית המרחק רב מאוד

באחרונה שמתי לב שבתרגומים של מאמרים מאנגלית המתפרסמים בעיתונות הישראלית המונח "nationalism" מופיע בשם "לאומנות". עליית לשלטון של מפלגות ימין באירופה, הברקזיט בבריטניה ובחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה״ב, הוציאו שם רע לרעיון הלאומי ולמדינת הלאום בכלל, ויצרו את הרושם שכל מי שמזהה את עצמו עם אג׳נדה לאומית הוא בהכרח לאומני השייך בסופו של דבר למחנה הגזעני והפשיסטי.

העברתו של חוק הלאום חיזקה את ידיהם של אלו שטוענים שהגל הלאומני לא פסח גם על ישראל ושיש אלמנט אנטי-ליברלי ואפילו גזעני בהגדרה של ישראל כמדינה "יהודית" ולא "ישראלית". זו טענה שהיתה מפתיעה את האבות המייסדים ששקלו בזמנו לקרוא למדינה החדשה "ציון" או "יהודה". אם היו בוחרים בשמות אלה, היינו היום מגדירים את כל האזרחים, כולל ערבי ציון או יהודה, "ציונים" או "יהודים". הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין קרא לתרגילים כאלו "משחקי לשון".

קריקטורה של מירי רגב
עמוס בידרמן
להמשך הפוסט