בנותיי רוצות שאניח את בעלי המנוח מאחוריי. לדעתי אני ממש בסדר - חקירות פנים - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

בנותיי רוצות שאניח את בעלי המנוח מאחוריי. לדעתי אני ממש בסדר

עברה שנה וחצי מאז שאיבדתי את בעלי לסרטן. אני חיה בביתנו, עם כל החפצים שלנו, ובגדיו עדיין תלויים בארון. ברור לי שכוונת בנותיי טובה, אבל היחסים שלנו מושפעים מאוד לרעה מכך

תגובות
אילוסטרציה זקנה
KatarzynaBialasiewicz / iStockphoto via Getty Images

עברה (מהר) שנה וחצי מאז שאיבדתי את בעלי האהוב לסרטן - ואני מרגישה שאני עוד לא מוכנה להיפרד ממנו סופית. אני חיה בביתנו המשותף, עם כל החפצים שאספנו יחד, כשבארון עדיין תלויים הבגדים שלו. זה לא שאני בדיכאון או לא פעילה, לדעתי אני דווקא ממש בסדר, אבל הבנות שלי לוחצות עלי להתקדם. אולי בכלל לעבור לבית קטן יותר, ולהשכיר את הדירה הגדולה שלנו, כי לטענתן אני תקועה. 

ברור לי שכוונתן טובה אבל היחסים בינינו מושפעים מאוד לרעה מהמתח הזה. אני מודה שחלק גדול משמחת החיים שלי, מהרצון לנסוע או לבלות נעלם, אבל אני עושה את מה שצריך - אז מה בעצם הבעיה? אגב, בעלי שהיה אדם שאהב מאוד לחיות ולצחוק וביקש שנקריא בהלוויה שלו קטע מ"ילקוט הכזבים", היה כנראה מסכים עם הבנות. אבל קשה לי להכריח את עצמי ואני לא בטוחה שאני חייבת. אשמח לשמוע מה דעתך.

י׳, בת 68 

י׳ היקרה,

תודה על שאלה חשובה ונוגעת ללב שעוסקת בנושא שבימינו כמעט ולא מתייחסים אליו. הסופר האמריקאי סול בלו סיפר שבשנות ילדותו נכח המוות באופן חופשי וגלוי בבתים, בבית הכנסת וברחוב, ותיאר איך הרבו ההורים לדבר על המתים ועל המוות עם ילדיהם אך נמלאו חרדה מול כל אזכור של מיניות. מספר לא גדול של שנים אחר כך, טען בלו, התהפך המצב ב-180 מעלות: המיניות נוכחת ומדוברת בכל מקום אבל המוות מצונזר. הגוף החי והחשוף מציץ מכל פינה, אבל את המוות מנסים להרחיק ולהעלים.   

סול בלו
AP

ההתעקשות של תרבויות המזרח לתחזק בבית פינת זיכרון לאבות המשפחה שמתו ולשוחח איתם על בסיס יום-יומי, או המנהג הרווח באירופה של ימי הביניים לשאת לכל מקום גולגולת מפוסלת קטנה כתזכורת מתמדת לעובדת המוות - נראים מוזרים באקלים התרבותי שלנו. זהו אקלים שמקדש דימויים של קידמה והתפתחות ורואה מעט מאוד ערך בדיאלוג מתמיד עם אובדנים מהעבר. בהיסטוריה הלא כל-כך רחוקה נחשבה היכולת לשמר נאמנות ואפילו קשר רגשי קרוב עם בן זוג או הורה שמת למעלה רוחנית ראויה לשבח, אבל אנחנו מרגישים שזה לא בריא ומפחיד לשמור בתוכנו את המוות והמתים כרעיון או כזיכרון חי. תרבות האבל שלנו דוחקת באבלים ללכת הלאה, להמשיך מהר למקומות ואנשים חדשים. לעתים קרובות אנחנו מפריעים ככה לתהליכים טבעיים של התמודדות.

בשנים האחרונות מתנהל דיון סוער בקהילה הפסיכולוגית והפסיכיאטרית סביב שאלת ההתערבות הטיפולית במקרים של אבל. חלק מהחוקרים טוענים שטבעי לצפות לשנה של אבלות שמאופיינת בהתנהלות דכאונית, מולם יש כאלה שטוענים שצריכה להופיע התאוששות תוך חודשיים, ואחרים שחושבים שאפשר לחכות גם יותר. זה דיון מסובך שקיימת בו גם סכנה ל"אבחון יתר", כלומר לסיווג נמהר של אנשים שמתמודדים עם האבל בקצב שמתאים להם כסובלים מהפרעה או בעיה, וגם ל"אבחון חסר" כשהניסיון להיות סובלניים כלפי דרכי התמודדות שונות יגרום למטפלים לפספס אנשים שזקוקים לעזרה. הסיבה לבלבול היא שאבל הוא לא מצב אחיד ומוגדר אלא שורה של תהליכים מורכבים שקשה להגדיר דרכים אוניברסליות שבהן "נכון" לעבור אותם. האבחנה בין אבל בריא לאבל פתולוגי היא לפעמים עניין חמקמק מאד.   

חוקרת האבל המפורסמת ביותר, הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס, מיפתה בעבודתה את התהליכים הרגשיים שמרכיבים את חווית האבל ומנתה ביניהם: הכחשה, כעס, ניהול משא ומתן עם העולם, דיכאון, ולבסוף - השלמה. בספרה ״המוות חשוב לחיים״ מסבירה קובלר-רוס שתהליכים האלה יכולים להתרחש במקביל ובכל מיני צורות אבל כדי לנוע לעבר השלמה, אסור לנו לנתק את עצמנו מחוויית האובדן והכאב שנלווה לה. היא מתארת איך פעלה לשנות את המדיניות של בתי החולים בארה"ב כדי לאפשר לילדים לפגוש בהוריהם הגוססים ואיך היא מתעקשת לנהל דיאלוג מפוכח גם עם המטופלים שמתמודדים עם האסונות הקשים ביותר.

אליזבת קובלר-רוס
ויקיפדיה

בהמשך לכך, כשאני פוגש כמטפל אדם שמתאבל תקופה ארוכה, אני שואל את עצמי אם האבל העיקש שלו הוא חלק מדרכו לבוא במגע עם כאב רגשי או אם הוא דווקא ניסיון לטשטש את חווית האובדן. באופן פרדוקסלי, ההיאחזות באבל מהווה לעתים ניסיון לא להכיר במה שאירע ולהימנע מהכאב שכרוך בהכרה הזו.

האנליטיקאי תומס אוגדן מתייחס לנטייה אנושית טבעית לקשור בין אירועים שמתרחשים במציאות הפנימית למציאות החיצונית. הוא מתאר באופן ציורי מפגש בין תינוק רעב ותובעני לאימו שמוטרדת מריב עם בן זוגה, ומראה איך התינוק לומד לקשר בין ההתרחשויות המקבילות בתוכו ומחוצה לו ומרגיש שהרצון או התשוקה שלו הם אלה שפגעו באם או התישו אותה. תפקידו של המטפל, טוען אוגדן, הוא לאתגר את מערכת הקשרים והמשוואות הלא מודעת שבין הפנים לחוץ ולעזור למטופל לחוות ולבטא מצבים פנימיים מבלי לחשוש מההשפעה המאגית שיכולה להיות לכך על העולם החיצון. 

מבוגרים רבים משמרים בצורות שונות את האמונה שקושרת בין מצבים פנימיים וחיצוניים וחווים ברגעים מסויימים את העולם החיצוני כמהדהד את המציאות הפנימית שלהם או מגיב אליה. אוגדן טוען שיש משהו בריא בשארית האשליה הזו, אבל שברגעים מאתגרים מפריע לנו טשטוש גבולות בין הפנים לחוץ להתמודד עם מציאות חיינו. טשטוש שכזה מאפיין אנשים אבלים שנאחזים בקיפאון פנימי בניסיון להקפיא גם את העולם שבחוץ ולשמר מציאות שחלפה או כאלה שמאמצים עמדה של מוות פנימי מתוך הזדהות עם האדם שאבד ומבקשים באופן הזה להרגיש קרובים אליו. צורות כאלה של אבל, שבבסיסן ניסיון פנימי לבטל או להכחיש את ממשותו של האובדן, נוטות להיות כאובות ונוקשות.

אני חייב להודות שגישתו של בעלך כלפי החיים והמוות נשמעת מעוררת השראה, ובהמשך אליה אשתף אותך בבדיחה אהובה שנראית לי רלוונטית פה: שוטר ניגש לאדם שמשתין ברחוב ומצווה עליו בתקיפות להפסיק. האדם מרכין ראשו בבושה וממהר לרכוס את מכנסיו אבל כשהשוטר עוזב - הוא מגחך לעצמו. מה קרה? שואלים אותו. "הראיתי לשוטר מה זה", הוא עונה בחיוך כעוס, "אמנם סגרתי את המכנסיים אבל לא הפסקתי להשתין". זו בדיחה שמראה עד כמה מזיקות ומופרכות יכולות להיות צורות עקשניות של מחאה פנימית שאנחנו מאמצים למול המציאות החיצונית. תמרונים פנימיים כוחניים שכאלה מפריעים לנו להכיר באירועים מציאותיים ולהתמודד עמם ומשאירים אותנו תקועים ומתוסכלים.  

אחד הדברים שתורמים להסתגרותו של האדם האבל היא התחושה שהוא צריך להסתיר מהסביבה את סבלו ושקשה לאחרים להתמודד עמו. בנותייך אכן נשמעות מלאות בכוונות טובות, אבל נראה שהאבל שלך מפגיש אותן עם חוויות האובדן והגעגוע עמן הן מנסות להתמודד בדרך שלהן, ושההתנגשות בין הדרכים בהן בחרתן להתאבל מקשה עליהן לקבל אותך. לדעתי, כדאי לחפש אנשים נוספים עמם אפשר לדבר. טיפול יכול גם הוא מאוד לעזור. מקומות בהם יתאפשר לך להיות נוכחת ואבלה בו זמנית, יכולים לעזור לך להכיר באובדן ולהתמודד אתו ולהפסיק להתבצר בעמדות פנימיות כעוסות או כואבות. לדעתי, יש טעות גדולה בעצה הפופולרית "להשאיר את מה שהיה מאחור וללכת הלאה". פעמים רבות אפשר ללכת הלאה בלי להשאיר אף זיכרון מאחור. זיכרון של קשר אוהב נשאר ומשתנה אתנו לאורך החיים גם אחרי שהקשר הסתיים. עם הזמן יוכל הזיכרון של בעלך לתפקד גם כמקור לכוח תשוקה וחיוניות, ולא רק כנוכחות כואבת ומשתקת ותמצאי שהוא מסייע לך להמשיך לאן ואיך שתבחרי.

בהצלחה!

מעוניינים גם אתם בעצה הטובה של חקירות פנים? כתבו לנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#