עד העונג הכואב הבא - ילידת 1950, יומן אינטימי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

עד העונג הכואב הבא

מערכות היחסים שלי עם גברים הן משהו הפכפך וחסר צורה מוגדרת. איכשהו הן מסתיימות בתחושת ריקנות נוראה. בת לא-משנה ומסרבת להתבגר

תגובות
אסתי אשכול

השבוע חטפתי את הסעיף. בגללי כמובן. מי כבר יכול להביא לי את הסעיף? אחת לכך וכך אני נקלעת לסיטואציה שאני במו איוולתי יוצרת ואחר-כך מתפלאה איכה נתתי לה להתדרדר.

אבל קודם אומר מלה על חוויה משובחת עד כאב שקדמה לסעיף, בבחינת הקדם דפיקה לדפיקה. השבוע היתה לי הזכות לטעות בדרכי, למצוא את עצמי פתאום מול "כאן 11" ולהיזרק אל אותו 6 באוקטובר 73׳, אל עמק הבכא ברמת הגולן באותו כיפור ארור.

נשאבתי. ממש הייתי שם. הגעתי בדיוק כשאבינעם המודיעינצ׳יק הרדוף רודף אחרי יואב ומתחנן שלא ינטוש אותם כי הולך להיות סיפור. יש משהו מענג ומענה בו-זמנית בלחוות שוב ושוב משהו שאתה יודע את סופו. העינוי הוא בפצע הישן שחוזר לדמם והעונג גם הוא בפצע הישן שחוזר לדמם. אתה הרי יודע שמה שקרה אז, שם, ישוב ויקרה על המסך ולא משנה כמה פעמים תראה את זה. מסך הזמן מטשטש אמנם את הפינות החדות, הרבה צללים נכנסים לתמונה, חסר אלמנט ההפתעה, אך זיכרון הכאב חי וקיים. העונג שבעינוי. כמו כאב שיניים. אתה מחטט במקום הכואב כדי ליהנות עד גבול היכולת. זה מתחיל מילדות: גם אז אהבנו לשמוע שוב ושוב ושוב את אותו סיפור גם אם הוא מזעזע. אין שם תקווה.

עניין התקווה מזכיר לי את סיפור הרכבת והתחתונים: ערב ערב הוא הלך לקולנוע לצפות באותו סרט. אולי הפעם הרכבת תעבור, שמלתה תתרומם ברוח וסוף-סוף הוא יראה לה. שני האירועים, סדרת הטלוויזיה "שעת נעילה" וגם הסעיף שיבוא עכשיו, זה שחטפתי בשורות הראשונות, התרחשו בערב אחד, שניהם ראויים להימחק מההיסטוריה, אז אנסה ברשותכם לשחזר עכשיו את מה שאנסה אחר כך לשוב ולשכוח.

שידור כפול

מערכות היחסים שלי עם גברים הן משהו הפכפך וחסר צורה מוגדרת. תמיד איכשהו יוצא שאני משדרת מסר כפול. נהנית מהחיזור ומתשומת הלב אך לא רוצה קשר. מחזירה מבט, אבל נעלמת עוד לפני שהחלפנו מלה. ומי שזה לא קרה לה שתעמוד עם הפנים לקיר.

יחסים, מניסיוני המריר/ מתוק/ חמוץ/ תפל, מסתיימים ביחס ישר לרמת הציפיות איתן אני באה אליהם. מתחיל בריגושים, ציפיות, חיזורים וכל המסביב, ממשיך באכזבה, בהתחמקויות ומסתיים בקול דממה דקה ובתחושת ריקנות נוראה. ומכיוון שאני רגילה לקחת על עצמי את האחריות לשטויות שאני מעוללת לעצמי תמיד יוצא שזה לא הוא. זאת אני שחיה בחלום: הפרטנר שלי חייב להיות גם המאהב האולטימטיבי, זה שיצחיק אותי, שיהיה איתי באותו ראש, יבין אותי ואת שטויותיי, שאשוויץ בו מול חברותיי ומשפחתי, שיהיה חכם, גבוה ונאה, שאיתו לא אחסר דבר ואוכל להניח על כתפו את ראשי ביום סגריר. איכשהו עד היום זה התפספס. הם, הגברים, לא יכולים מסתבר להיות בשבילי כל הדברים הללו גם יחד. גם אני לא יכולה להיות כזאת בשבילם. תיקו.

ואז, תרשמו לפניכם, הגיע הסעיף

ממש ערב קורונה הוא התחיל לרחרח סביבי ועד אתמול לא ידע על מי נפל. וואי וואי וואי. קפץ לי הפיוז מהצד האשכנזי של אמא, והוא גרוע מהצד המזרחי של אבא: נזר הבריאה. לא פחות ולא יותר. הולך על המוטו השחוק של "לעשות חיים": ״את חייבת ללמוד לעשות חיים״, הוא מסביר לי, ״תשתחררי. את יותר מדי קשה עם עצמך. אנחנו כל-כך מתאימים. לא תתחרטי״. וזה היה בדיוק הרגע שלי להיזכר בשעור מאלף מהחיים, אותו למדתי מטוקו המכוער מ"הטוב, הרע והמכוער": "כשאתה צריך לירות, תירה. אל תדבר״. אז יריתי.

אבל לפני שנזכרתי בטוקו-ואן-קליף המפואר ישבנו יחד על הספסל מול הבית שלי (שגיאה!), אני בת לא משנה והוא 72, נראה טוב אני מודה. שזוף, שיער מלח-פלפל וקוקו שבוי בקוקיה. אחרי לחץ טלפוני מסיבי ולא מתון (יכול להיות שאני בעצמי נתתי לו את המספר? מה פתאום) ואחרי שהבנתי שאי-אפשר יהיה להתחמק מזה, הסכמתי לו לחכות לי על הספסל ונתתי לכל קוציי להישלף. איך לא? תשמעו אותו:

״כדאי לך. כששפתותינו ייפגשו לא תוכלי להפסיק״ (נו באמת, ממש לא נסחפת).

״את כל-כך נמשכת אלי ופשוט לא יודעת איך להתמודד עם זה״ (אמאל׳ה).

״עוד לא פגשת גבר כמוני. מה שאני יעשה לך!״ (מישהו פה חי בסרט).

״אני רואה אותנו משתוללים בין הסדינים!״ (בוא הנה, עד כאן).

״תצרחי!״ (למי אמרת תצרחי?!)

תהיי קול, שמרי על השאנטי שלך, אני אומרת לעצמי. זה המקום הבטוח שלך.

צרבת

פעם חשבתי לפתוח קורס בשם "צמצום פערים בין המינים". יש לי המון מה לומר בעניין. דעותיי מוצקות. היו דווקא הרבה נרשמות ואפילו נרשם אחד לאיזון, אבל דקה לפני פרוץ הקורס ביטלתי הכל. הבנתי שאין לזה סיכוי. מקרה אבוד. אז במסגרת ההתרפקות על רעיון צמצום הפערים דווקא פתחתי אותם:

״קודם כל אני זאת שקובעת״, אמרתי בטונים הנמוכים שלי, ״אני זו שבוחרת עם מי להפגיש את שפתותיי, עם מי להשתולל ומתי לצרוח״, ויכולתי לשים לב לעלייה קלה בטונים. ״וחוצמזה, יש לך מושג איזה סירחון עולה לך מהפה?!״ נבהלתי קלות גם ממה שאמרתי וגם מגובה קולי, אך המשכתי: "הסתכלת לאחרונה במראה?!!״ ומכאן עברתי לנקודה הרגישה ביותר: ״איך ילכו יחדיו שמאל וימין? אה? אתה ממש לא רוצה להיכנס לי לפה. הצרבת הורגת אותי!״

שיר הניצחון

גברים בדרך כלל, ואני בטח לא מתכוונת אליך קורא יקר, לא מבינים עד שלא אומרים להם את זה בשלוש סגנונות. כן, שלוש. משהו לא בסדר? ובכן, ברור שהוא לא הבין, אחרת איך תסבירו שאחרי כל זה, ללא קשר עם המציאות, הוא שלף את ה"אס" שלו, שישב מקופל בארנק שבכיס האחורי של מכנסיו: שיר שכתב. שיר עברי פרי הילולים העוסק ב״אש שבעינייך, החיבוק של רגלייך, פלא צרחותייך״. ריגש את התחת שלי. בא לי להקיא. בעיקר בגלל שהוא בכלל כתב את זה למישהן אחרות.

הרגשתי מאותגרת ונכנסנו לוויכוחים. האיש הזה, שמהמעט שסיפר לי אני יודעת שהוא מאלה שטסים פעמיים בשנה לתאילנד ויש להם שם "חברה" בת 12 שמכבסת לו, מבשלת לו, מוצצת לו ואת הכסף מביאה לאמא, ובכן האיש הזה התעקש על חיבוק. מה חיבוק? למה זה מגיע לי? איך זה שאני בגילי ובמעמדי מביאה את עצמי לפינות האפלות הללו? למה אני לא לומדת?! עכשיו כשאני נזכרת בזה דמעות עומדות בעיניי.

ופה הבאתי למבחן את יכולת העמידה שלי במצבי לחץ, את בגרותי המנטלית המוטלת בספק בניסיון להציל את כבודי הרמוס. מכיוון שלא היה שם פרטנר לשלום-אמת והידברות, אמרתי כמו גדולה לילה טוב, הרמתי את ישבני מהספסל ונעלמתי לי בחשכה. הודיני חובבן לידי. כל פעם אני תמהה מחדש איך זה שהסוף תמיד מגיע בסוף.

נשמתי עמוק. מה שרציתי זה שאותו מישהו שאני כן רוצה יסמס לי ממש ברגע זה. אבל הוא לא סימס. כבר כמה זמן שהוא לא מסמס. מה זה אומר?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#