בלוגים

חקירות פנים / הבלוג של עמוס פריבס

שוב הכרתי גבר ושוב נכנסתי לסרטים, כל פעם אותו סיפור

עוד לפני שאני מספיקה ממש להתוודע, אני כבר שוקעת בהתלבטויות שקשה לי להשתחרר מהן. הנושא משתנה, אך התוצאה אחידה: "עדיף לי מישהו אחר". בחיי שכבר נמאס לי מעצמי

היי עמוס,

אני רוצה להתייעץ איתך לגבי איזשהו קושי שיש לי במערכות יחסים: בכל פעם שאני מכירה גבר חדש, עוד לפני שאני מספיקה ממש להתוודע אליו, אני נכנסת ללופ של התלבטויות שקשה לי להשתחרר מהן. הנושא של ההתלבטויות לא קבוע. לפעמים זה קשור למראה החיצוני, לפעמים למקצוע או למקום המגורים ולפעמים לפרטים ביוגרפיים על האיש או המשפחה שלו. כמעט תמיד המחשבות מובילות אותי למסקנה שעדיף לי מישהו אחר. לאחרונה זה אפילו קורה לי בשלב האינטראקציה הראשונית דרך טינדר כשאני פוסלת די מהר על כל מיני דברים יחסית מינוריים. כמובן שאותה נטייה ממשיכה ללוות אותי לתוך הפגישות והקשרים עצמם. למה זה ככה ומה אני עושה עם זה? בחיי שכבר נמאס לי מעצמי.

"האדם החרד דומה לטייס שמנסה לנווט בחושך או בערפל ונדרש ל'טיסת מכשירים'"
frimages/iStockphoto via Getty I
להמשך הפוסט

אני צריך להרגיש מוצלח וטוב יותר מבת זוגי. זה פוגע בקשר ובי

האם אני מעליה במשכורת? האם יש לי יותר ניסיון? האם התנאים שלי עדיפים? האם הציון שקיבלתי גבוה יותר? אני מודד את עצמי רק לפי המדדים ההישגיים שלה ולא מצליח להשתחרר

היי עמוס,

חשוב לי לומר שאני בטיפול כבר כמה שנים ובכל זאת אשמח לשמוע עוד דעה: יש לי מעין משבר מתמשך מול בת הזוג שלי שקשור לצורך להרגיש יותר טוב וחזק ממנה. מאז שאנחנו ביחד (עוד מעט שנה) אני מרגיש שאני מודד את עצמי - כמה אני שווה - רק לפי המדדים ההישגיים שלה. אני מעליה במשכורת? אני מעליה בניסיון שצברתי? אני מעליה בתנאים שאני מקבל? אני מעליה בציון הפסיכומטרי שלי? אני מעליה בצורה בה אני מנהל את הכספים שלי? וכשאני מתחתיה, אני ממש מרגיש רע עם זה. ברור לי שצורת החשיבה הזו פוגעת בי וביחסים שלנו, אבל אני לא מצליח להשתחרר ממנה.

אילוסטרציה תחרות בין גבר לאישה
champc/Getty Images/iStockphoto
להמשך הפוסט

הפנטזיות המיניות שלי מטרידות. למה אני מדמיינת דברים "רעים" כל-כך?

כדי להגיע לסיפוק אני כמעט תמיד חייבת לדמיין אקט מיני הקשור בכפייה וחוסר אונים/ השפלה/ ניצול (אני יכולה לדמיין את עצמי בשני הצדדים). הייתי בטיפול, ניסיתי להיזכר אם נפגעתי מינית - אבל לא

עמוס שלום, 

אני פונה אלייך כי אני מוטרדת מהתוכן של הפנטזיות המיניות שלי. כדי להגיע לסיפוק אני כמעט תמיד חייבת לדמיין אקט מיני הקשור בכפייה וחוסר אונים/ השפלה/ ניצול של אחד הצדדים (כשאני יכולה לדמיין את עצמי בשני הצדדים בהצלחה). אני לא מבינה למה אני צריכה לדמיין תכנים כל-כך ״רעים״ כדי להגיע לסיפוק מיני. אני גם לא מסוגלת או אוהבת להוציא את זה לפועל במשחקי תפקידים. מרגיש לי מלאכותי ומטופש. כשהייתי בטיפול פסיכולוגי, ניסיתי ממש להיזכר אם אולי נפגעתי מינית בעבר וזה סוף-סוף יסביר את הנטייה הזאת שלי - אבל לא. אני מרגישה שיש בזה משהו חולה ועצוב שבשביל להגיע לאורגזמה אני צריכה לחשוב על אלימות במקום על אהבה. אני לא מבינה מה לא בסדר איתי ולמה?

מתוך הסרט "50 גוונים של אפור", על פי ספרה של אי-אל ג'יימס
אי־פי
להמשך הפוסט

ברגע שיש לי עניין בבחור - אני נסגרת והורסת לעצמי

אני בשנות העשרים לחיי ומגדירה את עצמי כאדם די ביישן, בעיקר כשזה מגיע לקשרים רומנטיים. לוקח לי המון זמן להיפתח, האינטראקציה נהיית מעיקה והקושי לתקשר את זה לצד השני גורם לי לוותר

היי עמוס,

הייתי שמחה להתייעץ לגבי בעיה שמעסיקה אותי. אני בשנות העשרים לחיי ומתקשה למצוא קשר זוגי. אני מגדירה את עצמי כאדם די ביישן, וזה בא לידי ביטוי בעיקר כשאני מנסה להתחיל קשר רומנטי. ברגע שאני מרגישה שיש לי עניין בבחור, אני נהית רגישה לדחייה יותר מהרגיל וחושבת כמה פעמים לפני שאני מוציאה משפט. בסופו של דבר, אני מרגישה שאני הורסת לעצמי כי אני פשוט לא מצליחה לתקשר בצורה נינוחה. הלחץ שלי גורם לי להיסגר ולא ליהנות מהסיטואציה, האינטראקציה נהיית מעיקה ולא זורמת ואני מתרחקת. לוקח לי המון זמן להיפתח ואני מרגישה שבהיכרות קצרה הרושם שמתקבל ממני לא משקף את מי שאני, אבל מתקשה לחשוב על דרך לתקשר את זה לצד השני ומעדיפה לוותר. אני מכירה את עצמי ויודעת שבקשרים אחרים, שהם לא רומנטיים, בדרך כלל מגיע השלב שאני מרגישה יותר בנוח ואז יותר קל לי, אבל זה לוקח די הרבה זמן, ולא מתאפשר בהקשר של דייטים, אז אני במלכוד. 

אילוסטרציה
צילום מסך
להמשך הפוסט

זוגתי מתלוננת כדרך חיים, ועל הכול. אני סובל ואין לי פיתרון

זו לאו-דווקא המרירות הידועה כ"פולניות". לרוב אלו תלונות המלוות בדאגה, חרדות בריאותיות ואכזבה מהעולם והן תמיד באות עם סירוב לכל עצה. אני אוהב את זוגתי ורוצה בטובתה, אבל מרגיש שהיא לא מוכנה לשחרר. אולי היא כבר לא יודעת לחיות אחרת...

היי עמוס,

אני סובל מבעיה שמעסיקה אותי ואינני מצליח למצוא לה פיתרון - הסבל של בת הזוג שלי. כתוצאה מכך, הסבל שלי. אנחנו בזוגיות פרק ב' והחיים שלנו טובים לפי כל המדדים החיצוניים (לפנימיים אגיע עוד רגע). עם זאת, נדמה שזוגתי מתלוננת כחלק מאורח החיים שלה, ועל הכול. התלונות מלוות פעמים רבות בדאגה, חרדות בריאותיות, אכזבה מהעולם. זו לאו-דווקא המרירות הידועה בשם העממי "פולניות", אלא משהו עמוק יותר שאינני מצליח להבין עד תומו.

לינה דנהאם ב"בנות". דאגנות, ציניות וחפירה בעצמי
צילום מסך
להמשך הפוסט

הבלבול סביב מה אעשה בחיים מתסכל. מה לעזאזל נועדתי להיות...

אי ההצלחה להתמיד בעבודה או בלימודים והתחושה שיש בנו בעירה למשהו שלא ממש בא לידי ביטוי, הן בעיות שהפכו נפוצות ככל שהאמונה הדתית במערב הפכה למופשטת יותר. את העיסוק בנושא צריך לעשות בזהירות משום שהשיח הפסיכולוגי הוא לפעמים חלק מהבעיה יותר משהוא חלק מהפתרון

1. היי, אני בת 28, סטודנטית בשנה האחרונה ללימודי פילוסופיה ותולדות האומנות. מאז תחילת הלימודים אני מרגישה שהנושאים מעניינים אותי, אבל שמשהו לא ממש במקום. שיש בי בעירה למשהו אחר שלא ממש בא לידי ביטוי בתואר. התחלתי לחשוב על כיווני עשייה אחרים - קולנוע, אדריכלות, אומנות ואפילו כלכלה ומדע המדינה. מכל טוב. הבלבול לגבי מי אני ומה אעשה בחיים גדל ותפח עם הזמן והפך משתק. מרקס האמין שבמהות שלנו אנחנו יצורים יצרניים וברגע שלוקחים לנו את זה - נידונו לחיים מדכאים וחסרי סיפוק. איזה סוג יצרנות יש בי? יש לך עצה איך להבין מה הייעוד של אדם מבחינת קריירה ועשייה? ל'.

2. שלום עמוס, אני לא מצליחה להתמיד בשום עבודה או מסלול לימודים. אני נלחמת לסיים תואר ראשון בחינוך. לפני זה למדתי עיצוב, עבדתי קצת בתחום השיווק והמסעדנות, הדרכתי בצהרון ועוד כל מיני. לאחרונה אני חושבת אולי לנסות לעבוד במקצוע טיפולי, אבל האמת שאני כבר מבולבלת. העניין הוא שתמיד באיזשהו שלב מתחילות להזדחל אלי התחושות שאני לא במקום שבו אני אמורה להיות ושאצליח לבטא את עצמי טוב יותר במקום אחר. התחושות האלה מובילות אותי להתפטר ולפעמים גם להיות מפוטרת. אני מאוד מתוסכלת מהמצב, אבל גם מרגישה שכשאמצא את המקום המדויק בשבילי - אצליח להחזיק מעמד. אבל איך אצליח למצוא את המקום הזה? איך אגלה מה נועדתי לעשות? נ, בת 27.

"אנחנו מתמכרים לעמדה של חיפוש עצמי ומתקשים להשתחרר ממנה"
Zbynek Pospisil / Getty Images/i
להמשך הפוסט

אני לא מצליחה להתגבר על הפרידה ולא יודעת מה זה אומר

לאחרונה סיימתי קשר ואני שבורה כמו שלא הייתי אף פעם בעבר. אני לא מצליחה להתגבר ולא מכירה את עצמי ככה. גם בעבר האמנתי שאני מאוהבת אבל הפעם זה הרבה יותר חזק. האם פספסתי משהו?

אני בת 26. היו לי שני חברים רציניים והקשרים איתם נמשכו שנתיים בערך. יצאתי עם עוד כל מיני תקופות קצרות יותר. לאחרונה סיימתי קשר בן חצי שנה ואני שבורה כמו שלא הייתי אף פעם בעבר. אני לא מצליחה להתגבר על הפרידה ולא מכירה את עצמי ככה. גם בעבר האמנתי שאני מאוהבת אבל הפעם זה הרגיש הרבה יותר חזק באיזשהו אופן. היה בזה משהו מאוד אינטנסיבי. מההתחלה זה הפך אותי והפרידה הופכת אותי אפילו יותר. אני לא מצליחה לשחרר ולא יודעת מה זה אומר - שאף פעם לא אהבתי באמת לפני? מה פספסתי בעבר, ומה יקרה לי בעתיד? האם מדובר בקשר חד-פעמי שאני חייבת להילחם עליו?

ח'

אילוסטרציה פרידה
Viktoriia Ilina / Getty Images/i
להמשך הפוסט

אני מפצה על הביקורתיות כלפי בני ב"הפקות", אבל האשמה מעיקה

אני לא מפסיק להשוות את ילדי, בן השבע, לחברים שלו ולילדים אחרים שאני מכיר, ולא מפסיק לחשוב שהוא די מעצבן - תלותי מאוד, מפונק ותובעני. מה עושים עם המחשבות האלה?

בזמן האחרון אני מוצא שאני מאוד ביקורתי כלפי הבן שלי, בן השבע. אני לא מפסיק להשוות אותו לחברים שלו ולילדים אחרים שאני מכיר ולחשוב שהוא די מעצבן - תלותי מאוד, מפונק ותובעני. אני משליך על המחשבות האלה את הקשיים החברתיים שלו וגם את אלה הלימודיים, ומשוכנע שאם היה ילד קצת יותר קליל וזורם, בטח היה מצליח יותר בכל המישורים. אני מקפיד לבלות איתו ויוצא מגדרי כדי להסתיר את המחשבות האלה מתחת לכל מיני הפקות, משקיע המון בבילויים משותפים יקרים וארוכים, אבל תחושת האשמה שאני מעז לחשוב שהילד שלי פגום מעיקה עליי. מה עושים עם המחשבות האלה?

י'

אילוסטרציה
Sneksy/Getty Images/iStockphoto
להמשך הפוסט

אני מרגיש עלוב בדייטים ולא יודע להתנהל בהם. למה זה כל-כך קשה?

בסוף, דייטים היא הדרך היחידה לפגוש מישהי. הבעיה היא שאני שונא אותם. אינני יודע מה לסמס וכשכבר יוצאים - לא פעם גם מזלזל בבחורות שאני פוגש

אני שונא דייטים. לא רוצה ללכת אליהם, לא יודע איך להתנהל בהם והרבה פעמים גם מוצא את עצמי מזלזל בבחורות שאני פוגש מבלי שאני אפילו יודע למה. האמת היא שאני לא יודע למה אני מרגיש כל-כך לוזר בדייטים. אבל אני מרגיש ממש עלוב בהם, ועוד יותר עלוב כשהם מסתיימים. נדמה לי גם שאין לי שום מושג איך להתנהג אחרי - מתי לסמס, מה לסמס וכאלה. למה זה כל-כך קשה לי? ומה לעשות שבסוף זו הדרך היחידה לפגוש מישהי.

נ׳, בן 30 

אילוסטרציה דייט
ליאו אטלמן
להמשך הפוסט

בני "הפסיק לרצות" לצאת בקורונה. אני מדרבנת ללא הועיל. מה עושים?

הוא בן 14 והיה נער מאושר ומתפקד עד תחילת המגפה. בראשית הדרך הוא כעס על המצב הזה שבו אי-אפשר להסתובב וללכת לביה"ס. כעת הוא יושב בבית, בחדר חשוך, ישן הרבה ולא רוצה לדבר

היי עמוס, הילד של בן 14, עלה השנה לכיתה ח'. ילד מאושר ומתפקד עד שהתחילה הקורונה. בהתחלה הוא מאוד כעס על המצב הזה שבו אי-אפשר לצאת ולהסתובב וללכת לבית הספר, ניסה להתמרד, לשבור את הכלים והכללים. לאחרונה הוא כבר הפסיק לרצות. יושב בבית, בחדר חשוך, לפעמים צופה בסרטונים, לפעמים משחק פורטנייט, ישן הרבה ולא רוצה לדבר. אני מנסה לדרבן אותו לצאת והוא לא מסכים. אומר שאין לו כוח. מה אני עושה?

א'

אילוסטרציה
kieferpix / Getty Images/iStockp
להמשך הפוסט

השעה 23:00 ואני זוללת במטבח. זה כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד

במשך היום אני מתנהלת למופת: אוכלת מסודר ובריא, מתאמנת, עובדת, נמצאת עם הילדים. אבל, כשמגיע הלילה, מתעורר בי דחף עז לאכול, ובדרך כלל מהרגע שזה יתחיל - יהיה לי קשה לעצור

היי עמוס,

אני כותבת לך על בעיה שממש מפריעה לי, דפוס שאפשר להגדיר בתור ״זלילות ליליות״. במשך היום אני מתנהלת למופת: אוכלת מסודר ובריא, מתאמנת, עובדת, נמצאת עם הילדים. אבל, כשמגיע הלילה, מתעורר בי דחף עז לאכול, ובדרך כלל מהרגע שזה יתחיל - יהיה לי קשה לעצור. כמובן שבסוף אני מרגישה נורא, לא מצליחה באמת להיות מסופקת ממה שאוכלת, כל מאכל דוחף אותי למאכל הבא ובסופו אני בעיקר נגעלת מעצמי נורא. למה זה קורה? ואיך עוצרים את הדבר הזה? מרגישה כמו ד״ר ג׳קיל ומיסטר הייד.

אילוסטרציה זלילה
צילום מסך
להמשך הפוסט

בלי אבי, אין לי שייכות משפחתית. ועכשיו הוא מת

אבי היה הדומה לי במשפחה ואני בקלות יכולה לומר שאהבתי אותו יותר מאת אמי. בזמן מחלתו היתה התגייסות משפחתית, אבל כעת אני מרגישה שמותו מביא (מצדי) פרידה טוטאלית מבני ובנות הבית

אבא שלי מת מסרטן לא מזמן. הוא היה הדומה לי במשפחה ואני בקלות יכולה להגיד שאהבתי אותו יותר מאשר את אמי. בלי אבא שלי אין לי למעשה שייכות משפחתית. הרגשתי קצת יותר שייכת בתקופת המחלה, שבה כולם התגייסו לטובת העניין, אולם כעת אני מרגישה כמו פרויקט שהסתיים. הגיבור הראשי עזב ואיתו גם אני. לא מוצאת את מקומי במשפחה. בשבעה לא היה לי נוח עם אחי ואחותי ובטח לא עם אמי. אני שואלת איך להתמודד עם ההרגשה שאובדן אבי מביא עמו (מהצד שלי) פרידה מהמשפחה המורחבת בצורה טוטאלית. יש כמובן בני דודים שילדיי יתאכזבו לאבד, אבל אני בהרגשה של ״אל תצפו לי בחגים״. מה דעתך?

א'

אילוסטרציה אבל
Jay_Zynism / Getty Images / iSto
להמשך הפוסט

אחי נתפס כפגיע ושברירי. אימי תמיד תבחר לסייע לו, לא לי

בניגוד לאחי (צעיר ממני בשלוש שנים) אני נתפסת כמי שמסתדרת יופי לבד, ולכן תמיד כשאימי היתה צריכה לבחור למי מאיתנו לסייע - יצא שאיכשהו בחרה בו. מקרה מהעת האחרונה גרם לי כעס גדול

אמא שלי תפסה מאז ומתמיד את אחי הצעיר (28) כפגיע ושברירי יותר ממני, ולכן מיהרה לסייע לו לכל בקשה בתחושה שאם לא תעשה זאת חייו יהרסו או משהו. אני, מצד שני, תמיד נתפסתי בעיניה כמי שמסתדרת יופי גם לבד ולכן תמיד כשהיתה צריכה לבחור למי מאיתנו לסייע - יצא שאיכשהו בחרה בו.

לאחרונה למשל עבר אחי דירה וזה כבר שבוע שאמא שלי ״גרה״ שם, פורקת ארגזים ומסדרת - מחווה שכמובן לא זכיתי לה בעצמי. לפני כמה ימים הזכרתי לאמא שלי שהסכימה מראש לבוא לעשות בייביסיטר על בני, אולם היא אמרה בתגובה שאם תפרוש מסידור הבית של אחי, הוא יאלץ להפסיד עבודה כדי לעשות זאת בעצמו. הוא רק התחיל עבודה חדשה והיא פוחדת שיפשל ויזיק לעצמו. כשהסברתי לה שאני זקוקה לה שתבוא כי קבעתי פגישה, היא אמרה לי לקחת בייביסיטר. אני רותחת ולא יודע איך להתמודד עם הכעס.

אילוסטרציה אחים
piskunov / iStockphoto via Getty
להמשך הפוסט

חבר הומו החליט לצאת עם נשים אחרי טיפול פסיכולוגי. איך זה שונה מהמרה?

אחרי כמה שנים כהומו מוצהר, החליט חברי לצאת עם נשים. הוא לא רוצה לדבר על השינוי, אבל הוא אומר שזה קשור לדברים שהבין בטיפול. אני מוטרד ומתחיל לחשוב שאני צריך לעשות עם זה משהו

היי, אני כותב אלייך כי קראתי את הכתבה שלך נגד טיפולי המרה. חבר טוב שלי, גיי מוצהר כבר כמה שנים, התחיל ללכת לפני שנה לפסיכולוג ולאחרונה החליט שהוא רוצה לצאת עם נשים. הוא לא רוצה לדבר איך ולמה קרה השינוי הזה, אבל הוא אומר שזה קשור לדברים שהבין בטיפול. אני חייב להודות שזה ממש מדאיג אותי, כי אם ככה, במה זה בעצם שונה מטיפול המרה? תעזור לי, אני מאוד מוטרד ומתחיל לחשוב שאולי אני צריך לעשות עם זה משהו. מה אתה אומר?

מ׳

אילוסטרציה מיניות
LemonTreeImages / iStockphoto vi
להמשך הפוסט

האם עדיף לבתי להיות יחידה או כדאי שאעשה לה אח או אחות?

לוחצים עלי למהר ולהספיק לעשות אח או אחות לילדתי בת ה-7 לפני שיהיה מאוחר. האם זו תהיה חוויה מצלקת עבורה, או שעדיף שתהנה ממה ש"המעמד" נותן ומאפשר לה

יש לי ילדה בת 7. אני עצמי בת 40 וכולם לוחצים עלי למהר ולהספיק לעשות לה אח או אחות לפני שיהיה מאוחר ואדון אותה לחיים הבודדים של בת יחידה. העניין הוא שאני לא בטוחה שהיחידנות רעה לה, אולי אפילו להיפך. אחרי הכל, כבת יחידה אנחנו מאוד פנויים אליה, היא נהנית מתשומת הלב הבלתי מעורערת שלנו וההשקעה ניכרת. הולדת אח או אחות גם יכולה להיות חוויה מצלקת עבור ילד. בקיצור, אולי כבר עדיף לתת לה להמשיך ליהנות ממה שהמעמד מאפשר לה. מה אתה אומר? מה המשמעות הפסיכולוגית של אח או אחות? האם לא עדיף לה להישאר בת יחידה מטופחת שמהווה את מרכז עולמם של הוריה מאשר אחות בכורה שצריכה להיאבק על מקומה?

ש'

אמא וילדה מתחבקות
fizkes / Shutterstock.com
להמשך הפוסט

אני עוד מעט בן 40 והתחלתי לריב עם המוכר בסופר. האם אני בבעיה?

רגע לפני הכניסה לעשור החמישי לחיי שמתי לב שאני נוטה להכנס יותר ויותר לויכוחים מיותרים, כאלה שהייתי נמנע מהם בעבר. האם עלי לטפל בכך או שפשוט מדובר בהבנה של התרבות המקומית?

אני בן 39, עוד מעט 40, ואני שם לב שבשנים האחרונות אני נכנס יותר לקונפליקטים: רב עם המוכרת בסופר, מעיר לאנשים על מסיכות ובאופן כללי נכנס לקרבות שבצעירותי הייתי נמנע מהם. האם זו מגמה שלילית (אני הופך לזקן נרגן)? או שדווקא החיים והחברה הישראלית לימדו אותי שאם לא תעמוד על שלך ידרסו או ייקחו לך, וגם שזה בסדר שלא כל העולם יאהב אותי? בקיצור, האם אני בבעיה?

ת'

מיקי זוהר בוועדה המסדרת של הכנסת
אוהד צויגנברג
להמשך הפוסט

האם להימנע מלשתף בן/בת זוג במחשבות שליליות על הקשר זו בגידה?

עמוס פריבס ועמליה רוזנבלום חלוקים בדעתם סביב השאלה האם בני זוג נאמנים חייבים לחלוק זה עם זו תחושת החמצה וחוסר מיצוי בקשר. פרק שלישי בדיון

בפוסט האחרון שפרסמתי בבלוג זה נשאלתי על ידי גבר שחש מוחמץ ולא ממוצה בזוגיות מוצלחת וארוכת שנים, מה עליו לעשות - להיפרד גם במחיר של פגיעה בילדים ובמשפחה, או "לבלוע בשקט" ולהישאר בבית. המלצתי לאיש היתה להסתכל פנימה, לבדוק מה הוא באמת רוצה ורק אז להחליט איך נכון לו להתקדם.

בתגובה לפוסט, פרסמה המטפלת הזוגית והסופרת, עמליה רוזנבלום, טקסט מעניין בבלוג שלה ובו טענה שמהלך כזה בעייתי עבור השואל ועבור בת הזוג שלו, שכן הוא עלול להרחיק בין השניים ואף להוביל אותו לרומן מחוץ לנישואים. בעשותה כך, העלתה רוזנבלום התלבטות שרוחשת מתחת לפני השטח בקשרים זוגיים רבים - עד כמה ואיך נכון לשתף את בני הזוג שלנו בהתלבטויות ובמחשבות שלנו כשהן אינן מחמיאות לקשר או לבן/בת הזוג. האם היעדר דיווח בעצם הופך אותנו לבוגדים בלב ובנפש, וכפי שטוענת רוזנבלום, גם בפרקטיקה? או שמא, אי הדיווח הוא ביטוי של חמלה וקבלת אחריות. במלים אחרות: ההבנה שלפעמים זה לא הם - זה אנחנו, ועד שלא ניישב את הבעיה עם עצמנו, יהיה לא הוגן להטיל אותה על האחר ולצפות ממנו שיפתור אותה עבורנו.

אדם דרייבר וסקרלט ג'והנסון ב"סיפור נישואים"
Netflix
להמשך הפוסט

אני בן 40. הכל מתפקד לכאורה, אבל אני רוצה יותר

ספירת המלאי עם כניסתי לעשור החמישי היתה כבדה במיוחד. הילדים אחלה, נעים לנו כמשפחה ואני גם מעריך ומחבב את אשתי. ועם זאת, אינני מספיק מבוגר ומדוכדך כדי לוותר על רומנטיקה וריגושים

חגגתי 40 אתמול וחשבון הנפש/ספירת המלאי היתה כבדה לי במיוחד. יש לי שני ילדים ואחלה אשה אבל לא מספיק טוב לי בבית. אנחנו כבר 20 שנה ביחד, מגיל צעיר, והבית מתפקד טוב, נעים לנו בתור משפחה ואני גם מעריך את אשתי ומחבב אותה. הבעיה היא שאני רוצה יותר בכל התחומים ובמיוחד בזוגיות, ומשתעשע ביני ובין עצמי לא מעט ברעיון של פרידה. חסרה לי רומנטיקה, אהבה וריגושים ויותר עניין – ובעיקר אני מרגיש שאני לא מבוגר ומדוכדך מספיק כדי לוותר עליהם. העניין הוא שאם ניפרד, למשפחה המורחבת ובמיוחד לילדים יהיה מאוד קשה ואני שואל את עצמי אם לא נכון לעשות את המאמץ ולהישאר בשבילם.

ר'

אילוסטרציה
AlexLinch/ Getty Images/iStockph
להמשך הפוסט

אחי האהוב גוסס, ואינני מצליחה להרגיש שום דבר

תמיד חשבתי שכשאהיה במעמד הזה, אהיה מאוד רגשנית, חשופה, אגיד הכל ואבכה. בפועל, העצב שלי מאוד מוחזק, כאילו אני מתביישת להוציא אותו ואז גם לא מאפשרת לעצמי להרגיש

אחי בן ה-30 גוסס מסרטן בהוספיס. אני כמעט כל יום אצלו, ולמרות זאת מרגישה לא מחוברת. תמיד חשבתי שכשאהיה במעמד הזה, אהיה מאוד רגשנית וחשופה ואגיד הכל ואבכה - ובמקום זה אני לא מצליחה אפילו להרגיש משהו. אני יודעת שאני עצובה, אבל העצב מאוד מוחזק, כאילו אני מתביישת להוציא אותו ואז גם לא מאפשרת לעצמי להרגיש אותו.

למעשה הרגשות המרכזיים שאני חשה כרגע הם כעס כלפי המשפחה שלי שאיתה אני רבה מלא ומן עייפות איומה שלא עוזבת. בנוסף, קשה לי מאוד לתקשר עם חברים שלי שמרגיזים אותי ומרגישים לי רחוקים ומנותקים. התחלתי טיפול ומקווה שיעזור לי, אבל אשמח לשמוע מה דעתך לגבי איך אני יכולה להשתחרר, להיות יותר עם אחי ומה לעשות?

הוספיס בבי"ח תל השומר
עופר וקנין
להמשך הפוסט

הכל בסדר אצלי, האם יש טעם ללכת לטיפול גם אם זה יפריע לחיי?

אני מתמודד סבבה עם האתגרים והמתחים של היום-יום. כן, יש עליות ומורדות, אבל באמת שזה בסדר. יחד עם זאת, אני יודע שיש דברים שאני סוחב בתוכי וחוויות שלא פתחתי אפילי עם עצמי

היי, אני בן 38 נשוי עם ילד, עובד בעבודה שאני די אוהב ומרוויח ממנה לא רע. במקביל אני בזוגיות שיש בה עליות ומורדות, בעיקר סביב ההורות, אבל היא בריאה ואוהבת בסך הכול, בכלל, אני מתמודד סבבה עם האתגרים והמתחים של היום-יום.

במקביל יש כל מיני דברים שאני יודע שאני סוחב בתוכי, כמו פרידה כאובה מאבא שמת בגיל צעיר, חוויות מההתמודדות עם תקופת המחלה שלו ועם האובדן, ועוד כל מיני דברים שאף פעם לא פתחתי לגמרי עם מישהו, וכנראה שאפילו לא עם עצמי. השאלה שלי היא אם יש טעם ללכת לטיפול לבדוק את הדברים או שזה מיותר ויפריע לחיים שלי, שהם כאמור בסך הכל בסדר.

מתוך "הסופרנוס". "פגשתי מטופלים עם מקומות שלא ניתן לראות, אבל ניתן היה להבחין בהשפעה המעצבת שלהם על עולמם"
HBO
להמשך הפוסט

נתתי לבתי שם יפה, קליל ו... מוזר. עכשיו אני מתחרטת

בחודשיים שחלפו מאז שנולדה בתי ונתתי לה את שמה (בן זוגי התנגד, אני לחצתי), פיתחתי רגישות יתר בנושא ואני מרגישה שגרמתי לה נזק. אינני רוצה שזה יצטרף לגלריית המחשבות הטורדניות שלי

לפני כמה חודשים נולדה בתי השנייה ואני מתחרטת על השם שנתתי לה. אני אומרת ״נתתי״ בגלל שבן זוגי לא אהב אותו ואני לחצתי. באופן כללי עניין השמות קשה לי. התחלתי לחשוב על השם הזה רק אחרי הלידה ואני מרגישה שפישלתי תחת לחץ הזמן. זה שם יפה וקליל אבל הוא גם שם יוצא דופן, אפילו מוזר (יותר משחשבתי בהתחלה) ופיתחתי רגישות יתר בנושא - כל פעם שמישהו שואל איך הוגים אותו אני מתבאסת.

אני משקיעה בזה אנרגיה רבה של חרטה ומרגישה שגרמתי לבתי נזק. אני יודעת שאלו מחשבות מוגזמות ושאני מפילה על השם את כל החששות שיש לי מכך שאנחנו מגדלים את הילדות במדינה אחרת, בה אנחנו עדיין חדשים ונטולי הקשר תרבותי מלא. אנחנו מאוד מרוצים פה, אבל אין את התחושה של אליטה ברורה ממנה נהנינו בארץ בלי אפילו לשים לב. אני יודעת שיש לי נטייה לגרור מחשבות כאלו שנים ולא רוצה שזה יצטרף לגלריית המחשבות הטורדניות הקבועה שלי. אני לא רוצה לחוש אשמה דווקא סביב החמודה הקטנה והמבסוטה הזו ורוצה לשמור את החרדות שלי לעצמי ולא לערב בהן את ילדיי. איך אפשר לקטום מחשבה טורדנית באיבה? אני שוקלת שינוי שם, אבל חושדת שזה רק יעצים את הדרמה.

אילון מאסק ובנו
Twitter
להמשך הפוסט

שקעתי לפורנו בימי הקורונה, האם אני נעשה אדיש לסקס?

שותפי לדירה סיפר לי על השיפור שחל בחייו מאז שנגמל מצפייה בפורנו והזהיר מ"המקום שאני צועד אליו". איך נראית ההתמכרות ואילו נזקים היא גורמת? האם היא באמת יכולה ליצור קושי פסיכולוגי?

תמיד אהבתי לראות פורנו אבל בתקופת הקורונה מצאתי את עצמי שוקע לתוכו יותר ויותר. שותף שלי לדירה סיפר לי על השיפור שחל בחייו מאז שהחליט להיגמל מפורנו, שלדבריו הפך אותו אדיש למיניות ב״עולם האמיתי״ וגרם לו להתכנס בתוך עצמו. הוא אפילו הזהיר אותי שאני צועד אל המקום שבו הוא היה לפני שהחליט להפסיק.

בעקבות השיחה עם החבר נזכרתי גם שחברה שלי לשעבר היתה מתלוננת על הצפייה המוגברת שלי בפורנו ושואלת אותי כל הזמן מה זה אומר עליה ועליי. בקיצור, היא והוא, הצליחו לבלבל אותי. אז חשבתי לשאול אם צפייה בפורנו באמת יכולה ליצור קושי פסיכולוגי או להפוך את האדם לאדיש למין? איך נראית התמכרות לפורנו ואילו נזקים היא גורמת?

מתוך הסרט "לילות בוגי"
צילום מסך
להמשך הפוסט

בעלי בחל"ת והזוגיות הפכה לשדה קרב. אני בדרך להתפוצץ

השהות המשותפת (אני עובדת מהבית באופן מצומצם) הפכה את היום למסכת עלבונות הדדית, ריבים, ושאלות בלתי פוסקות (שלו) על ההתנהלות עם הילדים. זה מצב שלא הכרנו כמוהו בעבר

אני בת 32, נשואה שבע שנים ואמא לשני ילדים קטנים. לבעלי ולי היו תקופות יותר טובות ופחות טובות לאורך השנים, אבל בימים האחרונים אנחנו במצב שלא הכרנו - רבים המון ובצורה תוקפנית מאוד, כמעט כל ערב אחרי שהילדים הולכים לישון ולפעמים אפילו לידם.

אלה ימים לא קלים עבורנו. בעלי יצא לחל״ת ואני עדיין עובדת מהבית באופן מצומצם. אני מרגישה שהוא שקוע בעצמו, לא מתגייס לסייע במעט שמבקשים ממנו ומציק לי כל היום עם שאלות בלתי פוסקות לגבי ההתנהלות עם הילדים ובכלל. לאורך היום שנינו מסננים עלבונות ובלילה הוא הולך לישון בהפגנתיות על הספה, במה שכבר הפך לטקס קבוע. אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ. מה לעשות?

מתוך הסרט "סיפור נישואים"
Wilson Webb / Netflix / אי־פ
להמשך הפוסט

איך להישאר חלק מחבורת רווקים שהיא כמו משפחה אם הכרתי מישהו?

אנחנו קבוצה בשנות השלושים שעושה ארוחות שישי, טסה הרבה לחו"ל ונמצאת המון יחד. והנה, נכנס גבר לחיי ואני פוחדת שהחברים יכעסו ולא יפרגנו. נסיעה איתו בפסח לסיני היא מוקש

אנחנו חבורה של בנים ובנות בשנות השלושים שחברים כבר כמה שנים. כולנו רווקים, משמשים אחד לשני כמו משפחה, והאמת היא שדי נהנים מזה. ארוחות שישי, טסים הרבה ביחד ועוד כל מיני. לפעמים אנחנו גם יוצאים עם אנשים, אבל תמיד ברור שזה לא רציני. העניין הוא שלאחרונה הכרתי מישהו שממש מוצא חן בעיני ואני לא מסוגלת לספר עליו לחבר׳ה. אני פוחדת שהם יכעסו ולא יפרגנו. הוא הציע לי שניסע יחד בפסח, ואני רוצה לנסוע, אבל בחבורה המסורת היא לנסוע כולם לסיני בחול המועד. אני לא יודעת מה לעשות. אני פוחדת מהם, אבל גם פוחדת שהוא יתבאס ממני. מה דעתך?

ב'

אילוסטרציה מעגל רגליים
petrenkod / iStockphoto via Getty Images
להמשך הפוסט

האם בחירה בחיים רוחניים מסתירה כאבי עבר?

אני נהנית לטייל, לפגוש, להכיר כפי שהלב בוחר ולהמשיך לנוע. בחור שסיים קשר רומנטי איתי לאחרונה טען שאני בלתי מושגת ושהבחירות המשונות שלי נובעות מחרדה והדחקה. מה אתה חושב?

אחרי תהליך ארוך שכלל טיפול פסיכולוגי, קריאה של ספרים וסדנאות, עיצבתי לעצמי אורח חיים ייחודי שממוקד יותר בעבודה רוחנית מאשר בצעידה במסלול הרגיל של עבודה או זוגיות. הסביבה רואה בי שונה וגם משונה, אבל אני מרגישה שאני במקום נכון של הבנה, מיצוי וחיבור עם העולם סביבי. קשה לי להסביר את הדרך שעברתי. אני גם לא מאמינה ב"להסביר". אומר רק שאני נהנית לטייל, לפגוש, להכיר כפי שהלב בוחר ולהמשיך לנוע. 

לאחרונה, אחרי שסיימתי קשר רומנטי קצר, הטיח בי הבחור האשמות רבות. לדבריו, אני בלתי מושגת (מה שנכון) ושכל פסיכולוג יראה שהבחירות שלי נובעות מחרדה והדחקה של פגיעות שחוויתי בעבר. בעקבות השיחה איתו הסתקרנתי לשמוע את דעתך לגבי האפשרות לבחור בחיים רוחניים יותר, כאלה שמתבססים על ניסיון לחיות במצב של אהבה שקטה ולא שיפוטית עם הכל ועם כולם. האם זה נכון שפסיכולוגים יקבעו בהכרח שמדובר בפתולוגיה? 

"פרויד ראה ברוחניות ובדת אמונות ילדותית וחשוכות מהן יש להיגמל"
nadia_bormotova / Getty Images/iStockphoto
להמשך הפוסט

אני כל הזמן מתאהבת בפסיכולוגים שלי, האם יש טעם ללכת לטיפול?

הפסיכולוג מניע אצלי תהליך אידאליזציה שלא מאפשר לי לעסוק בעצמי. אני חושבת עליו כמעט בכל שעות היום ומתמלאת פנטזיות לא מציאותיות. האם זה מנגנון הגנה או הבעיה עצמה?

אני מתאהבת סדרתית במטפלים. בכל טיפול שאותו אני מתחילה מתרחש אצלי תהליך של אידאליזציה שלא מאפשר לי לעסוק בעצמי. אני חושבת על המטפל כמעט בכל שעות היום. החיים שלי סובבים סביבו ואני מתמלאת בפנטזיות לא מציאותיות על כך שיום אחד הוא יהיה שלי. הטיפול האחרון שלי הסתבך מאוד. סיימתי אותו ברע ובהאשמות כלפי המטפל על כך שלא הצליח לראות אותי והאמין להסחות הדעת שסיפקתי לו. האמת שהרגשתי בכמה מקרים שההנאה של המטפלים מהעניין שמגלה בהם בחורה צעירה' מחבלת ביכולת שלהם לראות מעבר. 

רציתי לדעת מה אתה חושב על התאהבות במהלך טיפול פסיכולוגי. האם יש מקום לראות אותה כמנגנון הגנה שמונע מתכנים חשובים לעלות או שהיא התוכן שאותו יש לפרק ולעבד? והכי חשוב, האם יש טעם להמשיך ולחפש את המטפל הבא כשכל הטיפולים שלי מגיעים לאותו המקום? 

אילוסטרציה דיכאון טיפול
Ponomariova_Maria / iStockphoto / Getty Images
להמשך הפוסט

היא שואלת אם אני מאוהב בה, אבל מה זה "מאוהב" בכלל?

חברים אומרים שאם אני לא יודע - אז סימן שלא וחבל למשוך, אבל אני לא רוצה לאבד את זוגתי ולוותר על קשר שיש בו כל-כך הרבה ממה שחיפשתי. בינתיים אנחנו רבים ואני כבר מבולבל

היי, לאחרונה אני במין סחרחורת משונה של ריבים עם בת הזוג שלי ששואלת אותי שוב ושוב אם אני מאוהב בה - וקשה לי לענות. היא וגם כמה חברים שלי מיד קופצים ואומרים שאם אני לא יודע, אז זה סימן שלא וחבל למשוך, אבל אני לא בטוח שזה נכון וחושב שאולי יש בי איזה מעצור. בעיקר אני לא רוצה לאבד אותה ולוותר על קשר שיש בו הרבה ממה שחיפשתי. הדבר הכי מבלבל הוא שמרוב שיחות לא כבר ברורה לי משמעות המושג. מה זה התאהבות בכלל?

א׳

אילוסטרציה התאהבות
Michael Blann / Digital Vision / Getty Images
להמשך הפוסט

בנותיי רוצות שאניח את בעלי המנוח מאחוריי. לדעתי אני ממש בסדר

עברה שנה וחצי מאז שאיבדתי את בעלי לסרטן. אני חיה בביתנו, עם כל החפצים שלנו, ובגדיו עדיין תלויים בארון. ברור לי שכוונת בנותיי טובה, אבל היחסים שלנו מושפעים מאוד לרעה מכך

עברה (מהר) שנה וחצי מאז שאיבדתי את בעלי האהוב לסרטן - ואני מרגישה שאני עוד לא מוכנה להיפרד ממנו סופית. אני חיה בביתנו המשותף, עם כל החפצים שאספנו יחד, כשבארון עדיין תלויים הבגדים שלו. זה לא שאני בדיכאון או לא פעילה, לדעתי אני דווקא ממש בסדר, אבל הבנות שלי לוחצות עלי להתקדם. אולי בכלל לעבור לבית קטן יותר, ולהשכיר את הדירה הגדולה שלנו, כי לטענתן אני תקועה. 

ברור לי שכוונתן טובה אבל היחסים בינינו מושפעים מאוד לרעה מהמתח הזה. אני מודה שחלק גדול משמחת החיים שלי, מהרצון לנסוע או לבלות נעלם, אבל אני עושה את מה שצריך - אז מה בעצם הבעיה? אגב, בעלי שהיה אדם שאהב מאוד לחיות ולצחוק וביקש שנקריא בהלוויה שלו קטע מ"ילקוט הכזבים", היה כנראה מסכים עם הבנות. אבל קשה לי להכריח את עצמי ואני לא בטוחה שאני חייבת. אשמח לשמוע מה דעתך.

אילוסטרציה זקנה
KatarzynaBialasiewicz / iStockphoto via Getty Images
להמשך הפוסט

אני דו-פרצופי וחי חיים מפוצלים מילדות. איך אפשר להיגמל מזה?

אני איש נחמד באמצע החיים שמקפיד להיות בסדר עם כולם, ומשתדל, אפילו יותר מדי, להימנע מעימותים. אבל בתוכי אני חי חיים סודיים שכוללים בגידה בבת הזוג, ריכולים על חברים ונקמות

אני גבר באמצע החיים, בן אדם נחמד שמקפיד להיות בסדר עם כולם ומשתדל מאוד, אפילו יותר מדי, להימנע מעימותים. בהרבה מקרים זה אומר שאני סובל או מפסיד דברים, אבל זאת לא הבעיה העיקרית. הבעיה העיקרית היא שכדי לשמור על הרמוניה, אני מסתיר הרבה דברים מהאנשים שאני נמצא איתם ביחסים. כדי לפצות על חסכים בקשר הזוגי, אני חי חיים סודיים מחוץ לו. גם עם חברים קרובים אני לא אומר כל מה שאני חושב, משמיע להם מה שהם רוצים לשמוע אבל אז מרכל עליהם מאחורי הגב או מתנקם בהם בדרכים אחרות.

זה דפוס שמלווה אותי שנים. בילדות לא היו לי אף פעם עימותים עם ההורים ולא רבנו על דברים שחברים שלי רבו עליהם עם ההורים שלהם. הבית היה תמיד הרמוני, אבל במקביל התחלתי יצרתי לעצמי מעין ערוץ שבעצם מלווה אותי עד היום. מה לעשות כדי להיגמל מהדפוס הדו-פרצופי הזה? האם זה משהו שאפשר לשנות? 

קריקטורה לדו-פרצופיות
PrettyVectors / iStockphoto via Getty Images IL
להמשך הפוסט

למה אני נמשכת רק לגברים טיפוליים?

החברות שלי מכנות אותי בצחוק "ביטוח לאומי" ולא מבינות למה אני תמיד בוחרת בחורים לא מתפקדים או מתוסבכים ששואבים ממני כוחות. למה גברים מוצלחים לא עושים לי את זה?

היי, אני בחורה שנראית טוב, מצליחה באופן יחסי ויש לי לא מעט הצעות לקשר. למרות כל אלה, אני תמיד מוצאת את עצמי איכשהו עם גברים ״טיפוליים״ שצריך לדאוג להם ולהציל אותם מעצמם. חברות שלי מכנות אותי בצחוק ״ביטוח לאומי״ ולא מבינות למה אני תמיד בוחרת בחורים לא מתפקדים או מתוסבכים ששואבים ממני כוחות. למה גברים מוצלחים לא עושים לי את זה? למה אני תמיד מסתבכת עם לוזרים שאני צריכה לטפל בהם? 

נ׳ 

"מעשה ההצלה הוא ניסיון להגשים משאלה ילדית לפיה יבוא יום ונבסס חזקה בלעדית על הדמות האהובה"
jimd_stock/ iStockphoto via Getty Images IL
להמשך הפוסט

אני משתמש באפליקציית היכרות ונגעל מעצמי - למה בעצם?

עולם ההיכרויות נטש את המימד הפיזי ועבר לרשת, אך כל התחככות עם הפלטפורמות השונות טומנת בחובה תחושת מיאוס עצמי. אפשר גם אחרת, כך מסתבר

אני יודע שכולם משתמשים באפליקציות היכרויות – וגם אני. אני יודע שזה כבר לא מביך ולא סמל סטטוס לכישלון, אבל בכל פעם שאני משתמש בהן אני מרגיש תחושה של גועל עצמי, כאילו שאני אדם דוחה, ואני לא מבין למה. אני רוצה להמשיך להשתמש באפליקציות האלה - אז איך אני נפטר מהתחושה הלא נעימה הזאת?

ל.

טינדר
ROBERT SCHLESINGER / Picture-Al
להמשך הפוסט

ברגעי אמת אני מעולה. דווקא הדברים הקטנים מסבכים אותי

קשה לי להבין איך במקביל לניהול רגוע וטוב של משברים בעבודה או ריבים עם אנשים שחשובים לי, אני נתקעת עם היום-יומי וסובלת ממנו באופן לא פרופורציונלי

היי,

אני שמחה שהמדור אנונימי כי יש לי שאלה שנשמעת מטומטמת, אבל זה עניין שבאמת כואב לי: יש לי מחשבות טורדניות/כפייתיות אבל מסוג שנראה לי שהוא לא שגרתי. ממה שקראתי בנושא אני מבינה שמחשבות אובססיביות מתייחסת בדרך כלל לתכנים קשים ומבהילים. אצלי זה אחרת. אני כל הזמן עסוקה וטרודה בשטויות - למה בן הזוג שלי לא שילם חשבון שעכשיו צריך לשלם עליו ריבית, שיחה חצי מעצבנת עם חברה על מי אחראית לארגן משהו בערב ותגיע עם האוטו, משימות תחזוקה קטנות של עצמי ושל הבית שאני דוחה שוב ושוב ומנקרות לי בראש.

אילוסטרציה טרדה אובססיה
Olga Gorshenina / iStockphoto vi
להמשך הפוסט

היתה לי אמא קרה ועוינת, איך לא אהפוך לאמא כזו בעצמי?

אין לי יותר מדי זכרונות טובים מאמי, אך החוויות שלי ממערכת היחסים הקרירה, נטולת ההבנה והקבלה הזו כבר עושות את דרכן אל בתי

לאחרונה ציינתי את יום השנה למות אמי בשיבה טובה (אמירה טעונה בעיני חברותיה, נוכח ההיקש הסרקסטי כלפיהן שהגיעה גם שעתן בגילן הזהה). אין לי יותר מדי זכרונות טובים ממנה. רציתי לשאול איך אוכל בכוחות עצמי, דרך חקירה ועבודה פנימית, להתגבר על חוויות צוננות ממערכת יחסים קרירה, נטולת הבנה, קבלה או חום שהיתה לי איתה ולחסום העברה שלהן לבתי? התהליך, החסימה הרגשית, כבר כאן לצערי. הן נולדו ביום הולדתה של בתי, אולי כבר לפני...

ד'

מתוך "בנות גילמור". "כשאת קרירה לבתך - את מלהקת אותה לתפקיד שלך"
צילום מסך
להמשך הפוסט

האם אי-התפקוד המיני שלי קשור להיותי הומו מבלי שאני יודע?

אירוע טראומטי שיבש את חיי. אני סובל משפיכה מוקדמת, חרד מלהיכנס למיטה עם נשים וסולד מעירום נשי, וכעת גם תוהה לגבי נטייתי המינית "בעידודה" של אמי. איך מתחילים לפצח מה קורה לי?

היי,

אני בן 26 ובמשך שנים רבות לא חוויתי התלבטויות סביב הזהות המינית. בתיכון ובצבא יצאתי עם לא מעט נשים ולא חוויתי בעיות מיוחדות בתפקוד המיני. עם זאת, מעט אחרי הצבא, בעקבות אירוע טראומטי שקרה בתוך המשפחה, חלה התערערות. הפסקתי למעשה לתפקד מבחינה מינית במיטה, ונוצרה אצלי בעיה של שפיכה מוקדמת מאד שלא הייתה קיימת לפני זה. המחשבה על להיכנס למיטה עם אשה מילאה אותי חרדה ונוצרה בי סלידה מהגוף הנשי העירום. לאחר קיום האקט המיני, שהוא לרוב קצר (ומשפיל) עבורי, אני חש רצון עז שהפרטנרית שלי תתלבש כמה שיותר מהר.

אילוסטרציה זוג במיטה
MatiasEnElMundo / Getty Images/i
להמשך הפוסט

אני זקוק לזמן שלי עם הג'וינטים בערב, זוגתי מתלוננת

לצד התחושה שאני תלוי מדי במריחואנה, אני מרגיש שהיא מאפשרת לי להירגע ולהירדם. זוגתי טוענת שאני הופך לפחות תקשורתי ושאנחנו לא הולכים לישון יחד

היי,

כבר הרבה שנים אני מעשן כל לילה כמה ג'וינטים לפני השינה. בימים עם פחות עבודה, כשאין לי מה לעשות, אז יותר. המנהג הזה מייצר המון מתח מול בת הזוג שלי שמאשימה אותי שכשאני מעשן - אני מתכנס בעצמי ופחות תקשורתי. היא גם מתלוננת שאנחנו לא הולכים לישון ביחד, בגלל שלרוב אני מחכה שהיא תירדם ונשאר לעשן לבד עד מאוחר.

מריחואנה
Cabezonication / iStockphoto via
להמשך הפוסט

מדפדפות ועד גביעי קוטג' חצי אכולים, הכל אני גונבת מהעבודה

הרעיון של גניבה לא מושך אותי ומעולם לא עניינה אותי שום פעילות פלילית. אני לא ממורמרת מהמשכורת ולא מחפשת נקמה. ההיפך, אני מרוצה בעבודה ומוערכת מאד. מה פשר ההרגל הזה?

אשמח לשמוע את דעתך על הרגל קרימינלי עקשן ומוזר שיש לי: אני סוג של גונבת דברים מהעבודה. הבית מלא עטים, דפדפות ועוד דברים שאיכשהו מוצאים את דרכם לתיק. יש ימים שאני אפילו לוקחת קצת גבינות ולחם מהמקרר במשרד ואומרת לעצמי שאין לי כוח לעצור לקנות בדרך הביתה. יש מצב שזה עניין של עצלות או פיזור דעת, אבל אני חושדת שאולי יש שם משהו יותר עמוק. 

הרעיון של גניבה לא מושך אותי. כנערה לא פילחתי קרמבואים מהמכולת ומעולם לא עניינה אותי שום פעילות פלילית. אני גם לא ממורמרת סביב המשכורת או מרגישה מקופחת ורוצה לנקום, להיפך, אני מרוצה בעבודה ומוערכת מאד. פעמים רבות אני בכלל זורקת את מה שלקחתי כי אין לי שימוש בו. אני מתביישת להחזיר כדי שלא יראו. אז מה פשר המשיכה לגביעי קוטג' חצי אכולות וציוד משרדי?

אילוסטרציה גניבה
Aleutie / Getty Images/iStockpho
להמשך הפוסט

לא יכולה להפסיק לחשוב על כסף, איך להקל על עצמי?

אני תמיד מחפשת להשיג עוד ממנו ומתקשה להסתפק במה שיש. כשאני חושבת על זה אני מבינה שהצורך שלי בו בכלל לא קשור לבזבזנות אלא לסוג של ביטחון. איך להפסיק לחשוב על המצב בעו"ש

היי, רציתי לשאול על כסף. אני תמיד מחפשת דרכים להשיג עוד ומתקשה להסתפק במה שיש לי בחשבון. בנוסף, אני מרגישה נורא בכל פעם שהוצאתי, גם אם זה למטרה הכרחית ולא לבזבוזים. כשאני חוקרת את זה עם עצמי, אני מבינה שזה לא בא מתוך רצון שיהיו לי עוד דברים אלא מתוך צורך שבבנק יהיה הרבה, סכום גדול, למקרה שאזדקק לו. אני תמיד במאבק עם עצמי על סוג העבודה שאני רוצה - אחת שמכניסה או אחת שמעניינת. זה מאוד מקשה עלי לחיות את הכאן ועכשיו. אשמח לשמוע איך מפסיקים לחשוב על זה.

ד'

אילוסטרציה כסף
Mykyta Dolmatov / iStockphoto vi
להמשך הפוסט

חייבת להיות על הבמה אבל כולם אומרים לי "תיפטרי מהג'וק הזה"

אני עובדת בניהול משאבי אנוש, מתקדמת, אך התחושה הכללית שלי היא של תקיעות. למדתי משחק ואני מוכנה לקחת כל מה שיבוא, אבל בן הזוג וההורים מתנגדים ומנסים לערער אותי במקום לתמוך

אני בת 34, נשואה בלי ילדים, בעלת תואר שני בניהול משאבי אנוש. בשנים האחרונות אני נעה ממשרה ניהולית אחת לאחרת ואפשר להגיד שמתקדמת לאט אבל באופן יציב. הבעיה היא שההרגשה הכוללת שלי היא דווקא של תקיעות. אני מרגישה שאני רוצה ויכולה הרבה יותר.

בשנות העשרים שלי למדתי משחק, אבל הסביבה לחצה ובסוף הלכתי לכיוון רציני ומסודר. עכשיו אני חושבת שאולי עשיתי טעות, שנועדתי לדברים אחרים. בזמנו אמרו שאני מאוד מוכשרת, וגם היום, תמיד כשאני מעלה הופעה היא תופסת את תשומת הלב של כולם. בקיצור, אני כל הזמן מתלבטת אם לעשות הסבה למשחק.

"מציאות אלטרנטיבית שמתקיימת במקביל לכאן ועכשיו ונמלטים אליה כדי לא לחוות באופן מלא את החיים הממשיים"
yuriyzhuravov / iStockphoto via
להמשך הפוסט

אף אחת לא נראית מספיק טוב בשבילי, אז אני חותך. נמאס לי מזה

אין לי בעיה להכיר בחורות. אני יוצא איתן ואפילו מתלהב ומחזר אבל די מהר ההשוואה ביניהן לבין אחרות משתלטת עלי. התוצאה היא שאני פוגע בהן ומרגיש מגעיל ואדיוט כלפי עצמי. מה עושים?

אני בן 28, עובד בעבודה מעניינת וסך הכל מרוצה מהחיים, אבל יש לי בעיה שמפריעה לי לצאת עם בנות יותר מכמה חודשים. אני נראה טוב ולא ביישן. אין לי בעיה להכיר. כשאני מתחיל לצאת עם מישהי, אני לרוב מתלהב ואפילו מחזר ומשקיע. אבל די מהר מתחילות להציק לי מחשבות: האם היא מספיק "כוסית" בשבילי? אולי אני יכול להשיג מישהי שנראית יותר טוב? מה זה אומר עלי שאני עם מישהי שנראית ככה-ככה?

כשאנחנו יוצאים, אני משווה את זו שאני יוצא איתה לבחורות מסביב ותמיד מוצא כמה שהן יותר כוסיות ממנה. כשאני לבד ברחוב, אני משווה כל בחורה שאני רואה אליה. בשלב הזה ההתלהבות שלי יורדת, אני נהיה מגעיל, הבנות לא מבינות למה אני חותך מהן. אני מרגיש הקלה, אחר כך אני מרגיש אידיוט, מרחם על עצמי שאני לבד ומרגיש אשם כלפי הבחורה שסתם פגעתי בה. אני רוצה לצאת מהמעגל הזה, מה לעשות?

"הנטייה להישען על השתקפויות מחמיאות כדי להרגיע סערה פנימית מובילה אותנו לחרדה וכפייתיות"
Vect0r0vich / iStockphoto via Ge
להמשך הפוסט

זוג שאהבתי רימה אותי. איך חוזרים להאמין בעולם?

אנשים ששיקרו לגבי זהותם הוציאו ממני כספים רבים, בודדו אותי ממשפחתי והיו הנחמה שלי מצרות שבדיעבד אני מבינה שהם אלה שגרמו להן. הכעס, תחושת הניצול והרצון בנקמה אינם מרפים ממני

עברתי במשך כמה שנים מעין הונאה בידי זוג אנשים שהתברר לי מאוחר יותר ששיקרו לגבי זהותם. מלבד הכספים הרבים שהוצאו ממני, הייתי מאוד מעורבת רגשית והרגשתי כאילו הם תחליף למשפחתי, ממנה הם דאגו לבודד אותי. היה לי ברור במשך תקופה ארוכה שהרגשות החיוביים הדדיים. הזוג הזה אף היה הנחמה שלי מצרות שבדיעבד אני מבינה שהם אלה שגרמו להן.

עם הזמן הצטברו יותר ויותר סימני שאלה שנתקלו תחילה בהכחשות רפות מצדם ואח"כ, כשביקשתי תשובות, הם פשוט נעלמו. נשארתי בלי הוכחה לקיומם, אפילו בלי תיעוד להעברות הכספים שביצעתי. בא לי להמשיך הלאה בחיי אבל תחושות הניצול, הכעס, אפילו הנקמה, לא מרפות ממני. נשארתי עם המון שאלות שלא ייענו. איך אפשר לסגור מעגל עם עצמך, כשאין מי שיכיר במה שקרה? איך חוזרים להאמין בעולם?

"חלק מהמיומנות של נוכלים היא לקלוט משאלות כמוסות שקבורות בפנים ולתפעל אותן בצורה עדינה ומתוחכמת"
openeyed11 / iStockphoto via Get
להמשך הפוסט

ההיפוכונדריה ממררת לי את החיים, מה עושים?

החיים שלי דבש: יש לי זוגיות ארוכה וילדים, אני עובד ומרוויח יפה. יש לי כל מה שצריך, אבל הפחדים הבריאותיים והתחושה שמשהו לא בסדר הופכים הכל לסיוט

אני סובל כבר שנים מחרדות קשות סביב ענייני בריאות. מבחוץ הכל מצוין, אני עובד ומרוויח יפה, זוגיות ארוכה עם ילדים, כל מה שצריך, אבל אני צריך כל הזמן להתמודד עם פחדים ותחושה שמשהו לא בסדר. הבנתי באינטרנט שטיפול תרופתי יכול לעזור אבל אני חושש ממנו וגם לא יודע אם טיפול פסיכולוגי מתאים לי. החיים שלי הם פשוט סיוט בגלל זה, אני חושב המון על מחלות ודואג כל הזמן. מה אפשר לעשות? יש בכלל תרופה להיפוכונדריה?

ע'

יהורם גאון ב"קרובים קרובים"
צילום מסך
להמשך הפוסט

הותקפתי, אבל הלכתי הלאה. האם באמת יש טעם לחטט בפצע?

לאירוע אלים וקשה שעברתי יש עדיין השפעות מסוימות על חיי, אבל בגדול אני מתפקדת ועם הזמן אפילו מתחזקת. חברה קרובה חושבת שאני חייבת ללכת לטיפול, אבל האם זה לא רק יפריע להחלמה?

לפני כמה שנים עברתי אירוע אלים וקשה. יש לו עדיין השפעות מסוימות על חיי אבל בגדול אני מצליחה לתפקד ועם הזמן אפילו מתחזקת. כרגע אני סובלת בעיקר מנדודי שינה אבל גם עם זה למדתי לחיות. מישהי קרובה אומרת שאני חייבת ללכת לטיפול, אבל אין לי כוחות או רצון לדבר על מה שקרה ואני מרגישה שזה יכול רק לערער אותי. אני לא מחכה לגלות משהו חדש, לא מרגישה אשמה או כל מיני קלישאות אחרות, אז מה הטעם? הרי כשמחטטים ומגרדים בפצע זה מפריע לו להחלים. האם לא נכון פשוט להניח לזה ולנסות להמשיך הלאה?  

אנונימית

אילוסטרציה
Getty Images IL
להמשך הפוסט

אני עושה קקי רק בבית. האם להרגל הזה יש משמעויות נסתרות?

נוח ונעים לי לעשות את צרכיי רק בבית. זה בכלל לא נראה לי בעייתי. אבל החברים שלי מציקים לי על הקיבעון הזה וצוחקים על זה שאינני מרגיש נוח במקומות ציבוריים

חברים שלי צוחקים עלי בגלל שאני עושה קקי רק בבית. לי נוח ונעים ככה ונראה לי שבכלל לא בעייתי. אבל הם כל הזמן מציקים סביב הקיבעון הזה ואומרים שיש לו כל מיני משמעויות. רציתי לשאול אם זה תקין לשמור את הצרכים לבית ולא להרגיש נוח במקומות ציבוריים?  

ר' מעכו

"מתכונה שהוצגה באופן חיובי הפכה בשנים האחרונות הביישנות לתכונה ״בעייתית״
Getty Images IL
להמשך הפוסט

יש לי ילד מועדף. איך לא אצלק את השני?

עם בני בן ה-7.5 יש לי שפה משותפת ואנחנו דומים מאוד. הבן הצעיר יותר, בן 5, דומה יותר לאביו ויש לי המון ויכוחים איתו. אני מפחדת שאגרום נזק בלתי הפיך

יש לי שני בנים בגילאים 7.5 ו-5 שאני אוהבת מאד אבל נוח לי יותר עם הגדול. יש לי איתו שפה משותפת ואנחנו נהנים מדברים דומים. עם הקטן, שדומה יותר לאבא שלו, יש לי המון ויכוחים והתנגשויות. אני מרגישה שאנחנו מאד שונים. נראה לי גם שהצעיר מקנא בקשר שלי עם הגדול ואני מפחדת מאד שהוא יגדל עם צלקות או טראומה וירגיש לא אהוב. איך זה עובד כשיש ילד שיותר כיף לבלות איתו ואחר שפחות?

ב'

"התינוק נולד לתוך מערך ציפיות ופנטזיות מוכן מראש"
צילום מסך
להמשך הפוסט

מצפים שאתמסד, אבל מה יכול לשכנע אותי לסקס רק עם אחת?

אני בן 40 ומשוכנע שלרוב הזוגות הנשואים ״יורד החשק״ עד שהם בקושי נמשכים זה לזה. אצלי, אחרי תקופה של קשר אני מתחיל להשתעמם, לפזול החוצה ובסוף מתפתה. אפשר בכלל להיות מונוגמי?

אני לא מצליח להישאר בקשר מחייב. אחרי שעוברת תקופה אני משתעמם, מתחיל לפזול החוצה ובסוף מתפתה. בגילי, מצפים ממני להתיישב, אבל בינינו חוץ מהפחד למות ולהזדקן לבד מה עוד יכול להוביל אותך לעשות סקס רק עם אדם אחד? לדעתי זה לא טבעי עבורנו. אני בטוח שלרוב הזוגות הנשואים ״יורד החשק״ והם בקושי נמשכים זה לזה. איך אפשר להיות מונוגמי ולא לוותר על סקס טוב? ובבקשה אל תגידו לי לפלפל את הקשר, אני מצפה מכם ליותר.

ק׳, בן 40 מחיפה

"נהוג לחשוב שמי שמנהל רומן, משתוקק להרפתקה״ או חידוש אבל פעמים רבות הוא בעצם מחפש חוויה מרגיעה ומוכרת"
Getty Images IL
להמשך הפוסט

האם הימנעות מעימותים גורמת לי לפספס הזדמנויות?

זוגתי טוענת שאני לא מספיק עומד על שלי ונוהג לוותר כדי שלכולם יהיה נעים. ממש לא בא לי להיות כמוה, אבל אולי אפשר למצוא דרך ביניים שלא תחייב אותי להפוך את האופי שלי. בלוג חדש

כבר תקופה שבת הזוג שלי מציקה לי שאני לא מספיק עומד על שלי ובגלל זה מפספס דברים. האמת היא שאני לא מרגיש ככה, אבל אני כן אדם שמשתדל להימנע מעימותים. גם בעבודה שלי, שיש בה הרבה אגו, ואפילו עם חברים, אני בדרך כלל מוותר כדי שיהיה נעים לכולם. בת הזוג שלי מאד שונה ממני ואני מסביר לה שממש לא בא לי להיות כמוה ולהתעסק כל הזמן במי דופק אותי וכמה. מתאים לי להגיע בסבבה לג׳וינט בסוף היום כשאני בסדר עם כולם. מצד שני, אולי אני מפספס ויש לי מה להרוויח מלהיות פחות ותרן. השאלה שלי היא איך בעצם אפשר לעשות את זה בלי להפוך למישהו שכל הזמן נלחם ומתווכח?

נ., בן 32, עובד בפרסום מתל אביב

הוותרנים הכי גדולים מוצאים את עצמם פעמים רבות בסביבות מלאות במתח וקרבות אגו
Anna_Isaeva / Getty Images IL
להמשך הפוסט